פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 266 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים פרק נוסף לסיפור חיים A.B.
111
סיפור חיים: פרק עשרים ואחד. לא סתם קולנוען, מפיק.
--------------------------------------------------
דויד, אחד מבמאי הקולנוע המוערכים ביותר בארץ, נענה בחיוב להזמנתי, לתת מספר שיעורים לכיתת המתקדמים בבית ספרינו, למרות שהתמורה הכספית שהצעתי לו הייתה צנועה ביותר. תרומתו העיקרית הייתה בהוספת שמו לרשימת המורים, דבר שסלל את הדרך לעוד אנשי קולנוע בעלי מוניטין, להצטרף אלינו, ולהעביר לתלמידי "מדיום" ידע מקצועי ברמה גבוהה. התפתחות זו גם היוותה גורם משיכה לתלמידים ששאפו לעשות קריירה בתעשיית הקולנוע, ולא הסתפקו ברכישת מיומנויות טכניות שלכל היותר תאפשר להם לצלם חתונות או סרטי חובבים. באחד הימים דויד נכנס למשרדי ושאל אם אני יכול לתת לו הלוואה.
כמה כסף אתה צריך? שאלתי, מופתע מפנייתו חסרת הגינונים.
יש לי תסריט שאני רוצה להפיק, השגתי את רוב הסכום הדרוש, אבל חסרים לי חמש עשרה אלף דולר.
זה סכום לא קטן, עניתי, חוכך בדעתי את תגובתי לבקשה. חשבתי על תרומתו הרבה למוניטין של בית הספר, ולא רציתי לאבד אותה, (כלומר את התרומה.) נזכרתי במשפט ששמעתי פעם, (אם חבר מבקש ממך הלוואה, איבדת חבר. אם תלווה לו, גדול הסיכוי שהוא לא יחזיר לך, ותשנא אותו בשל כך. אם תסרב להלוות לו, הוא ישנא אותך.) אני לא מיליונר. עניתי, מנסה להרוויח זמן למחשבה.
אני יודע, ענה דויד, אילו חשבתי אותך לבעל הון, הייתי מבקש הרבה יותר, מדובר בסרט של חצי שעה, בדרך כלל תקציב לפרויקט כזה הוא לפחות חצי מיליון דולר, אבל בעזרת האמצעים של בית הספר שלך, ושל בית הספר בניו יורק, בו אני מלמד, אוכל לעשות את הסרט בעשירית מהסכום הזה. תמורת השקעתך, תקבל חמישים אחוז מהרווחים, ובנוסף, תוכל לתת לתלמידיך הזדמנות להשתתף בדבר האמיתי.
העסקה נראתה לי מפתה ביותר, בעיקר בשל העובדה ששמי ושם בית הספר יופיעו על המסכים לצד במאי כל כך מפורסם, מסרתי לו המחאה עם הסכום שהוא ביקש וסיכמנו את ההסדר בלחיצת יד.
אחרי כמה ימים קיבלתי צלצול טלפון מדויד,
שלום, מחר אנחנו מתחילים את הצילומים, תביא אתך כמה תלמידים, ותפגוש אותי בשמונה בבוקר בכניסה לקיבוץ יקום. אמר והניח את השפופרת.
מה עשיתי? האם לזה הוא קורא שיתוף פעולה? כעסתי בעיקר על עצמי, אין לי שום מסמך בו מצוינים תנאי ההסכם. אפילו לא ביקשתי קבלה עבור הכסף. דויד הגיע למקום המפגש באיחור של רבע שעה.
החלטתי להבהיר את התייחסותי לדרך בה הוא נהג. אני רוצה לדבר אתך, אמרתי
לא עכשיו, אתה רואה שהגעתי באיחור. הצוות והשחקנים מחכים לי. הוא ענה בכעס.
על הסט הכל היה מוכן. דויד הנחה את השחקנים, צעק Action והצילומים התחילו. אני והתלמידים עמדנו בצד בחוסר מעש. היה ברור שאין לדויד כל כוונה לשתף אותנו בהפקה, הוא היה זקוק לכסף, אנחנו היינו מיותרים, והוא דאג שהמסר הזה ייקלט. והוא נקלט, אבל לא יכולתי לעשות מהומות, זה גם לא מתאים לי, חוץ מזה הייתי חייב לשמור על ההשקעה שלי. לקחתי את התלמידים בחזרה לבית הספר, וניסיתי לאלתר שיעור, אבל לא הצלחתי להתרכז. למזלי בולי, המורה לאפקטים מיוחדים היה במקום, ומסרתי לו את הכיתה.
אחרי כמה ימים היה לדויד שיעור, בהפסקה הזמנתי אותו לשיחה,
חשבתי שהיינו אמורים להפיק את הסרט ביחד, או שמא לא הבנתי אותך כשסיכמנו את התנאים. אמרתי.
אני לא מסוגל לעבוד כשעומדים לי על הראש. אין מה לעשות, ככה אני עובד, אבל על תדאג לכסף שלך, בעוד חודשיים אני מתחיל ללמד עוד סמסטר בניו יורק, שם אני אערוך את הסרט. כשאחזור נתחיל בהפצה, ותוך זמן קצר תתחיל לראות רווחים. הוא אמר בחיוך שלא הרגיע אותי בכלל.
