לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה כשאני מרגיש שהצד השני של המיטה ריק וקר. כאשר עיניי מתרגלות לחושך, הן מבחינות בה יושבת על הכיסא, רגליה מונחות על עדן החלון, ומבטה ממוקד בשמיכת הכוכבים שעוטפת את הרקיע. אני אף פעם לא מדבר איתה על זה, למרות שתמיד אני תוהה כל פעם מחדש האם לא קר לה לשבת ככה בתחתונים מול חלון פתוח, במיוחד עכשיו כשניתן לשמוע את הרוחות הסתיוויות שורקות דרך העצים. היא נראית כל כך נינוחה ברגעים האלה. כשאני חושב על זה לעומק, אלו גם הרגעים היחידים שבהם אני רואה אותה, ככה, בשיא שלוותה.
ואני רוצה לדבר איתה, אך לא מצליח. מילותיי אינן זורמות בקלות כמו בעבר. הן נלכדות על הלשון שלי כמו דגים הנתפסים ברשת. אחת לכמה זמן, דג אקראי מצליח להימלט, אך הוא פצוע מכדי לממש את יעודו ולשחות, כך שהוא פשוט נשטף אל החוף ונשכח שם. ישנן במוחי אינספור מחשבות על הדרך שבה היא גורמת לי להרגיש, אך אפס אמצעים לספר לה על כך. וכשאני כבר מתחיל להזיז את שרירי הפה כדי לומר משהו, בסך הכל לשאול האם לא קר לה, אני חש בטיפות רעל ניתזות על שפתיי ומשתקות אותן ולחוסר תנועה מוחלט. אז אני נותר דומם, משתדל שלא לנוע, כמעט לא נושם, פן יופר השקט האופף אותה. היא כל כך יפה בשקט הזה, הוא עוטה עליה אישיות אחרת, נונשלנטית, מתונה יותר. אני חושב על כמה נפלא זה יכול היה להיות אם הייתי יכול עכשיו לבקש ממנה לחזור למיטה, שמא תחטוף צינון ותחלה. אם הייתי יכול לומר שהצד השני של המיטה יותר מדי ריק בלעדיה. או לפחות להגיד לה שאני אוהב אותה, חד וחלק.
ובאתי לומר לה את זה, באמת. הייתי אומר לה את כל זה, אילולא חשתי לפתע זוג שפתיים המבקשות לנוח על האוזן השמאלית שלי, לוחשות "בוקר טוב" כמעט ללא קול בעוד עיניי נפקחות לאט לאט אל תוך מציאות המאירה את פניה היפות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
