ראשו הצעור של חברי המצטער מונח על הכרית, הוא צריך מי שיינחם אותו. אני במקרה שם, או לא במקרה, כעת הכל מכונן ואיני זוכר את מה שלפני הרגע הזה, אם הגעתי הנה בכוונה תחילה או שלא. אני אפילו לא יודע אם החבר הוא חבר או חברה, העיקר שהוא חבר שמתחבא מהכל ובורח אל תוך הכר המתרטבת.
איזו הזדמנות זה נותן לי להיות גוף אחר וחם שבא לחבק ולנחם, לשים את ראשי על ראשו, לחבק אותו, בהרף עין אני עובר עולם מניח עליי כנפיים וחוזר לכאן לבצע את ייעודי, והלוואי שהיה זה כל ייעודי. שימשיך להצטער, או שיחליף אותו מישהו אחר כשבכייתו תיתם, שהדמעות ימשיכו לזרום על הלחי ואני אשמש מגב דמעות חם וענוג כמו החמה. מצמיד גוף אל גוף, שם יד על הכתף, על הראש, הוא מתמלא בנחמתי ואני מתמלא בעצבותו.
אפשר שעות להישאר ככה. כך אני אוהב את עצמי באמת, מלאך עם כנפיים, המלאך הגואל בעת צרה. מצערו אני מפיק שמחה על מי שאני, לפחות מי שאני עכשיו. ומשמחתי שאני מפיק מצערו הוא מפיק ערגה אליי ונחמה מתמשכת של תינוק בידי אמו. מלאך-אם יחזיק אותו עד תום הבכי, והמצטער ישרה בשלווה שתסיר עם הזמן את רטיבות העיינים. אני אוהב אותך, חשוב להגיד לו, כולם אוהבים אותך, לכולם אתה חסר כשאתה מסגר עצמך כאן לבדך.
וזה הסוף, אין לי ברירה אלא להביא אותו כמלאך ראוי. סוף הבכי שמותיר אחריו את החבר איש רגוע ושבע רצון. אני לא רוצה את הסוף הזה, אני רוצה להמשיך, אבל אין דרך אחרת לניחומים, כל ניחום והשלווה הסופית שלו שאחריה קמים על הרגליים ושבים ללכת. שלווה, ולא עושים שום דבר, לפחות חברי לא. אבל אני, אינני יכול בשום דבר הזה. אני הולך לחפש ראש צעור של חבר מצטער אחר, או חברה. כאדם אני כלום, אני חייב לחזור אליכם מעולם אחר, לחדור אל חורי עיניכם מבעד פתח הדמעות, אחרת בשביל מה אני.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