העמדת אותי במצב מאוד לא נעים, אמרתי, מתאמץ להישמע ענייני ולא להסגיר את תחושת הכעס, אני מקווה שתצליח עם הסרט, אבל אני לא רואה את עצמי חלק ממנו, כל מה שאני רוצה, זה לקבל את כספי בחזרה.
אני לא נוכל, אמר דויד, הרבה אנשים היו מוכנים להשקיע כספים בפרויקטים שלי, אבל אם כך אתה מרגיש, אחזיר לך את כספך לאחר שאסיים את העריכה.
מה יכולתי לעשות, את הנעשה אין להשיב, נשאר לי רק לקוות שהוא יעמוד בדיבורו, האמת היא שהיה לדויד מוניטין של אחד מהאנשים ההגונים בין אנשי הקולנוע. עברו כמה חודשים ודויד חזר מניו יורק.
אני מצטער, לא התאפשר לי לערוך את הסרט הפעם, אבל בנסיעתי הבאה, אסיים את העריכה, אני מבטיח.
112
עברה שנה והסיפור חזר על עצמו. כעבור שנה נוספת, הבנתי שהשקעתי ירדה לטמיון. יום אחד דויד נכנס למשרד והניח שקית נייר חומה על שולחני, מאותן שקיות בהן חילקו לפני שנים משכורות לעובדים, היה בה הסכום שנתתי לו בשקלים, שאיבדו בשל האינפלציה באותן שנים, כמחצית מערכם, אבל גם כך הייתי מרוצה, כבר לא האמנתי שאקבל אפילו את זה.
בנק דיסקונט, שהוא לא רק בנק הוא גם ידיד, עזר לי בהחלטות הפיננסיות. כפי שציינתי באחד הפרקים הקודמים, למרות שפירוק השותפות שלי מעסקי הרהיטים נעשתה בצורה שלומיאלית ויצאתי ממנה בשן ועין, בכל זאת נשאר בחלקי סכום כסף ניכר, אותו הפקדתי אצל הידיד, כלומר בבנק דיסקונט, ובכל פעם שנכנסתי לבצע פעולה כלשהיא, פנה אלי יועץ ההשקעות ושאל,
מדוע אתה לא משקיע את כספך במניות. זהו האפיק המשתלם ביותר, אתה לא קורא עיתונים?
אכן באותם ימים המניות הרקיעו שחקים, אנשים מכרו את הדירות בהן הם גרים כדי להשתתף בחגיגת ההתעשרות המהירה.
אין לי ניסיון בעניינים האלה, וגם לא הזמן להקדיש למעקב אחרי העליות והירידות של המניות, אמרתי.
בדיוק בשביל זה אני כאן, ענה הפקיד בחיוך, אתה רק צריך להגיד לי כמה להשקיע, ואני אטפל ביתר.
ואכן הוא קיים את מה שהבטיח, מידי יום החשבון שלי תפח, ראיתי כי טוב, משכתי את כל הפיקדונות שלי והפקדתי אותם בידיו של יועץ ההשקעות. רק מטומטמים עבדו באותם ימים, המניות הניבו יותר רווחים מכל עבודה. מה שקרה עם המניות, רשום בתולדות הכלכלה הישראלית, תוך כמה ימים של מוכרים בלבד, ירד יותר ממחצית הוני לטימיון.
יום אחד נכנס גבר שמנמן כבן חמישים, לבית הספר.
האם אפשר להעיף מבט על המוסד המכובד? שאל האיש.
בבקשה, בוא ואראה לך את הכיתות והציוד, רק תן לי לבדוק מתי אפשר להיכנס לכיתה בלי להפריע.
במהלך הסיור שאלתי אם הוא רוצה להירשם לאחד הקורסים.
לא ממש, ענה האיש מלווה את דבריו בחיוך הכי מתוק שאפשר לצפות מאדם בעל חזות של מפיוזו,
יש לי הצעה שלבטח תעניין אותך, הוא אמר, (זה היה מספר שנים לפני שהמשפט מתוך הסרט "הסנדק" הצעה שלא ניתנת לסירוב, הפך למטבע לשון.) אני מזמין אותך לבקר במקום שפתחתי, ואז יהיה יותר ברור על מה אני מדבר. זה היה מאיר, אחד משלושה שותפים בחברה בשם שלושת הממים, השניים הנוספים היו משה ומנחם. ( חשוב לציין שלא מדובר בחברה הענקית M3 ) העסקה המוצעת הייתה, שתמורת 50.000 $ אהפוך שותף עם 25% מניות בחברה.
תודה רבה עבור הצעתך הנדיבה, אבל אני לא מעוניין, אמרתי בהחלטיות.
אני מציע שלא תמהר כל כך עם התשובה שלך, בוא לביקור קצר אצלנו, ואחר כך תוכל להחליט אם אתה איתנו או לא. הוא הושיט לי כרטיס ביקור. החיוך שלו הוציא אותי מהכלים, אבל לקחתי את הכרטיס.
אני מתנצל אבל יש לי עבודה, אז נגיד שלום, ואני מאחל לכם הצלחה, אמרתי.
