1
4.7.1925 פולין לבוב בית הכנסת "שושנת הזהב"
השמש זרחה אך האוויר היה קריר ככה זה בפולין, למרות שכבר הקיץ הגיע באוויר היה קריר, ושמש שקרנית חייכה לעוברים ושבים. אך בליבו של שלמה היה חם וחיוך גדול היה על פניו, הנה הוא עומד בבית הכנסת ביום חתונתו ולציידו עומדת אהבת חייו. חיה הביטה בו וחייכה חיוך גדול, הנה היום המאושר שלהם הגיע, אחרי הרבה מאבקים וקשיים יחד הם עומדים מחזיקים ידיים ומברכים כול אורח שבא לחתונתם בחיוך גדול ובמספר מילות נימוס. בית הכנסת לבש חג הכול נראה מושלם, טהור, וחגיגי שום דבר לא סימן את הקשיים שעברו השניים שלמה וחיה עד שהגיעו ליום הזה הזיכרונות הציפו את שלמה הוא כבר לא שם לב מי בא, ומי לא בא, למי הוא אומר שלום, ואת מיהו מחבק, הכול חזר אליו לפני שנה בדיוק חזר שלמה מהמפעל של משפחתו אחרי יום עבודה קשה. מגיל מצוות התחיל לעבוד במפעל ולעזור לאמו בפרנסת המשפחה הוא היה הבכור,והוא ידע שזו חובתו אך העייפות התחילה לחדור לנשמתו. שקוע במחשבותיו הלך שלמה ברחובות העיר שקוע היה במחשבותיו עד כדי כך שלא שם לב לסביבתו, עד שנתקל לפתע בטעות במשהו. בשנייה הראשונה לא שם לב כול כך היה שקוע במחשבותיו אך לא ניתן היה לא לשים אליה מולו עמדה בחורה יפיפייה, בת עשרים לכול היותר. היה לה שיער חום גולש שהגיעה לה עד לעגנה עיניה היו חומות גם כן תווי פניה היו עדינים, שפתיה גדולות ועורה בהיר גופה היה חטוב היא לבשה שמלה שחורה עם נעליים תואמות. "אתה בסדר?" שאלה הבחורה והושיטה את ידה "כן אני בסדר תודה" ענה שלמה מה קורה לו למה הלב שלו דופק במהירות."אני ממש מצטער" אמר שלמה והביט בבחורה שחייכה לעברו "הייתי שקוע במחשבותיי אנא סלחי לי הנך בסדר?" שאל, הבחורה חייכה "אין צורך להתנצל שלומי טוב" אמרה הבחורה שמי חיה ומהו שמך?" שלמה הופתע מאוד חיה היה שמה של אחותו הקטנה האם זהו צחוק הגורל? חשב או יש כאן איזה מסר בלתי נראה"שמי שלמה" ענה וסידר את מעילו."יהודי אתה אני מניחה" אמרה חיה ביידיש "אכן כן יהודי אני" ענה שלמה ביידיש "ואני מניח שגם את עלמתי, ואיני יודע אם זה רק צירוף מקרים, או צחוק הגורל, אבל לאחותי הקטנה קוראים חיה גם כן" אמר שלמה וחייך "חי נפשי" אמרה חיה בקול מופתע "מוזר הדבר עד מאוד אולי זה רמז או סימן?" אמרה וחיוך קטן התפשט על פניה."האם תרשי לי לוות אותך למחוז חפצך זה יהיה כבוד גדול בשבילי" אמר שלמה והושיט את ידו בעצמו לא ידע מהיכן האומץ, ואולי העזות נפש להתחיל כך אם בחורה שלא הכיר אך חיה הפתיעה אותו, והסכימה להצעתו."אשמח אם תלווה אותי" אמרה חיה ואחזה בידו של שלמה, "לעונג לי: ענה שלמה ונשק את ידה שחיה בנימוס מופגן. יחד הלכו השניים ברחבי העיר אנשים רבים היו ברחובות לבוב צעירים, וזקנים, נשים, וגברים, וילדים רבים התרוצצו ברחובות משחקים זה עם זה צוחקים בקול גדול שהגיע עד לב השמיים, חסרי דאגות וחופשיים, מידי פעם נראה איזה רב זקן עובר ברחובות לבוש בחליפה שחורה ומגבעת בצבע זהה ועל פניו זקן ארוך עוצר בחנות לספרי ותשמישי קדושה או ממהר לבית הכנסת. גם נזירות נראו מידי פעם ברחובות העיר תמיד הלכו יחד בקבוצות קטנות, של מספר נזירות או מטיילות עם תלמידותיהם. בלבוב התקיימה קהילה גדולה של יהודים,וקהילה גדולה של נוצרים. גם זוגות צעירים טיילו ברחובות מחובקים או מחזיקים ידיים לא מפחדים להראות את אהבתם לעולם כולו. אך כול זה לא עניין את שלמה וחיה אשר לא שמו לב לכך הם היו עסוקים רק אחד בשני. הם דיברו וצחקו על דברים רבים והכירו זה את זה לעומק, וגילו תחומי עניין משותפים רבים: השקפת עולמם הציונית, חברותם בתנועת הנוער השומר הצעיר, ושאיפתם לעלות לארץ ישראל ביום מן הימים ועוד נושאים רבים.. עד שהגיעו לביתה של חיה הכירו זה את זה טוב כול כך עד שאם מישהו היה שואל אותם זה על זה היה חושב כאילו הכירו שנים רבות ולא שעות ספורות. הזמן עבר מהר מידי לדעתו של שלמה ולדעתה של חיה. ומול עיניו של שלמה נגלה ביתה של חיה , בית רחב נגלה לפניו שניהם נעמדו מול דלת הכניסה אוחזים ידיים,ומביטים זה בזה בלי לומר מילה. "הגענו" אמרה חיה,"הגענו" ענה לה שלמה, שניהם ידעו שאליהם להיפרד אך הם לא היו מסוגלים.לאחר שניות ארוכות אמר שלמה "היה לי תענוג ללוות אותך ולהכיר אותך,יותר מכול אני מקווה שתעניקי לי את הזכות לפגוש אותך פעם נוספת" אמר,וחייך. חיה חייכה וסידרה מעט את שערה "אני אשמך". שלמה נישק את כף ידה והביט בחיה נכנסת לביתה בקושי רב התאפק לא לנשקה בלי הפסקה. הוא ידע הוא מצא את האישה של חיוו ידיו רעדו קלות, וליבו הלם בחזו,ריחה המתוק של חיה עוד עמד בנחיריו. בקושי רב הצליח לחזור לביתו בשלום,אמו לא הצליחה להבין מה קרה לו, כך גם אחיו עקיבא וצבי לא הבינו מה קרה לאחיהם, חשבו אולי נכנס בו שד?.רק חיה הייתה היחידה שראתה כי אחיה מאוהב,אך לא העזה לספר על כך לאיש,זה היה סוד בינה לבין אחיה הגדול. גם חיה לא הפסיקה לחשוב על שלמה,בכול רגע הגתה בו ובדמותו,בלילה בקושי הצליחה לעצום עין ולהירדם. "אם כך האם יותר לי להזמין אותך לקפה" שאל שלמה בחיוך "כמובן" ענתה חיה יחד הלכו זה לצד זה מבוישים אך נרגשים. הרב ניגש לשלמה והפריע למחשבותיו "צר לי להפריע אמר אך אני חייב ללכת יש לי עוד שתי חתונות היום"."מיד אנחנו מתחילים" ענה שלמה הוא ניגש לחפש את חיה ומצא אותה יחד עם אמו ואמה צוחקות ומפטפטות. מי היה מאמין שהן התנגדו לקשר של שניהם איזו דרך עברנו כולנו חשב בליבו ושוב ברח לזיכרונותיו. הקשר בינו ובין חיה התהדק והם נהגו להיפגש יום,יום ואהבתם גדלה.ופרחה והקשר בין השניים הפך להיות גלוי אבל ההורים של השניים לא אהבו את הקשר המתפתח בין ילדיהם. הוריה של חיה שהיו סוחרים אמידים לא רצו שבתם תינשא לבחור עני ונחות מהם במעמדו החברתי. ואמו של שלמה לא רצתה לבנה אישה מפונקת ועשירה. שלמה היה נואש ימים רבים לא אכל ולא שתה היה רק קם והולך לעבודה ומיד שהיה חוזר היה מסתדר בחדרו חיה הייתה סגורה בביתה ולא הורשתה לצאת ללא אישור. שלמה היה נואש לילות רבים הגה וחשב מה לעשות כדי לראות את אהובתו הוא החליט לא לשקוע בדיכאון יום יום לאחר עבודתו ניגש שלמה לביתה של חיה והמתין לחיה שתצא מביתה הוא לא היה בטוח שהתוכנית תעבוד אך איזו ברירה הייתה לו הוא לא יכול יותר עם הגעגועים שהציפו את לבבו הוא היה צריך לעשות מעשה אם לא יכול היה להיפגש אם חיה בפומבי רק לראות אותו ולשמוע את קולה החליט להמתין מעבר לביתה כגנב בלילה ולחכות לרגע שתצא רק כעבור חמישה ימים התגשמה משאלתו של שלמה. אימא של חיה לא חשה טוב ואביה יצא לנסיעת עסקים בבירה ורשה אימא של חיה ביקשה ממנה לבדוק האם הגיע מברק כלשהו מאביה חיה צייתה לאימה ויצאה לחצר הבית ונדמה לה היה כי הבחינה בשלמה "אני וודאי מדמיינת" אמרה לעצה חיה ונשמה עמוקות הגעגוע התחיל להציף שוב את ליבה אך היא לא טעתה זה היה באמת שלמה. כמה שמחו השניים לראות זה את זה שלמה לקח את ידה של חיה והוביל אותה למקום מסתור בו צפה על ביתה שעות ארכות כדי למצוא אותה. הוא נישקה ארוכות על שפתיה נישקה שנועדה לפצות על כול הזמן שבילו בנפרד, הם שתקו לא ידעו מה לומר זה לזה שלמה נישק את כף ידה שוב ושוב ועיניו נצצו, הוא הביט בעיניה גם בהם היה ניצוץ "איני יודע כיצד שרדתי בלעדייך" אמר לה, "איני יודעת כיצד חייתי בלעדייך" ענתה לו חיה "איך אוכל להיפקד ממך עכשיו פעם נוספת" אמר לה שלמה "כנאסר עלינו להיפגש כול מה שרציתי הוא לראות אותך עוד פעם אחת אבל כעת אני לא יודע איך להרפות" הוסיף בדבריו וחיבק אותו בעדינות "מה נעשה?" לחש לתוך אוזנה, חיה הרגישה דמעה זולגת על לחייה וחום בלתי מוסבר מתפשט בתוכה הלוואי שהזמן יקפא ביקשה אך השניות המשיכו והזמן לא קפא. "הקשב לי שלמה" אמרה לפתע והתרחקה מחיבוקו "אני חייבת לחזור הביתה אימי בטח לא יודעת לאן נעלמתי הקשב לי עכשיו ואל תאמר מילה ביום שישי הזה פגוש אותי בשעות הצהריים ביית הכנסת שושנת הזהב אומר להורי שאלך מעט להתפלל ואני מאמינה שהם יניחו לי ללכת לבדי פגוש אותי שם" אמרה חיה בקול ציווי וניתקה ממגעו של שלמה היא רצה לעבר ביתה בלי להביט לאחור היא הייתה בטוחה לשמור על האהבה הזו בכול מחיר. הוריה של חיה הופתעו מאוד מבקשה ללכת לבית הכנסת אך לא מנעו זאת ממנה וכך היה ליד בית הכנסת היו נוהגים להיפגש השניים וזה הספיק להם הם היו מאושרים, אביה של חיה חזר מנסיעת העסקים שלו והופתע מאוד לגבי האדיקות הדתית שגילתה ביתם הם אומנם לא שכחו את יהדותם שמרו על מצוות התורה לצד החיים המודרניים שבנו לעצמם, אך אביה של חיה הרגיש שמשהו לא בסדר הוא ניגש לבית הכנסת ושאל את המתפללים והמתפללות על ביתו איש לא הכיר אותה, גבאי בית הכנסת דוד שפילמן אשר שמע את שיחותיו של אביה של חיה ניגש אליו וסיפר לו כי ראה פעמים רבות אישה צעירה המתאימה לתיאור של ביתו הוא סיפר כי מעולם לא נכנסה היא לבית הכנסת אלה תמיד המתינה לידו לבחור צעיר ויחד היו השניים הולכים לטייל אביה של חיה הודה לגבאי וחזר לביתו עוד באותו היום קראו יוסף ופסיה הוריה של חיה לביתם לשיחה יוסף לא התאפק והטיח בביתו את הדברים שגילה חיה הבינה שעלו אליה והחליטה לא לשקר להוריה היא סיפרה להם הכו איך השניים הכירו על מפגשיהם ושיחותיהם על האהבה הגדולה שצמחה בניהם וגם ע חידוש הקשר בין שניהם היא אמרה להם שאין לה חיים בלי שלמה והתחננה בפניהם לנסות ולקבלו, הוריה של חייה הקשיבו לדברי ביתה ולא יכלו לעמוד בדמעותיה ובאהבה הרבה אשר חשה כלפי שלמה ובלית ברירה הסכימו לפגוש את משפחתו של שלמה חיה הייתה מאושרת עד מאוד והיא מיהרה לספר לשלמה על החדשות הטובות וביקשה ממנו את אישורה של אימו למפגש אם הוריה שלמה לא ידע אם לשמוח או לדאוג או חשש שהסיפור יגמר ברע מצד משפחתו ומשפחתה של חיה, אך החליט בשביל חיה לדבר עם אימו וכפי שחב אמו סירבה בכול תוקף אך לנוכח תחנוניו הרבים שלבנה והאושר הרב שהקרין כאשר דיבר על חיה זמן רב לא ראתה את בנה מאושר כול כך תמיד היה עסוק בלהיות הגבר של המשפחה המפרנס העיקרי היא התקשתה לזכור מתי ראתה אותו צוחק או מחייך מאז שאביו נפטר היא אהבה את בנה הבכור ורצתה שיהיה מאושר כעבור כמה ימים החליטה לוותר על הגאווה והסכימה לפגוש את משפחתה של חיה. חששות רבים היו בליבם של שלמה וחיה בקשר למפגש. אך ברגע שריקה אמו של שלמה ופסיה אימה של חיה נפגשו, התחברו השתיים מיד ונהיו חברות טובות וגם יוסף מצא שפה משותפת אם אימו של שלמה, והקשר של שלמה וחיה התקבל והאירוסים הפכו להיות רשמיים,והנה הם כאן עוד דקה טקס החופה יתחיל, עוד מעט הוא וחיה יבואו באופן רשמי בברית הנישואים, באחד מבתי הכנסת הגדולים והיפים ביותר בלבוב, יש האומרים אפילו בפולין כולה. קשתות רבות עיטרו את בית הכנסת סימן להיסטוריה ארוכת השנים שלבית הכנסת שנבנה עוד בימי הביניים ונחשב לאחד העתיקים בפולין, כתובת שמע ישראל קידמה את כול הבאים וחופה מקושטת בפרחים רבים ובעלים הוצבה בבית הכנסת העתיק, יופיו היה רב עד מאוד והדבר היווה מאין סגירת מעגל לבני הזוג במקום שיהווה בית הכנסת מקום מפגש סודי לשניים,כעת הם מתחתנים בו ברוב כבוד ופאר. היופי הוסיף לשמחתו של שלמה ולשמחתה של חיה.הטקס עמד להתחיל שני אחיו של שלמה עמדו לצדו צבי ועקיבא, שניהם נראו נאים בחליפותיהם, ליוו את שלמה לחופה.נרגש היה שלמה עד מאוד. כאשר התייצב לצד אמו שלבשה את שמלתה הטובה ביותר ביחד עם ענק זהב שקיבלה כמתנת חתונה עם אביו של שלמה וחייכה אל בנה, חיוך מאושר, והחזיקה את ידו קשר מיוחד היה בין שניהם, בן האם לבנה, שהתחיל מיום מותו של אבי המשפחה משה. צר לשלמה היה על אביו, שלא זכה לראותו ביום זה מתחתן עם אהבת חייו. מחיאות כפיים נשמעו מבין האורחים הרבים של בני זוג כאשר הגיעה הכלה מלווה באביה יוסף, ובאחיה הגדול אלכסנדר. ששלמה כבר הספיק להכיר את הקשר העמוק והחזק בין שתי האחים. אך דבר לא הכין אותו לרגע ששלמה ראה את חיה צועדת אל החופה. ליבו פסק לפעום, כול כך יפה הייתה כעת בעיניו,לרגע חשב שהיא מלאך ששלך אליו אלוהים. בידה החזיקה זר פרחים בצבעי אדום, ורוד, וסגול, שערה הארוך היה מסודר בתסרוקת מרשימה שהוסיפה עוד יותר ליופייה, הינומה בוהקת הייתה לראשה, אך כול זה היה כאין וכאפס לעומת שמלתה של חיה, לבנה הייתה השמלה לבנה וטהורה, משובצת אבנים יפות ושרשרת עם אבני חן קישטה את צווארה,וזוג עגילים יהלומים ענדה על אוזניה, לא היה ספק באותו רגע ליופייה של חיה, ולעושרה של משפחתה, אך כול זה לא היה משנה לשלמה שהשיג את חלומו הגדול חיה התייצבה לצדו יחד עם בני משפחתה וטקס החופה התחיל. ימים רבים לאחר החתונה עוד דיברו האנשים על החתונה ועל הזוג הצעיר והיפה שהתחתן כנגד כול הסיכויים, למרות הבדלי המעמדות ביניהם,ושימש השראה לזוגות רבים שקשיים רבים עמדו ביניהם לבין אושרם להילחם למען האהבה. לאחר החתונה יצאו הזוג הטרי לחופשה קצרה בוורשה, לחגוג את נישואיהם ומיד לאחר מכן עברו לדירה חדשה שנרכשה לכבודם על ידי הוריה של חיה, וגם אמו של שלמה התעקשה לעזור בקניית הבית ויחד התחילו שלמה וחיה את חייהם החדשים, ומהר מאוד התברכו בבת ולה החליטו לקרוא דבורה.
