פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1152 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים אני והמלחמות, לא שלי, כמובן (3) אנג'ל
אני כל כך. כל כך מצטערת.
הסיפור הוא כזה - הלך לי המטען של הלפטופ ולא הייתה לי גישה אליו לקצת יותר משבועיים. אני כל כך כל כך מצטערת. אירוני בהתחשב שהיו לי תוכניות לפרסם אותו קודם.
בכל מקרה, הנה הפרק הקודם:
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=291809#noteId_291809" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=291809#noteId_291809
אשתדל להיות עקבית.
מקווה שתהנו.
~~~
"זאת הבחורה?” כן סיפרתי לאמא שלי למה חזרתי עם עשרים מטבעות נחושת פחות בארנק שלי. היא מצאה את עצמה מסוקרנת מהסיפור של הנערה-אישה.
הנהנתי והבטתי לעברה, היא מצמצה לעבר אמא שלי.
אמא רכנה לצידה והביטה בעיניה. “יש לך שם?”
"כנראה. אני לא זוכרת אותו.”
אמא סקרה אותה כל כך חזק שהיה אפשר לראות אותה מתפתלת. "נקרא לך אליז.”
"אליז?” היא שאלה, ממצמצת במחאה.
"אליז?” שאלתי, זוקף גבה.
"רציתי לקרוא לך אליז לפני שנולדת, אם תהיה בת, זאת אומרת,” אמא הצביעה עליי, “היא צריכה שם," הבהירה, אני והנערה-אישה הנהנו. "זאת עובדה. וחוץ מזה, ואם אתה לא רוצה שאתחיל לקרוא לך ככה, כדאי שתשתוק.”
שתקתי.
וככה זה הוחלט, אליז זה יהיה. אליז עצמה לא ממש התנגדה לזה, פשוט הביטה בה באטימות ומשכה בכתפיה.
משום מה, כולם החליטו לבקר; דארן, רוזי, ואפילו קלוד.
"היי, הנה אישה יפה.” הוא הצביע על אליז ואז הלך למרכז החדר והתיישב בשיכול רגליים. “בכל מקרה, ריי, אני מבין למה נטשת אותי בשבילה. אבל למה לא עשית את זה אחרי שהבאת לי את הכסף בשביל האישה שלי?”
"הא?” אני הייתי משוכנע שהאישה שהזדקקה לכסף הייתה אליז.
אליז הגיבה כאילו קראה את המחשבות שלי, כנראה מהמבט שלטשתי בה. “הו, לא, אני עשירה.”
"הו.”
"אז קוראים לך אליז?” רוזי התערבה. “את ההיא שהוא מצא בגשם?” היא הצביעה עליי.
אליז הנהנה באיטיות, כקולטת נתונים. דארן, לעומת כולם, הביט בשיחה הערה בלי לפצוע פה.
"לי קוראים רוזי.”
"נעים להכיר אותך,” אליז חייכה חיוך חפוז. “רוזי.”
רוזי נעצה מבט עמוק בעיניה, ורכנה כדי ללחוץ את ידה ולסקור אותה טוב יותר.
באמצע הלילה התעוררתי עם צמא עז. קמתי כמו סהרורי וקיוויתי למצוא קצת מים באחד המאגרים שאמא שומרת, כדי לא להזדקק לקום באמצע הלילה לנהר.
לאחר שגמעתי את המים, שלשמחתי היו שם, החלטתי לבדוק את אליז.
היא לא הייתה, השמיכה הייתה סבוכה והכרית עם נוצות הברווז הייתה שקועה במקצת. יצאתי החוצה בכוונה לראות אם היא לקחה את הסוסה שלה איתה – סימן שעזבה אותנו, אבל ראיתי אותה על זוג המדרגות בכניסה לבית, בוהה בשמיים. שמחתי שהיא לא עזבה. לא הייתי כשר לצאת מהבית כמו שצריך, חסר חולצה ויחף.
"אליז?”
היא סובבה את ראשה אליי והביטה בי, נראית קצת מופתעת. “הו, שלום.”
"שלום.” השפלתי מבט אליה, “מה את עושה פה?”
היא חייכה חיוך יודע, “אתה יודע,” היא חזרה להסתכל בשמיים, “כל הדברים המעניינים קורים בלילה.”