שילך לכל הרוחות. חשבתי, אבל הסתקרנתי, ונסעתי לראות במה מדובר. הפעם היה זה מאיר שהוביל אותי. הוא פתח את הדלת אל אולם רחב ידיים. בצד אחד ניצבו בשורה שישה שולחנות עריכה חדשים ומשוכללים.
בצד שני עמדו מוכנות, עשר מסרטות על חצובות, גם הן מדגם משוכלל. ידעתי שהתצוגה נועדה להרשים אותי, אבל היה ברור שאין לי ולא יהיו לי משאבים לרכוש אמצעים כאלה. הסכמתי להעביר את התלמידים, ואת מעט הציוד שהיה לי, לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, בהם אעבוד כשכיר. בתום תקופה זו אחליט אם אני נכנס כשותף לחברה, ממשיך לעבוד כשכיר, או חוזר למקום שבו התנהל בית הספר עד כה. את הציוד שהבאתי הערכנו ב 20.000 $ כך שאצטרך רק להוסיף את היתרה.
פעילותה העיקרית של החברה הייתה, שיווק מוצרי צילום. במידה ואחליט על הצטרפות, נחלוק את רווחי בית הספר ורווחי השיווק. ביקשתי מידיד, שהוא רואה חשבון, לבדוק את ספרי החברה, שהראו מחזור של 3.000.000 $ לחודש. (באותה תקופה נהגו לחשב סכומים גדולים בדולרים) לאחר הבדיקה פסק ידידי שהסכומים מוגזמים בהרבה.
האם המחזור הוא חצי מהסכום הזה? שאלתי, מתוך מחשבה שגם כך הרווח הוא יפה מאוד.
הייתי מעריך ש 75% מהמופיע בספרים הוא נכון, אבל בצורה שהם מנהלים את הספרים קשה מאוד לדייק.
113
השתכנעתי שאם המצב הוא כזה, אני אלמד בבית הספר לקולנוע החדיש והמצויד ביותר בארץ, ובזכות פעילותם של שותפיי, גם ארוויח המון כסף. כשהבאתי את הציוד שלי כדי לארגן את כיתות הלימוד, התברר שהם שכרו דירה במעלה הרחוב, כדי לנהל שם את הלימודים.
עדיף להפעיל את בית הספר במקום שקט, אמר מאיר, ולא ליד אולם המכירות עם כל הרעש והלקוחות שיסתובבו לך בין הרגליים.
מששת שולחנות העריכה העבירו לשם רק שניים, היתר הוצעו למכירה. כנ"ל גם נהגו עם המצלמות והציוד הנלווה. למרות אכזבתי, ארגנתי את המקום לקראת המחזור הבא. פרסמנו מודעות בכמה עיתונים, וקיימנו מפגש עם המועמדים, בו נוכחו כל צוות המורים, וכמה תלמידים מצטיינים מקורסים קודמים. כתוצאה מכך היו לנו יותר מועמדים משיכולנו לקבל, ואף על פי כן, כשמשה (מנהל הכספים של החברה) בחן הכנסות מול הוצאות, הסתבר שאנחנו לא מרוויחים ואולי אפילו לא מכסים את ההוצאות. מאיר טען שאנחנו לא יכולים לדרוש מהתלמידים שכר לימוד גבוה יותר מהאוניברסיטה.
האוניברסיטאות מסובסדות על ידי המדינה, אמר מנחם. הוא היה מה שנקרא "שותף שקט" פעילותו בחברה הסתכמה בהשתתפותו בישיבות ההנהלה.
בשלב מסוים יכירו בנו כמוסד מוסמך, ויתמכו גם בנו כספית. טען מאיר, בינתיים אנחנו מרוויחים מכך שהתלמידים קונים אצלנו ציוד,וגם המוניטין בו אנו זוכים כמקדמים את הקולנוע בישראל, גם זה שווה כסף.
בתום שנה אחת, התברר שאין תמיכה ממשלתית, התלמידים שהיו אמורים להגדיל את רווחי מחלקת השיווק, גם הם אכזבו, וההפסדים הלכו ותפחו. היה ברור שאם לא יקרה נס, נצטרך לסגור. אספתי את המורים ותיארתי את המצב. לאחר התייעצות ביניהם, הם התנדבו לעבוד חודש ימים ללא שכר. זה היה מחווה ראוי לשבח, אבל זה לא הספיק.
מדוע אתה לא פונה אל המיליונר? שאלה נלי, המורה לעריכה.
איזה מיליונר? האם זאת בדיחה? שאלתי.
אתה לא מכיר את התלמידים שלך? היא שאלה, יורם זילברמן הוא אחד מעשרת האנשים העשירים בארץ. הוא יכול לסבסד את בית הספר בסכומים שהוא מרוויח ממניות ביום אחד.
למחרת שאלתי את זילברמן אם הוא מוכן להישאר קצת אחרי הלימודים, כי אני רוצה לשוחח איתו. (יורם זילברמן היה התלמיד הכי מבוגר בכיתה, בשנה בה מדובר, 1981 הוא כבר עבר את גיל החמישים.) סיפרתי לו שכנראה נצטרך לסגור את בית הספר בגלל קשיים כספיים, וגם הוספתי את התיאור שקיבלתי עליו מנלי, הוא נראה מרוצה מהמוניטין שיצא לו, והביע נכונות לבחון השקעה בחברה בכפוף לבדיקת ספרי החשבונות. לאחר מספר ימים הוא הודיע שאין לו עניין.