19 לפברואר 1928 בולגריה פלובדיב בית משפחת הרשקוביץ'
אסתר הניחה את הסיר ועזבה את המטבח. כאבי הצירים מנעו ממנה לבשל ארוחת ערב, הכאבים רק הלכו והתחזקו. כול כמה דקות היה ציר שגרם לה לכאבים חזקים.אסתר התיישבה על אחת הספות בחדר האורחים, קרוב לדלת ביתה. היא הציצה בשעון שש בדיוק איפה פיליפ הוא היה אמור לחזור כבר חשבה בליבה, אך ציר נוסף קטע את מחשבותיה, היא ניסתה להחניק צעקה אך לא הייתה מסוגלת הכול כאב לה נשימתה התגברה עם כול ציר. זהו ילדה הראשון אחרי זמן רב שהיא ובעלה ניסו להביא ילדים כול כך מאושר היה בילד, אך עכשיו היא רק רצתה להיפטר ממנו ולפסיק לחוש את הכאב הרב שהוא גורם לה כעת.בין ציר לציר שמה לב אסתר לכתמי דם שלכלכו את שמלתה ודאגה מילאה את ליבה היא לא רצתה ילדים "מדוע נכנעה לבקשת בעלה?" שאלה את עצמה אך עוד ציר הגיע וזעקה נוספת נפלטה מפיה. לפתע שמעה קול פסיעות, אולי זה פיליפ חשבה בליבה, ואכן תוך שניות מספר נפתחה הדלת וגבר מבוגר מעט בסוף שנות השלושים לחייו, נכנס לחדר חבוש היה חליפה ומגבעת שערו שחור עם התחלה של שיער לבן ועיניו חומות כהות.מיד כשראה את אשתו מתפתלת מכאבים, ניגש עליה, ובלי דיבורים רבים יצא איתה מדירתם. והביא אותה למכוניתו למעטים מחבריו הייתה מכונית שעדיין נחשבה לדבר יקר, ולמותרות שרק לעשירים ביותר היה אפשרות לרכוש. משפחת הרשקוביץ' הייתה רחוקה מאוד מלהיות עשירה. אסתר הייתה עקרת בית ופיליפ עבד כמהנדס חשמל ושימש כנציג סימנס טלפונקן חברה גרמנית גדולה בדרום בולגריה בזכות עבודתו קיבל מן החברה רכב פרטי וכך גם טלפון ורדיו הם אינם היו לא עשירים ולא עניים היה להם כסף לקנות אוכל קורת גג ובגדים ולהם זה הספיק. אסתר כבר לא שמה לב לכלום הכאבים היו כול כך חזקים, שכול רגע, כול שנייה, כול נשימה הייתה מלווה בכאב.
היא לא שמה לב כשהגיעה לבית חולים, היא לא שמה לב כאשר השכיבו אותה על המיטה, היא לא שמה שהרופאים בדקו אותה, היא לא שמה לב לפניהם המודאגות, היא לא שמה לב שהרופא לקח את פיליפ בצד ואמר שהיא והעובר בסכנת חיים, פיליפ לא האמין למשמע אוזניו האם הוא הולך לאבד את אשתו? ואת הילד שחיכו לו זמן רב? והמבט הזה על פניה של אסתר, הסבל הרב, למה הם צריכים לסבול את זה? למה היא צריכה לסבול את זה? פיליפ החזיק את ראשו בידיו, כול כך הרבה מחשבות עברו בראשו במהירות רבה ודמעות היו ירדו על לחיו. אסתר נלקחה לחדר לידה והוא הושאר בחוץ לבד פיליפ נשק לאסתר בפעם האחרונה רגע לפני שנלקחה לחדר הלידה רגליו רעדו והוא התיישב על אחד הכיסאות אסתר לא רצתה משפחה וילדים ובמשך זמן רב חיו השניים בלי ילדים רק שניהם אך פיליפ לא הצליח להשלים עם המצב שלא יהיה לו ילד משלו ולאחר ניסיונות רבים של שכנועים הסכימה אסתר להביא ילד לעולם ולאחר עשרות ניסיונות נכנסה אסתר להריון. מי חשב שהדבר יסכן את חייה של אסתר, סליחה הוא אמר בליבו לאשתו סליחה על הכאב שגורם לך ילדנו המשותף רגליו. הפחד טפטף לאט,לאט, לליבו ככול שהזמן עבר ורופאים באו והלכו רצים, ממהרים. הוא כבר לא שם לב, הדמעות כבר זלגו על פניו, אך פיליפ ניסה להסתיר זאת. שעות הערב התחלפו באורות של בוקר מאוחר אך פיליפ לא נרדם. עד שניגש אליו הרופא והתיישב לידו "הלידה הסתיימה" אמר הרופא "יש לך בן זכר" הקלה התפשטה בגופו של פיליפ אך היא לא נמשכה זמן רב "הלידה אומנם עברה הסתיימה" אמר הרופא "אך אשתך במצב קשה" אמר הרופא פיליפ הרגיש את ידו של הרופא על כתפו בזמן שהלך אסתר בסכנת חיים הוא עוד לא הבין,היא עומדת למות... זה לא יכול להיות..., אחת האחיות ניגשה אליו "האם אדוני ירצה לראות את ילדו?" שאלה פיליפ התעלם ממנה הוא קם כמעט בלי לחשוב וניכנס לחדר של אסתר. היא שכבה בלי הכרה מחוברת למכשירים מוזרים הוא התיישב לידה והחזיק את ידה וליטפה בעדינות לא עניין אותו כלום, שום דבר, לא שינה לו הוא רק רצה להיות כאן להיות אשתו ולחזק אותו במחשבותיו. שתדע שיש מישהו ששומר עליה, מישהו שדואג לה, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה הוא ביקש ממנה שתחיה בשבילו הוא לא היה מוכן להיפרד ממה, פילים לא היה איש מאמין אך גם אם אלוהים הוא דיבר באותם ימים. שבוע שהה פיליפ ליד מיטתה של אסתר ליטף אותה נישק אותה ישן לידה ודיבר איתה מילים יפות ככה במשך שבוע, בערב השביעי העייפות התחילה להשתלט על פיליפ, ועיניו נעצמו והוא נרדם. צלל לתוך שינה טובה, ריקה ממחשבות, כשקם פיליפ שמש של צהריים הציצה מן החלון של בית החולים ועל המיטה שכבה עדיין אסתר פיליפ הרים את עיניו וראה את הרופא כותב כמה דברים במחברתו, פילים שישפשף את עיניו אך לפני שאמר מילה הקדים אותו הרופא,ואמר "אשתך תהיה בסדר" וחייך. לא ניתן לתאר במילים את הקלה ושמחה שחש פיליפ ברגע ששמע את מילותיו של הרופא, השמחה חזרה לליבו בבת אחת, והוא הרגיש כאילו התעורר מבור חשוך וקר ומצא את עצמו בגן עדן, הוא הרגיש כאילו ליבו היה קפוא ובין רגע ניעור לחיים,ליבו פעם בחוזקה והדם זרם בעורקיו. הרופא יצא לרגע וחזר יחד אם אחות נוספת ועם מיטה קטנה בה שכב תינוק קטן "תכיר" אמר הרופא "זהו בנך אמרו לי שלא ביקרת אותו בכלל"."לא עכשיו דוקטור בבקשה ממך" התחנן פיליפ "אני רוצה להיות עם לבד עם אשתי". הרופא לקח את התינוק בידיו והתקרב לעבר פיליפ בתגובה פיליפ נרתע לאחור, אך הרופא התעקש, והניח את התינוק בידיו של פיליפ."זהו בנך" אמר ושתק לרגע "הוא לא אשם במה שקרה לאשתך" הוסיף הרופא והביט בעיניו של פיליפ "הוא לא אשם" אמר שוב יצא מן החדר, פיליפ נשאר לבד עם התינוק ולא ידע מה לעשות. כול מה שהוא רצה זה שהילד הזה יעלם שלא יגרום עוד כאב וסבל. הוא העיף מבט קצר על הילד שבין זרועותיו בפעם ראשונה ומשהו בליבו נשבר. העיניים הכחולות האלה, כמו של אימו, ריתקו אותו.והכול נשכח ממנו הילד הקטן הזה לא אשם בכלום חזר בליבו על דבריו של הרופא בלב,הילד חייך חיוך קטן והושיט יד לאביו,פיליפ הושיט לו את ידו והתינוק תפס בה בחוזקה פיליפ חייך לעבר הילד הוא היה קטן, שנים רבות חשק בבן חשב והינה משאלתו התגשמה הוא צריך לשמוח להיות מאושר הנה הוא הפך להיות אבא לתינוק קטן הוא לקח את בנו הקטן וחיבק אותו,"הכול יהיה בסדר" אמר בלחש "הכול יהיה בסדר" חזר ואמר לעצמו והוא הרגיש שוב את הדמעות זולגות על לחייו והוא לא היה בטוח אם הדמעות הללו משמחה או מצער. "כואב לי" נשמעה לחישה, פיליפ קם מיד .אסתר פתחה את עיניה והרגישה את ידו של פיליפ על פניה "הכול בסדר" אמר "את צריכה לנוח עברת לידה קשה"."פיליפ כואב לי" אמרה אסתר בקול נואש "כואב לי כול הגוף".והדמעות זלגו על לחייהם של שניהם."אני יודע אני מצטער" ענה פיליפ וליטף את ידה אל מיד הוסיף "יש לנו בן" אמר וחייך אליה חיוך קטן "בואי תראי." אמר והתקרב עם התינוק על המיטה של אסתר,בניסיון לעודדה אך הוא לא הספיק להתקרב אפילו במעט לפני שאסתר אמרה "אני לא רוצה לראותו תיקח אותו מכאן" והפנתה את גבה "אסתר" אמר פיליפ ונגע בגבה המופנה "זה הבן אנא ממך הביטו בו לרגע קט" ביקש פיליפ בקול נואש "אני לא רוצה" אמרה אסתר והגבירה את קולה "כך אותו מכאן אני רוצה לנוח"."אסתר בבקשה ממך" התחנן פיליפ "רק מבט אחד קטן, הכול יהיה בסדר אני מבטיח לך" אמר וידיו ליטפו את שערה אסתר לא הגיבה וגופה רעד, היא בוכה? שאל פיליפ את עצמו בלי קול,"יש לי רעיון לשם לילד מה דעתך על ברנרד?" שאל פיליפ בניסיון לנהל שיחה "לא משנה לי תחליט אתה" אמרה אסתר והגבירה את קולה עוד יותר, כמעט צעקה כשאמרה,"אני רוצה להיות לבד פיליפ הסתלק מכאן יחד עם בנך" וכיסתה את כול גופה בשמיכה של בית החולים. פיליפ נרתע מן המילים, ויצא מן החדר יחד עם בנו ברנרד בזרועותיו לחצר בית החולים, והתיישב על אחד הספסלים, השמש הציצה מבין העננים ופיליפ חיבק את בנו בחוזקה,ובאוזנו לחש את מה שאמר לעצמו כול כך הרבה פעמים בשעות האחרונות "הכול יהיה בסדר,הכול יהיה בסדר" כי אם יגיד זאת מספיק פעמים אולי הדבר יהפוך למציאות.