"כמו מה?”
"התקפות שדים, כריתות ראש, מלחמות. אתה יודע, כל הדברים הטובים.”
"השקפת חיים מעניינת.”
היא משכה בכתפיה, “חוץ מזה, אני חושבת שאיבדתי את הזיכרון בלילה.”
"את שמחה שאיבדת את הזיכרון?” תהיתי.
היא גיחכה, “ברור שלא.”
"את אמרת בעקיפין שזה היה דבר טוב.”
"התכוונתי למשהו כמו התחלה חדשה.”
"זה נשמע היפי.”
"זה באמת היפי.”
"את היפית?”
"לא.”
"אז למה אמרת את זה?”
"כי באמת נראה לי שאני מתחילה מחדש.” אמרה בתימהוניות קמעה. “כמו – יש דברים שמרגישים לי ריקים. חורים שכאלה. נראה שפעם זה הפריע לי, היום כבר לא.”
"נחמד.”
"לא ממש, אבל תודה.”
"היי,”
"מה?”
"תפני לי מקום.”
היא זזה קצת על המדרגות ונדחקתי לצידה במפתן הדלת, רגלינו מתנגשות אחת בשנייה.
"היי, למה לא אמרת שאין לך בגדים ללילה?” שאלתי אחרי שסקרתי אותה; אותם בגדים בדיוק, רק בלי הסיכות.
"כי לך כל כך יש בגדים ללילה.”
"אני בחור.”
היא זקפה גבה והבנתי שגרמתי לה לחשוב שאני שוביניסט.
"הו, לא, לא! לא התכוונתי לזה.”
"אז למה התכוונת?”
"כלומר – מבנה גוף נוח יותר. חוץ מזה, בשמלה הזאת יש מחוך.” זכרתי את זה כי קניתי את השמלה הזאת.
לא בגלל שום דבר אחר.
שום דבר.
אלוהים, אני נשמע כל כך חשוד.
"הדבר הזה שמארגן את האיברים שלי מחדש נקרא מחוך?”
הנהנתי.
"לעזאזל.”
היא הייתה הבחורה המקללת הראשונה שפגשתי. אפילו רוזי לא קיללה. “היי – את קיללת כרגע?”
היא הנהנה, “למה לא?”
נמנעתי להסביר לה והחלפתי נושא. “את מתכוונת להישאר ככה עד הזריחה?”
"למה לא?”
"כי את צריכה לישון?”
"זה יקרה עוד מעט.” היא הצביעה לעבר הרקיע, סימנים של אור ראשון בצבצו והאור סביבנו הפך אפרפר. “אין טעם לחזור לישון.”
"טוב,” נעמדתי. “אני אחטוף עוד קצת שינה.”
"לילה-בוקר טוב לך.”
"גם לך.”
אמא העירה אותי בזכות השעון הביולוגי המוזר שלה, בדיוק בזריחה.
"בוקר טוב, ריאו.” היא טלטלה אותי מעט ועיניי נפקחו.
"בוקר טוב.” מחיתי קורי שינה מעיניי והתיישבתי. לאחר התמתחות ופיהוק קל נעמדתי בחוסר חשק.
"רעב?” אמא שאלה, הנדתי בראשי לשלילה. “אלך לבדוק מה שלום הסוסים.”
כשעברתי בפתח ראיתי שאליז בעצם כן חזרה לישון. היא נראתה תשושה ושלווה כל כך שלי או לאמא הייתה כוונה להעיר אותה.
"אכפת לך להעביר אותה לחדר שלך?” אמא לחשה לי חרש. “כלומר, לפני שתצא לסוסים.”
"למה להעביר אותה לחדר שלי?”
"אתה יודע, למיטה שלך, שהיא באמת מיטה ולא משהו אחר. זה עדיף על השמיכות שפרסנו לה.”
הנהנתי והתכופפתי לעבר אליז, הסטתי את השמיכה והשחלתי יד מתחת לעורפה, ואחת מתחת לרגליה שהתקפלו כשהרמתי אותה.