השותפים שלך הם חבורת שקרנים. רואה החשבון שבדק את הספרים מצא שהכול שם מזויף, אם אתה באמת רוצה להיות חלק מתעשיית הקולנוע ולעשות סרטים למסך הגדול, אני מוכן להקים חברת הפקה, בה אתה תהיה שותף מלא, אבל זאת בתנאי שאתה מקדיש את כל יכולתך, זמנך, ומאמציך, בפרויקטים שלנו, ומפסיק את כל עיסוקיך האחרים, כגון הוראה, או הפקת סרטונים בפורמט קטן.
אני מאוד רוצה לקבל את הצעתך, אמרתי בצער, אבל השקעתי כמעט את כל הוני בחברה, ורק אם שותפיי יחזירו לי את השקעתי, אוכל לתרום את חלקי בחברת ההפקה המשותפת.
אני מציע שניפגש אצלי בבית, ונדון בעניין בצורה יותר מפורטת, אמר והושיט לי כרטיס ביקור.
שער הכניסה לבית נפתח אל דרך קשתית, שעוברת בין ערוגות ורדים, ומסתיימת במרחק של כמאה מטרים בשער יציאה שיוצא אל אותו רחוב. באמצע הקשת ניצב הבית שבחזיתו מרפסת קשתית מקבילה לדרך, עם שורת עמודים המזכירים ארמון עתיק.
קודם כל אני רוצה להראות לך משהו, אמר זילברמן.הוא הוביל אותי לחדר אורחים רחב ידיים, שבצידו האחד דלתות זכוכית לכל אורך הקיר, אשר נפתחים אל הגן האחורי. בחלקו הרחוק של הגן הבחנתי בבריכת שחיה עם דשא ושמשיות, קאונטרי קלאב של ממש. על שולחן הקרנה עמדה מוכנה מקרנה 16 מ"מ. בלחיצה על שלט רחוק ירד מסך לבן מהתקרה, ומסכים אטומים על קיר הזכוכית. זילברמן הפעיל את המקרנה. זה היה סרט דוקומנטרי בו מופיע המארח ושני אחיו, הבעלים של רשת סופרמרקטים בארגנטינה, בנוסף לכך הייתה להם חברת תעופה, כמעט בגודלה של החברה הלאומית. ועוד כהנה וכהנה עסקים.
114
כפי שאתה רואה, אני לא זקוק לכסף שלך, אמר האיש בשעה שהאור התחיל לחזור לחדר, מה שאני צריך זה את הידע והניסיון שלך. אתה לא צריך לתת לי תשובה עכשיו, חזור הביתה, דבר עם אשתך. יש לך זמן עד מחר, אבל כפי שציינתי, אני רוצה שכשתחליט, תהיה שלם עם תשובתך.
סיפרתי לשלושת "הממים" מה שהציע לי זילברמן. הצעתי להישאר שותף בחברה, להכניס את הרווחים מפעילותי לקופה המשותפת, ולהתחלק איתם ברווחים. בתגובה הם טרקו לי את הדלת בפנים.
כעבור חודש פתחנו את משרד ההפקות "זילברשיין בע"מ". שכרנו דירה בצפון תל-אביב, זילברמן רצה לרהט את משרדו בריהוט עתיק. ביקרנו בכמה חנויות ולבסוף הוא בחר בגלריה "תירוש" שולחן כתיבה, כורסא, ארון ספרים, וספה, הכל בסגנון ויקטוריאני, ובמחיר שאפשר היה לקנות בו דירה בנווה צדק. את יתר חדרי הדירה, עיצבתי בסגנון מודרני, הזמנתי את הרהיטים אצל אחד הנגרים שעבדתי איתו כשעסקתי באדריכלות, זה היה בשעתו, משרד ההפקות האלגנטי ביותר. העסקנו שתי מזכירות, את ג'וליה שהייתה בתו של חבר של זילברמן מארגנטינה, ואת רינה, שעבדה במחלקת הקולנוע של משרד התעשייה. (את העשייה הקולנועית השוו לעבודות עץ או מתכת, לכן היא לא הייתה חלק ממשרד התרבות.) שכנענו אותה לוותר על משרתה לטובת שכר גבוה בהרבה ממשכורתה כעובדת מדינה.
השמועה שנפתח משרד הפקה בבעלות טייקון, (מונח שהשתרש כמה שנים יותר מאוחר יותר) פשטה בין הקולנוענים כמו אש בשדה קוצים. לא היה כמעט במאי או תסריטי בישראל, שלא בא אלינו עם איזה פרויקט. במשך שלושה חודשים שמענו המון סיפורים, ועל שולחננו נערמו כל כך הרבה תסריטים, שזילברמן החליט לעבור לשלב מעשי ולהעלות סרט עם הכותרת, הופק על ידי חברת "זילברשיין בע"מ". על מנת להגיע במהרה אל המטרה, הוא החליט לממן פרויקט שנתקע מחוסר תקציב. היו מספר סרטים במצב הזה, והסרט שנבחר היה "סוף גנב לתליה" אותו ביים גד לרנר, אחד המורים שלימד בבית ספרנו, הוא הצליח לגייס ממון ממקורות שונים, ולהביא את הסרט, על פי תסריט שהוא כתב, כמעט לסיום הצילומים, ולעריכה ראשונית.
