"אם זה מה שהבנת, אתה כנראה לא העיפרון הכי מחודד בקלמר". כתבתי במחי מקלדת. וכדי לעמעם קצת את הדאחקה, הוספתי גם "(-:" ליד המילה "בקלמר".
כמו בסרטי האימה הכי מופרעים, הכי בלתי מתקבלים על הדעת, אני יושב כאן עכשיו, בוהה באי אמון בדימיטרי, או "דימה" כמו שקוראים לו בפורומים, כשהוא צועד נמרצות הלוך ושוב בגינה שלי, רועד, ממלמל, ומנופף באקדח שחור ואמיתי לגמרי. אני יודע שהאקדח אמיתי, כי יורד לי דם אמיתי מפצע-יריה אמיתי שפעור באופן לחלוטין לא סביר במותן השמאלי שלי, ונוזל באופן לא ממש אסתטי (זה אידיוטי, אבל ככה אני חושב), על המדרגה שמובילה לסלון. מעניין אם זרם מים מהצינור ינקה את כל הדם הזה, אני חושב. ומה זה יעשה לדשא.
"עיפרון, אה? עיפרון!" צורח דימה, ומוסיף "עכשיו, עכשיו אני מספיק מחודד בקלמר, עכשיו?". אני מהנהן, וחושב שזה פשוט מטומטם שהרוסים האלה אף פעם לא משתמשים ב-ה' הידיעה עם קמץ (או פתח, וואטאבר). "דימה, אשתי והילדים בפניקה, ואני מאבד פה דם... תשמע, עוד לא מאוחר, אני ממש ממש מתנצל, זאת היתה פשוט בדיחה לא מוצלחת עם ה, עם העיפרון, דימה", אני מנסה שוב. בפעם החמישית. שירי והילדים יושבים ליד הטרמפולינה ובוכים. כולם. אני כמעט מתפוצץ מצחוק, כי הם ממש בוכים ביחד, בהרמוניה, כמו מקהלה של מקוננות, אבל אני מצליח להתאפק כי דימה פשוט יירה בי בראש ואחר כך בטח יירה גם בהם.
"דימה, אם תלך עכשיו זה עוד לא מאוחר", אני אומר ומקלל את עצמי בלב כי זה נשמע לי כמו שורה מסרט, ואידיוטי לגמרי, כשבא לי לצחוק עליו עוד פעם. "זאת היתה שורה בפייסבוק, גבר... ועוד הוספתי סמיילי... אף אחד לא לוקח דברים ברצינות בפייסבוק, דימה. זה כולה שורה בפייסבוק, בפורום של אנימציה, מי רואה את זה?".
"מי רואה את זה? מי רואה? כל המשרד שלי התחיל לקרוא לי 'עיפרון'! כולם! אפילו ארז!", דימה צועק, ואז הוא מקלל איזו קללה ברוסית ודופק יריה פתאומית שמתיזה טיח ושברי אבנים מטר מעל הראש שלי.
אני לא יודע איך אני לא מפחד. פשוט הכול נראה לי כמו חלום הזוי. היום הזה התחיל רגיל לגמרי, עבודה מהבית, פייסבוק, ילדים בבית ספר. בשלוש וחצי היה צלצול בדלת, אחד הילדים פתח כי דימה העמיד פנים שהוא שליח של פיצה. ומה שמעצבן אותי, בתכל'ס, זה שלא הזמנו פיצה, מה הוא פותח? מצד שני, מה אנחנו, בתכנית להגנת עדים? פה זה כולה מודיעין. הקיצר ירדתי למטה לראות מי בא, ופתאום דימה צורח כמו רמבו, שולף את האקדח ודופק לי יריה לתוך המותן.
לא התקפלתי או נפלתי או משהו. פשוט התחיל לנזול לי דם בכמויות על כל הסלון, אז ביקשתי סליחה כמו איזה מפגר, צעקתי לו "אל תירה! אל תירה!" והלכתי מהר אל החצר, לא כי רציתי לקרוא למישהו, כן? אלא כי כמו מישהו שגילה שהמרק נוזל לו מחור ענקי בשקית הזבל, לא רציתי לטפטף על כל הסלון. דימה יצא אחריי, הוא היה בהלם מעצמו, אבל רצה לירות בי עוד הפעם, אבל אז גם שירי יצאה עם הילדים. רציתי לחנוק אותה. מה היא יוצאת עם הילדים? שתעוף עם כולם החוצה ותקרא לפאקינג משטרה! לא יודע, כנראה שלא חושבים בקטעים האלה, כשרוסי מטורף יורה לך בבעל באמצע שהילדים רואים "החתול במגפיים" בטלוויזיה. דימה תפס את עצמו וישר הושיב אותם ליד הטרמפולינה ואז דפק לי נאום ארוך על איך הרסתי לו את החיים והוא החליט למצוא אותי ולנקום.
אני והפה הגדול שלי. תמיד חשבתי שהמקסימום שיקרה זה שאני אוכל מכות מאיזה ערס, אבל משהו כזה?
הרגשתי שההכרה שלי מתחילה להתערפל, כנראה שאבדן הדם מתחיל לעשות את שלו. "באמא ש'ך, דימה", התחלתי להגיד, "די נו, אני... אה, מצטער. באמא ש'ך". ניסיתי לחשוב איך אני מוריד אותו מכל העניין. מאיזה עניין? אה, הקטע של לירות בי. להרוג אותי. ניסיתי לשמור על רצינות. "דימה, בכנות עכשיו. אני מה זה מצטער".
דימה הסתכל עליי, והרגשתי שהמבט המטורף בעיניים שלו קצת נרגע. "תגיד זה עוד הפעם", הוא אמר.
"אתה מתכוון להגיד א ת זה עוד הפעם?" שאלתי, והתחלתי לצחוק. אין, לא יכולתי לשלוט על זה. זה פשוט יצא.
זהו, ואז הוא ירה בי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
