הבדידות. יש שנולדים לבדידות, והיא כל מה שהאדם מכיר. יכול אדם להיוולד למשפחה הרוסה, או להיות יתום שבו ניטע נטע הבדידות. יכול גם אדם להיוולד לאומה, או דת או משפחה שמקדשת את הבדידות. אך ברוב רובם של המקרים תבוא הבדידות ותתגלה בהדרגתיות. יכול שתורגש באופן פתאומי, אך לא תופיע באופן פתאומי, ויסודותיה חייבים לעמוד, מוכנים לקלוט אותה.
בדידות יכולה להיות גם עם עוד מעטים. בדידות שמשמעה בדידות פיזית, כחיים במנותק מכל אדם, הרי מדובר במקרים בודדים, ולא בהם עסקינן. רואה אני במצב הפיזי של ניתוק מבני אדם (המלווה בהכרח גם בניתוק מהציווילזציה, גם אם תוך כדי שימוש בכלים שהומצאו בציווילזציה, ולא היו קיימים מראשיתם למתבודד בלעדיה) משום "בודדות" – במובחן מהבדידות, שהיא בעיקרה מצב נפשי שהפער בינו לבין הממשות הפיזית יכול להיות גדול. ונראה לי שההפך גם הוא נכון. יכול אדם להיות במצב של בודדות ולא לחוש את משקל הבדידות. עם זאת, המצב הנפשי של הבדידות הוא מראשיתו מהווה כר שחון מאוד לקשרים חברתיים. אם כסיבה, ואם כמסובב, ייהנה המתבודד ממעט קשרים חברתיים, אם בכלל. גם אם יהיה מוקף בבני אדם.
הפסיכיאטריה רואה באישיות המתבודדת כמחלה רבת שמות – מפרנואידיות, דרך סכיזואידיות ועד נרקיסיזם. לעיתים היא גם רואה בה סימפטום שיש בו משום חזון למועד למחלה אחרת. במרבית הדתות מצב נפשי של בדידות הוא חטא, שכן הוא מתריס כנגד קיומו של האל. ושוב, יש להדגיש את ההבדל שבין בדידות לבודדות. שכן הבודדות עצמה נתפסת במרבית הדתות, כמו גם במרבית הפילוסופיות, כדרך לגיטימית (גם אם מפוקפקת) לחיפוש רוחני או להשגת מלוא הבנת הטרנסצנדנטלי. בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, קיבלה הבדידות (כשהיא מלווה לבודדות, וגם כשאינה) הילה רומנטית. ניתן לקבוע באופן כמעט אקסיומטי שהחברה הממשית יראה, וכנראה תמיד תירא, את המתבודד. תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, זאת היא עובדה שקשה להתווכח איתה. בניתוח שטחי , נראה לי כי הבדידות היא, ככל תכונה ורגש אנושי, קיימת בכל בן-אנוש במידה זו או אחרת, וכן שמרבית בני האדם סולדים ממנה. בחזיית המתבודד מתגבר בבני החברה פחדם הילדותי והעתיק מפני נטישה, אם תירצו. המדובר בפחד מפני היות העצמי לבד באמת. תזכורת לכך שהבדידות היא העיקר, והלא-בדידות היא רק קצה הקרחון עליו הם נאחזים. הבדידות, בלי ספק, היא (בשטחה) צבע היסוד שעליו בני האדם צובעים במרץ את קשריהם. יצבעו ככל שיצבע, הבדידות תכתים את קשריהם בכל אופן.
יש שרואים במצב הנפשי של בדידות משום התנשאות, ואפילו משום יהירות. יש שבני אדם בוחרים ומהלכים על פי מתווה אל הבדידות, אך לרוב הדבר אינו פרי בחירה מודעת. אך, גם אם הבדידות לא מבחירה היא מראשיתה, יאלץ המתבודד להודות בשלב כזה או אחד שהוא בוחר בה, בבדידות, "מכל הנשים". שכן הסחת הדעת ממנה נמצאת בכל הסובב. יגיע רגע שבו יאלץ המתבודד להודות בפני עצמו, כי משום בחירה הוא מתבודד, ולא משום גורל! לעולם לא יוכל להסיר מעל גבו את משקלה של החירות ולהתכחש לה. האם ההתבודדות היא התנשאות? יתכן מאוד שכן. הדבר תלוי בדרך בה אדם תופס התנשאות. אם רואים בהתנשאות משום ביטוי של תפיסת עצמי נעלה על הזולת, אזי הבדידות היא לא התנשאות. אדם הרואה עצמו נעלה על אנשים אחרים יכול להיות מן המתבודדים, אך לעניות דעתי זה הוא המצב הנדיר. מרבית המתבודדים לא יוכלו להתחבר לרגש של נעלות כלשהי על בני אדם אחרים. מרביתם רואים עצמם שפלי רוח, חלשי אופי ורקובים מוסרית. תחושת הבדידות, ריח של מוות וריקבון בשרים מתלווה אליה.
אך אם תגדיר התנשאות כתפיסת הזולת כלא מספיק נעלה, אזי יכול להיות שיש בכך שמץ מן האמת. אולי דווקא בשל שפלות רוחם הרבה אין המתבודדים יכולים למלא את נפשם בבני אדם רגילים. על מנת לקום בבוקר ולהכניס סיבה להמשך חייהם הרווים צחנה, אולי דווקא בגלל זה אין הם יכולים להסתפק בבני אדם רגילים, והם יכולים לפתח קשר אמיתי רק עם אדם נעלה, שמקומו בדרך כלל בין דפי הספרים. שכן רק הוא נושא בעוצמה מספיקה לעלות את המתבודד משפלות רוחו, אפילו אם באופן זמני. בני אדם אחרים לא נתפשים כחסרי תועלת למתבודד. חלק מהמתבודדים חייהם הם מצג של תחנונים ליכולת לגייס כוחות על מנת למלא את רוחם כך שתוכל לקיים קשר עם בני אדם רגילים, אך לריק. רק אנשים נעלים, שיש בהם משום עוצמה מספקת לעילוי נפשו של המתבודד, רק הם חבריו. אך אנשים נעלים כאלו לא קיימים, ומעולם לא התקיימו מחוץ לדפיו של הספר, והם קיימים רק בו. וזאת היא בחירתם של המתבודדים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה