"מה שמך?" שאל שוב הפקח. הוא הסתכל עלי במבט נגעל. טוב, ילדה בת 12 מלוכלכת ולבושה בבגדים בלויים ומלוכלכים בדם שדהה, היא לא כל כך מרשימה. "מה שמך?" שואל שוב הפקח, ברוגז. אני ממלמלת משהו לא ברור שאמור להיות "אני לא יודעת..." הפקח מרים גבה "מה?" אני חוזרת שוב בקול יותר גבוה "אני לא יודעת...!" הפקח תופס אותי באוזן "אל תתחצפי! מה שמך?!" "אני לא יודעת!" אני אומרת בקול מתחנן. הפקח נראה מבולבל במקצת, כיוון שאף פעם לא נתקל במקרה כזה. הפקח מאבד את אחיזתו באוזן שלי ואני מתרחקת ממנו מהר. הפקח מתקרב אלי צעד אחד, ואני עומדת במקום. הוא מכופף את הברכיים בשביל להיות בגובה העיניים שלי ואומר לי:"לכל איש יש שם. שלי למשל רוי. אז מה שלך?" הוא שואל בנעימה משדלת ורכה. אני מביטה לו בעיניים בלי רתיעה ואומרת:"אני לא יודעת איך קוראים לי. אין לי שם. אנשים פשוט קוראים לי 'הילדה' או כל שם אחר שעולה בדעתם"
הפקח המום מהתשובה הזאת. אני מסתובבת ומתחילה לטופף הלאה. מצידי הוא היה סתם מטרד. זה נכון שגנבתי תפוחים, אבל הייתה לי בררה? אני מסתובבת בעיר ומסתכלת על כל הסוחרים. יום שוק היום. אני הולכת לדוכן פירות שמצטופפים סביבו ומצליחה בכל ההמולה לקחת תפוז ואגס. אני מתרחקת משם כשאני אוכלת את האגס ומסתירה את התפוז.
יאמי
אני הולכת לסמטה הצרה שבה אני חיה. אני מצטופפת בסמרטוטים שלי ומושכת את חתול הרחות שמצאתי אלי. אני נותת לו קצת מהאגס, והוא מייחל לעוד. במהרה אנחנו גומרים את האגס. החתול הלך לו שוב לטייל, ואני בדקתי את כל הדברים שאספתי שאני אוכל למכור. אין שם כלום, חוץ מכמה שרוכים קצרים ופקקים של בקבוקים. אני מצטנפת בעצמי ומתחילה לבהות.
-אחרי שנה-
אף אחד לא בא ללוות אותי לדרך האחרונה. על המצבה שלי לא כתוב כלום חוץ מתאריך פטירה. כתוב שם עוד משהו-
"נערה בלי שם"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