נשאתי אותה לחדרי וניצבתי לצד המיטה, בעטתי את השמיכה הצידה והנחתי אותה שם. היא לא התעוררה, ושמחתי שלא נשאתי אותה לשווא. לאחר מכן הסטתי עליה את השמיכה ויצאתי משם.
הלכתי אל הסוסים, בדקתי אותם אחד אחד. לונה, הסוסה שלה, הייתה הראשונה בתור. זה היה שם מאוד לא יוצא דופן, בעיקר לא לסוסים. רבים מעדיפים לקרוא לזוגות סוסים "סול" ו"לונה".
אני מניח שהאלים מקבלים מחמאות מכך שאנחנו קוראים לסוסים על שמם. מחמיא, הא?
לונה הייתה בסדר, למעשה. היא אכלה מאוכל שהבאתי לה למחרת ונראה שכבר החלה להרגיש טוב יותר. היא ניזונה במהירות והייתה לה החלפת חומרים זריזה, משמע שהייתה בסדר ככלות הכל.
הסוסים האחרים היו עדיין פצועים מתגרת השד, שפצע אותם בגפיהם בעיקר, כדי שלא יברחו. שמחתי שהיו בסדר.
עבדתי על הסוסים זמן מה, משקיע בהם דיי הרבה. למחרת הייתי אמור לצאת איתם שוב, כי זה היה זמן ההתאוששות המשוער שלהם, וגם שלי, פחות או יותר. דארן מצידו, היה שמח לצאת איתי שוב לסחר.
בחזית עיני קלטתי את דארן מתקרב, “מדברים על החמור,” סיננתי בחיוך וראיתי אותו מגיע.
"היי, ריאו, מה אתה ממלמל לעצמך שם?” שאל, כשחצה את הגדר בקפיצה - למרות שהשער היה פתוח.
"כלום.” אמרתי, חזרתי לסרק את רעמת השיער של אחת הסוסות האהובות על אמא ורוזי כשאכלה. סקרתי אותו בזווית עיני, משהו בו נראה... שונה.
ואז הבנתי.
דארן חייך.
הוא חייך.
"אתה מחייך? איפה דארן שאני רגיל ואוהב לשנוא?” שאלתי בקימוט גבות משמעותי.
"השגתי לנו כרגע מסלול.”
"מסלול?”
"ריק. ריאו. שיטת ריק.”
"הא.” שיטת ריק לסחר מדיני כולל, מסע שאני ודארן התכוונו לצאת אליו בקרוב. “אבל זה עדיין מפחיד אותי שאתה מחייך.”
"אשתדל לא לעשות את זה יותר.”
"תודה.”
נכנסתי לחזר על קצות האצבעות, משתדל לא להעיר את אליז. למען הסדר הטוב, אודה שהיא התעוררה על לא דבר.
עיניה נפקחו והיא נעצה בי את המבט הכחול שלה.
"הממ... אני... מצטער.” מלמלתי ופניתי אל השידה שלי, חיטטתי בה והוצאתי חולצה לא מכוסה בלכלוך, לשם שינוי.
אליז התייחסה לעובדה שהערתי אותה בקלילות קמעה. היא התיישבה ברכות על המידה שלי, כך שאפילו העץ הרעוע - שממנו הייתה מורכבת המסגרת של המיטה - לא השמיע קול לשינוי התנוחה המסיבי שלה. "איך היא?” שאלה כשנשענה קדימה ועיוותה מעט את פניה שעה ששיערה הפרוע במקצת נפל בהתאם לכוח המשיכה והפיל מספר שיערות על פניה.
ניחשתי שכאב לה.
"לונה?”
היא הנהנה. “כן.” אמרה ליתר ביטחון.
"היא תהיה בסדר.”
"בסדר.” היא השתהתה לרגע. “תודה.”
"אין על מה.”
את שאר היום עברתי בעבודה פסיבית לא מאומצת, כמו שאמא כפתה עליי. טוב, לפחות עד שהגיעה אליז.
היא באה משום מקום, אני הייתי בבר, דיברתי עם גִ'ין, המוזג (אירוניה, אני יודע). היה צפוי שכמה ימים לאחר מכן הוא יצא מהכפר, היה לו מספיק כסף והצעה מספקת על המקום. הרגשתי חובה להיפרד ממנו לשלום.
