בסוף שבוע הספר ישבו בקפה ממול, בין שאר הקרואים ושלא לשמם, גם אלוהים, השטן, וזו שנקראת רחל, שנקלעו יחדיו מתוקף איזו יוזמה הקוסמית ולצורך השגחה מקומית, ובעודם סוקרים את העובר ושב והתפריט, התרחש מן-שהוא שלא מן המניין, כמעט אפשר לומר בלתי צפוי- אם הבחירה יראתו. היו אלה שלושה או ארבעה יוצאי היריד שעם סגירתו ששמו פעמיהם לכאן לנפוש על איזו שתייה או משהו.
באו, וכמו ברגע של הארה או המרה נהפכו השקיות טעונות הדעת שבידיהם והיו לכלי נגן. נכנסו כמו להופעה שנקבעה מראש, סבבו בין המסובין, ומבטים סבו אליהם בנימוס של סרט מבוים אינסופית. רעבים ושבעים, משועממים וחדורי מטרה, רודפים ורדופי מנוחה, הכול נישבו בשפך הצליל, מתמסרים לגאולה קלה או הקלה גדולה מכל הבלע בלע הזה וזה. לא היה יותר צורך לשלוח מבט אל אובדנו בתמונות הקיר או בפס הניקיון מעל חלון ההגשה, נשכחו מנות עוכבות.
באמת שניסינו להיזכר אם הם שלושה או ארבעה, אולי באשמת המוסיקה שכבר חשה בביתה, מתפרקדת בין ישויות, חותכת חלוקי מצח, מחמת תנועתם שכמו אינה מכאן דמו לשועלים, שבלילה שקט אתה יכול להיקסם מהיחס בין גודל זנבם ואופן הליכתם הרחוקה מזחילה.
(אבל נחזור לעניין לשמו התכנסנו):,
נערם איזה כרס מתח שבין תנועת התשוקה המפתיעה ובין התעסקות השיגרה של הסועדים בשולחנם וכל אשר סביבו; נדרשה יותר תשומת לב לתנועות המאזנות, לשקלול הריקוד הדק עד כדי ארוטי של קצות איברים, השיניים שלא ייחשפו באהבה טורפת ובטח לא לטעם מגונה, ושגם אם ירפרפו אצבעות על בשר או גיטרה שלא ישמיעו קול שיבקע את הברית ההכרחית. ובכל זאת, בחסות הרמוניה משמינת דעת יפקעו איפוקים, יפוג זעפן של בגידות קטנות ובכל נגיסה יבלעו כיבושים אדירים, וגם שבגדול ההנאה לא תתרופפנה הגנות ולא יופרו ההבנות, הרי שנשפכת הפרטיות וניסכת קודחת ממעל הלחיים המבעבעות לגרון ההולך וקולח לקיבה ולמיציה וחזור לצלחת וגמירותיה, משחקי תיאבון וטביעה, ניתוח מעקלים לאניני טעם.
לא נישאה תפילה בקול, רק איזו תקווה- משותפת כחוט סערה- רפפה ברדיוס המתחם המרובע, שלא תתרגש תקלה לא רצויה בנפש המנגנים ומנהיגם, ושיתרבו ניסים בישראל.
ואמנם לכול שב הכול להרגלו, והנוסף היה ללוואי, ושבו עיניים ממסעם ופנים לגבולם, ושיחות האפשר לחיקן החוקי. כמעט לכולם, מלבד למישהו שהשגיח במקום הריק של זו שהייתה עם ההם. פרוותה יבשה על עורף הכסא ואניציה רועדים באווירה הממוזגת. לרגע חרד ונפנה אל ביתו להגיש לפיה, שהיא לא נגעה בדבר והייתה לואטת 'זה מגעיל'.
באו, וכמו ברגע של הארה או המרה נהפכו השקיות טעונות הדעת שבידיהם והיו לכלי נגן. נכנסו כמו להופעה שנקבעה מראש, סבבו בין המסובין, ומבטים סבו אליהם בנימוס של סרט מבוים אינסופית. רעבים ושבעים, משועממים וחדורי מטרה, רודפים ורדופי מנוחה, הכול נישבו בשפך הצליל, מתמסרים לגאולה קלה או הקלה גדולה מכל הבלע בלע הזה וזה. לא היה יותר צורך לשלוח מבט אל אובדנו בתמונות הקיר או בפס הניקיון מעל חלון ההגשה, נשכחו מנות עוכבות.
באמת שניסינו להיזכר אם הם שלושה או ארבעה, אולי באשמת המוסיקה שכבר חשה בביתה, מתפרקדת בין ישויות, חותכת חלוקי מצח, מחמת תנועתם שכמו אינה מכאן דמו לשועלים, שבלילה שקט אתה יכול להיקסם מהיחס בין גודל זנבם ואופן הליכתם הרחוקה מזחילה.
(אבל נחזור לעניין לשמו התכנסנו):,
נערם איזה כרס מתח שבין תנועת התשוקה המפתיעה ובין התעסקות השיגרה של הסועדים בשולחנם וכל אשר סביבו; נדרשה יותר תשומת לב לתנועות המאזנות, לשקלול הריקוד הדק עד כדי ארוטי של קצות איברים, השיניים שלא ייחשפו באהבה טורפת ובטח לא לטעם מגונה, ושגם אם ירפרפו אצבעות על בשר או גיטרה שלא ישמיעו קול שיבקע את הברית ההכרחית. ובכל זאת, בחסות הרמוניה משמינת דעת יפקעו איפוקים, יפוג זעפן של בגידות קטנות ובכל נגיסה יבלעו כיבושים אדירים, וגם שבגדול ההנאה לא תתרופפנה הגנות ולא יופרו ההבנות, הרי שנשפכת הפרטיות וניסכת קודחת ממעל הלחיים המבעבעות לגרון ההולך וקולח לקיבה ולמיציה וחזור לצלחת וגמירותיה, משחקי תיאבון וטביעה, ניתוח מעקלים לאניני טעם.
לא נישאה תפילה בקול, רק איזו תקווה- משותפת כחוט סערה- רפפה ברדיוס המתחם המרובע, שלא תתרגש תקלה לא רצויה בנפש המנגנים ומנהיגם, ושיתרבו ניסים בישראל.
ואמנם לכול שב הכול להרגלו, והנוסף היה ללוואי, ושבו עיניים ממסעם ופנים לגבולם, ושיחות האפשר לחיקן החוקי. כמעט לכולם, מלבד למישהו שהשגיח במקום הריק של זו שהייתה עם ההם. פרוותה יבשה על עורף הכסא ואניציה רועדים באווירה הממוזגת. לרגע חרד ונפנה אל ביתו להגיש לפיה, שהיא לא נגעה בדבר והייתה לואטת 'זה מגעיל'.