לסיפור הזה כמו לסיפורים רבים אחרים, אין התחלה ואין סוף, והוא עשוי רגעי השראה מתפרצים חסרי בסיס שנגמרים תמיד מהר מידי, גם הוא נכתב בשרבוט מהיר רגע לפני שההשראה הלכה לה להידבק במישהו אחר שהתרגש גם הוא ממנה עד שנטשה גם אותו.
ובכן, כפי שאמרנו, מכל בחינה כמעט הסיפור הזה היה כמו כל סיפור בלתי גמור אחר, הכל מלבד העובדה שלדמויות בו היה אכפת, והן היו נחושות לא להישאר בתוך החלל הכפוי שבהן שרו בעל כורחן.
רוב הדמויות בסיפורים הנטושים היו אדישות למצבן, כמובן היו כאלו יוצאות דופן שניסו להילחם, אבל כמעט מיד הן היו מתייאשות או שורות בבלבול או לחלופין משתגעות.
לכל הדמויות בסיפורים הנטושים היה 2 ברירות מחדל ידועות, האחת, להתחיל את הופעתן באמצע שום מקום, לעתים בתוך חלל בלי רקע, פשוט דו שיח תקוע או מונולוג נרגש בתוך כלום אחד שחור וגדול, משם הן התקדמו הלאה בתקווה שהעלילה תהיה ארוכה יחסית, משום שבסופה הן יגיעו לאזור דמדומים חסר רקע, מן ערפל ורדרד סמיך בעל טעם של תרופה עם ממתיק מלאכותי בטעם תות שלא מסתיר בכלום את טעמה המגעיל, באזור זה לא היו שום חוקים, שום סיפור ושום המשך.
מצד שני, הן יכלו לחזור אחורה תכף סיום העלילה ולהתחיל שוב בשום מקום בדו השיח המשמים הנ"ל או לאותו קטע פילוסופי עמוק וחסר תכלית הנלנל"ה (הנזכר ליד הנזכר למעלה הקודם).
כך או כך המצב לא היה נוח בעליל.
לדמויות שלנו- הדמויות בסיפור ללא כותרת מספר 24668248410105022 לא הייתה שום כוונה להיכנע ולשתוק, למעשה הן ממש רתחו מזעם על הסופר הצעיר חסר האחריות וחסר יכולת ההתמדה שהיה אחראי למחדל בו הן חיו.
לרוע המזל למרות הנחישות המרשימה של הדמויות, היכולת שלהן לעשות איתה משהו הייתה מצומצמת למדי, כשאתה קיים בתוך דף וקווי המתאר של אישיותך ודמותך בסיסיים בלבד (למעשה, לעתים אפילו השיער שלך חסר צבע אם קיים בכלל, שלא לדבר על תווי הפנים הגושיים שנוצרו לעתים כשהסופר העצל לא טרח אפילו לשרטט אותן בדמיונו) ומרחב המחיה שלך מצטמצם לA4, כך או כך הבנתם את העניין.
**להמשיך? מה אתם אומרים..? הערות והארות יתקבלו בברכה רבה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
