פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 180 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים הרסה שלי לסיום הספר " אשמת הכוכבים" אשמח לשמוע ביקורת הנערה בכחול
לא! אל תיקח אותי! צעקתי אל האיש עם הברדס השחור. העפתי מבט אחורה- זאת הייתה טעות. הפנים שלו.....העיניים שלו..... מה שנשאר מהן, היו חור אחד שחור. אבל הרגע הזה, המבט הזה, עלה לי ביוקר. הוא היפנט אותי. משך אותי אליו. שיתק אותי. לא יכולתי לזוז. ידעתי שאני צריך להתנגד, אבל נתתי לו לשאוב אותי אליו. "תפסיק! זה כואב לי!" איך אני יכול להסביר את מה שעבר עלי שם? זה כמו לקפוץ מצוק ולדעת שהמוות מצפה לך, אבל אתה אף פעם לא מגיע אליו. וגם לא אל החיים. אתה רק נופל, ונופל, ונופל. תלוי באמצע, על החבל המענה. בין הטוב לרע. אטבו של הנצח אוחז בך. " אני רק...... רק רוצה הזדמנות. אני... רק רוצה לחיות"
"גאס, גאס, אתה שומע אותי? גאס, אתה..... אתה חי. גאס זה רק חלום. תתעורר!"
"הייזל? מה קרה לי? אני....."" לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. עוד פעם היא תפסה אותי באחד הסיוטים שלי, עם עיניים פקוחות אבל עם תודעה במקום אחר לגמרי. עוד פעם היא תפסה אותי בוכה. עוד פעם הלחצתי אותה. עוד פעם היא זו שהצילה אותי. עשתה בשבילי את הכל. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם! זה לא מגיע לה! לא מגיע לה להיתקע עם אחד כמוני.
"אני...... חלמתי שהוא השיג אותי. שהוא לוקח אותי. זה היה כל כך אמיתי, הייזל! הרגשתי שזה אמיתי."
"מי לוקח אותך? אני לא אתן לאף אחד לעשות לנו דבר כזה. אני ואתה זה לנצח, זוכר?"
"יש דברים שיותר חזקים מהנצח, הייזל. יותר חזקים ממך. יותר חזקים ממני! המוות הייזל. הוא רוצה אותי. יותר מכל דבר אחר! הוא צמא אלי, שנים שהוא לא שתה. ו......התודעה, הוא יותר חזק מהתודעה. ושניהם חזקים מאיתנו. הגוף שלי מסרב להיכנע, אבל...... שנינו יודעים שבקרוב זה יגיע. ומי יזכור אותי אז? רק המוות שכל כך רצה לבלוע אותי. אבל הזיכרון שלי לא קרוב בכלל להשביע אותו. הוא רוצה עוד ועוד ועוד! הוא מצליח הייזל, הוא מצליח.
" גאס, אני....."
נשברתי. היא התחילה לבכות! רציתי לחבק אותה, אבל היד שלי כבר לא זזה. רציתי לנשק אותה, אך שפתי היו מקולקלות. מקוללות. מהילד שתיפס איתה על השלדים בגן, הפכתי לשלד עצמו. את הפרחים שהבאתי לה, בקרוב היא תשים על קברי. לא עלי אני בוכה, אלא על הייזל. הייזל היקרה שלי. "לו רק היית יודעת כמה אני אוהב אותך. כמה אני מצטער על מה שקרה לי. לנו. כמה אני רוצה לחזור לזמנים ההם...... אבל תדעי שישנם אינסופיים שגדולים מאינסופיים אחרים. ואני אסיר תודה על האינסוף הקטן שהיה לי איתך. האינסוף הנצחי שלנו. את תראי הייזל, הוא ינצח את התודעה. וגם את המוות. הוא ינצח את-"
"גאס, תמצמץ. תמצמץ נו! אתה מפחיד אותי! גאס!" הייזל ידעה מה הצפצופים אומרים. לפני שנייה הוא סיפר לה, הזהיר אותה, אבל היא לא יכלה להאמין שזה קורה. כמאה רופאים נכנסו לחדר. את רובם הייזל כבר הכירה היטב. . "לא.זה לא יכול להיות. לא אוגוסטוס שלי. אתה בטח טועה, אתה-"
הדמעות שלה. זה הדבר האחרון שהוא ראה. אך הוא כבר ידע. הוא ידע שכל עוד השמש תזרח, כל עוד תהיה ציפור בשמיים. הייזל תזכור אותו. התודעה לא תנצח. בזכות הדמעות שלה. הן הכילו את הנצח בתוכן. הן הכילו את הסיפור על אוגוסטוס והייזל. הסיפור שאינו נגמר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