It is not exactly a masterpiece, זאת לא ממש יצירת מופת. אמרתי, בהכירי את התסריט, ומצפייה בחומר. (שכחתי לציין שזילברמן עמד על כך, שכל התקשורת בין אם בכתב או בעל פה, תהיה באנגלית, למרות שהוא חי בארץ קרוב לעשרים שנה, ודיבר עברית די טובה.
Timing is most important, we have to take advantage of the momentum.. לתזמון חשיבות עליונה, צריך לנצל את התנופה. אמר זילברמן,
זילברמן שכר את שירותיהם של שני עורכי דין, ג'רי שהיה נשוי לבתו, ודייב השותף שלו, על בסיס retainer כלומר תשלום חודשי קבוע, ותחת עינו הפקוחה, הם הכינו חוזה, בו זכות ההחלטה האומנותית והמנהלית, בכל מקרה של חילוקי דעות, תהיה בידי "זילברשיין בע"מ". ידו של גד רעדה כשהוא חתם על ההסכם, אבל הוא ניסה לגייס כסף מכל מקור אפשרי, אבל ללא הצלחה, לא נותרה בידו ברירה. תוך מספר ימים הושלמו הצילומים, וישבנו לערוך את החומר עריכה סופית. בתחילה ישבתי בצד ולא התערבתי בהחלטות הבמאי והעורך, אבל ככל שהתקדמה העבודה, הרגשתי שקשה לי לקבל את החלטות החיתוך שלהם. ניסיתי להציע שינוים. בהתחלה בניסוחים עדינים, אבל המתח בינינו הלך וגבר, עד שכל חיתוך היה כרוך בוויכוח מר. הפסקתי לבוא לחדר העריכה, והחלטתי שאעשה שיפורים אחרי שהם יגמרו.
בפתיח של הסרט יש סצנה של גיבורת הסיפור נוסעת על אופניים ברחובות תל-אביב. הסצנה הזאת נמשכה כשתי דקות. זה המון זמן קולנועי, חתכתי אותה לחצי, ואפילו כך היא הייתה ארוכה מדי. הפתיח הזה היה מאוד אופנתי. באותה שנה הופקו שמונה סרטים ישראליים, חמישה מהם התחילו עם אופניים בתל-אביב.
חתכתי כמה קטעים שלא היו קשורים לסיפור ולא תרמו מאומה לסרט, ביניהם הייתה סצנה בה שיחק גבר בגיל העמידה, שלא היה שחקן, ונראה היה בבירור שאין לו מושג מה הוא צריך לעשות. גד זעם כשהוא צפה בהקרנת הסרט לפני העברתו למעבדה להדפסת העתקים.
אתה יודע מי האיש שחתכת החוצה? שאל גד בכעס? זה ברנר בעל משרד ההפצה מספר אחד בארץ.
זה לא הופך אותו לשחקן. עניתי בטון שקט, הוא בכלל לא אמין, ובכלל הסצנה הזאת לא תורמת כלום לעלילה או לאווירה של הסרט.
אולי בזה אתה צודק, אבל הוא יכול היה לקדם את הפצת הסרט. אמר גד לאחר היסוס.
אני בטוח שתמצא דרך אחרת לשכנע אותו שהסרט שלנו ראוי למפיץ ברמה שלו, ושגם הסרט וגם הוא יצאו נשכרים מהחיבור. סיכמתי בחיוך.