18.1.1930 פולין לבוב בית משפחת הופמן
"את מרגישה טוב חיה?" שאלה רוזה את אחותה בזמן שישבו סביב השולחן, אכלו עוגה, ושתו תה."הכול בסדר" ענתה חיה וליטפה את בטנה ההריונית, "הילדה בועטת קצת זה הכול" אמרה."את בטוחה? אולי זה צירים" המשיכה רוזה לשאול."לא אני לא חושבת" ענתה חיה ולקחה ביס נוסף מן העוגה. רוזה לקחה שלוק נוסף מן כוס התה החמה "אם את אומרת אחותי אני לא אתווכח אתך,מה אם דבורה? עדיין ישנה?" שאלה רוזה "כן תודה לאל על כך זמן רב לקח לי להרדים אותה" חייכה חיה חיוך קטן, צעדי רגליים נשמעו וכמה שניות לאחר מכן הדלת נפתחה ושלמה נכנס לדירה. לבוש מעיל ומכנס ארוך, חבוש מגבעת, ועל צווארו צעיף."כמה קר אלוהים אדירים" אמר, והסיר את מגבעתו, וחייך למראה אשתו ואחותה אוכלות עגה ושותות תה."בתיאבון" אמר ופשט את מעילו, ותלה אותו על הקולב."תודה" ענתה רוזה וחיה יחדיו"יכול אני להצטרף אליכם גבירותיי?" שאל שלמה בנימוס,"אתה באמת שואל?" אמרה חיה בקול עמוק וחייכה חיוך גדול "בוא שב" הזמינה רוזה. שלמה הזיז את הכיסא והתיישב ליד חיה, וליטף את בטנה. מיום ליום אהבתם גדלה, שלמה חייך ומזג לעצמו כוס תה חמה. יחד ישבו שלמה חיה ורוזה ודיברו על ענייני היום על מוזיקה ועל ההצגה החדשה שעמדה לעלות בתיאטרון. אך השיחה נקטעה באמצע. הכאבים של חיה הפכו להיות יותר, ויותר דחופים,"שלמה יש בעיה" אמרה חיה "אני חושבת שירדו לי המים" אמרה וגנחה מכאב."אנחנו חייבים ללכת לבית חולים" אמר שלמה "חכה שנייה" אמרה "מי ישמור על דבורה" שאלה."אני אשגיח אליה" אמרה רוזה ,"תודה לך רוזה" ענה לה שלמה "אין זו בעיה בשבילי" ענתה לו רוזה . "אנא ממך עוד דבר קטן אנא ממך עזרי לי לקחת את חיה למכונית" הוסיף שלמה לבקש, רוזה הנהנה ועזרה לשלמה לקחת את חיה למכונית ולהושיבה במושב האחורי. "מהרו" ביקשה רוזה בקול לעבר שלמה, וחיה אשר נאנקה מכאבי הצירים אמרה כמעט בלחש "תודה לך אחותי" שלמה הפטיר גם כן פעם נוספת דברי תודה ופצח בנסיעה מהירה לבית החולים."שלמה תאט קצת אתה עוד תהרוג את כולנו" צעקה חיה שלמה לא הגיב אך האט את מהירות הנסיעה שלו. כעבור כמה דקות של נסיעה הם הגיעו לבית החולים, חיה הוכנסה במהירות לחדר לידה. שלמה התבקש לחכות מחוץ לחדר. המתח והחרדה הציפו אותו, כמו סערה בים, הזמן לא זז בעיניו של שלמה, והמחשבות חלפו בראשו במהירות רבה. הוריו, הוריה של חיה, והמחשבה המרכזית הייתה חיה הדאגה שלו כלפיה הייתה רבה, גם כשילדה את דבורה דאג לה רבות אבל עכשיו משום מה דאג לה אף יותר מן הרגיל. שלמה נשען על הקיר וסידר את שערו אף פעם לא אהב בתי חולים, זה הדבר שסימן בעיניו מוות יותר מכול דבר אחר, אפילו יותר מבית קברות, לכאן באים הגוססים כאן את חלקם מצילים, וכאן חלקם גם מתים. רגליו כבר כאבו מהעמידה הממושכת על הרגליים. רופאים באו, והלכו, ואיש לא ניגש אליו כבר ראה בדמיון אותו ואת חיה חוזרים יחד לביתם עם תינוק או תינוקות בידיים, ואת דבורה הקטנה רצה עליהם ומחבקת אותם, הוא ראה את חיוכה של חיה ואת דבורה משחקת יחד עם אחיה החדש,הוא ראה בדמיונו את המשפחה שלו מאושרת. אך לפתע נשמע קול שקע את מחשבותיו של שלמה הוא הרים את ראשו וראה את הרופא עומד מעליו. "יש חדש בקשר לאשתי?" שאל שלמה מיד. הרופא חייך "אתה בעלה ואת אחותה של חיה הופמן נכון? שאל הרופא והסתכל בדפים."כן" אמר שלמה,"מה איתה?", "אל תדאגו" אמר הרופא "הכול בסדר הלידה הייתה קצת קשה אבל היא עברה אותה בשלום" והוסיף "מזל טוב נולדה לך בת בריאה". הרופא הושיט את ידו ושלמה לחץ אותה "בהתרגשות תודה לך דוקטור... אמר שלמה מנסה להשלים את המשפט."שמי מרקו טוסק" אמר מרקו "אשתך צריכה להישאר כאן להשגחה הלילה מחר בבוקר כבר אני אמין שתוכלו ללכת" אמר "מזל טוב", הוסיף פעם נוספת,"תודה" אמר שלמה וחייך, הרופא חייך לו בחזרה והלך לדרכו. כמה שניות לאחר מכן ניגשה אליהם אחות והובילה אותו אל חדרה של חיה. חיה ישנה. שלמה התיישב מצד אחד של המיטה האחות אמרה שמיד תחזור והלכה לדרכה. שלמה ליטף בעדינות את לחייה של חיה אהבת חיי לחש בעדינות באוזנה, חיה פתחה לאט את עיניה, לרגע לא הבינה היכן היא נמצאת אך כשראתה את שלמה נזכרה מיד. ולחצה בחוזקה את ידו, של והתיישבה בעדינות על המיטה."מה שלומך?" שאל "איך את מרגישה?","הכול טוב" ענתה חיה ונשמה עמוק, עדיין כאב לה אבל הנוכחות של בעלה חיזקה אותה."יש לנו בת נוספת" אמרה חיה בהתרגשות לשלמה. שלמה חייך אליה "אני יודע" אמר וליטף את פניה של חיה,"אני מאושרת שלמה אמרה חיה בעיניים דומעות,"גם אני חיה גם אני" ענה לה שלמה. חיה ליטפה את ידו של למה והוא ליטף את פניה, שקט השתרר. לא שקט רע של בדידות, כעס,ניכור, ועצב. זה היה שקט אחר. שקט של אהבה, שקט של אושר, שלא יתואר שקט שאומר שכול המילים נאמרו, ואין עוד מה לומר. את הדממה הפירה האחות שחזרה עם התינוקת החדשה של חיה ושלמה, והניחה אותה בזרועותיה של חיה."מזל טוב" אמרה שוב והלכה."היא כול כך יפה" אמרה חיה וליטפה את בתה."איך נקרא לה יש לך רעיון" שאלה חיה את שלמה."האמת שיש לי" אמר שלמה ונישק את בתו הקטנה על המצח."כרמלה מה דעתך?" שאל."שם יפה" אמרה חיה."כרמלה על שם הרי הכרמל בארץ ישראל" הוסיף שלמה "יום אחד ונהיה שם כולנו" אמר "אמן" הוסיפה חיה
30.1.1933 פולין לבוב בית משפחת הופמן
"דבורה בואי עזרי לערוך את השולחן" קראה חיה לביתה, ופרסה מפה לבנה על השולחן הגדול בחדר האורחים."רגע אימא" קראה דבורה,"שלמה הלבשת כבר את כרמלה" שאלה חיה, והציצה לחדר השינה של כרמלה "כן" אמר שלמה כשהבחין בה, כרמלה הייתה כבר כמעט בת שלוש ולא היה ספק שילדה הקטנה תגדל להיות יפיפייה אמתית, בשמלת המלמלה הוורדה שלה ובשערה המקושט בסרט ורוד גם כן, לא היה אחד שיהיה מסוגל לעמוד בפניה היום. חשבה לעצמה חיה ונישקה לביתה הקטנה על המצח. היא בתגובה לכך חייכה חיוך גדול."תחזרי לסדר יקירתי אני אדאג לבנות" אמר שלמה וחיה הלכה לחדר האורחים, וראתה את דבורה בתה בת החמש מסדרת את הצלחות לאורחים."בואי אני אעזור לך חמודה" אמרה חיה וליטפה את פניה של בתה ,ויחד תוך דקות מספר דקות סידרו את השולחן לקראת האורחים, חיה התרגשה לקראת המפגש המשפחתי הגדול עם משפחתה ומשפחתו של שלמה."לכי לחדרך דבורה עד שאורחים יגיעו" אמרה חיה "ותודה לך על העזרה" הוסיפה והודתה לדבורה, דבורה עשתה כדברי אמה, וחיה התחילה לשים את האוכל שהכינה על השולחן. סלטים, עופות, לחמים טריים, שפע של מזון ואוכל.
דפיקה נשמעה בדלת "רק רגע" קראה חיה וסידרה את בגדיה,"רק שנייה" הוסיפה ופתחה את הדלת,והוריה יוסף וריקה עמדו בדלת לבושים במיטב בגדיהם ולידם, עמד אחיה אלכסנדר גבוה קומה ונאה עד מאוד בחליפתו. חייה שמחה לראותם עד מאוד, וחיבקה את כולם. יוסף, ריקה ,ואלכסנדר התיישבו בסלון. חיה מיהרה והביאה להם קנקן תה וקערה, עם מבחר מרקחות ועוגיות, והתיישבה איתם יחד בסלון. שלמה הגיע לאחר כמה דקות עם כרמלה הקטנה על יד אחת, וביד השנייה החזיק את דבורה. יוסף וריקה שמחו מאוד לראות את נכדותיהם אך קודם כול אמרו שלום לשלמה חתנם, שלמה התיישב ליד חיה והדליק את הרדיו כדי לשמוע מעט מוזיקה קלה ויוסף התחיל לספר על נסיעתו האחרונה לוורשה לרגל עסקיו .לאחר כמה דקות נשמעה שוב דפיקה בדלת הפעם שלמה קם לפתוח,במפתן הדלת עמדה רוזה יחד עם בחור צעיר בעל שיער כהה ועיניים שחורות."רוזה" חייך שלמה למראה אחות אשתו ונישק את אותה על לחייה,"נעים מאוד" פנה לבחור השני, ולחץ את ידו."שמי מיכאל" אמר הבחור "בואו היכנסו" הזמינם שלמה, רוזה נעמדה לפני הוריה אחיה אחותה ובעלה "זה מיכאל אנחנו חברים" אמרה בחיוך מבויש."נעים מאוד" אמר מיכאל ולחץ את ידו של יוסף וריקה "בוא התיישבו" הוסיף אלכסנדר "אנחנו לא נושכים" אמר בצחוק רוזה ומיכאל חייכו והתיישבו בסלון. "טוב כול משפחת שטולצנברג הגיעה" אמר יוסף "מה אם משפחתך שלמה?" שאל "הם כבר יגיעו" אמר שלמה,"אני כבר רוצה לפגוש את אמך" אמרה ריקה "אני בטוח שהיא גם רוצה לפגוש אותך" אמר שלמה בחיוך וסידר את חולצתו,והשיחה עברה מהיכן משפחת הופמן ,לריחות הטעימים הנעימים של הארוחה, עד ליופיים של הכלים. אלכסנדר סיפר על קונצרט חדש ששמע ברדיו ובאמצע דבריו נשמעה דפיקה בדלת שלמה קם לפתוח וחזר יחד עם כול משפחת הופמן אמו פסיה, אחיו עקיבא, יחד עם אשתו לינה שהייתה בחודשים מתקדמים להריונה, ואחי צבי, ואחותו חיה. איחולים וברכות שלום התחלפו בין שתי המשפחות חיוכים, ונשיקות. כרמלה ודבורה נהנו מאוד כול תשומת הלב שהורעפה עליה מידי שתי המשפחות. השיחה זרמה בדיחות הושמעו, צחוקים מתגלגלים, שירים,וזיופים. משפחה גדולה, ומאושרת
"נשב לאכול" הציעה חיה לאחר שהשיחה קצת דעכה, לא היה אחד שלא שמח למשמע דבריה, ומיד לאחר שהתיישבו לשולחן, קלחה עוד הפעם השיחה. והם לא שמו לב לרדיו שהמשיך לנגן, ומהסימפוניה התשיעית של בטהובן, עברו לחדשות הדבר לא הפריע לארוחה החגיגית הבדיחות והחיוכים, המשיכו באין מפריע.עד שהקריין עבר לידיעה חדשה "והרי החדשות מגרמניה ידיעה חדשה שהגיעה זה עתה, לאחר ספירה מדוקדקת של הקלות לגרמניה נבחר קנצלר חדש" נשמע קולו של הקריין "אדולף היטלר ראש המפלגה הניאו סוציאליסטית הגרמנית נבחר ברור קולות להנהיג את גרמניה,הנה קטעים מנאומו היום לאחר בחירתו" מקולו הרגוע ועמוק של הקריין,נשמע קול חזק, מפחיד, של בנאדם כועס, בבת אחת קולות השמחה, והצחוק נמוגו לאט, המזלגות והסכינים הונחו על השולחן, אף אחד לא שתה, ואף אחד לא אכל. כולם היו שקטים, והקשיבו לנאום. כרמלה אחזה בידה של דבורה הקול הצורם, הפחיד את שתי הילדות מאוד, בדמיונם בעל הקול היה מפלצת גדולה בעלת עין אחת, ובלי לב. הקול המשיך לצעוק בשפה לא מובנת לילדות. אך הגדולים הבינו ופניהם הפכו להיות יותר ויותר רציניים, או אולי יותר מפוחדים?. לאחר דקות ארוכות של מתח וחרדה, למשמע הדברים הנוקבים של הפיהרר החדש של גרמניה. הנאום נגמר, ושקט השתרר בבית. כול השמחה, והצחוקים נעלמו כלא היו. איש לא אכל, ולא שתה, לא צחק, ולא דיבר. כול אחד היה שקוע במחשבותיו בשקט שהשתרר בחדר היה ניתן לשמוע סיכה נופלת על הרצפה. דבורה חיבקה את כרמלה בחוזקה, שלמה ליטף את חיה, כול אחד ניסה למצוא אהדה, והאהבה אצל בן זוגו. מה צופן העתיד? חשבו כולם, השקט נמשך עוד דקות ארוכות, עד שלפתע נשמע קולו של אלכסנדר שואל "יש קינוח חיה?" מצחיק זה לא היה זה בטוח, אך כולם פרצו בצחוק ,מעט מתוח, אך צחוק משחרר."מיד אני אלך להביא" אמרה חיה וקמה מן השולחן. החיוכים החלו חוזרים לפנים מבוישים אומנם אך שמחים חמרות הפחד והחרדה החיים חזקים יותר מהכול. כי זו הדרך שלנו להמשיך בחיינו היכולת להתמודד להאמין שמחר יהיה טוב יותר. חייה חזרה עם כוסות גדולות מלאות גלידה מקושטת בפירות, דבורה וכרמלה שמחו מאוד למראה הקינוח, ואכלו בהנאה גדולה. השיחה המשיכה מהמקום שבו נפסקה אולם בפחות התלהבות ומרץ. השעה נהייתה מאוחרת ודבורה וכרמלה התחילו להתעייף, וחיה לקחה אותם לישון, ומן חדרם נשמעו קולות רועשים, המבוגרים רבו והם לא נשמעו שמחים."אל תהיה כזה" שלמה אמרה פסיה אמו "אלו רק דברים בלי תוכן"."כלב נובך לא נושך" הוסיף אחיו צבי."אני לא אומר שמחר אני אעזוב את פולין אבל אני חושב שכולנו צריכים לחשוב על זה" אמר שלמה ופניו הרצינו מאוד."