הקדמה
החיים שלי היו יכולים להישאר רגילים. יכולתי להמשיך להיות עשיר. להמשיך לעשות את מה שאני אוהב.
אבל לא. האבן הייתה חייבת להיכנס לחיי.
אומרים שמהרגע שאתה נולד, נקבע גורלך- בין אם הוא טוב, או בין אם לא.
כמובן שאני יודע איזה גורל היה לי.
1
אני משחק במזלג ובסכין, מנסה להתעלם מהאוכל המפתה אשר נח על השולחן.
"משהו מטריד אותך." אומרת סוזן, אחותי.
"משהו מטריד אותך?" אני מחזיר.
"מה הקשר?!" היא מתעצבנת. אני לא יודע. אני אומר בליבי.
"למה אתה לא אוכל כלום?" מתערב אבי.
"טוב, אתם מוכנים להסתכל על הצלחת של עצמכם?!"
אני גורר את כיסאי לאחור, ונכנס לחדרי.
האמת, שום דבר לא מטריד אותי. אני סתם עצבני.
בשלב מסוים אמי נכנסת לחדרי, ומתיישבת על מיטתי.
"אתה בטוח ששום דבר לא מטריד אותך?" היא שואלת ברוך.
"כן. זאת אומרת, לא. שום דבר לא מטריד אותי."
"בסדר. רק תזכור שאם משהו מציק לך, דבר ראשון אתה פונה אלי."
אני מחייך אליה. "לילה טוב."
ובמילים אלה אני נרדם.
**********************************************************************************
אני מתעורר בצעקה. אני פוקח את עיניי, אך אני לא בחדרי. היכן אני?
אני מתיישב, ומשפשף את עיניי. אור הירח הוא אמצעי התאורה היחיד. אני בקרחת יער כלשהי. ראשי על סלע, וכל שאר גופי בתוך שלולית מים.
גשם קל מתחיל לטפטף.
איפה אני?!
אני קם על רגליי במהירות. אני מתחיל להסתובב באיזור. מסוכן ללכת ביער בחושך. אני חייב לחכות עד הבוקר, כדי שאולי אזהה היכן אני.
אבל כל כך מפחיד כאן.
אני מגיע לביצה, שמסיבה צומחים צמחים גבוהים שמסתירים את רובה. אני מתקרב אל הביצה, ומביט דרך הצמחים. לפתע אני רואה זוהר שבא מתוך המים...
וכמו מגנט, אני נכנס למים ללא שליטה, וחוטף את האבן. היא ממשיכה לזהור באור כתום מסנוור. אני מצמצם את עיניי.
זה היה מוזר. כאילו מישהו דוחף אותי מנגד רצוני. אולי סתם דמיינתי.
אני מביט שוב באבן. הלוואי שהייתי בבית.
פתאום הכול מתערבל, והאבן הופכת להיות אדומה... ומתחילה לצרוב. אני מתחיל לצרוח...
ואני שוב במיטתי, מתנשף.
זה היה חלום? אני תוהה. אני מרגיש משהו חמים בכף ידי.
זו האבן, זוהרת בכתום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