115
(אגב החיוך המלבב שלי, תמיד חשבתי שהוא יוצר אווירה נינוחה וקירבה, עד שיום אחד, זה היה כשעבדתי ב"אגד", שאל אותי אחד הנהגים, אולי כבר תמחק את החיוך האידיוטי הזה מהפרצוף)
כעבור מספר ימים העותקים היו מוכנים. אני טיפלתי בהפצה מפני שזילברמן היה עסוק ביצירת קשרים בינלאומיים לשם הפקות עתידיות. שכרתי את קולנוע סטודיו, (אולם קטן עם כמאה וחמישים מקומת ישיבה, צמוד לקולנוע מוגרבי) הזמנתי עיתונאים, מבקרים, את השחקנים שהופיעו בסרט, את צוות ההפקה, ואת מרבית אנשי הקולנוע הישראלי ומקורביהם, לערב השקה חגיגית של הסרט. האולם היה מלא עד אפס מקום, אנשים ישבו על המדרגות ועמדו ליד הקירות, עמדתי על הבמה והזמנתי את זילברמן לשאת דברים, אבל הוא העדיף להימנע מחשיפת יתר. בשעה שגד הודה לשחקנים ולאנשי הצוות והזמין אותם לעלות על הבמה. עברו במוחי מצבים שדמיינתי עשרות פעמים: ג'וני קארסון מראיין אותי לטלוויזיה האמריקאית, מר הררי, האם אני יכול לקרוא לך אברהם? איך כל זה התחיל? אני עונה בחיוך מלבב, כן אתה יכול, כלומר לקרוא לי אברהם. זה התחיל כשננעלתי בגיל שש באולם קולנוע בחושך מוחלט, אחרי שהקהל עזב את המקום, והדלתות ננעלו. וזה המשיך כשלאחר שהאמריקאים שיחררו את בלגיה, והמחזר של אימי נתן לי ולאחותי, כסף לקולנוע, ובילינו כל יום כמה שעות בצפייה בסרטים, בשתיים ולפעמים בשלוש הקרנות רצופות. ואחר כך כשהגענו לישראל, הרהוריי הופסקו על ידי מחיאות הכפיים כשהבמאי הודה להוריו, לאשתו, ולכל מי שתמך בו לאורך הדרך. חולקו זרי פרחים, האורות כובו, והחלה הקרנת הסרט. מחיאות הכפיים וצעקות העידוד בסיום ההקרנה גרמו לי לחשוב שהמעטתי בהערכת היצירה, ושלמעשה יש בידנו שובר קופות. מעודד מההצלחה התקשרתי אל שלושת המפיצים המובילים בישראל כדי לבחור מי מהם יציע את התנאים הטובים ביותר. הראשון אליו פניתי היה יואל גרין, זה שגד תאר כמוביל בין המפיצים, וידיד אישי.
לבשתי את החליפה הכי יפה שלי, (הייתה לי רק אחת, שהזמנתי אצל חייט לפני שנסעתי לטיול בארצות הברית) שמתי אפטרשייב, לקחתי את טיק הג'יימס בונד שקניתי במיוחד לפגישות האלה, ויצאתי לדרך. משרדי המפיצים מרוכזים רובם ( עד היום) בבית רעוע ברחוב אלנבי מול המקום בו עמד קולנוע מוגרבי. נכנסתי למשרד של "גרין מפיצים בע"מ". מאחורי דלפק שידע ימים טובים יותר, ישבה מזכירה צעירה ויפה.
במה אפשר לעזור? שאלה בחיוך שנראה לי ציני משהו.
הרגשתי שהגזמתי בהתגנדרות, ואני נראה מגוחך עם תלבושת החתן שלבשתי, בתעשיית הקולנוע נוהגים להתלבש בפשטות. למעט אולי בפסטיבלים.
שמי אברהם הררי מחברת "זילברשיין הפקות" יש לי פגישה עם מר יואל גרין.
היא בחנה את היומן המונח לפניה, הפגישה שלך עם גברת גרין, בקצה הפרוזדור, החדר הימני.
שב בבקשה, אמרה אשת הבוס בחיוך, כשרק פתחתי את הדלת. גם המשרד שלה היה מרוהט בגרוטאות.
אני מניח שאת או בעלך נכחתם בטכס ההשקה של "סוף גנב לתלייה", אני בטוח שבעזרתכם הוא יכנס מהר מאוד לרשימת עשרת הסרטים המצליחים ביותר. אמרתי, מנסה בהצלחה מועטה, להפגין ביטחון בדבריי.
ראיתי את הסרט, היא אמרה עדיין מחייכת, אפשר לשאול אותך שאלה ישירה? כמה כסף השקעתם בפועל בסרט? כלומר, חוץ מהשקעות הקרן הישראלית לקולנוע.
חככתי בדעתי אם לחשוף הפרטים האלה, או להתחמק בתירוץ שעוד לא סיכמנו את החשבונות, אבל היא דיברה כל כך בטבעיות וחביבות, שהרגשתי שאנחנו קרובים להגיע להסכם, ותשובה כנה נראתה לי הגישה הנכונה. באשר לתנאי ההסכם, כמה אחוזים יותר או פחות, לא יהוו מכשול. גם החלטתי שאין טעם להיפגש אם עוד מפיצים. לא תמיד ההצעה הזולה היא הכדאית ביותר, עניתי בכנות על שאלתה, העלות הכוללת הגיעה ל 320.000 $ הקרן השתתפה ב 70.000 $, השקעה מגורמים פרטיים כולל שלנו, 250.000 $ אנחנו מוכנים לתת לכם זכות הפצה בלעדית תמורת האחוזים המקובלים לגבי סרטים ישראליים.
אתם בוודאי מצפים שמכירת הכרטיסים תחזיר לפחות את ההשקעה, היא אמרה בלי לחייך, רכשנו לאחרונה את "צייד הצבאים" תמורת פחות מ 50.000 $, מה שיישאר אחרי החזר הסכום הזה, יהיה רווח. האם אתה מאמין שלסרט שלכם יש סיכוי למשוך צופים כמו ה"צייד", אז מה הסיכוי ש"סוף גנב" יחזיר את ההשקעה? לצערי אני לא יכולה לעזור לכם, אנחנו פה בשביל להרוויח, לא בשביל הרפתקאות פיננסיות חסרות סיכוי.