ארץ ישראל היא המקום בשביל כולנו"."אנחנו קודם כול פולנים" אמר יוסף בכעס,"רק אחר כך יהודים פולין היא המולדת שלנו, הבית שלנו"."שקט תנמיכו את קולכם" אמרה לפתע חיה שחזרה מחדר השינה" דבורה וכרמלה נרדמו" אמרה והתיישבה חזרה ליד שלמה,"על מה הוויכוח?" שאלה "שלמה רוצה לעזוב את פולין" אמרה רוזה "אני יודעת" אמרה חיה, ונשענה על הכיסא "תמיד רצינו יום אחד לעזוב, ולעלות לארץ ישראל". צבי גיחך למשמע הדברים "לעזוב את פולין ולעלות לפלשתינה באמת זהו רצונכם? חלומכם הגדול ביותר? להפוך להיות עובדי אדמה?" אמר צבי ופניו התחילו להאדים מן הכעס הוא שתה מן הכוס שלו ואמר לשלמה "היה לי חבר טוב בנימין אתה בוודאי זוכר אותו, שלמד איתי בבית הספר ועבר אחרי הבר מצווה שלו לוורשה שם הצטרף גם הוא לתנועה ציונית,הוא הייה התמלא התלהבות ואידיאולוגיה הוא מכר את רכושו ועלה לארץ ישראל יחד עם אשתו וביתו הקטנה אתה רוצה לדעת מה קרה לו אח יקר?, חזר תוך כמה חודשים בבושת פנים הארץ קשה אמר לי ארץ אוכלת יושביה, לשם אתה רוצה לעובר?!". סיים צבי את דבריו ונשם עמוק, פניו היו אדומים. שלמה שתק לרגע וכך גם חיה דבריו היו קשים לעיכול, אך המבטים של כולם הראו תמיכה בדבריו של צבי והסתייגות מן הרעיון המטורף של שלמה וחיה. שלמה חייך חיוך קטן הוא לא יכול היה להסתירו,"מדוע אתה מחייך שלמה" שאלה רוזה שלמה הביט סביב משפחתו ונעץ את עיניו בצבי לבסוף "אתה צודק" התחיל את דבריו ועשה לרגע הפסקה של מתח בדיבורו, כולם הופתעו מן הדברים וחיה לחצה את ידו של בעלה הוא ליטף את ידה וסימן לה אם עיניו שלא תדאג "פלשתינה היא באמת ארץ קשה אני מודע לכך ואני אכן לא איש אדמה ואני גם לא מתיימר להיות אבל אני יהודי ואני ציוני אני מאמין שעל היהודים לחיות בארץ משלהם, ארץ ישראל פלשתינה ואני לא היחיד שחושב ככה יש עוד מאות אלפי יהודים שחושבים כמוני צעירים וזקנים נשים וגברים מעולם לא נהיה שווים מעולם לא נהיה חופשיים צבי כמו שמגיע לנו להיות כול עוד נחיה בין נוכרים" שלמה השתתק לרגע שוב והביט בעיניה של חיה היא החזירה לו מבט אוהב כן הוא ידע שהוא צודק "אתה אולי לא זוכר צבי אבל אני כן זוכר אני זוכר הכול איך נדדו ביבשת אירופה עד שמצאנו מקום להתיישב ובכול מקום הרגשנו שונים זרים לא רצויים אתה לא זוכר איך הייתי נוהג לשמור עלייך ועל עקיבא כשהייתם חוזרים מבית הספר? ולאחר מכן על רוזה, זה לא בסדר צבי זה לא בסדר" דיבר שלמה בקול עמוק ובטוח במילותיו אך לפתע אימו התפרצה לדבריו, "אתה באמת תנטוש את אימא שלך?" שאלה פסיה בקול עצוב ומחתה את עיניה."אימא בבקשה ממך" אמר שלמה בקול מרוכך "אני מצטער שהעליתי את הנושא הזה, אני לא רוצה לגרום צער לאף אחד. אבל הנאום ששמענו ברדיו הבהיר לי מה שכבר מזמן ידעתי אני אמות, ואקבר אך ורק במקום אחד בארץ ישראל". אך מילותיו של שלמה לא הרגיע את הרוחות וריב גדול פרץ בין יושבי השולחן הקולות געשו ,כול אחד צעק ודיבר, איש לא הקשיב לשני בעד ,ונגד, כן ולא. עד שלחיה נמאס, וצליל צורם נשמע של הטבעת נוקשת על צלחת הזכוכית. ושקט השתרר "אי אפשר לדבר ככה" אמרה חיה "אי אפשר לשמוע כלום, מה קרה לנימוסים של כולכם? זו לא דרך לדבר ולנהל שיחה ואין טעם לדון עוד בנושא הזה,שלמה ואני כבר ילדים גדולים ואם אנחנו נרצה לעלות לארץ ישראל. מחר או בעוד שבוע או בעוד שנה אנחנו נעלה לארץ ישראל,אתם יכולים להסכים, אתם יכולים לא להסכים.עם כך אבך הדבר אינו רלוונטי כעת, כשיהיה רלוונטי רק אז יה אפשר לדבר ולדון. ועכשיו גמרנו אם הנושא הזה" אמרה, שקט השתרר איש לא אמר דבר במשך דקה או שתיים עד שאלכסנדר העז לקום ממקומו,"יש לי חדשות לספר לכן אולי זה לא העת הכי טובה להגיד לכם זאת" אמר "הייתי צריך לספר לכם, יותר מוקדם על כך אך הדבר עדיף מאוחר מאשר אף פעם. אבל התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטת דה מילאנו" הכעס והעצבים נעלמו כלא היו, כולם שמחו ומחאו כפיים לאלכסנדר, אמו ואביו חיבקו אותו בהתרגשות רבה, וגם חיה נתנה לו את ברכתה בחיבוק חם ואוהב, ואיחלה לו הרבה בהצלחה. אלכסנדר היה מאושר מכול הברכות והאיחולים הרבים שקיבל. ואף אחד לא שם לב שהלילה כבר ירד ,והרחובות התרוקנו אחד, אחד נפרדו המשפחות זה מזה ויצאו איש, איש לביתו.חיה ושלמה נותרו לבדם והתיישבו יחד על אחת הספות בסלון, מחובקים."את זוכרת מה אמרת לי כשנפגשנו?" שאל שלמה לפתע."מה אמרתי" השיבה חיה בשאלה,"שהחלום שלך הוא לעלות לארץ ישראל, זה לא השתנה נכון"."לא שלמה" צחקה חיה "זה לא השתנה זה עדיין החלום שלי" שלמה חייך."ממחר אני אתחיל לארגן טפסים לעלייה לארץ ישראל" אמר ולקח את ידה של חיה.אך חיה התנגדה " אני מבקשת שלמה שנחכה קצת שהבנות יגדלו בבקשה ממך ארץ ישראל לא תברח לנו" ביקשה חיה. שלמה הביט בחיה וחייך הוא היה מוכן לעשות הכול בשבילה וניענה את ראשו לאות כן, ויחד בידיים משולבות הם הלכו לחדר השינה.
24.6.1933 בולגריה פלובדיב בית משפחת הרשקוביץ'
"אסתר תמהרי בבקשה אחרת אנחנו נאחר" קרא פיליפ, וסידר את בגדיו. "ברנרד אתה מוכן?" שאל פיליפ את בנו שהיה במטבח, עובד על צעדי הריקוד שלו לטקס סיום. "כן אני מוכן אבא" אמר, ולבש את הז'קט שלו שהיה מונח על אחד הכיסאות. "בוא שים גם כובע" אמר פיליפ והניח כובע על ראשו של ברנרד. "אסתר את באה?" קרא פיליפ. "כן רק רגע" נשמע קולה של אסתר. פיליפ התיישב על אחד הכיסאות, "אבא" אמר ברנרד הקטן "מה בני" שאל פיליפ. "אני מתרגש" אמר ברנרד בקול חלש, פיליפ חייך לעברו כמה גדל הילד חשב בליבו "הכול יהיה בסדר אני ואימא נהיה אתך" אמר פיליפ וליטף את פניו של בנו, "אני מוכנה אמרה אסתר ונעמדה מול פיליפ שערה הבהיר היה מסודר בפקעת שנחה על צווארה, מסורק וחלק כמשי, על ראשה היא חבשה כובע רחב שוליים מעוטר במעט פרחים ונוצה, מהכובע ירדה רשת שהסתירה מעט את עיניה הכחולות. היא לבשה חולצה אדומה ומעליה ז'קט שחור וחצאית בצבע שחור גם כן, ונעלי עקב בצבע שחור בוהק. "את נראית מדהים" אמר פיליפ. "תודה" אמרה אסתר וקדה קידה קטנה, "קדימה הולכים" אמרה והצביעה על הדלת. "קדימה נלך" אמר פיליפ קם ממקומו, וברנרד הלך מיד אחריו רחובות פלובדיב היו עמוסים, מכוניות נסעו על הכבישים ואנשים רבים באו והלכו, רוח קרירה נשבה. גן הילדים לא היה רחוק מבית משפחת הרשקוביץ' .אך הייתה להם הליכה קצרה ללכת. החניות היו פתוחות, שפע ואושר נראו ברחובות מאכלים, ממתקים, בגדים, ספרים, תכשיטים, וציורים. ברנרד הקטן הלך כול יום בדרך הזו ותמיד היה מרותק מחדש, תמיד אהב לעבור ליד בית האופרה הגדול והמפואר שבעיר, אם היה לו מזל היה שומע כמה צלילים, אך הפעם התאכזב וכאשר עברו ליד בית האופרה לא שמעו דבר, ברנרד התאכזב תמיד אהב לשמוע מוזיקה קלאסית יחד עם הוריו, ואופרות היו חביבות אליו במיוחד.אך דברים חשובים יותר היו בראשו ומיד חזר לשנן את מילות השיר שאליו לשיר בטקס הסיום, ועוד הספיק רגע לפני שנכנסו אל הגן לעבור על קטעי הריקוד בפעם האחרונה בדמיונו.
"בוא ברנרד הילדים מחכים לך תכונן איתם" נשמע לפתע קולה של הגננת שלו שקטע את מחשבותיו שמה היה הלנה היא הייתה אישה רחבת גוף היו לה עיניים חומות גדולות, ושיער בהיר, היא לבשה שמלה גדולה בצבע שחור עם ציורי פרחים ומעל השמלה לבשה ז'קט כחול. היא לא הייתה נאה או יפה תווי פניה היו מרובעים, אך חיוכה היה החיוך הגדול ביותר שראה ברנרד מעולם, הוא לא ראה אותה מעולם בלי חיוך גדול, מעולם לא ראה מישהי מחייכת כמוה בכול יום בכול מצב. ברנרד הנהן בראשו למשמע דבריה והלך לחבריו "נעים מאוד" אמרה האישה שמי הלנה "אתם הוריו של ברנרד?" שאלה "כן אלו אנחנו" ענה פיליפ ולחץ את ידה, "שמי פיליפ וזו אשתי אסתר". "נעים מאוד" אמרה אסתר ולחצה את ידה של יוליה גם כן. "ילד מוכשר יש לכם אמרה מקסים וחכם אתה תיהנו לראות אותו היום" אמרה והחיוך לא ירד לה מהפנים. "תודה לך" ענו פיליפ ואסתר יחדיו והתיישבו במקומותיהם "הכול בסדר?" שאל פיליפ את אסתר "את חשה טוב?" שאל, וליטף את ידה "כן הכול טוב" ענתה וחייכה חיוך קטן, ופיליפ לא הצליח להחליט אם זה היה חיוך אמתי או מזויף. הוא ניסה להגיד משהו אך לא היה יכול, הטקס בדיוק התחיל. והילדים אלו לבמה הבנות היו לבושות שמלות לבנות, וכתרים מפרחים ועלים עיטרו את ראשיהם, הבנים היו מסורקים ולבשו חוצה לבנה ומכנסים שחורים עם כתפיות. והריקודים התחילו לצלילי מוזיקה עממית הבנות רקדו יחד, פיזזו וחיוכו לכולם. הבנים היו יותר רציניים, אך גם הם רקדו ופיזזו, כול ההורים הביטו מרותקים בילדיהם, ושהריקוד נגמר והילדים ירדו מהבמה מחיאות הכפיים לא נפסקו רק כעבור כמה דקות. לאחר מכן היו מספר נאומים וכשהם נגמרו עלו הילדים שוב לבמה. הפעם לא כדי לרקוד, אלא לשיר. כולם הסתדרו בשורות על הספסלים שניצבו על הבמה בזמן הנאומים. הבנות היו למעלה, ובנים למטה, הלנה הגננת עלתה ולפי סימן שלה התחילו הילדים לזמר בקולותיהם המלאכיים, מחרוזות של שירים חלק שירי עם חלק שירים של זמרים מפורסמים, וחלק היו קטעים מאופרות,ואף שירים יהודיים שולבו במחרוזת. לחלק מן הילדים היו קטעי סולו, ברנרד היה אחד מהם. כשהגיעה תורו הוא שר שיר בולגרי עממי, על אהוב שמתגעגע לאהובתו שעזבה אותו, לא הייתה עין אחת יבשה בקהל ומחיאות הכפיים בסיום המחרוזת היו רבות וחזקות עוד יותר, ונפסקו אך ורק כשהילדים עלו לריקוד נוסף. הפעם הבנות עלו עם קשתות מקושתות בפרחים יחד רקדו עם הבנים, הבנות החזיקו ידיים הסתובבו עברו מתחת לקשתות ריקוד מקסים לא היה ספק בכך, לפתע השתנתה המוזיקה והבנות התיישבו על ברכיהם מחזיקות את הקשתות הגדולות והבנים ניצבו לידם זקופים ועל מרכז הבמה התקדמו שני ילדים, ברנרד וילדה נוספת שלא הייתה מוכרת לפיליפ ואסתר עם שיער חום זהוב ארוך, מתולתל, ועיניים ירוקות גדולות. המוזיקה התגברה ויחד שניהם רקדו סולו, לפעמים יחד, ולפעמים לבד, ברנרד נהנה כול כך וחייך לכולם כשהריקוד שלהם נגמר. הכפיים היו החזקות ביותר והרבות יותר ששמעו ובקהל ראה את הוריו עומדים ומוחאים כפיים. מעולם לא הרגיש ברנרד מאושר כמו שהרגיש עכשיו למראה הוריו וקד קידה יחד עם זוגתו לריקוד. והם ירדו מהבמה יחד עם שאר הילדים, והטקס תם. הלנה הגננת עלתה להגיד עוד כמה דברים אחרונים והילדים הלכו יחד עם הורים שמחים, ומאושרים. ברנרד חיכה להוריו בכניסה לגן מאושר היה, לאחר כמה שניות הופיעו הוריו וחיבקו אותו חיבוק גדול "אנחנו גאים בך" אמר אביו "תודה" ענה ברנרד והרגיש יד מלטפת את שערו, והוא ראה את ידה של אמו. אם לרגע חשב שלא יוכל להיות יותר מאושר, ממה שהיה מאושר לפני רגע קט,הרי טעה ורק הליטוף של אמו לבדו, הרים את אושרו לגבהים חדשים. "מגיע לכך פרס קטן" אמר פיליפ "לאן תרצה ללכת?" שאל "אני מעדיף ביום אחר אבא" אמר ברנרד ,"אני עייף מאוד וכול מה שאני רוצה הוא לישון". "אין בעיה בני נלך כעת הביתה, ומחר נלך לאן שתרצה" אמר פיליפ והחזיק את ידו של בנו, אסתר תפסה את ידו השנייה ויחד הלכו ברחובות העיר ששקעה לאט, לאט לילה, ולחשכה. אך יופיים של הרחובות לא השתנה, ובלילה הפנסים והמנורות הצבעוניים נדלקו והעיר נראתה אחרת לחלוטין, הכול נראה שונה החניות, הרחובות, הבתים, הכבישים, והמכוניות, את היום הזה אמר ברנרד לעצמו. הוא לא ישכח לעולם.