אליז הופיעה בבר, ולא ידעתי מה היא עשתה שם. היא הייתה חיוורת ועיניה הוצרו בזדון מסוים. היא רצה בחפזון לעמדת המוזג, רחוק במקצת ממקום הימצאי, ונשענה קדימה. מאוד מאוד קדימה, אם הייתה נשענת עוד קצת הייתי מהמר שהיא הייתה נופלת.
"היי, מוזג!” קראה לעבר ג'ין, הוא הסתובב לעברה באמצע ניגוב כוס.
"מה?” שאל בסתמיות.
היא התנשפה לרגע בכעס. “יש לך סכין מטבח ממש ממש גדולה?”
לא הייתי צריך יותר מלראות את הצורה שבו גופו נדרך כדי להבין שהוא חושש. “בשביל מה את צריכה סכין מטבח ממש ממש גדולה?”
"כדי להרוג משהו ממש ממש גדול.”
"משהו?”
היא הנהנה באיטיות והחיוורון שלה נראה מודגש.
"הו.” ג'ין לא היסס, התכופף מתחת לעמדה והושיט לה את הסכין מטבח הכי גדולה שלו כשהתייצב. "אני מקווה שאת יודעת מה את עושה, מותק.”
“אני יודעת.” סיננה ורצה החוצה.
הייתי קפוא לאורך כל הסצנה שהתנהלה מולי. ג'ין הסתובב לעברי. “מה?”
"אתה – רגיל לזה?”
"שקופצים אליי ומבקשים סכינים גדולות? כן.”
"איך אתה יודע... - “
"שאלה לא רוצחים סדרתיים?”
"אהא.”
"קריאת שפת גוף פשוטה.”
"כמובן.”
"מכיר אותה?” שאל והניח כוס נקייה בערימה, לוקח אחת אחרת, מלוכלכת.
הנהנתי. “איך אתה יודע - ?”
"שפת גוף פשוטה.”
"אני לא מאמין בשפת גוף.”
"אז מה.”
"אוקיי. מה לעשות?”
"לך.”
הקשבתי לו, רצתי החוצה. אליז לא נראתה באופק. אבל – עובדה מוזרה. האנשים בסביבה התחבאו. לפחות רובם. ומי שהיה נוכח, הסיט את מבטו לאותו מקום בדיוק כמו כל האחרים.
לא הבנתי מה קורה, לפחות לא לפני שהסטתי את מבטי, כמו כל שאר האחרים.
הייתי מוכן להחוויר.
"אליז!” קראתי לעברה. נראה שהקול שלי גרם לה לחזק את אחיזתה בכלי הנשק המאולתרים שלי. היא הסתכלה לעברי בזעם.
"מה, ריאו?” קראה לעברי והתחמקה ממהלומה שכוונה לעברה.
"מה את עושה שם?” קראתי שוב.
היא חשקה שיניים והתחמקה בעיוורון שוב לפני שענתה. “זה לא הזמן, ריאו. אלא אם אתה מתכוון לעזור לי!”
היו לי כוונות לעזור לה, ועוד איך היו לי. רק – חיסרון קטן. לא ידעתי לעוף.
אליז עופפה באוויר, עם הסכין המפלצתית בידה האחת ומוט עץ שבור בידה האחרת, והיא התחמקה לסירוגין משלוש שדים.
שלוש.
שדים ירקרקים, מעופפים, כמו ציפורי טרף, עם אורך כנפיים של שלוש מטר ונוצות ירוקות חולניות עם המבט האדום הפסיכי שלהם, והשיניים המשוננות באורך של סכין ממוצעת.
לכל הרוחות.
"איך לעזאזל הגעת לשם בכל מקרה?!” זעקתי לעברה. היא לא הקשיבה ותקעה את הסכין בזרוע של אחד השדים.
הסתכלתי סביבי ותהיתי איך לעזאזל עפים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים זה ממש מענייו כל הכבוד! :) ציירת במסגרת (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים תודה :O אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים זה מדהים ^^ מגדת העתידות
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים תודה! אנג'ל
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים ^^ מגדת העתידות
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים יאי יש תואר בהשראתי:D אנג'ל (ל"ת)
-
-
-
-
