הוא הביט בצג הפלאפון שלו שהבהב קלושות. הודעה הבהבה על המסך נדלקת וכובה לסירוגין. "רק שתדע, שביום הזה שאתה פגשת את החברה החדשה שלך, הנערה שמצאת על החוף. אני איבדתי את בת הדודה שלי, שגם היא הייתה על הספינה הזאת."
דור בלע את רוקו בשתיקה, לא יודע כיצד להגיב.
הוא עוד זכר כיצד החל הקשר בינו לבינה. היא, נערה מקובלת, כמעט מלכת הכיתה. והוא, חנון ממושקף (עכשיו עבר לעדשות אבל עדיין נשאר חנון. הכינוי הזה דבק בו במהלך כל שנותיו בבית הספר וכנראה יידבק בו גם בצבא) עם מחשבה איטית וספרים בתור חברים.
היא הוציאה אותו מהבית, עזרה לו להסתדר, הגנה עליו מפני נערים מרושעים במיוחד שהמילה מצפון לא קיימת אצלם בלקסיקון.
היא, שגרמה להם להפסיק עם הגרפיטי המעליב, עם המסטיקים הדביקים, עם הטבעת הספרים שלו באסלה ועם החפצים החדים שיידו בו ללא הרף.
רק בזכותה הגיע למה שהגיע ולא משום סיבה אחרת ואת כל זאת הוא חב לה ורק לה.
בליבו גמלה החלטה. וכך, כשדמעות עומדות בעיניו הוא החל מקליד טקסט תשובה. הוא לא קיווה להרבה, אבל אולי, אם ייספר לה את האמת, תפתח תקווה חדשה לקשר, אולי.....
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