4.7.1925 פולין לבוב בית הכנסת "שושנת הזהב"
השמש זרחה אך האוויר היה קריר ככה זה בפולין, למרות שכבר הקיץ הגיע באוויר היה קריר, ושמש שקרנית חייכה לעוברים ושבים. אך בליבו של שלמה היה חם וחיוך גדול היה על פניו, הנה הוא עומד בבית הכנסת ביום חתונתו ולציידו עומדת אהבת חייו. חיה הביטה בו וחייכה חיוך גדול, הנה היום המאושר שלהם הגיע, אחרי הרבה מאבקים וקשיים יחד הם עומדים מחזיקים ידיים ומברכים כול אורח שבא לחתונתם בחיוך גדול ובמספר מילות נימוס. בית הכנסת לבש חג הכול נראה מושלם, טהור, וחגיגי שום דבר לא סימן את הקשיים שעברו השניים שלמה וחיה עד שהגיעו ליום הזה הזיכרונות הציפו את שלמה הוא כבר לא שם לב מי בא, ומי לא בא, למי הוא אומר שלום, ואת מיהו מחבק, הכול חזר אליו לפני שנה בדיוק חזר שלמה מהמפעל של משפחתו אחרי יום עבודה קשה. מגיל מצוות התחיל לעבוד במפעל ולעזור לאמו בפרנסת המשפחה הוא היה הבכור,והוא ידע שזו חובתו אך העייפות התחילה לחדור לנשמתו. שקוע במחשבותיו הלך שלמה ברחובות העיר שקוע היה במחשבותיו עד כדי כך שלא שם לב לסביבתו, עד שנתקל לפתע בטעות במשהו. בשנייה הראשונה לא שם לב כול כך היה שקוע במחשבותיו אך לא ניתן היה לא לשים אליה מולו עמדה בחורה יפיפייה, בת עשרים לכול היותר. היה לה שיער חום גולש שהגיעה לה עד לעגנה עיניה היו חומות גם כן תווי פניה היו עדינים, שפתיה גדולות ועורה בהיר גופה היה חטוב היא לבשה שמלה שחורה עם נעליים תואמות. "אתה בסדר?" שאלה הבחורה והושיטה את ידה "כן אני בסדר תודה" ענה שלמה מה קורה לו למה הלב שלו דופק במהירות."אני ממש מצטער" אמר שלמה והביט בבחורה שחייכה לעברו "הייתי שקוע במחשבותיי אנא סלחי לי הנך בסדר?" שאל, הבחורה חייכה "אין צורך להתנצל שלומי טוב" אמרה הבחורה שמי חיה ומהו שמך?" שלמה הופתע מאוד חיה היה שמה של אחותו הקטנה האם זהו צחוק הגורל? חשב או יש כאן איזה מסר בלתי נראה"שמי שלמה" ענה וסידר את מעילו."יהודי אתה אני מניחה" אמרה חיה ביידיש "אכן כן יהודי אני" ענה שלמה ביידיש "ואני מניח שגם את עלמתי, ואיני יודע אם זה רק צירוף מקרים, או צחוק הגורל, אבל לאחותי הקטנה קוראים חיה גם כן" אמר שלמה וחייך "חי נפשי" אמרה חיה בקול מופתע "מוזר הדבר עד מאוד אולי זה רמז או סימן?" אמרה וחיוך קטן התפשט על פניה."האם תרשי לי לוות אותך למחוז חפצך זה יהיה כבוד גדול בשבילי" אמר שלמה והושיט את ידו בעצמו לא ידע מהיכן האומץ, ואולי העזות נפש להתחיל כך אם בחורה שלא הכיר אך חיה הפתיעה אותו, והסכימה להצעתו."אשמח אם תלווה אותי" אמרה חיה ואחזה בידו של שלמה, "לעונג לי: ענה שלמה ונשק את ידה שחיה בנימוס מופגן. יחד הלכו השניים ברחבי העיר אנשים רבים היו ברחובות לבוב צעירים, וזקנים, נשים, וגברים, וילדים רבים התרוצצו ברחובות משחקים זה עם זה צוחקים בקול גדול שהגיע עד לב השמיים, חסרי דאגות וחופשיים, מידי פעם נראה איזה רב זקן עובר ברחובות לבוש בחליפה שחורה ומגבעת בצבע זהה ועל פניו זקן ארוך עוצר בחנות לספרי ותשמישי קדושה או ממהר לבית הכנסת. גם נזירות נראו מידי פעם ברחובות העיר תמיד הלכו יחד בקבוצות קטנות, של מספר נזירות או מטיילות עם תלמידותיהם. בלבוב התקיימה קהילה גדולה של יהודים,וקהילה גדולה של נוצרים. גם זוגות צעירים טיילו ברחובות מחובקים או מחזיקים ידיים לא מפחדים להראות את אהבתם לעולם כולו. אך כול זה לא עניין את שלמה וחיה אשר לא שמו לב לכך הם היו עסוקים רק אחד בשני. הם דיברו וצחקו על דברים רבים והכירו זה את זה לעומק, וגילו תחומי עניין משותפים רבים: השקפת עולמם הציונית, חברותם בתנועת הנוער השומר הצעיר, ושאיפתם לעלות לארץ ישראל ביום מן הימים ועוד נושאים רבים.. עד שהגיעו לביתה של חיה הכירו זה את זה טוב כול כך עד שאם מישהו היה שואל אותם זה על זה היה חושב כאילו הכירו שנים רבות ולא שעות ספורות. הזמן עבר מהר מידי לדעתו של שלמה ולדעתה של חיה. ומול עיניו של שלמה נגלה ביתה של חיה , בית רחב נגלה לפניו שניהם נעמדו מול דלת הכניסה אוחזים ידיים,ומביטים זה בזה בלי לומר מילה. "הגענו" אמרה חיה,"הגענו" ענה לה שלמה, שניהם ידעו שאליהם להיפרד אך הם לא היו מסוגלים.לאחר שניות ארוכות אמר שלמה "היה לי תענוג ללוות אותך ולהכיר אותך,יותר מכול אני מקווה שתעניקי לי את הזכות לפגוש אותך פעם נוספת" אמר,וחייך. חיה חייכה וסידרה מעט את שערה "אני אשמך". שלמה נישק את כף ידה והביט בחיה נכנסת לביתה בקושי רב התאפק לא לנשקה בלי הפסקה. הוא ידע הוא מצא את האישה של חיוו ידיו רעדו קלות, וליבו הלם בחזו,ריחה המתוק של חיה עוד עמד בנחיריו. בקושי רב הצליח לחזור לביתו בשלום,אמו לא הצליחה להבין מה קרה לו, כך גם אחיו עקיבא וצבי לא הבינו מה קרה לאחיהם, חשבו אולי נכנס בו שד?.רק חיה הייתה היחידה שראתה כי אחיה מאוהב,אך לא העזה לספר על כך לאיש,זה היה סוד בינה לבין אחיה הגדול. גם חיה לא הפסיקה לחשוב על שלמה,בכול רגע הגתה בו ובדמותו,בלילה בקושי הצליחה לעצום עין ולהירדם. "אם כך האם יותר לי להזמין אותך לקפה" שאל שלמה בחיוך "כמובן" ענתה חיה יחד הלכו זה לצד זה מבוישים אך נרגשים. הרב ניגש לשלמה והפריע למחשבותיו "צר לי להפריע אמר אך אני חייב ללכת יש לי עוד שתי חתונות היום"."מיד אנחנו מתחילים" ענה שלמה הוא ניגש לחפש את חיה ומצא אותה יחד עם אמו ואמה צוחקות ומפטפטות. מי היה מאמין שהן התנגדו לקשר של שניהם איזו דרך עברנו כולנו חשב בליבו ושוב ברח לזיכרונותיו. הקשר בינו ובין חיה התהדק והם נהגו להיפגש יום,יום ואהבתם גדלה.ופרחה והקשר בין השניים הפך להיות גלוי אבל ההורים של השניים לא אהבו את הקשר המתפתח בין ילדיהם. הוריה של חיה שהיו סוחרים אמידים לא רצו שבתם תינשא לבחור עני ונחות מהם במעמדו החברתי. ואמו של שלמה לא רצתה לבנה אישה מפונקת ועשירה. שלמה היה נואש ימים רבים לא אכל ולא שתה היה רק קם והולך לעבודה ומיד שהיה חוזר היה מסתדר בחדרו חיה הייתה סגורה בביתה ולא הורשתה לצאת ללא אישור. שלמה היה נואש לילות רבים הגה וחשב מה לעשות כדי לראות את אהובתו הוא החליט לא לשקוע בדיכאון יום יום לאחר עבודתו ניגש שלמה לביתה של חיה והמתין לחיה שתצא מביתה הוא לא היה בטוח שהתוכנית תעבוד אך איזו ברירה הייתה לו הוא לא יכול יותר עם הגעגועים שהציפו את לבבו הוא היה צריך לעשות מעשה אם לא יכול היה להיפגש אם חיה בפומבי רק לראות אותו ולשמוע את קולה החליט להמתין מעבר לביתה כגנב בלילה ולחכות לרגע שתצא רק כעבור חמישה ימים התגשמה משאלתו של שלמה. אימא של חיה לא חשה טוב ואביה יצא לנסיעת עסקים בבירה ורשה אימא של חיה ביקשה ממנה לבדוק האם הגיע מברק כלשהו מאביה חיה צייתה לאימה ויצאה לחצר הבית ונדמה לה היה כי הבחינה בשלמה "אני וודאי מדמיינת" אמרה לעצה חיה ונשמה עמוקות הגעגוע התחיל להציף שוב את ליבה אך היא לא טעתה זה היה באמת שלמה. כמה שמחו השניים לראות זה את זה שלמה לקח את ידה של חיה והוביל אותה למקום מסתור בו צפה על ביתה שעות ארכות כדי למצוא אותה. הוא נישקה ארוכות על שפתיה נישקה שנועדה לפצות על כול הזמן שבילו בנפרד, הם שתקו לא ידעו מה לומר זה לזה שלמה נישק את כף ידה שוב ושוב ועיניו נצצו, הוא הביט בעיניה גם בהם היה ניצוץ "איני יודע כיצד שרדתי בלעדייך" אמר לה, "איני יודעת כיצד חייתי בלעדייך" ענתה לו חיה "איך אוכל להיפקד ממך עכשיו פעם נוספת" אמר לה שלמה "כנאסר עלינו להיפגש כול מה שרציתי הוא לראות אותך עוד פעם אחת אבל כעת אני לא יודע איך להרפות" הוסיף בדבריו וחיבק אותו בעדינות "מה נעשה?" לחש לתוך אוזנה, חיה הרגישה דמעה זולגת על לחייה וחום בלתי מוסבר מתפשט בתוכה הלוואי שהזמן יקפא ביקשה אך השניות המשיכו והזמן לא קפא. "הקשב לי שלמה" אמרה לפתע והתרחקה מחיבוקו "אני חייבת לחזור הביתה אימי בטח לא יודעת לאן נעלמתי הקשב לי עכשיו ואל תאמר מילה ביום שישי הזה פגוש אותי בשעות הצהריים ביית הכנסת שושנת הזהב אומר להורי שאלך מעט להתפלל ואני מאמינה שהם יניחו לי ללכת לבדי פגוש אותי שם" אמרה חיה בקול ציווי וניתקה ממגעו של שלמה היא רצה לעבר ביתה בלי להביט לאחור היא הייתה בטוחה לשמור על האהבה הזו בכול מחיר. הוריה של חיה הופתעו מאוד מבקשה ללכת לבית הכנסת אך לא מנעו זאת ממנה וכך היה ליד בית הכנסת היו נוהגים להיפגש השניים וזה הספיק להם הם היו מאושרים, אביה של חיה חזר מנסיעת העסקים שלו והופתע מאוד לגבי האדיקות הדתית שגילתה ביתם הם אומנם לא שכחו את יהדותם שמרו על מצוות התורה לצד החיים המודרניים שבנו לעצמם, אך אביה של חיה הרגיש שמשהו לא בסדר הוא ניגש לבית הכנסת ושאל את המתפללים והמתפללות על ביתו איש לא הכיר אותה, גבאי בית הכנסת דוד שפילמן אשר שמע את שיחותיו של אביה של חיה ניגש אליו וסיפר לו כי ראה פעמים רבות אישה צעירה המתאימה לתיאור של ביתו הוא סיפר כי מעולם לא נכנסה היא לבית הכנסת אלה תמיד המתינה לידו לבחור צעיר ויחד היו השניים הולכים לטייל אביה של חיה הודה לגבאי וחזר לביתו עוד באותו היום קראו יוסף ופסיה הוריה של חיה לביתם לשיחה יוסף לא התאפק והטיח בביתו את הדברים שגילה חיה הבינה שעלו אליה והחליטה לא לשקר להוריה היא סיפרה להם הכו איך השניים הכירו על מפגשיהם ושיחותיהם על האהבה הגדולה שצמחה בניהם וגם ע חידוש הקשר בין שניהם היא אמרה להם שאין לה חיים בלי שלמה והתחננה בפניהם לנסות ולקבלו, הוריה של חייה הקשיבו לדברי ביתה ולא יכלו לעמוד בדמעותיה ובאהבה הרבה אשר חשה כלפי שלמה ובלית ברירה הסכימו לפגוש את משפחתו של שלמה חיה הייתה מאושרת עד מאוד והיא מיהרה לספר לשלמה על החדשות הטובות וביקשה ממנו את אישורה של אימו למפגש אם הוריה שלמה לא ידע אם לשמוח או לדאוג או חשש שהסיפור יגמר ברע מצד משפחתו ומשפחתה של חיה, אך החליט בשביל חיה לדבר עם אימו וכפי שחב אמו סירבה בכול תוקף אך לנוכח תחנוניו הרבים שלבנה והאושר הרב שהקרין כאשר דיבר על חיה זמן רב לא ראתה את בנה מאושר כול כך תמיד היה עסוק בלהיות הגבר של המשפחה המפרנס העיקרי היא התקשתה לזכור מתי ראתה אותו צוחק או מחייך מאז שאביו נפטר היא אהבה את בנה הבכור ורצתה שיהיה מאושר כעבור כמה ימים החליטה לוותר על הגאווה והסכימה לפגוש את משפחתה של חיה. חששות רבים היו בליבם של שלמה וחיה בקשר למפגש. אך ברגע שריקה אמו של שלמה ופסיה אימה של חיה נפגשו, התחברו השתיים מיד ונהיו חברות טובות וגם יוסף מצא שפה משותפת אם אימו של שלמה, והקשר של שלמה וחיה התקבל והאירוסים הפכו להיות רשמיים,והנה הם כאן עוד דקה טקס החופה יתחיל, עוד מעט הוא וחיה יבואו באופן רשמי בברית הנישואים, באחד מבתי הכנסת הגדולים והיפים ביותר בלבוב, יש האומרים אפילו בפולין כולה. קשתות רבות עיטרו את בית הכנסת סימן להיסטוריה ארוכת השנים שלבית הכנסת שנבנה עוד בימי הביניים ונחשב לאחד העתיקים בפולין, כתובת שמע ישראל קידמה את כול הבאים וחופה מקושטת בפרחים רבים ובעלים הוצבה בבית הכנסת העתיק, יופיו היה רב עד מאוד והדבר היווה מאין סגירת מעגל לבני הזוג במקום שיהווה בית הכנסת מקום מפגש סודי לשניים,כעת הם מתחתנים בו ברוב כבוד ופאר. היופי הוסיף לשמחתו של שלמה ולשמחתה של חיה.הטקס עמד להתחיל שני אחיו של שלמה עמדו לצדו צבי ועקיבא, שניהם נראו נאים בחליפותיהם, ליוו את שלמה לחופה.נרגש היה שלמה עד מאוד. כאשר התייצב לצד אמו שלבשה את שמלתה הטובה ביותר ביחד עם ענק זהב שקיבלה כמתנת חתונה עם אביו של שלמה וחייכה אל בנה, חיוך מאושר, והחזיקה את ידו קשר מיוחד היה בין שניהם, בן האם לבנה, שהתחיל מיום מותו של אבי המשפחה משה. צר לשלמה היה על אביו, שלא זכה לראותו ביום זה מתחתן עם אהבת חייו. מחיאות כפיים נשמעו מבין האורחים הרבים של בני זוג כאשר הגיעה הכלה מלווה באביה יוסף, ובאחיה הגדול אלכסנדר. ששלמה כבר הספיק להכיר את הקשר העמוק והחזק בין שתי האחים. אך דבר לא הכין אותו לרגע ששלמה ראה את חיה צועדת אל החופה. ליבו פסק לפעום, כול כך יפה הייתה כעת בעיניו,לרגע חשב שהיא מלאך ששלך אליו אלוהים. בידה החזיקה זר פרחים בצבעי אדום, ורוד, וסגול, שערה הארוך היה מסודר בתסרוקת מרשימה שהוסיפה עוד יותר ליופייה, הינומה בוהקת הייתה לראשה, אך כול זה היה כאין וכאפס לעומת שמלתה של חיה, לבנה הייתה השמלה לבנה וטהורה, משובצת אבנים יפות ושרשרת עם אבני חן קישטה את צווארה,וזוג עגילים יהלומים ענדה על אוזניה, לא היה ספק באותו רגע ליופייה של חיה, ולעושרה של משפחתה, אך כול זה לא היה משנה לשלמה שהשיג את חלומו הגדול חיה התייצבה לצדו יחד עם בני משפחתה וטקס החופה התחיל. ימים רבים לאחר החתונה עוד דיברו האנשים על החתונה ועל הזוג הצעיר והיפה שהתחתן כנגד כול הסיכויים, למרות הבדלי המעמדות ביניהם,ושימש השראה לזוגות רבים שקשיים רבים עמדו ביניהם לבין אושרם להילחם למען האהבה. לאחר החתונה יצאו הזוג הטרי לחופשה קצרה בוורשה, לחגוג את נישואיהם ומיד לאחר מכן עברו לדירה חדשה שנרכשה לכבודם על ידי הוריה של חיה, וגם אמו של שלמה התעקשה לעזור בקניית הבית ויחד התחילו שלמה וחיה את חייהם החדשים, ומהר מאוד התברכו בבת ולה החליטו לקרוא דבורה.
19 לפברואר 1928 בולגריה פלובדיב בית משפחת הרשקוביץ'
אסתר הניחה את הסיר ועזבה את המטבח. כאבי הצירים מנעו ממנה לבשל ארוחת ערב, הכאבים רק הלכו והתחזקו. כול כמה דקות היה ציר שגרם לה לכאבים חזקים.אסתר התיישבה על אחת הספות בחדר האורחים, קרוב לדלת ביתה. היא הציצה בשעון שש בדיוק איפה פיליפ הוא היה אמור לחזור כבר חשבה בליבה, אך ציר נוסף קטע את מחשבותיה, היא ניסתה להחניק צעקה אך לא הייתה מסוגלת הכול כאב לה נשימתה התגברה עם כול ציר. זהו ילדה הראשון אחרי זמן רב שהיא ובעלה ניסו להביא ילדים כול כך מאושר היה בילד, אך עכשיו היא רק רצתה להיפטר ממנו ולפסיק לחוש את הכאב הרב שהוא גורם לה כעת.בין ציר לציר שמה לב אסתר לכתמי דם שלכלכו את שמלתה ודאגה מילאה את ליבה היא לא רצתה ילדים "מדוע נכנעה לבקשת בעלה?" שאלה את עצמה אך עוד ציר הגיע וזעקה נוספת נפלטה מפיה. לפתע שמעה קול פסיעות, אולי זה פיליפ חשבה בליבה, ואכן תוך שניות מספר נפתחה הדלת וגבר מבוגר מעט בסוף שנות השלושים לחייו, נכנס לחדר חבוש היה חליפה ומגבעת שערו שחור עם התחלה של שיער לבן ועיניו חומות כהות.מיד כשראה את אשתו מתפתלת מכאבים, ניגש עליה, ובלי דיבורים רבים יצא איתה מדירתם. והביא אותה למכוניתו למעטים מחבריו הייתה מכונית שעדיין נחשבה לדבר יקר, ולמותרות שרק לעשירים ביותר היה אפשרות לרכוש. משפחת הרשקוביץ' הייתה רחוקה מאוד מלהיות עשירה. אסתר הייתה עקרת בית ופיליפ עבד כמהנדס חשמל ושימש כנציג סימנס טלפונקן חברה גרמנית גדולה בדרום בולגריה בזכות עבודתו קיבל מן החברה רכב פרטי וכך גם טלפון ורדיו הם אינם היו לא עשירים ולא עניים היה להם כסף לקנות אוכל קורת גג ובגדים ולהם זה הספיק. אסתר כבר לא שמה לב לכלום הכאבים היו כול כך חזקים, שכול רגע, כול שנייה, כול נשימה הייתה מלווה בכאב.
היא לא שמה לב כשהגיעה לבית חולים, היא לא שמה לב כאשר השכיבו אותה על המיטה, היא לא שמה שהרופאים בדקו אותה, היא לא שמה לב לפניהם המודאגות, היא לא שמה לב שהרופא לקח את פיליפ בצד ואמר שהיא והעובר בסכנת חיים, פיליפ לא האמין למשמע אוזניו האם הוא הולך לאבד את אשתו? ואת הילד שחיכו לו זמן רב? והמבט הזה על פניה של אסתר, הסבל הרב, למה הם צריכים לסבול את זה? למה היא צריכה לסבול את זה? פיליפ החזיק את ראשו בידיו, כול כך הרבה מחשבות עברו בראשו במהירות רבה ודמעות היו ירדו על לחיו. אסתר נלקחה לחדר לידה והוא הושאר בחוץ לבד פיליפ נשק לאסתר בפעם האחרונה רגע לפני שנלקחה לחדר הלידה רגליו רעדו והוא התיישב על אחד הכיסאות אסתר לא רצתה משפחה וילדים ובמשך זמן רב חיו השניים בלי ילדים רק שניהם אך פיליפ לא הצליח להשלים עם המצב שלא יהיה לו ילד משלו ולאחר ניסיונות רבים של שכנועים הסכימה אסתר להביא ילד לעולם ולאחר עשרות ניסיונות נכנסה אסתר להריון. מי חשב שהדבר יסכן את חייה של אסתר, סליחה הוא אמר בליבו לאשתו סליחה על הכאב שגורם לך ילדנו המשותף רגליו. הפחד טפטף לאט,לאט, לליבו ככול שהזמן עבר ורופאים באו והלכו רצים, ממהרים. הוא כבר לא שם לב, הדמעות כבר זלגו על פניו, אך פיליפ ניסה להסתיר זאת. שעות הערב התחלפו באורות של בוקר מאוחר אך פיליפ לא נרדם. עד שניגש אליו הרופא והתיישב לידו "הלידה הסתיימה" אמר הרופא "יש לך בן זכר" הקלה התפשטה בגופו של פיליפ אך היא לא נמשכה זמן רב "הלידה אומנם עברה הסתיימה" אמר הרופא "אך אשתך במצב קשה" אמר הרופא פיליפ הרגיש את ידו של הרופא על כתפו בזמן שהלך אסתר בסכנת חיים הוא עוד לא הבין,היא עומדת למות... זה לא יכול להיות..., אחת האחיות ניגשה אליו "האם אדוני ירצה לראות את ילדו?" שאלה פיליפ התעלם ממנה הוא קם כמעט בלי לחשוב וניכנס לחדר של אסתר. היא שכבה בלי הכרה מחוברת למכשירים מוזרים הוא התיישב לידה והחזיק את ידה וליטפה בעדינות לא עניין אותו כלום, שום דבר, לא שינה לו הוא רק רצה להיות כאן להיות אשתו ולחזק אותו במחשבותיו. שתדע שיש מישהו ששומר עליה, מישהו שדואג לה, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה הוא ביקש ממנה שתחיה בשבילו הוא לא היה מוכן להיפרד ממה, פילים לא היה איש מאמין אך גם אם אלוהים הוא דיבר באותם ימים. שבוע שהה פיליפ ליד מיטתה של אסתר ליטף אותה נישק אותה ישן לידה ודיבר איתה מילים יפות ככה במשך שבוע, בערב השביעי העייפות התחילה להשתלט על פיליפ, ועיניו נעצמו והוא נרדם. צלל לתוך שינה טובה, ריקה ממחשבות, כשקם פיליפ שמש של צהריים הציצה מן החלון של בית החולים ועל המיטה שכבה עדיין אסתר פיליפ הרים את עיניו וראה את הרופא כותב כמה דברים במחברתו, פילים שישפשף את עיניו אך לפני שאמר מילה הקדים אותו הרופא,ואמר "אשתך תהיה בסדר" וחייך. לא ניתן לתאר במילים את הקלה ושמחה שחש פיליפ ברגע ששמע את מילותיו של הרופא, השמחה חזרה לליבו בבת אחת, והוא הרגיש כאילו התעורר מבור חשוך וקר ומצא את עצמו בגן עדן, הוא הרגיש כאילו ליבו היה קפוא ובין רגע ניעור לחיים,ליבו פעם בחוזקה והדם זרם בעורקיו. הרופא יצא לרגע וחזר יחד אם אחות נוספת ועם מיטה קטנה בה שכב תינוק קטן "תכיר" אמר הרופא "זהו בנך אמרו לי שלא ביקרת אותו בכלל"."לא עכשיו דוקטור בבקשה ממך" התחנן פיליפ "אני רוצה להיות עם לבד עם אשתי". הרופא לקח את התינוק בידיו והתקרב לעבר פיליפ בתגובה פיליפ נרתע לאחור, אך הרופא התעקש, והניח את התינוק בידיו של פיליפ."זהו בנך" אמר ושתק לרגע "הוא לא אשם במה שקרה לאשתך" הוסיף הרופא והביט בעיניו של פיליפ "הוא לא אשם" אמר שוב יצא מן החדר, פיליפ נשאר לבד עם התינוק ולא ידע מה לעשות. כול מה שהוא רצה זה שהילד הזה יעלם שלא יגרום עוד כאב וסבל. הוא העיף מבט קצר על הילד שבין זרועותיו בפעם ראשונה ומשהו בליבו נשבר. העיניים הכחולות האלה, כמו של אימו, ריתקו אותו.והכול נשכח ממנו הילד הקטן הזה לא אשם בכלום חזר בליבו על דבריו של הרופא בלב,הילד חייך חיוך קטן והושיט יד לאביו,פיליפ הושיט לו את ידו והתינוק תפס בה בחוזקה פיליפ חייך לעבר הילד הוא היה קטן, שנים רבות חשק בבן חשב והינה משאלתו התגשמה הוא צריך לשמוח להיות מאושר הנה הוא הפך להיות אבא לתינוק קטן הוא לקח את בנו הקטן וחיבק אותו,"הכול יהיה בסדר" אמר בלחש "הכול יהיה בסדר" חזר ואמר לעצמו והוא הרגיש שוב את הדמעות זולגות על לחייו והוא לא היה בטוח אם הדמעות הללו משמחה או מצער. "כואב לי" נשמעה לחישה, פיליפ קם מיד .אסתר פתחה את עיניה והרגישה את ידו של פיליפ על פניה "הכול בסדר" אמר "את צריכה לנוח עברת לידה קשה"."פיליפ כואב לי" אמרה אסתר בקול נואש "כואב לי כול הגוף".והדמעות זלגו על לחייהם של שניהם."אני יודע אני מצטער" ענה פיליפ וליטף את ידה אל מיד הוסיף "יש לנו בן" אמר וחייך אליה חיוך קטן "בואי תראי." אמר והתקרב עם התינוק על המיטה של אסתר,בניסיון לעודדה אך הוא לא הספיק להתקרב אפילו במעט לפני שאסתר אמרה "אני לא רוצה לראותו תיקח אותו מכאן" והפנתה את גבה "אסתר" אמר פיליפ ונגע בגבה המופנה "זה הבן אנא ממך הביטו בו לרגע קט" ביקש פיליפ בקול נואש "אני לא רוצה" אמרה אסתר והגבירה את קולה "כך אותו מכאן אני רוצה לנוח"."אסתר בבקשה ממך" התחנן פיליפ "רק מבט אחד קטן, הכול יהיה בסדר אני מבטיח לך" אמר וידיו ליטפו את שערה אסתר לא הגיבה וגופה רעד, היא בוכה? שאל פיליפ את עצמו בלי קול,"יש לי רעיון לשם לילד מה דעתך על ברנרד?" שאל פיליפ בניסיון לנהל שיחה "לא משנה לי תחליט אתה" אמרה אסתר והגבירה את קולה עוד יותר, כמעט צעקה כשאמרה,"אני רוצה להיות לבד פיליפ הסתלק מכאן יחד עם בנך" וכיסתה את כול גופה בשמיכה של בית החולים. פיליפ נרתע מן המילים, ויצא מן החדר יחד עם בנו ברנרד בזרועותיו לחצר בית החולים, והתיישב על אחד הספסלים, השמש הציצה מבין העננים ופיליפ חיבק את בנו בחוזקה,ובאוזנו לחש את מה שאמר לעצמו כול כך הרבה פעמים בשעות האחרונות "הכול יהיה בסדר,הכול יהיה בסדר" כי אם יגיד זאת מספיק פעמים אולי הדבר יהפוך למציאות.
