פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1092 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים היה ויהי שמו- סיפור שלא זכה (כצפוי) בתחרות הסיפורים של עיתון הארץ יקירוביץ'
1
שחים אנו בתחילת המאה העשרים, תקופה בה לכל חפץ ולכל יש היה יעוד עקרוני. באותו הזמן הייתה חנות צנועה ומרובת מבקרים של יוסף דב בכיכר במרכז העיר. כל תושבי העיר, החברים, כולם עברו דרך נסיונות חייו של יוסף והוא קיבל תמיד את פניהם בשמחה וחיוכו היה מאיר לעוברים והשבים. אפילו חיות הרחוב חשו לו חיבה משהשאיר להן שאריות מאספקות המזון. עם כל זאת יוסף דב היה איש עסקים ממולח והיה מכובד בעיני האחרים העוסקים איתו. ואפילו סיפרו על האיש הסוחר ההוא שנהג בלכלוך ובדרך רעה, עדיין יוסף דב היה נותן לו את הזדמנות לכפר, למען שמירה על יחסים בריאים ועסקים פוריים. ולבסוף אפילו הכרת פניו של אותו האיש ענתה בו. אמרו עליו על יוסף דב, שעמוד שדרה יש לו שהוא חזק כמו אבן, והיה איתן יותר מנחל הזורם לים בחורף סוער.
יום אחד הגיע סוחר שבא למטרת עסקים עם יוסף דב. דווקא סוחר זה, ליוסף לא הייתה חיבה של ממש אליו. ובאותו היום כשבא הסוחר לחנותו, התלווה אליו נהג המשאית שלו. יוסף קיבל את הסוחר בברכת שלום והם השיחו ביניהם על ענייני העסקה והמקצוע. לבסוף כשעמדו לפני חתימה, יוסף שם לב שנהג המשאית שרוי במלבוש פנים מדוכא. יוסף פסק מהעסקה לרגע והגיח לעבר הנהג. הנהג שם ליבו אליו, ופתח את החלון לקראת הקרוב לבוא. "למה אתה כה עצוב?" שאלו יוסף. "אמי נפטרה בשבוע שעבר ורק אתמול סיימנו לשבת שבעה". "וכבר אתה חוזר לעסקים?" "אולי דווקא עכשיו העסקים הם מה שנכון לעשות, שיפנו וידירו את העצבות מעיני". "אבל ראה, הינך עצוב, הלא כן? בלי ספק, זוהי עצבות על פניך". הנהג לא השיב. "נחזור בשבוע הבא להעביר את הסחורה", אמר הסוחר שהגיח פתע וחזר למשאית. ללא שהיות המשאית נעלמה עם התנועה הסואנת של מרכז העיר ועיני יוסף עוקבים אחריה עד שנאבדה. כעבור שבוע הם שבו.
הפעם ירד גם נהג המשאית עם הסוחר ושניהם פרקו את הסחורה מהמשאית למדרכה העוברת בסף החנות.
הנהג שם לב לפניו של יוסף ושהה עליהם רגע. מראה פניו של יוסף פתחו לו תהודה מלאה בעצב, ובעוד עולם כמנהגו נוהג, מחזיק ארגז קרטון מלא בצלוחיות חדשות הנהג נחלש והחל לייבב. הארגז נשמט מידיו וצליל הצלוחיות שנשברו ניסר לרגע קט את המולת העיר. ליבו של הנהג נפגם והוא פתח בבכי מריר. יוסף לא יכל שלא להיעצב בבת מלפני בכי כזה בלב עיר וחש מיד לחבק בזרוע על כתף את הנהג. הסוחר לא ידע היכן לשים את עצמו. "זאת אמך, הלא כן?" כך יוסף, והנהג המשיך לבכות תוך השתדלות להנהן בראשו. הבכי הפך צעקני, ואחרי שנרגע וירד לכדי ייבוב, יוסף אמר תוך שהמשיך לחבק בשקשוק כתף "שבוע אחד לא מספיק כדי להתאבל, לא מספיק. ואתה ידעת וגם אני ידעתי באותו יום שלא יישבת את לבבך עד די. שבעה היא שבעה, אבל בהתאבלות כולנו לבד, צריכים לעכל כל אחד לעצמו חיים שהיו ושכבר אינם. זה הזמן, אתה צריך זמן".
יוסף ניגש לסוחר "איך הרשית לו לעבוד ככל יום בזמן אבל?" "הוא הביא זאת על עצמו, הוא רצה לעבוד" השיב. "תתבייש לך!", אמר יוסף עומד איתן כדרכו "יכולת לבוא לקראתו. אתה הבאת זאת על עצמך! תתבייש, עמוד שם ותתבייש!". הנהג בכה בשנית, ואחרי שכל זה הסתיים הלכו השניים משמה והשאירו את חצי הסחורה שהורידו על המדרכה עד הפעם הבאה שיבואו וישלימו. יוסף סידר את המדרכה והמשיך לקבל את לקוחותיו שהלכו כלעומת שבאו.
