העמק כולו היה צבועה בצבעיהה העדינים של השקיעה, נחל קטן ושקט זרם בעצלתיים בין עצי הפרי הזקופים.
ההרים הגבוהים הביאו איתם רוח קרה ומערננת.
פתאום פרש בודד התפרץ לעמק בדהירה מהירה וחפוזה, כאילו הוא בורח ממשהו ולקח איתו את שלוות העמק.
סוסו היה שחור בגדיו היו בגדיי נוודים. מי זה?
קמתי מכיסה הנדנדה ורצתי לעברו.
"מי אתה?" שאלתי והובלתי אותו לביתי.
"אני...חות...ריידן" מלמל
"מי אתה?"
"...של...ח" מלמל בקושי
"צריך להכניס אותך" אמרתי בשקט. הורדתי אותו מהסוס שלו והכנסתי אותו בקושי רב לבית. השכבתי אותו על הספא והשקאתי אותו.
בזמנו לא ידעתי שזו התחלה של הרפתקאה וסביר להניח שאם הייתי יודעת מה צפוייה הכנסת האורחים הזו לעשות לי לא הייתי עושה את זה.
קטע מיומנה של ריינה אן(שם המשפחה לא ידועה):
כשאתה מחליט להילחם בו הוא לא יוותר, לא יגלה רחמים או כל רגש אחר רק אכזריות. זה מה שהוא במלוא מובן המילה.
כשאני מתבוננת בשמי הלילה אני מתקווצת בתוכי, הוא שם, והוא צופה.
אני לא מאחלת לאף אחד את מה שקורה לי, את היאוש והסבל שפקדו אותי במהלך שהותי בעולם הזה. בזמן שהוא כפה עליי להיות בו.
אם מישהו קורה את זה אנא!
אל תילחמו על שומר הזמן!
נ.ב- כתיבת היומן הזה מעמידה אותי בסיכון חמור, אם מישהו מוצא אותו אחרי או לפני מותי נא להשמיד אותו במיידי!
ואם אתם שואלים מה קורה אחרי ה"מוות". לא קורה כלום, אתם רק נשלחים לזמנים אחרים ותאמינו לי, ה|מוות" שלו אתם מייחלים לא קיים. זה רק זה, זה עולמו של שומר הזמן!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