18.1.1930 פולין לבוב בית משפחת הופמן
"את מרגישה טוב חיה?" שאלה רוזה את אחותה בזמן שישבו סביב השולחן, אכלו עוגה, ושתו תה."הכול בסדר" ענתה חיה וליטפה את בטנה ההריונית, "הילדה בועטת קצת זה הכול" אמרה."את בטוחה? אולי זה צירים" המשיכה רוזה לשאול."לא אני לא חושבת" ענתה חיה ולקחה ביס נוסף מן העוגה. רוזה לקחה שלוק נוסף מן כוס התה החמה "אם את אומרת אחותי אני לא אתווכח אתך,מה אם דבורה? עדיין ישנה?" שאלה רוזה "כן תודה לאל על כך זמן רב לקח לי להרדים אותה" חייכה חיה חיוך קטן, צעדי רגליים נשמעו וכמה שניות לאחר מכן הדלת נפתחה ושלמה נכנס לדירה. לבוש מעיל ומכנס ארוך, חבוש מגבעת, ועל צווארו צעיף."כמה קר אלוהים אדירים" אמר, והסיר את מגבעתו, וחייך למראה אשתו ואחותה אוכלות עגה ושותות תה."בתיאבון" אמר ופשט את מעילו, ותלה אותו על הקולב."תודה" ענתה רוזה וחיה יחדיו"יכול אני להצטרף אליכם גבירותיי?" שאל שלמה בנימוס,"אתה באמת שואל?" אמרה חיה בקול עמוק וחייכה חיוך גדול "בוא שב" הזמינה רוזה. שלמה הזיז את הכיסא והתיישב ליד חיה, וליטף את בטנה. מיום ליום אהבתם גדלה, שלמה חייך ומזג לעצמו כוס תה חמה. יחד ישבו שלמה חיה ורוזה ודיברו על ענייני היום על מוזיקה ועל ההצגה החדשה שעמדה לעלות בתיאטרון. אך השיחה נקטעה באמצע. הכאבים של חיה הפכו להיות יותר, ויותר דחופים,"שלמה יש בעיה" אמרה חיה "אני חושבת שירדו לי המים" אמרה וגנחה מכאב."אנחנו חייבים ללכת לבית חולים" אמר שלמה "חכה שנייה" אמרה "מי ישמור על דבורה" שאלה."אני אשגיח אליה" אמרה רוזה ,"תודה לך רוזה" ענה לה שלמה "אין זו בעיה בשבילי" ענתה לו רוזה . "אנא ממך עוד דבר קטן אנא ממך עזרי לי לקחת את חיה למכונית" הוסיף שלמה לבקש, רוזה הנהנה ועזרה לשלמה לקחת את חיה למכונית ולהושיבה במושב האחורי. "מהרו" ביקשה רוזה בקול לעבר שלמה, וחיה אשר נאנקה מכאבי הצירים אמרה כמעט בלחש "תודה לך אחותי" שלמה הפטיר גם כן פעם נוספת דברי תודה ופצח בנסיעה מהירה לבית החולים."שלמה תאט קצת אתה עוד תהרוג את כולנו" צעקה חיה שלמה לא הגיב אך האט את מהירות הנסיעה שלו. כעבור כמה דקות של נסיעה הם הגיעו לבית החולים, חיה הוכנסה במהירות לחדר לידה. שלמה התבקש לחכות מחוץ לחדר. המתח והחרדה הציפו אותו, כמו סערה בים, הזמן לא זז בעיניו של שלמה, והמחשבות חלפו בראשו במהירות רבה. הוריו, הוריה של חיה, והמחשבה המרכזית הייתה חיה הדאגה שלו כלפיה הייתה רבה, גם כשילדה את דבורה דאג לה רבות אבל עכשיו משום מה דאג לה אף יותר מן הרגיל. שלמה נשען על הקיר וסידר את שערו אף פעם לא אהב בתי חולים, זה הדבר שסימן בעיניו מוות יותר מכול דבר אחר, אפילו יותר מבית קברות, לכאן באים הגוססים כאן את חלקם מצילים, וכאן חלקם גם מתים. רגליו כבר כאבו מהעמידה הממושכת על הרגליים. רופאים באו, והלכו, ואיש לא ניגש אליו כבר ראה בדמיון אותו ואת חיה חוזרים יחד לביתם עם תינוק או תינוקות בידיים, ואת דבורה הקטנה רצה עליהם ומחבקת אותם, הוא ראה את חיוכה של חיה ואת דבורה משחקת יחד עם אחיה החדש,הוא ראה בדמיונו את המשפחה שלו מאושרת. אך לפתע נשמע קול שקע את מחשבותיו של שלמה הוא הרים את ראשו וראה את הרופא עומד מעליו. "יש חדש בקשר לאשתי?" שאל שלמה מיד. הרופא חייך "אתה בעלה ואת אחותה של חיה הופמן נכון? שאל הרופא והסתכל בדפים."כן" אמר שלמה,"מה איתה?", "אל תדאגו" אמר הרופא "הכול בסדר הלידה הייתה קצת קשה אבל היא עברה אותה בשלום" והוסיף "מזל טוב נולדה לך בת בריאה". הרופא הושיט את ידו ושלמה לחץ אותה "בהתרגשות תודה לך דוקטור... אמר שלמה מנסה להשלים את המשפט."שמי מרקו טוסק" אמר מרקו "אשתך צריכה להישאר כאן להשגחה הלילה מחר בבוקר כבר אני אמין שתוכלו ללכת" אמר "מזל טוב", הוסיף פעם נוספת,"תודה" אמר שלמה וחייך, הרופא חייך לו בחזרה והלך לדרכו. כמה שניות לאחר מכן ניגשה אליהם אחות והובילה אותו אל חדרה של חיה. חיה ישנה. שלמה התיישב מצד אחד של המיטה האחות אמרה שמיד תחזור והלכה לדרכה. שלמה ליטף בעדינות את לחייה של חיה אהבת חיי לחש בעדינות באוזנה, חיה פתחה לאט את עיניה, לרגע לא הבינה היכן היא נמצאת אך כשראתה את שלמה נזכרה מיד. ולחצה בחוזקה את ידו, של והתיישבה בעדינות על המיטה."מה שלומך?" שאל "איך את מרגישה?","הכול טוב" ענתה חיה ונשמה עמוק, עדיין כאב לה אבל הנוכחות של בעלה חיזקה אותה."יש לנו בת נוספת" אמרה חיה בהתרגשות לשלמה. שלמה חייך אליה "אני יודע" אמר וליטף את פניה של חיה,"אני מאושרת שלמה אמרה חיה בעיניים דומעות,"גם אני חיה גם אני" ענה לה שלמה. חיה ליטפה את ידו של למה והוא ליטף את פניה, שקט השתרר. לא שקט רע של בדידות, כעס,ניכור, ועצב. זה היה שקט אחר. שקט של אהבה, שקט של אושר, שלא יתואר שקט שאומר שכול המילים נאמרו, ואין עוד מה לומר. את הדממה הפירה האחות שחזרה עם התינוקת החדשה של חיה ושלמה, והניחה אותה בזרועותיה של חיה."מזל טוב" אמרה שוב והלכה."היא כול כך יפה" אמרה חיה וליטפה את בתה."איך נקרא לה יש לך רעיון" שאלה חיה את שלמה."האמת שיש לי" אמר שלמה ונישק את בתו הקטנה על המצח."כרמלה מה דעתך?" שאל."שם יפה" אמרה חיה."כרמלה על שם הרי הכרמל בארץ ישראל" הוסיף שלמה "יום אחד ונהיה שם כולנו" אמר "אמן" הוסיפה חיה
30.1.1933 פולין לבוב בית משפחת הופמן
"דבורה בואי עזרי לערוך את השולחן" קראה חיה לביתה, ופרסה מפה לבנה על השולחן הגדול בחדר האורחים."רגע אימא" קראה דבורה,"שלמה הלבשת כבר את כרמלה" שאלה חיה, והציצה לחדר השינה של כרמלה "כן" אמר שלמה כשהבחין בה, כרמלה הייתה כבר כמעט בת שלוש ולא היה ספק שילדה הקטנה תגדל להיות יפיפייה אמתית, בשמלת המלמלה הוורדה שלה ובשערה המקושט בסרט ורוד גם כן, לא היה אחד שיהיה מסוגל לעמוד בפניה היום. חשבה לעצמה חיה ונישקה לביתה הקטנה על המצח. היא בתגובה לכך חייכה חיוך גדול."תחזרי לסדר יקירתי אני אדאג לבנות" אמר שלמה וחיה הלכה לחדר האורחים, וראתה את דבורה בתה בת החמש מסדרת את הצלחות לאורחים."בואי אני אעזור לך חמודה" אמרה חיה וליטפה את פניה של בתה ,ויחד תוך דקות מספר דקות סידרו את השולחן לקראת האורחים, חיה התרגשה לקראת המפגש המשפחתי הגדול עם משפחתה ומשפחתו של שלמה."לכי לחדרך דבורה עד שאורחים יגיעו" אמרה חיה "ותודה לך על העזרה" הוסיפה והודתה לדבורה, דבורה עשתה כדברי אמה, וחיה התחילה לשים את האוכל שהכינה על השולחן. סלטים, עופות, לחמים טריים, שפע של מזון ואוכל.
דפיקה נשמעה בדלת "רק רגע" קראה חיה וסידרה את בגדיה,"רק שנייה" הוסיפה ופתחה את הדלת,והוריה יוסף וריקה עמדו בדלת לבושים במיטב בגדיהם ולידם, עמד אחיה אלכסנדר גבוה קומה ונאה עד מאוד בחליפתו. חייה שמחה לראותם עד מאוד, וחיבקה את כולם. יוסף, ריקה ,ואלכסנדר התיישבו בסלון. חיה מיהרה והביאה להם קנקן תה וקערה, עם מבחר מרקחות ועוגיות, והתיישבה איתם יחד בסלון. שלמה הגיע לאחר כמה דקות עם כרמלה הקטנה על יד אחת, וביד השנייה החזיק את דבורה. יוסף וריקה שמחו מאוד לראות את נכדותיהם אך קודם כול אמרו שלום לשלמה חתנם, שלמה התיישב ליד חיה והדליק את הרדיו כדי לשמוע מעט מוזיקה קלה ויוסף התחיל לספר על נסיעתו האחרונה לוורשה לרגל עסקיו .לאחר כמה דקות נשמעה שוב דפיקה בדלת הפעם שלמה קם לפתוח,במפתן הדלת עמדה רוזה יחד עם בחור צעיר בעל שיער כהה ועיניים שחורות."רוזה" חייך שלמה למראה אחות אשתו ונישק את אותה על לחייה,"נעים מאוד" פנה לבחור השני, ולחץ את ידו."שמי מיכאל" אמר הבחור "בואו היכנסו" הזמינם שלמה, רוזה נעמדה לפני הוריה אחיה אחותה ובעלה "זה מיכאל אנחנו חברים" אמרה בחיוך מבויש."נעים מאוד" אמר מיכאל ולחץ את ידו של יוסף וריקה "בוא התיישבו" הוסיף אלכסנדר "אנחנו לא נושכים" אמר בצחוק רוזה ומיכאל חייכו והתיישבו בסלון. "טוב כול משפחת שטולצנברג הגיעה" אמר יוסף "מה אם משפחתך שלמה?" שאל "הם כבר יגיעו" אמר שלמה,"אני כבר רוצה לפגוש את אמך" אמרה ריקה "אני בטוח שהיא גם רוצה לפגוש אותך" אמר שלמה בחיוך וסידר את חולצתו,והשיחה עברה מהיכן משפחת הופמן ,לריחות הטעימים הנעימים של הארוחה, עד ליופיים של הכלים. אלכסנדר סיפר על קונצרט חדש ששמע ברדיו ובאמצע דבריו נשמעה דפיקה בדלת שלמה קם לפתוח וחזר יחד עם כול משפחת הופמן אמו פסיה, אחיו עקיבא, יחד עם אשתו לינה שהייתה בחודשים מתקדמים להריונה, ואחי צבי, ואחותו חיה. איחולים וברכות שלום התחלפו בין שתי המשפחות חיוכים, ונשיקות. כרמלה ודבורה נהנו מאוד כול תשומת הלב שהורעפה עליה מידי שתי המשפחות. השיחה זרמה בדיחות הושמעו, צחוקים מתגלגלים, שירים,וזיופים. משפחה גדולה, ומאושרת
"נשב לאכול" הציעה חיה לאחר שהשיחה קצת דעכה, לא היה אחד שלא שמח למשמע דבריה, ומיד לאחר שהתיישבו לשולחן, קלחה עוד הפעם השיחה. והם לא שמו לב לרדיו שהמשיך לנגן, ומהסימפוניה התשיעית של בטהובן, עברו לחדשות הדבר לא הפריע לארוחה החגיגית הבדיחות והחיוכים, המשיכו באין מפריע.עד שהקריין עבר לידיעה חדשה "והרי החדשות מגרמניה ידיעה חדשה שהגיעה זה עתה, לאחר ספירה מדוקדקת של הקלות לגרמניה נבחר קנצלר חדש" נשמע קולו של הקריין "אדולף היטלר ראש המפלגה הניאו סוציאליסטית הגרמנית נבחר ברור קולות להנהיג את גרמניה,הנה קטעים מנאומו היום לאחר בחירתו" מקולו הרגוע ועמוק של הקריין,נשמע קול חזק, מפחיד, של בנאדם כועס, בבת אחת קולות השמחה, והצחוק נמוגו לאט, המזלגות והסכינים הונחו על השולחן, אף אחד לא שתה, ואף אחד לא אכל. כולם היו שקטים, והקשיבו לנאום. כרמלה אחזה בידה של דבורה הקול הצורם, הפחיד את שתי הילדות מאוד, בדמיונם בעל הקול היה מפלצת גדולה בעלת עין אחת, ובלי לב. הקול המשיך לצעוק בשפה לא מובנת לילדות. אך הגדולים הבינו ופניהם הפכו להיות יותר ויותר רציניים, או אולי יותר מפוחדים?. לאחר דקות ארוכות של מתח וחרדה, למשמע הדברים הנוקבים של הפיהרר החדש של גרמניה. הנאום נגמר, ושקט השתרר בבית. כול השמחה, והצחוקים נעלמו כלא היו. איש לא אכל, ולא שתה, לא צחק, ולא דיבר. כול אחד היה שקוע במחשבותיו בשקט שהשתרר בחדר היה ניתן לשמוע סיכה נופלת על הרצפה. דבורה חיבקה את כרמלה בחוזקה, שלמה ליטף את חיה, כול אחד ניסה למצוא אהדה, והאהבה אצל בן זוגו. מה צופן העתיד? חשבו כולם, השקט נמשך עוד דקות ארוכות, עד שלפתע נשמע קולו של אלכסנדר שואל "יש קינוח חיה?" מצחיק זה לא היה זה בטוח, אך כולם פרצו בצחוק ,מעט מתוח, אך צחוק משחרר."מיד אני אלך להביא" אמרה חיה וקמה מן השולחן. החיוכים החלו חוזרים לפנים מבוישים אומנם אך שמחים חמרות הפחד והחרדה החיים חזקים יותר מהכול. כי זו הדרך שלנו להמשיך בחיינו היכולת להתמודד להאמין שמחר יהיה טוב יותר. חייה חזרה עם כוסות גדולות מלאות גלידה מקושטת בפירות, דבורה וכרמלה שמחו מאוד למראה הקינוח, ואכלו בהנאה גדולה. השיחה המשיכה מהמקום שבו נפסקה אולם בפחות התלהבות ומרץ. השעה נהייתה מאוחרת ודבורה וכרמלה התחילו להתעייף, וחיה לקחה אותם לישון, ומן חדרם נשמעו קולות רועשים, המבוגרים רבו והם לא נשמעו שמחים."אל תהיה כזה" שלמה אמרה פסיה אמו "אלו רק דברים בלי תוכן"."כלב נובך לא נושך" הוסיף אחיו צבי."אני לא אומר שמחר אני אעזוב את פולין אבל אני חושב שכולנו צריכים לחשוב על זה" אמר שלמה ופניו הרצינו מאוד."