האצבעות שלי מרפרפות על דפים בגוונים שונים של חום-צהוב. הן מתכתמות בשכבה דקיקה של אבק בליטוף קל על עשרות דפים בשנייה אחת. אווירה של קסם אופפת אותי והקיום שלי מפסיק להיות פונקציה של זמן. אני שולפת ספרונים וספרים ממעמקי המדפים, בהתרגשות ראשונית שכזו, ופוקחת מחדש מילים שישנו עשרות שנים. מלטפת בעדינות, מזיזה קצוות שיער, סוקרת בדבקות, בצמא. קצות אצבעותיי הופכות לנוצות, ואני מרגישה כמו בלרינה מפוחדת. נוגעת קלות בכריכות, מתוודעת למרקם הייחודי של כל אחת. משחילה למקום בחזרה ברכות, שולחת ידיים אל העומק, מקווה למצוא דבר מה נשכח עוד יותר, רדום וזנוח שרק מחכה לי. הופכת דפים בחרדת קודש. הכל כל כך יפה וקסום, צריך להיזהר, שמא אפוגג דבר מה. מבין שמות המשוררים האלמוניים והמצלולי השמות צץ לו ספר ירוק. העברתי את אצבעי על חלק הכריכה שבצבץ אליי, חספוס מיוחד. שלפתי את הספר, כריכה אטומה. מהסוג שמסקרן אותי. הפכתי אותו ואז ראיתי בכיתוב זהוב ודק, צנוע, בפונט כתב יד מיוחד "לאה גולדברג".
פתחתי בזהירות את הספר. עלעלתי בדפים הראשונים בעדינות.
"אוֹרֶן, 1955" בכתב יד, עט שחור.
"מהדורה ראשונה" בעיפרון.
"לַאָה גוֹלְדְבֶרְג/בָרָק בַבֹוקֶר"
מעניין מי זה האורן הזה, שהספר הזה היה שלו. ומי נתן לו אותו, ב1955.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
