הוא לקח את התרמיל שהיה מונח על החול, הרים אותו על הכתפיים החסונות, העיף בי מבט אחרון. אני ישבתי על סלע מוקפת בדשא ופרחים צצים, השמים היו מדהימים ביופיים .ואז הם הגיעו כשהדמעות מגיעות הן לא שואלות אף אחד מתי לבוא, כי הן באות מהלב. בתחילה ארובות העיניים התמלאו להם ואז האף התחיל לזלוג ופתאום אני מוצאת עצמי מוצפת בשלולית ענקית של עצב.
הוא התכופף לעברי, תפס לי את הפנים בידיו הענקיות, אמר לי שהוא חייב ללכת כי זה יהיה טוב לשנינו וסוף סוף נפסיק לריב. "אני אוהב אותך תמיד בדרכי שלי" אמר והלך.
צפיתי בו ולך אבל עדיין ישבתי על סלע כאילו הייתי שקועה בהזיה בלי רצון ממשי לזוז לשום מקום.
ידעתי בלב שיהיה בסדר אבל עדיין התעקשתי לשבת עוד זמן מה. לפתע שמעתי שתי נשים ליידי הסתכלתי עליהן תוהה מה מבקשות להן הן לבשו שמלות פרחוניות ומטפחות מעטרות את שערן צחקקו בפה מלא שיניים צחורות ופנו אלי בשפה האנגלית "איך עזב אותך? איך תסתדרי? רוצה עזרה?
הדמעות סגרו לי את שער הדיבור והגהה לא נשמע ממני. תיק הטיולים שלי היה מונח לידי על הדשא, קמתי לאט הקפצתי אותו על הגב, והלכתי עם הנשים לעבר אולם הספורט.. שם הם פגשו את האחראי על הלינה באולם. כל אחד והשק שינה שלו ב 1 קינה ,(קינה זה מטבע כסף) הנשים דברו אתו באחד מ 700 הניבים של הארץ הפראית הזו. מיד הוא צירף לי שתי בנות בגיל 14 כדי שישנו לידי וישמרו עלי מפני שודדים, פושעים ,גנבים...התברר שהם קבוצת מסיונרים להפצת הנצרות והם עוברים מכפר לכפר מעיר לעיר. לי כמובן היה מקום כבוד אצלם בלב כי הייתי מירושלים. בלילה כל בת ישנה ישנה מציידי האחר וכל אחת עם ספר הברית החדשה בידה ואני כמובן באמצע. כך עברתי את הלילה בעיר שנקראת " LAY" עיר קרימינלית לבד באולם הספורט שבו ישנו עשרות אנשים ב 1 קינה.
**********************************************
לבד/ חלק ב'
בבוקר עם עיניים נפוחות מבכי התעוררתי מכורבלת בתוך שק שינה, השמש האירה ועטפה את אולם ספורט בהרבה אור. המסיונריות עם ספרי הברית החדשה אכן שמרו עלי כל אחת מהצד שלה. אבל היום הם ממשיכות הלאה עם כל הקבוצה לעיר אחרת להפיץ את דתם, שירתם ואהבתן.
הבטחתי להם שאהיה בסדר ושלא ידאגו, הם הפנו אותי לשכונה של אנשי "צבא הישע" אמרו לי ששם אני אהיה בסדר.
היו לי יומיים לשרוף לפני שאני עוזבת שם. שכרתי את אחד החדרים של "צבא הישע" שהיו במקום. במרפסת ליד חדרי ישב בלונדי מקנדה ושני מקומיים בן ובת שהיו תאומים, הוזמנתי לאבטיח של צהרים והזדעזעתי מסיפורי הזוועות על הסטודנטים בעיר שהיו אלימים כלפי נשים. מעון הסטודנטים נמצא בדיוק מעבר לכביש ממולנו ,היה לי מוזר שדווקא הסטודנטים הם מפיצי אלימות שם. והפרדוקס הוא ש"צבא הישע" שכן בדיוק ליד מעון הסטודנטים .
אחר הצהרים טיילנו בנחת במרכז העיר לעבר משרד הנסיעות כשהגענו הייתי בהלם כל המשרד שרוף ומפויח, חברה צעירים באו ושרפו את המשרד בלילה בתקווה להשיג מזומנים. נלחצתי והפקידה הרגיעה אותי שיש מחשב אחד שעובד ואת המטוסים אף אחד עדיין לא שרף ושלא אדאג. לקח שעה והיו לי שוב כרטיסי טיסה למחרת בבוקר. שמחתי וחזרתי בערב לחדר ללילה אחרון .
מתוך שינה שמעתי רעשים וכמו משהו משחק ברשת של הדלת עם מברג, אזרתי אומץ והלכתי לעבר הרעש .הברכיים שלי רעדו והתחלתי להזיע מפחד. ראיתי בחור שחור דרך הרשת מנסה לפרק את הציר של הדלת במברג. צרחתי עליו שיפסיק, אבל עיניו התרוצצו הלוך ושוב בנחישות לפרק את הדלת ולהגיע אלי. התחלתי לצרוח לעבר החלון אולי משהו ישמע...צרחתי כפי שלא צרחתי מעודי נחושה להישאר בחיים. הבחור פירק את הדלת ונכנס סוף סוף ואני נכנסתי לשירותים ,נעלתי את הדלת ובכיתי מפחד. תוך כמה רגעים שנדמו לנצח הגיעו החברה הטובים "מצבא הישע" תפסו את
הבחור ולקחו אותו למשטרה.. טבעת של אנשים מדהימים עטפה אותי בחום . כשנרגעתי הכינו לי תה
ושאלו מתי הטיסה ? ואיך שומרים עלי עד שאעלה למטוס? לא היו לי מספיק מילים להודות להם והבנתי שכמות החלאות שמסתובבים בעולם הוא בערך כמו כמות האנשים הנפלאים והטובים בעולם.
ולי היה מזל שפגשתי כל כך הרבה אנשים טובים באמצע הדרך.
הם סידרו לי נהג לנמל התעופה שיסיע אותי על הבוקר ושעליו אפשר לסמוך. כשהתיישבתי במקום שלי במטוס היה נדמה לי שהייתי בתוך חלום שחלקו היה מדהים וחלקו קצת פחות.
נובמבר 2013
(לפעמים אני אוהבת להיזכר בדרמות של חיי ולהתרפק)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
