אני רואה אותך ממרחק. מתנדנדת במעבר חצייה, בין אורות הרחוב שהשתקפו על האספלט. חולצה לבנה ושיער ארוך, פרוע. צעדים כושלים, ורמזור אדום. אני פוצחת בריצה כשאת מהססת להגיע אל המדרכה, ומגיעה שנייה אחת לפני האיך-לא-הצלחתי-להציל-אותה. העולם כמעט פנטזי בשעה הזאת. הכל בו מוקצן, וולגרי כמעט. החיוך שלך גס, והמגע שלך מתמשך על כמה רגעים יותר מדי, כמו קוצים נמרחים. העיניים שלך מצטחקות בשיגעון. אני מושכת אותך מהר אל המדרכה המטונפת, מול תריס סגור של חנות את מתיישבת באמצע המדרכה, באירוניה נוראית, כשתבנית העוגה שהכנת לי, הריקה, מונחת בין ידייך. אני מבקשת ממך לקום ולבסוף מרימה אותך. את מנסה לנשק אותי בפעם השמינית לאותו יום, בידיים רכות, וחיוך מאוזן לאוזן בריח של וודקה-מנגו. אני מניחה יד על החזה שלך ומרחיקה אותך ממני, בפעם השמינית לאותו יום. את כל כך יפה, ככה, כשהראש שלך מונח על ברכי והיד שלך מלטפת את שלי, על ספסל נטוש, זרוע בעיתונים ישנים.
את כל כך יפה כשהלסת שלך מתקשה לפני משפט כואב. כמה יפה את כשאת הוגה בקול הזה שלך את המילה "מפחדת".
את כל כך יפה שם בחושך, על הספה, בין העצים, כשקולות שיכורים ממרחק וריח שיכורים מקרוב. כשהיד שלך מלטפת לי את הלחי ומנסה לסובב אותי ברכות אלייך, וודקה-מנגו-יפה שלי. את כל כך יפה כשאת מכאיבה לי ככה, ברצון העז להסתובב אלייך.
את כל כך יפה כשאת הולכת ככה על הכביש הרחב, בין אורות צבעוניים שנשפכים מהרחוב על האספלט כמו דמעות של קשת, עוצרת מלכת בעיניים נוצצות מלאות איבוד. כמה את יפה ככה, דוקרת, מכאיבה, מסתכלת בי וכמעט מתפלאת שהעזתי, לצפות ממך למשהו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
