סוף סוף אני שומטת את עצמותי היגעות על המיטה. משילה מעלי את היום, שאונו ומשאו.רגל אחת מחליקה על הסדין הקריר, מגששת בין קפליו, נזכרת בסדינים של אמא שהיו נוקשים מעמילן,מתוחים וחלקים, צופנים זכר של ריח השמש שבחומה התיבשו.
ראשי מתלבט על הכרית למצוא מנוח בין גבשושיותיה. שמיכת הפוך הסינטטי הדחוס עושה כרצונה ולא כרצוני. מי יתנני את שמיכת הפוך של ילדותי, העשויה פלומת אווזים אמיתית שהיתה אמהית, נעתרת וחובקת ואני הייתי טובעת ברוך בחמימות ההיא ונרדמת בחיוך.
כדי להרדים את געגועי אני מניחה את כפות ידי על עיני העצומות, חשה את גלגל העין הבולט, המתנועע ואת הריסים הרוטטים המדגדגים את כפותי בנגיעות דקות דקות, והנה עפעף נשרט במקצת מפיסת עור קטנטנה יבשה שנותרה על אצבעי,
זכר לכוויה שהגלידה.
ושוב אני בפיגמה של פלנל, מצוירת פרחים דהויים,כדורונים צמריריים בולטים בבד המשופשף שידע כביסות הרבה.
ידי מחבקת את הבובה שקבלתי במתנה מדוקטור מזור לפני שעלינו למטוס מוורשה בדרכנו לארץ-ישראל. בובה בלבוש פולני עממי: חצאית צבעונית, מרשרשת, מכווצת במותן,תפוחה. סינר לבן מעומלן וקשוח למותניה וצמות בלונדיניות קלועות במהודק, מזדקרות ודוקרות בקצותיהן.
נו, די, אני מתכווצת בתנוחה עוברית, מנחמת את ברכי הכואבות בכפות ידי
בובה וילדה נמוגות אט אט.
אלישבע
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
