הייתי אז ילדה בת עשר שכל מה שהיתה צריכה לעשות זה להסתכל על אמא כיצד היא שומרת על הבת של זוג עשירים וללמוד ממנה. אני זוכרת שאמא ביקשה יום אחד שאסע באוטובוס לקנות לחם במאפייה שליד חנות הבגדים השכונתית, אף על פי שלא רציתי הכרחתי את עצמי. בוססתי ברגליי לעבר האוטובוס.
" את לא יכולה להיכנס" על פניי נפל הלם גדול
" למה לא?" שאלתי בהלם
" האוטובוס לכם לכושים מגיע עוד כמה דקות, תמתיני בחוץ" ירדתי ממדרגות האוטובוס בעוד שאנשים מביטים בי ובוחנים אותי. את שערי המתולתל השזור בצמות, את צבע עורי השחום בעוד שהם בהירים. הבנתי שאנשיפ פוחדים לקבל על עצמם שוני, שפוחדים להסתכן בשביל דברים. שבוע לאחר מכן הגזרות התדרדרו הקריין הכריז ברדיו עלינו: "הכושים ( כך הם קראו לנו) לא מתקלחים ולכן הם נראים כמו שוקולד, הם מלאים בחיידקים. בנוסף מעתה ואילך הבתי הקולנוע, החנויות, המסעדות, היחידות דיור, האוטובוסים, הרכבות, הבתי חולים, והבתי ספר יהיו נפרדים. הם קיבלו את כל הטוב, ואילו אנחנו הספקנו במה שיש גם ככה לא היה לנו הרבה. רציתי לעשות משהו, אך אני קטנה בשביל למרוד ולומר לשם מה הגזענות הזו? במה הם שונים מאיתנו? זה רק צבע עור שמבדיל אותנו מהם, אך זה לא אומר שאין לנו רגשות כמותם, שאין לנו משפחה כמותם.
חבל שבאמת מישהו היה צריך לחיות ככ אפילו שזה היה פעם. כולנו שווים ללא דת הבדל מין וגזע רק חבל שלא כולם יודעים זאת ואם יודעים אז למה נוהגים להבליג?
תהיו סובלנים זה הכי חשוב! לדעת לקבל את האחר
...........................
מרטין לותר קינג עשה שינוי גדול!!כל הכבוד!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
