קצת לפני הקץ ישבתי לי על אבל מדרכה חשופה,התבוננתי מסביב, אבני הרחוב היו בגודל 6-5 מטר וחלל שחור ומגנטי.
משום מה הסלעים צפים וזו הסיבה היחידה ששרדתי כאן. כן כמבן, גם זה שאני יכולה לשלוט בזה.
קמתי וצעדתי, הסלע, מה שאני קוראת לו אבן מדרכה, זז יחד איתי.
אני הולכת לשום מקום כלום לא ישתנה. סלע בגודל של חצי מטר "קם" והתקדם לעברי, הוא נעצר והתיישבתי עליו.
איך הוא זז? שאלתי את עצמי
התיישבתי כשפני לפנים, ישבתי בשיכול רגליים. הסלע לא היטלטל כשהתיישבתי כפי שקור בדרך כלל. מוזר.
אחרי כמה הגעתי למקום, כן מקום.
זה היה דומה למן פרק, היה שביל ודשא מאבנים ועצים גדולים מאבנים. הסלע שהסיע אותי נעצר מעל הפרק עשוי האבן.
ירדת ממנו והלכתי בשביל, נדמה שכלב מאבן הלך לידי, התכופפתי וליטפתי את ראשו. הוא היה עשוי מיהלומים יפים.
הוא צעד ב"דשא", הלכתי אחריו והגעתי לבקתה שגם היא עשויה מאבן.
דפקתי על הדלת ונערה צעירה בת גילי בערך פתחה לי.
היה לה שער שחור ועיניה אפורות בצבע האבן, עורה בהיר עם כי מעט חיוור.
"שלום" אמרה
"שלום"
"את בטח לואיס" אמרה בחביבות
נענתי את ראש לשלילה "אליס גברתי" אמרתי
"אבל לואיס עדיין חי נכון?" שאלה בדאגה
"אינני יודעת אבל יש סיכוי" אמרתי
כתפיה נפלו באחת והיא הרכינה את ראשה.
"טוב, אם את כאן תיכנסי" אמרה עצב
"מה קרה?" שאלתי
דמעה השתחררה מעינה והיא ניגבה אותה בכף ידה.
"אל תדאגי, עדיין יש סיכוי" אמרתי והנחתי יד על כתפה
"למה את משקרת?" התפרצה עלי, נסוגתי צעד אחורה
"את לא חושבת שיש סיכוי כי את יודעת שאין אבל אני נראת לך מישהי שזקוקה לנחמה נכון?" צעקה
"תרגעי" אמרתי בקור
"לא אני לא!
תפסיקי לרחם עלי!" צעקה בכל הכוח
"אני מרחמת עלייך בגלל מה שאת עושה לעצמך!" אמרתי בחריפות
"שתקי!" צעקה שוב
"כשאת תעשי את אותו דבר" השבתי, היא כשלה על הרצפה ומיררה בבכי.
שלולית כסופה נוצרה סביבה, מה קורה כאן? שאלתי את עצמי
אין לי מוסג השיבה בקול מפוחד
את יכולה לשמוע מה שאני חושבת?
ברור, למה את לא?
אם אני עונה לך אז סימן שאני יכולה לשמוע
כן, כן סליחה אבל מה זה? שאלה וקמה, היא עברה את הסורגים הדקיקים בקלות ועמדה לצידי.
בואי נכנס הצעתי
היא משכה בכתפיה ונכנסה, נכנסתי אחריה.
הבית היה יפה אך עשוי כולו מאבן. הסתכלתי על הספה ועל השולחן, אין תקווה בעולם כזה!
"טוב אז אליס מה אומרת על זה?" שאלה וכיוונה אלי אקדח
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
