פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 386 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים חלק ראשון מפרק ראשון של סיפור חדש. תגיבו! אור
כדור הבייסבול הקטן והלבן מתעופף לכיווני. אני תופס אותו בשתי ידיי ללא בעיה, מתאמץ לא למעוך אותו בשתי ידיי. בפחות משנייה אחת- אני מסוגל לאבד את סבלנותי, ולשבור את כדור העץ לחתיכות.
אני זורק אותו על הריצפה כה חזק, עד שהוא משמיע בום ומתעופף אל השמים, עד שהוא הופך לנקודה קטנה ולבנה, לאחר מכן הוא נוחט שוב, ועוד פעם קופץ לאוויר. בכל פעם הוא יורד קצת בגובה, עד שלבסוף אני תופס אותו.
תרסן את עצמך. אל תאבד שליטה. אני מכדרר את הכדור הקטן, ומנסה להתרכז ב- בינג בונג שנשמעים בכל פעם שהוא נוגע במדרכה הסדוקה. אני מסתכל על סון וויליק שמחייך, ומסתכל עליי.
אל תזרוק עליו בחזרה. אתה רק תצדיק יותר את החשדות שלו. אני מזכיר לעצמי. אני יודע שכבר זמן רב הוא חושד בי- ומנסה אותי. בודק מה קורה כשאני באמת מאבד סבלנות. לא שהוא יזכה לזכור את זה. עד עכשיו אלה היו סתם התקפי עצבים שבאו והלכו לאחר כמה שניות. גם עכשיו זה ככה. אני מסתכל עליו, מסתובב, וצועד לכיוון ביתי. המכוניות עוברות על ידי במהירות, ומשאירות אחריהם צליל וווווווששששש. הגשם עף על פניי, מצליף בי. מכונית נוסעת במהירות על שלולית, ונתז מים גדול עף על גופי. פנסי המדרכה הלבנים מהירים באור חיוור ולבן את השלוליות. הכוכבים משקיפים עליי. רק בזה מותר לי להתרכז. לא בסון שעומד מאחורי, עוקב אחר כל צעד וצעד שלי. אני פותח את דלת ביתי. ריח של בישולים מתובלנים היטב חודר לאפי. נו טוב, אין כמו בבית.
אמי עומדת מול המטבח, עומלת על הסירים המבעבעים. אבא יושב על כורסת העור השחורה, ומקריא סיפור לאחותי הקטנה ג'נה.
"הי אבא, הי אמא." אני זורק את תרמילי על הריצפה, באמצע הסלון. אמי מנסה לא להיראות עצבנית. היא יודעת שאני אחרי יום ארוך בלימודים, ואין לי כוח לתלות את התיק על הקולבים.
היא עוזבת את מלאכת הבישול, מרימה ביד אחת את התרמיל, וביד שנייה מלטפת את ראשי. היא מנשקת את מצחי, והולכת לקולבים. אבא מסיט את מבטו מהספר, וזורק לעברי בחיוך "הי בן". לאחר מכן הוא מוסיף: "עוד שנייה אני איתך. אני רק גומר להקריא את הספר לג'נה."
אני מהנהן. ג'נה מסתכלת עליי במבט זועם. "שלום גם לך, ג'ן." אני מחייך, ומלטף את שיערה האסוף לקוקיות עומדות.
אני מתיישב על הספה.
"וזה הסוף." מסכם אבא את הסיפור, סוגר בדרמטיות את הספר. ג'נה מביטה בזעם על אבא. "עוד ספר."
"לא ג'נה, אבא עכשיו עורך שולחן." אומר אבא. "אני בטוח שדייב ישמח מאוד להקריא לך."
אני מרים את ידיי, ואומר בחיוך; "אל תנדב אותי!" אם יש משהו שאני שונא, זה ספרי ילדים. הם פשוט לא מציאותיים.
ג'נה מתעצבנת, והנה זה קורה. היא מתחילה לרעוד, וסלילי חשמל יוצאים מגופה. חוטי החשמל מתחילים להתרחב.
"ג'נה, תירגעי." אומרת אמא. החשמל מתחיל לרדת לאט לאט.