משרד ההפצה השני אליו פניתי היה "מתי מפיצים בע"מ." לא עוד חליפת חתונות וגם לא טיק ג'יימס בונד, הייתי חייב להשיג מפיץ לסרט. ניסיתי לשכנע את עצמי שהחלטתה של גברת גרין הייתה תגובה להוצאת הקטע עם בעלה מהסרט, עם זאת לא יכולתי להתעלם מההיגיון בדבריה.
116
כשמדובר באומנות, הכסף הוא לא העיקר, אמרתי למתי, תנסה לדמיין את המדינה בלי סרטים ישראליים, בלי תיאטרון עברי, ובלי ספרות עברית,
טיעון מאוד מעניין, אמר האיש, אבל אני מנהל כאן עסק, ובעניין תמיכה באומנות, לזה צריכה לדאוג הממשלה, אני מאחל לכם הצלחה. הוא אמר וליווה אותי אל הדלת.
תגובהות דומהות קיבלתי לא רק מהמפיץ השלישי אתו קבעתי, כי אם ומעוד כמה וכמה מפיצים נוספים, אחדים היו מוכנים לקחת על עצמם את המשימה, אם נשלם להם מראש את כל הוצאות ההפצה. אחרי גרירת רגליים ממשרד למשרד, הגעתי לנעים. האיש מתנשא לגובה של כשני מטרים. מדבר או ליתר דיוק מראים בקולו במבטא עירקי כבד, ונודף ריח חריף של אמבה. (מין רוטב עשוי ממנגו, שיוצאי עירק מטבלים בו כל מאכל). כשהוא דיבר, ניתזו מפיו ביחד עם דברי חכמה, תערובת של בצל וערק, (לקח לי כמה ימים להיפטר מהריח שדבק בי) הוא הפיץ בזמנו כמה סרטי בורקס בהצלחה ניכרת.
הוא הסכים לקחת על עצמו את הוצאות יחסי הציבור והפרסום בתנאי שהוא יחזיר מההכנסות הראשונות את כל השקעתו, אחר כך נחלוק את הרווחים שווה בשווה.
זאת הייתה דרישה אכזרית בהתחשב בכך שהשקענו פי עשר מהסכום שהוא עמד להשקיע, אבל הוא היה היחיד שבכלל נכנס איתי למסע ומתן. התייעצתי עם זילברמן והוא נתן לי אור ירוק. עברו שלושה שבועות ולא שמעתי מנעים, נכנסתי למשרדו ושאלתי מה קורה?
אני מצטער אבל אף בית קולנוע לא מוכן להקרין את הסרט שלך, הוא אמר בכעס, כאילו שאני מטריד אותו ללא סיבה. אני יכול להחזיר לך את העותקים, ונשכח מכל העניין.
על מה אתה מדבר? אמרתי בקול רועד מכעס, חשבתי שאתה אמור לדאוג שהסרט יוקרן.
זה מה שאני עושה בדרך כלל, אמר נעים, אבל במקרה הזה אני לא יכול לעזור, אלא אם אתה מוכן לשלם בכל יום עבור מאה מקומות ישיבה, את הכסף תקבל בחזרה אחרי שנמכור את הכרטיסים.
שוב התייעצתי עם זילברמן, (הוא היה השותף עם הארנק) לאחר היסוס קל, הוא רשם המחאה.
אחרי כשבועיים נערכה הקרנת הבכורה לקהל. היות ולהקרנה הקודמת לא הוזמנו כל המקורבים, חילקנו אישורי כניסה "חינמיים" לחברים ומכרים, וכך נהג גם נעים. מתוך מאה הכרטיסים עבורם שילמנו מראש נמכרו מעט יותר מחצי, אבל ביחד עם המוזמנים, האולם היה מלא והאווירה הייתה חגיגית כיאה לפרמיירות. שוב היו מחיאות כפיים סוערות. בסוף ההקרנה הושקו כוסיות יין, חולקו חיוכים ומחמאות וחזרתי הביתה די מרוצה, הקהל אהב את הסרט, ואם כל אחד מהנוכחים ישפיע רק על שניים מידידיו, וכך יעשה כל אחד מאלה שיבואו, תוך כמה ימים נצטרך להעביר את הסרט לאולם גדול יותר, או אפילו להקרין בשני אולמות במקביל.
צריך להשגיח על המפיץ, יעץ לי חבר למקצוע, אם לא תפקח עליו עין, לא תראה ממנו אף פרוטה.
מה אני יכול לעשות יותר מאשר לבדוק את הספרים, זאת זכותי לפי החוזה. אמרתי.
אל תהיה טיפש, הוא יציג בספרים, מה שהוא ירצה שתראה. הדרך היחידה למנוע ממנו לעשוק אותך, זה להעמיד בודק ליד הכניסה, אחד שאמין עליך, אמר הבחור.
אין לי מישהו כזה, עניתי.
אם כך, לך תקנה מונה, ותעשה את הספירה בעצמך. סיכם חברי את דבריו.
עמדתי ליד הכניסה לקולנוע עם המכשיר הקטן ביד. עם כל אדם שנכנס הקלקתי על הכפתור ועל המסך הקטן התקדם המספר בספרה אחת. הסרט עמד להתחיל, והמכשיר הראה ארבעים ושמונה. לא מכרנו אפילו חצי מהכרטיסים עליהם התחייבנו.