הוא חזר לביתו אחרי יום עבודה. אף שהיה לו כסף די והותר לא הוציא הוצאות רבות על בניין הבית. אשתו חנה שהייתה עוזרת לו לעתים בחנות כפי הצורך גם הייתה דואגת לשולחן ערוך עד בואו מהעבודה. היה להם בן יחיד, יוסף חיים, דרך קיצור חיימ'קה. הוא היה מרכז עולמם, אהבת חיים. חנה ובנה סיימו זה עתה לערוך את השולחן. ליוסף תמיד היו דיבורים על העבודה אך הם היו רגילים להיות בענייני רכילות שנפרצו תמיד מהקונים. הוא סיפר להם על מעשיית הנהג והסוחר. זה לא היה סיפור יפה כמו שתקראו אותו מעדות כאן, אלא סיפור עצוב שהיה מסופר בשילוב עדין של מילים ותנועות ידיים צנועות. "מה שמו של הנהג?" שאל הבן חיימק'ה. "האמת היא שאינני יודע". "ניחמת מישהו שאין לו שם?", "יש לו שם, הוא פשוט לא נמצא אצלי כרגע". "אז אתה חייב לי שם אבא". חיימק'ה היה בסך הכל בן שתיים עשרה, אבל ניכר בו שירש גדולה וחכמת חיים. "טוב ויפה" אמר יוסף לבנו.
2
הלילה עבר והיום בא כמנהגו, לעשיר אין דבר שזז ולעני אין דבר שקפא במקומו. הסוחר חזר לבדו לחנות של יוסף דב להשלים את העסקה. יוסף לא איחר לשאול "תגיד לי, הנהג מה שמו?". "חיים שמו". "ברצינות? זהו שמו של בני היחיד בהטייה. אני אומר לך, שמות הם דבר מוזר, הם חוזרים על עצמם כל הזמן ועדיין הם מיוחדים כל אחד לגופו". "חיים יושב בביתו עכשיו בעקבות מה שקרה. רצוני להודות לך בעניין הזה, כעת אני מבין שנהגתי בדרך לא טובה". הכרת פניו ענתה בו. "יפה נהגת והעניין מחול" יוסף הושיט יד ללחיצה והסוחר מיהר ללחוץ. "אתה מבין, חשובה לי מכל מנוחת אחרים. אני יודע לנוח גם ביום יום ההומה והצפוף, עם זאת ישנם אנשים שלא יודעים כלל איך לנוח אפילו כשהם ישנים. הסיוטים דואגים לבוא אליהם אפילו בחלומות הלילה". "אתה אומר לי שאתה יודע כיצד לחיות". "לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת. צריך רק לא להיות טיפש". "אז בעצם אתה אומר שכולם הדיוטים?", "לא כולם, אלא ממש אלה שמחשבתם צפופה" אמר יוסף בחיוך מסביר פנים.
מכאן כל המעשייה קיבלה מפנה בגלל איזה הדיוט. אשם חולה רוח אחד רץ במהירות ברחוב עם סכין, נתקל בטעות ביוסף והחליט לנעוץ את הסכין בבטנו. תוך שניות קרה הדבר וכבר ההדיוט ברח ונעלם בהמון. יוסף התקפל על הארץ והסוחר – שאגב שמו שעיה גטל- הזעיק נמרצות את הסובבים. באשר ליוסף התערפל עליו עולמו והוא כבר לא ידע אם חי הוא אם מת הוא. בבית החולים כשהיה מחוסר הכרה שעיה התבהל לביתו של יוסף לקרוא לחנה וחיימק'ה. מיד הם עלו על הכרכרה ואספו מביתו את חיים המתאבל על אמו. כבר הוא מובהל לעוד מקום צר שבין חיים למוות.
לבסוף הגיעו לבית החולים והם התאגדו בחדר סביב גופו השוכב של יוסף. אחד הרופאים פנה לחנה ואמר לה "בעלך איבד כמות גדולה של דם, אומר לך מעכשיו כבר שסיכוייו להישאר בחיים לא גדולים". חנה בכתה ונפלה בחולשה על הרצפה. סופקה לה מייד כוס מים. שעיה ניסה לעזור לה להתרומם. "זה בסדר, אני לא רוצה לקום עכשיו" אמרה לו. חיים הנהג גם החל להזיל דמעות. "אבא" כך אמר יוסף-חיים בקול מספיק חזק כדי שאביו ישמע. אך לרגע שם לב כי אביו הסיט את ידו קצת. הוא התקרב לראשו והטה אוזן אל פיו. חנה התרוממה ונאחזה בכל כוחה שנותר בשעיה. "חיים, למתאבל קוראים חיים" דיבר יוסף חרש ורק יוסף-חיים לבד שמע בבירור. "השם שהייתי חייב לך". "אל תדאג אבא, ראה, הוא כאן איתנו, הוא נוכח בחדר". חיים הושיט יד ליוסף ויוסף לחץ אותה חזק ואמץ. חיימק'ה החזיק את ידו השנייה. "חיים וחיימק'ה, הרי לכם..." פתח יוסף ולא סיים. כך נפטר והלך מעולם האמת יוסף דב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים יקיר סיפור חני
של פעם עם צליל של פעם ,זו ההרגשה כשקוראים את הסיפור. סיפור ממש יפה אם כי הייתי מכניסה בו משהו מסעיר, מקפיץ, מסקרן...אהבתי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-4 חודשים סיפור יפה ספטון1
גם אני שלחתי מספר פעמים סיפורים לתחרות עיתון הארץ ולא זכיתי, ויותר לא שלחתי,
זוכים שם רק מרצים באוניבריסאה ועושי מחקר!!
אגב גם אני רוצה לכתוב כאן סיפורים ולא יוכדת היכן להיכנס אתה יכול להסביר לי,
אודה לך!!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים ממש בפורום הזה שאת נמצאת בו "סיפור שכתבתי" מצד שמאל- הוסף הודעה חדשה יקירוביץ'
-
-