בגילה של ג'נה, הרבה יותר קשה לשלוט בהתקפי הזעם. הם תמיד באים משטויות, והכי מסוכנים. כשלי יש התקפי זעם, אני מצליח לרסן את עצמי לרוב. אני לא ראיתי אף פעם מה קורה כשאני בשיא התקפי זעם- יש לי שליטה טובה בעצמי. הדבר הכי גרוע שקרה לי זמן התקף זעם היה להדליק כמה עצים ביער. לא כמו ג'נה. היא חסרת שליטה עצמית.
לאחר שג'נה נרגעת, אמא חוזרת לבשל, ובדיוק באותו רגע פותח בחוזקה ווילי את הדלת, שיערו מתנופף באוויר, מגבו יוצאת רוח שמעיפה חפצים בתוך הבית. הוא שוב הלך מכות. אני מחליט כשאני רואה שיש לו פנס בעיין, ואפו מדמם. מבין שלושת אחיי משפחת נור, אני שולט הכי טוב בעת התקפי זעם, אחרי זה ג'נה, ולבסוף ווילי. ווילי הוא אחי הגדול, אך כוח הריסון שלו יותר חלש משל ג'נה בת השמונה. אני זוכר שפעם רבתי איתו, ואמרתי לו מילים כה קשות, עד שאני מתבייש להזכיר אותם. מרוב כעס, ווילי בטעות יצר טורנדו קטן, שהפך את כל ביתי. לכל אחד מאיתנו יש דבר כלשהו שמרגיע אותו בעת התקף זעם. אותי מרגיעים מים, את ווילי שוקולד, ואת ג'נה נשימות עמוקות. בקטע הזה, לג'נה הכי קל. הרי, אוויר זה הדבר הכי נגיש בעולם.
כבר כמה דורות שבמשפחתי לא היו כוחות על- טבעיים. ועכשיו זה חזר. משהו, או מישהו גרם להם לחזור- זה אומר שאנחנו צריכים אותם. אך עד עכשיו, אף פעם לא מצאתי שום תועלת בכוחות האלה. הם סתם ממרים את החיים. אסור לך להתעצבן, כי תחושת הכעס מזמנת את הכוחות, ובכוחות, איני שולט. הם אחראיים על עצמם. אך הבעיה היא שהכוחות האלה גורמים לך להיות עצבני.
אני חייב ללמוד לשלוט בהם. עד כה לא פגעתי באף בן אדם בגלל כוחותיי. היום, הרגשתי שאם לא ארסן את עצמי, אהרוג את סון. ומעבר לשליטה עצמית- אתה חייב לשמור על סודיות. אם אפיץ להבות בעת שיעור, הלך עליי. יהפכו אותי לניסוי מדעי.
אני נלחץ למראה ווילי, מה שגורם ללהבות קטנות לצאת משיערי. אני ממלא כוס מים, שותה, ובמהרה האש נעלמת.
ווילי נרגע, לאחר שהוא גומר המון שוקולד. הוא מתרווח על הספה, בדיוק כשאמה מכריזה; "האוכל מוכן!"
כולנו מתיישבים סביב השולחן, ומתחילים לאכול.
לבסוף אני קם, נשכב על המיטה, ונרדם לקול טפטופי הגשם על החלון.
"וזאת התלמידה החדשה שלכם, אנה ארלס." המשפט הזה מעיר אותי. אני בוחן אותה. איזה פספוס! שיערה בלונדיני וחלק, ומגיעה קצת עד אחרי הכתפיים. עיניה כחולות, והשפתים שלה אדומות. בחיים שלי לא ראיתי שפתיים כל כך אדומות. מה עומדים לעשות לה כאן! הכיתה שלי, י"א 3', ממש לא ידועים ב"הכנסת אורחים". הם עומדים להתעלל בה, בעיקר הבנות.
אנה מכסה בבושה את ראה בכובע הקפוצ'ון.
"תשבי כאן, ליד קייט מידלס." המורה מצביע על הכיסא הפנוי בפינת הכיתה. קייט מחייכת. איזו מכשפה.
אנה לא מסתכלת לרגע על קייט, גוררת את כיסאה לאחור, ומתיישבת.
אני לרגע מסתכל עליה, ולאחר מכן חוזר להסתכל על הלוח, עליו מפוזרים מספרים, שברים, חילוק, חיסור וחיבור- דברים שבחיים לא הצלחתי להבין.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים חחחחחחחחחח נחמד זורו
-