ארץ ישראל היא המקום בשביל כולנו"."אנחנו קודם כול פולנים" אמר יוסף בכעס,"רק אחר כך יהודים פולין היא המולדת שלנו, הבית שלנו"."שקט תנמיכו את קולכם" אמרה לפתע חיה שחזרה מחדר השינה" דבורה וכרמלה נרדמו" אמרה והתיישבה חזרה ליד שלמה,"על מה הוויכוח?" שאלה "שלמה רוצה לעזוב את פולין" אמרה רוזה "אני יודעת" אמרה חיה, ונשענה על הכיסא "תמיד רצינו יום אחד לעזוב, ולעלות לארץ ישראל". צבי גיחך למשמע הדברים "לעזוב את פולין ולעלות לפלשתינה באמת זהו רצונכם? חלומכם הגדול ביותר? להפוך להיות עובדי אדמה?" אמר צבי ופניו התחילו להאדים מן הכעס הוא שתה מן הכוס שלו ואמר לשלמה "היה לי חבר טוב בנימין אתה בוודאי זוכר אותו, שלמד איתי בבית הספר ועבר אחרי הבר מצווה שלו לוורשה שם הצטרף גם הוא לתנועה ציונית,הוא הייה התמלא התלהבות ואידיאולוגיה הוא מכר את רכושו ועלה לארץ ישראל יחד עם אשתו וביתו הקטנה אתה רוצה לדעת מה קרה לו אח יקר?, חזר תוך כמה חודשים בבושת פנים הארץ קשה אמר לי ארץ אוכלת יושביה, לשם אתה רוצה לעובר?!". סיים צבי את דבריו ונשם עמוק, פניו היו אדומים. שלמה שתק לרגע וכך גם חיה דבריו היו קשים לעיכול, אך המבטים של כולם הראו תמיכה בדבריו של צבי והסתייגות מן הרעיון המטורף של שלמה וחיה. שלמה חייך חיוך קטן הוא לא יכול היה להסתירו,"מדוע אתה מחייך שלמה" שאלה רוזה שלמה הביט סביב משפחתו ונעץ את עיניו בצבי לבסוף "אתה צודק" התחיל את דבריו ועשה לרגע הפסקה של מתח בדיבורו, כולם הופתעו מן הדברים וחיה לחצה את ידו של בעלה הוא ליטף את ידה וסימן לה אם עיניו שלא תדאג "פלשתינה היא באמת ארץ קשה אני מודע לכך ואני אכן לא איש אדמה ואני גם לא מתיימר להיות אבל אני יהודי ואני ציוני אני מאמין שעל היהודים לחיות בארץ משלהם, ארץ ישראל פלשתינה ואני לא היחיד שחושב ככה יש עוד מאות אלפי יהודים שחושבים כמוני צעירים וזקנים נשים וגברים מעולם לא נהיה שווים מעולם לא נהיה חופשיים צבי כמו שמגיע לנו להיות כול עוד נחיה בין נוכרים" שלמה השתתק לרגע שוב והביט בעיניה של חיה היא החזירה לו מבט אוהב כן הוא ידע שהוא צודק "אתה אולי לא זוכר צבי אבל אני כן זוכר אני זוכר הכול איך נדדו ביבשת אירופה עד שמצאנו מקום להתיישב ובכול מקום הרגשנו שונים זרים לא רצויים אתה לא זוכר איך הייתי נוהג לשמור עלייך ועל עקיבא כשהייתם חוזרים מבית הספר? ולאחר מכן על רוזה, זה לא בסדר צבי זה לא בסדר" דיבר שלמה בקול עמוק ובטוח במילותיו אך לפתע אימו התפרצה לדבריו, "אתה באמת תנטוש את אימא שלך?" שאלה פסיה בקול עצוב ומחתה את עיניה."אימא בבקשה ממך" אמר שלמה בקול מרוכך "אני מצטער שהעליתי את הנושא הזה, אני לא רוצה לגרום צער לאף אחד. אבל הנאום ששמענו ברדיו הבהיר לי מה שכבר מזמן ידעתי אני אמות, ואקבר אך ורק במקום אחד בארץ ישראל". אך מילותיו של שלמה לא הרגיע את הרוחות וריב גדול פרץ בין יושבי השולחן הקולות געשו ,כול אחד צעק ודיבר, איש לא הקשיב לשני בעד ,ונגד, כן ולא. עד שלחיה נמאס, וצליל צורם נשמע של הטבעת נוקשת על צלחת הזכוכית. ושקט השתרר "אי אפשר לדבר ככה" אמרה חיה "אי אפשר לשמוע כלום, מה קרה לנימוסים של כולכם? זו לא דרך לדבר ולנהל שיחה ואין טעם לדון עוד בנושא הזה,שלמה ואני כבר ילדים גדולים ואם אנחנו נרצה לעלות לארץ ישראל. מחר או בעוד שבוע או בעוד שנה אנחנו נעלה לארץ ישראל,אתם יכולים להסכים, אתם יכולים לא להסכים.עם כך אבך הדבר אינו רלוונטי כעת, כשיהיה רלוונטי רק אז יה אפשר לדבר ולדון. ועכשיו גמרנו אם הנושא הזה" אמרה, שקט השתרר איש לא אמר דבר במשך דקה או שתיים עד שאלכסנדר העז לקום ממקומו,"יש לי חדשות לספר לכן אולי זה לא העת הכי טובה להגיד לכם זאת" אמר "הייתי צריך לספר לכם, יותר מוקדם על כך אך הדבר עדיף מאוחר מאשר אף פעם. אבל התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטת דה מילאנו" הכעס והעצבים נעלמו כלא היו, כולם שמחו ומחאו כפיים לאלכסנדר, אמו ואביו חיבקו אותו בהתרגשות רבה, וגם חיה נתנה לו את ברכתה בחיבוק חם ואוהב, ואיחלה לו הרבה בהצלחה. אלכסנדר היה מאושר מכול הברכות והאיחולים הרבים שקיבל. ואף אחד לא שם לב שהלילה כבר ירד ,והרחובות התרוקנו אחד, אחד נפרדו המשפחות זה מזה ויצאו איש, איש לביתו.חיה ושלמה נותרו לבדם והתיישבו יחד על אחת הספות בסלון, מחובקים."את זוכרת מה אמרת לי כשנפגשנו?" שאל שלמה לפתע."מה אמרתי" השיבה חיה בשאלה,"שהחלום שלך הוא לעלות לארץ ישראל, זה לא השתנה נכון"."לא שלמה" צחקה חיה "זה לא השתנה זה עדיין החלום שלי" שלמה חייך."ממחר אני אתחיל לארגן טפסים לעלייה לארץ ישראל" אמר ולקח את ידה של חיה.אך חיה התנגדה " אני מבקשת שלמה שנחכה קצת שהבנות יגדלו בבקשה ממך ארץ ישראל לא תברח לנו" ביקשה חיה. שלמה הביט בחיה וחייך הוא היה מוכן לעשות הכול בשבילה וניענה את ראשו לאות כן, ויחד בידיים משולבות הם הלכו לחדר השינה.
24.6.1933 בולגריה פלובדיב בית משפחת הרשקוביץ'
"אסתר תמהרי בבקשה אחרת אנחנו נאחר" קרא פיליפ, וסידר את בגדיו. "ברנרד אתה מוכן?" שאל פיליפ את בנו שהיה במטבח, עובד על צעדי הריקוד שלו לטקס סיום. "כן אני מוכן אבא" אמר, ולבש את הז'קט שלו שהיה מונח על אחד הכיסאות. "בוא שים גם כובע" אמר פיליפ והניח כובע על ראשו של ברנרד. "אסתר את באה?" קרא פיליפ. "כן רק רגע" נשמע קולה של אסתר. פיליפ התיישב על אחד הכיסאות, "אבא" אמר ברנרד הקטן "מה בני" שאל פיליפ. "אני מתרגש" אמר ברנרד בקול חלש, פיליפ חייך לעברו כמה גדל הילד חשב בליבו "הכול יהיה בסדר אני ואימא נהיה אתך" אמר פיליפ וליטף את פניו של בנו, "אני מוכנה אמרה אסתר ונעמדה מול פיליפ שערה הבהיר היה מסודר בפקעת שנחה על צווארה, מסורק וחלק כמשי, על ראשה היא חבשה כובע רחב שוליים מעוטר במעט פרחים ונוצה, מהכובע ירדה רשת שהסתירה מעט את עיניה הכחולות. היא לבשה חולצה אדומה ומעליה ז'קט שחור וחצאית בצבע שחור גם כן, ונעלי עקב בצבע שחור בוהק. "את נראית מדהים" אמר פיליפ. "תודה" אמרה אסתר וקדה קידה קטנה, "קדימה הולכים" אמרה והצביעה על הדלת. "קדימה נלך" אמר פיליפ קם ממקומו, וברנרד הלך מיד אחריו רחובות פלובדיב היו עמוסים, מכוניות נסעו על הכבישים ואנשים רבים באו והלכו, רוח קרירה נשבה. גן הילדים לא היה רחוק מבית משפחת הרשקוביץ' .אך הייתה להם הליכה קצרה ללכת. החניות היו פתוחות, שפע ואושר נראו ברחובות מאכלים, ממתקים, בגדים, ספרים, תכשיטים, וציורים. ברנרד הקטן הלך כול יום בדרך הזו ותמיד היה מרותק מחדש, תמיד אהב לעבור ליד בית האופרה הגדול והמפואר שבעיר, אם היה לו מזל היה שומע כמה צלילים, אך הפעם התאכזב וכאשר עברו ליד בית האופרה לא שמעו דבר, ברנרד התאכזב תמיד אהב לשמוע מוזיקה קלאסית יחד עם הוריו, ואופרות היו חביבות אליו במיוחד.אך דברים חשובים יותר היו בראשו ומיד חזר לשנן את מילות השיר שאליו לשיר בטקס הסיום, ועוד הספיק רגע לפני שנכנסו אל הגן לעבור על קטעי הריקוד בפעם האחרונה בדמיונו.
"בוא ברנרד הילדים מחכים לך תכונן איתם" נשמע לפתע קולה של הגננת שלו שקטע את מחשבותיו שמה היה הלנה היא הייתה אישה רחבת גוף היו לה עיניים חומות גדולות, ושיער בהיר, היא לבשה שמלה גדולה בצבע שחור עם ציורי פרחים ומעל השמלה לבשה ז'קט כחול. היא לא הייתה נאה או יפה תווי פניה היו מרובעים, אך חיוכה היה החיוך הגדול ביותר שראה ברנרד מעולם, הוא לא ראה אותה מעולם בלי חיוך גדול, מעולם לא ראה מישהי מחייכת כמוה בכול יום בכול מצב. ברנרד הנהן בראשו למשמע דבריה והלך לחבריו "נעים מאוד" אמרה האישה שמי הלנה "אתם הוריו של ברנרד?" שאלה "כן אלו אנחנו" ענה פיליפ ולחץ את ידה, "שמי פיליפ וזו אשתי אסתר". "נעים מאוד" אמרה אסתר ולחצה את ידה של יוליה גם כן. "ילד מוכשר יש לכם אמרה מקסים וחכם אתה תיהנו לראות אותו היום" אמרה והחיוך לא ירד לה מהפנים. "תודה לך" ענו פיליפ ואסתר יחדיו והתיישבו במקומותיהם "הכול בסדר?" שאל פיליפ את אסתר "את חשה טוב?" שאל, וליטף את ידה "כן הכול טוב" ענתה וחייכה חיוך קטן, ופיליפ לא הצליח להחליט אם זה היה חיוך אמתי או מזויף. הוא ניסה להגיד משהו אך לא היה יכול, הטקס בדיוק התחיל. והילדים אלו לבמה הבנות היו לבושות שמלות לבנות, וכתרים מפרחים ועלים עיטרו את ראשיהם, הבנים היו מסורקים ולבשו חוצה לבנה ומכנסים שחורים עם כתפיות. והריקודים התחילו לצלילי מוזיקה עממית הבנות רקדו יחד, פיזזו וחיוכו לכולם. הבנים היו יותר רציניים, אך גם הם רקדו ופיזזו, כול ההורים הביטו מרותקים בילדיהם, ושהריקוד נגמר והילדים ירדו מהבמה מחיאות הכפיים לא נפסקו רק כעבור כמה דקות. לאחר מכן היו מספר נאומים וכשהם נגמרו עלו הילדים שוב לבמה. הפעם לא כדי לרקוד, אלא לשיר. כולם הסתדרו בשורות על הספסלים שניצבו על הבמה בזמן הנאומים. הבנות היו למעלה, ובנים למטה, הלנה הגננת עלתה ולפי סימן שלה התחילו הילדים לזמר בקולותיהם המלאכיים, מחרוזות של שירים חלק שירי עם חלק שירים של זמרים מפורסמים, וחלק היו קטעים מאופרות,ואף שירים יהודיים שולבו במחרוזת. לחלק מן הילדים היו קטעי סולו, ברנרד היה אחד מהם. כשהגיעה תורו הוא שר שיר בולגרי עממי, על אהוב שמתגעגע לאהובתו שעזבה אותו, לא הייתה עין אחת יבשה בקהל ומחיאות הכפיים בסיום המחרוזת היו רבות וחזקות עוד יותר, ונפסקו אך ורק כשהילדים עלו לריקוד נוסף. הפעם הבנות עלו עם קשתות מקושתות בפרחים יחד רקדו עם הבנים, הבנות החזיקו ידיים הסתובבו עברו מתחת לקשתות ריקוד מקסים לא היה ספק בכך, לפתע השתנתה המוזיקה והבנות התיישבו על ברכיהם מחזיקות את הקשתות הגדולות והבנים ניצבו לידם זקופים ועל מרכז הבמה התקדמו שני ילדים, ברנרד וילדה נוספת שלא הייתה מוכרת לפיליפ ואסתר עם שיער חום זהוב ארוך, מתולתל, ועיניים ירוקות גדולות. המוזיקה התגברה ויחד שניהם רקדו סולו, לפעמים יחד, ולפעמים לבד, ברנרד נהנה כול כך וחייך לכולם כשהריקוד שלהם נגמר. הכפיים היו החזקות ביותר והרבות יותר ששמעו ובקהל ראה את הוריו עומדים ומוחאים כפיים. מעולם לא הרגיש ברנרד מאושר כמו שהרגיש עכשיו למראה הוריו וקד קידה יחד עם זוגתו לריקוד. והם ירדו מהבמה יחד עם שאר הילדים, והטקס תם. הלנה הגננת עלתה להגיד עוד כמה דברים אחרונים והילדים הלכו יחד עם הורים שמחים, ומאושרים. ברנרד חיכה להוריו בכניסה לגן מאושר היה, לאחר כמה שניות הופיעו הוריו וחיבקו אותו חיבוק גדול "אנחנו גאים בך" אמר אביו "תודה" ענה ברנרד והרגיש יד מלטפת את שערו, והוא ראה את ידה של אמו. אם לרגע חשב שלא יוכל להיות יותר מאושר, ממה שהיה מאושר לפני רגע קט,הרי טעה ורק הליטוף של אמו לבדו, הרים את אושרו לגבהים חדשים. "מגיע לכך פרס קטן" אמר פיליפ "לאן תרצה ללכת?" שאל "אני מעדיף ביום אחר אבא" אמר ברנרד ,"אני עייף מאוד וכול מה שאני רוצה הוא לישון". "אין בעיה בני נלך כעת הביתה, ומחר נלך לאן שתרצה" אמר פיליפ והחזיק את ידו של בנו, אסתר תפסה את ידו השנייה ויחד הלכו ברחובות העיר ששקעה לאט, לאט לילה, ולחשכה. אך יופיים של הרחובות לא השתנה, ובלילה הפנסים והמנורות הצבעוניים נדלקו והעיר נראתה אחרת לחלוטין, הכול נראה שונה החניות, הרחובות, הבתים, הכבישים, והמכוניות, את היום הזה אמר ברנרד לעצמו. הוא לא ישכח לעולם.