עד השעה שבע בערב כולם חייבים להתחבא. כולם יודעים למה.
טוני ניסה לשאר את כמות הנערים שיוותרו היום. אתמול היו חמישה, חוץ מהאלה שנהרגו. היום אולי הם יהיו... שמונה? תשעה? הוא כבר שם לב אתמול שנערים מתחילים להתלונן. מתחילים לאבד תקווה. אבל הוא יודע שאסור לאבד תקווה.
אתמול הוא נאלץ לרצוח את מולי. כמו רבים, גם היא נכנעה למפלצת. אנשים יעשו הרבה בשביל לשרוד.
טומי צעד על העשב הירוק, הסכין בידו. המבוך היה עשוי מחומות גבוהות עשויות לבנים צהבהבות, פרחים, עצים, ושיחים.
הוא טיפס על עץ תפוחים אדומים, וקטף, בזמן שנזכר בחיוך שבפעם הראשונה שהגיע לשם,פחד לקחת מהאוכל שנמצא במבוך. אך כשהוא גווע מרעב, לא הייתה לו בררה.
אמנם הוא שונא את העובדה שהוא כאן, ושיישאר כאן לנצח, אך כל עוד הוא צועד כאן בחיים- אנשי ארצו חופשיים. כשהנער האחרון ייאכל, שוב יגרילו ארבעים נערים ונערות, שיובלו למפלצת.
הוא חתך בסכינו את התפוח, ויצא חזרה למחבואו בזמן שהוא נוגס פיסות קטנות מהתפוח.
לבסוף הגיע למערה. המערה הייתה חור קטן באחת החומות, מוסתרת מאחורי שיח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
