אמא שלי היתה חולת סרטן,ומתה בשעת ניתוח, בבית חולים
לפני 40 שנה בדיוק בעוד חודש תהיה אזכרה.
לחיות את המוות זה דבר נורא. הצער והכאב בלתי נתפש. הזכרונות עולים וצפים כאילו זה היה כעת.אבא שלי אמר לנו, שהמחלה הזאת לא עוברת בתורשה, אך לא נרגעתי, כל השנים היה לי פחד להביא ילדים לעולם.
כאשר רופאת המשפחה, שאלה אותי אם יש מישהו במחלה זאת עניתי לתומי ,כן יש.
שולחת לי כל חודשיים, טופס לערוך בדיקה, אני מקבלת בחילה ופחד ושערותי סומרות
עצם המחשבה לעשות בדיקות כאלה, אחוזת פחד וחרדה ממחלה זאת.
זהו חלק מהסיפור שלחתי לתחרות הארץ לפני 10 שנים אז הם רצו סיפור על משפחה ויתמות,
כמובן שלא קיבלו את הסיפור ושופ סיפור אחר ששלחתי, אז החלטתי לפרסם לבדי ספרים,
שנאי ממנת מכספי הבלעדי,אז הגעתי לאינטרנט טגיליתי את הפייסבוק ובךוגים ואתרים,
ושם אני כותבת,וכעת כאן!
------------------------------------------------------------------------------
רק חבל שאין שיתוף לפייסבוק!
אם אתם חושבים שהקש בדלת עוזרים במשהו אתם טועים.
סרטן זה מחלה קשה\
----------------
אז לא דיברו על המחלה לפני כולם ולא ידעתי שהיא חולה עד שמתה
אמא שלי למרות מחלתה היתה ספורטאית מעולה, אהבה את תל-אביב, ואת הים,
כל יום שישי לפני כניסת השבת, היתה שוחה קילומטרים לאורכו ולרוחבו של הים.
אילו היתה נרשמת לתחרויות ספורט היתה זוכה בגביע עולמי.
בתקופה זאת הייתי בת 17, ולא ידעתי שהיא חולה, תמיד היתה שמחה ומחייכת.
דתיה (לא חרדית)בצורה בלתי רגילה, הולכים ביחד לבית הכנסת ברחוב אבן גבירול.
בחגים עולים הזכרונות ביתר שאת, געגועים על התקופה לפני מותה.
למאכלים אשר היתה מכינה לנו בנדיבות לב. כל חג והמסורת שלו.
בתקופת מלחמת ששת הימים כאשר היתה אזעקה, לא ירדנו למקלט, אמא שלי
אמרה:"מהמוות אי אפשר לברוח" כבר אז ידעה כנראה את גורלה. זה היה מנטרה
שהשאירה לנו לאורך כל הדרך.
בתקופה זאת עדיין לא המציאו את הכימותרפיה, והיה מעט תרופות שלא עזרו.
ברגעים קשים, אמא היתה מחבקת ומלטפת אותנו, מחכה לנו עד שמגיעים מביה"ס,
לפני השינה, קוראת לנו סיפורים ואגדות ולאחר מכן הרגילה אותנו לקרוא קריאת שמע.
אמא היתה תמיד למעננו בבית ולא חיפשה להיות אשת קרירה, כפי שנהוג.
כל עולמה היה הילדים שלה. כל אחד בפני עצמו, זכינו לאהבתה הגדולה שהעניקה לנו.
אמא שלי, לא זכתה להיות בחתונה שלנו, ולא זכתה לראות את הנכדים שלה.
אני זוכרת את היום המר, היום שנפרדה מאיתנו, ו` בכסלו, עמדנו לדי המונית ובכינו, הדמעות זולגות בלי סוף,
אבא הודיע לנו לפני כן שהיא נוסעת לניתוח בהדסה עין כרם בירושלים.
ב-ז` בכסלו, יום הניתוח אבא אמר לנו:"תקראו תהילים ותתפללו להצלחת הניתוח"
אני התפללתי וביקשתי מאלוהים:"אלוהים אנא תציל את אמא שלנו, שתהיה בריאה
ושהניתוח יעבור בשלום ותחזור הביתה במהרה"....
אך הניתוח נכשל, אמא נפטרה בעת הניתוח. ולא חזרה כפי שהבטיחה לנו.
יותר לא ראינו אותה, אך מעשיה נשארו בזכרונות שלנו לתמיד.
נזכרתי בתפילת שמונה עשרה, בה מתפללים ואומרים:"אלוהים, אל רחום וחנון ארך
אפיים ורב חסד, מרפא חולים".......את אמא שלי הוא לא ריפא, והתפילות לא עזרו לה.
בדרך כלל כאשר אנשים באים לנחם אבלים, אומרים הזמן יעשה את שלו,
לשימי תבורי – יש דיסק שלם של שירים על אמא, גם אמא שלו נפטרה, הוא שר גם על אידיש שמאמא שהוא אסף,
את השירים האלה לזכרה. כל פעם אני שומעת שירים אלו כאשר אני נזכרת באמא שלי,
הכי גרוע שיש שכנים פרימטיבים שחושבים שהמחלה מדבקת והם ידבקו בכך ויש שכנה אחת מטורפת, שמקללת אותי, הלוואי
שתחלי כמו אמא שלך במחלת הסרטן, וחושבת שלמילים שלה יש כח לגרום לי לחלות כזאת רשעות.
אבל אלוהים הוא זה שקובע מי יחיה ומי ימות
אני מחכה שהכאב יעלם ויפוג, את תגלי חיים אחרים,אבל אפילו אחרי 30 שנה לא שוכחים את אמא,
אמא יש רק אחת.