למחרת חזרתי לעמדה שלי ליד הכניסה, ציפיתי למספר הולך וגדל של צופים, נזכרתי בסרט בו הבעל פוטר מעבודתו, אשתו שידעה להכין עוגיות חמאה, הציעה שיפתחו בית קפה. ביום הפתיחה לא נכנס אפילו לקוח אחד. למחרת נכנסו שתי זקנות,הזמינו עוגייה אחת וכוס תה, וחלקו ביניהן. גם בימים הבאים לא השתפר המצב, בני הזוג כבר חשבו לסגור את העסק, כשנכנס גבר צעיר ושאל אם יש להם מקום פנוי בארבע אחר הצהריים. הבעל והאישה הביטו בו תמהים, האם הוא לועג לנו? הם שאלו את עצמם, אני מדריך נסיעות, ואני רוצה לעצור את האוטובוס ולעשות כאן הפסקה עם המטיילים שלי.
חמישים איש מלאו את המקום באותו ערב. עוברים ושבים הביטו בתימהון על המקום הצנוע הזה שהפך לפתע כל כך תוסס. ההמשך ברור, תוך זמן קצר הם הפכו למיליונרים.
117
אבל כאן בקולנוע סטודיו, המהפך עוד לא התרחש, לא ביום ההוא ולא בימים שאחריו. אחרי שבוע החלטנו להפסיק את הקרנות הסרט, למרות שהתחייבנו לשבועיים, ושילמנו עבור מספר הכרטיסים עליהם התחייבנו. מנהל הקולנוע אמר שהוא איננו יכול לשנות את התכנית מהיום למחר. הוא נהג באדיבות מרובה, החזיר לנו מחצית הסכום ששילמנו, והציע שננסה עוד שבוע בלי התחייבות למספר הכרטיסים שימכרו. לא קרה נס ולא חל שינוי בכמות המבקרים, איך אתאר את התסכול? עמדתי בכניסה לקולנוע כמו פושט יד, עם כל עובר ושב עלה לי הדופק. האצבע שלי הייתה מעל הכפתור, כולי ציפייה שהוא או היא יעצרו מול הקופה, יקנו כרטיס, ואוכל להקליק עוד סיפרה במונה. כשבאתי להתחשבן עם נעים על החזר היתרה מהסכום ששולם עבור הכרטיסים, הוא הציג לי נתונים שהיו כמחצית מהרישומים שהראה המונה.
אתה ספרת את כל מי שנכנס לסרט, אבל לא כולם שילמו כרטיס. טען נעים.
מה זאת אומרת? האם הסדרן נותן לאנשים להיכנס בלי לשלם. תמהתי.
נכון, אלה בני משפחה, אתה לא נתת לקרובים שלך להיכנס בלי לשלם?. הוא התריס בפני.
כן, הכנסתי את הקרובים שלי, בפרמיירה, אבל כל יום קרוב לעשרים איש? התאפקתי לא להרים את קולי.
מה לעשות, יש לי משפחה גדולה. הוא הוסיף בחיוך סרקסטי.
בפרוורים הסרט הוקרן בכמה בתי קולנוע בלי שיהיה לנו כל פיקוח על כמות המבקרים, או ליתר דיוק כמה כרטיסים נמכרו, וגם אילו הייתי עוקב אחרי תכנית ההקרנות, ומונה את הצופים, היה מתברר שיש לנעים בני משפחה בכל מקום. היות וכמו שהבטיח חברי, לא קיבלנו מנעים אף פרוטה, לקחתי ממנו את הסרט והסכמנו שהחוזה בינינו מבוטל.
מסרתי עותק של הסרט להפצה בהתיישבות העובדת, כלומר בקיבוצים ובמושבים. בשנה הראשונה קיבלנו מדי חודש סכום כסף צנוע. על מנת לקבל את ההמחאה, היה עלי להגיע למשרד הארגון במרכז תל אביב, (אי אפשר היה להגיע להסדר שהם ישלחו את הצ'ק בדואר, יותר מזה, הם לא ניהלו רישום של ההכנסות, וכשבאתי לגבות את המגיע לנו, עברו בנוכחותי על רשימת המקומות בהם הוקרן הסרט. ככל שעבר זמן הצטמצמו הסכומים, המצב הגיע לכך שהוצאות הנסיעה לתל אביב והחנייה היו גבוהות מהסכומים שקיבלתי.
גד הבמאי התקשר מדי פעם ורצה לדעת מדוע אני לא מעביר לו את חלקו ברווחי הסרט, וכל פעם הזכרתי לו שלפי ההסכם, ההכנסות הראשונות מהסרט, ישולמו לחברת "זילברשיין", עד לכיסוי השקעתה. עד כה הם לא כיסו אפילו עשרה אחוז ממנה.
אתם לא עושים דבר כדי להגביר את ההפצה, אמר גד בכעס.
אם זה מה שאתה מרגיש, אני מחזיר לך את הסרט שלך, ואתה לא חייב לי כלום. את ההחלטה הזאת עשיתי בעצמי, כי זה היה אחרי שזילברמן מכר לי את מניותיו בחברה, אבל על כך יסופר בעתיד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
