אֶל הֲאֲבַדֹון - אֵלִי, אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי
י' בתשרי תש"ג
הסעודה האחרונה
בוקר זה היה שונה מִבְּקרים אחרים. "ארוחת הבוקר" עמדה להסתיים. שני אסירים,
שבידם היה סיר גדול למדי, עברו בין האסירים וחילקו – ביד רחבה - מיני מגדנות.
תמהנו על הדבר. ( לדידי לא הייתה "נפקא-מינא", ממילא יום כיפורים היום,
ואמלא את הבטחתי לצום. את המגדנות אשמור לאחר התענית). האם הגיעה ההצלה?,
או שמא זו הסעודה האחרונה של הנידון למוות?.
ביו כך ובין-כך הגיעו מספר סמלים אשר הודיעו לכולם: "אתם הולכים להתקלח ולהחליף בגדים"
(כנראה גזרה משמיים שלא אתענה את כל התעניות של היום הקדוש). הקאפו ועוזריו סידרו את
האנשים בכמה טורים, והתחלנו לצעוד לכיוון "שדירת הפרחים" כשהסמלים החמושים מלווים אותנו
לאורך הדרך, מהלך של כעשר דקות.
אחד הסמלים פקד על השומר בשער, לפתוח את השער הקרוב וגם את הרחוק יותר. נכנסנו,
אני ועוד כמה מאות אנשים, דרך השער הראשון.
לאחר עשרות מטרים עברנו גם דרך השער השני. ככל שהתקדמנו לכיוון המקלחות,
כך גבר הריח של בשר חרוך - וענני אפר היתמרו השמיימה ביתר שאת וביתר עֹז.
מספר אסירים נתנו בידי כל אחד מהנוכחים מגבת וסבון רחצה. אחד הסמלים אמר שלמקלחות
יכנסו בכל פעם כשמונים אנשים. נכנסנו לאולם גדול ופקדו עלינו להוריד את הבגדים,
לתלותם על קולבים שבפינת האולם, ולהישאר רק עם המגבת והסבון. כך עשינו עד שהיינו
עירומים כביום היוולדנו. כל אחד ניסה לכסות את ערוותו, אם במגבת או בידיו.
הדלת נטרקה מאחרינו. דלת אחרת נפתחה.
עברנו לאולם הרחצה שעל קירותיו היו מספר צינורות-מקלחת. כך מצאנו את עצמנו,
כשמונים אנשים, מתחת למרזבי המקלחות. שמתי לב שאין ברזים להפעלת המקלחות.
חשבתי לעצמי שזה "עניין של חסכון" ויש ברז ראשי שמפעיל הכל יחד.
"אֹופֵן וָוסֶער!" (פתח את המים!), נשמעה הפקודה. תוך שניות החל לצאת עשן אפור
כחלחל מהמרזבים. תחילה חשבתי שאלו אדים של מים חמים, אך לאחר רגע- קט התחלתי,
וכמוני יתר האנשים, להרגיש מחנק עז.
האנשים החלו לזעוק ולצרוח בקולי-קולות. ממש מטפסים על הקירות, או איש על גב רעהו,
מחפשים עוד טיפת אוויר. הצעקות של היהודים, החזירוני - בהרף עין - לבית הכנסת בוולפא
לאותו "ונתנה תוקף" של החזן מויש'ה וינשטיין...
"מי בחניקה, מי בשריפה....מי בקיצו ...מי יחיה ומי ימות".
דמותה של אימי צצה ועמדה מול עיניי. "יוד'ל", כך נהגה לומר, "כאשר יהיה לך קשה,
אל תשכח לומר 'שמע ישראל', זה תמיד עוזר". קראתי בקול גדול:
" שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". אחדים מהאנשים, שעוד נותרה נשמה באפם, הצטרפו לקריאה.
כאשר הגעתי למילה "אֶחָד" - ממש כמו התנא רבי עקיבא (מעשרה הרוגי מלכות), אפסו כוחותיי
ונפלתי אל הרצפה הקרה. הצריחות והצעקות פסקו.
באולם השתררה דממת- מוות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
