תקופה קשה, הרבה טלטלות, בלבול שאופף אותי ולא מרפה.
מתרועעת בין הרבה אנשים, ורותה הביתה. בבית גם הפרחים נובלים, האווירה עכורה והדחף לצאת גובר.
כאשר אני יוצאת, שוב מתחשק לי ללכת הביתה. ושוב תוהה לעצמי " מה לא בסדר איתי?"
בוחנת את הסביבה, ולא מתרכזת בעצמי, אחת שאכפת לה לרוב מאחרים, רוצה לתת לעצמה חופש, לצאת לקניות ולדעת שיש לה כסף לבזבז על משהו שיסב לה אושר. שוב חוזרת הביתה ורוצה רק חיבוק, שיבינו אותי ויגידו כמה שאני מוצלחת, רוצה מילים יפות, טובות ומעט פרגון מה כבר אני מבקשת? כל מה שאני רואה סביבי זה אנשים בוחנים אותי כל דקה.
בעודי מנסה לחשב את הדקות הללו במקביל מנסה לא לספור, לדעת שאין לי גבולות, ששום דבר לא יגביל אותי, לבסוף עוצמת את העיניים ומקווה שיגיע יום חדש, אחר עם המון חלומות טובים...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה