אהבתי מאוד גם את המימד הפנטסטי שנכנס בדמות השטן וולנד, הרגשתי שהוא הופך את כל צורת החיים והשלטון הזו למשהו מופרך וביזארי עוד יותר (ובמיוחד שהשטן הזה בסופו של דבר נראה אנושי יותר מסטאלין...).
במובן שונה זה מזכיר לי את "חמדת" של טוני מוריסון, ששם ההגעה של המקום הפנטסטי (=רוח הרפאים הזדונית שבבית), היא בעצם ביטוי של מעמדם ומקומם של השחורים בחברה האמריקאית.
אח. קשה לאללה להיפרד מספר טוב. (בינתיים בוגדת בבולקגוב עם קפקא. אבל מתגעגעת לרוסי)
