בדיוק שמעתי איזו איושה מורעבת ואת הגעת. חיפשת אותי ומצאת אותה. את הצד הלבן, המאובק ביופי. הופתעת אבל לא התנגדת. גילית אותו ואהבת אותו וליטפת ונישקת עד שלא נותר יותר מקום להכיל את המלאך השחור, המפוחם, הגוסס הנצחי, המתבוסס בדמו שלו. איך יכולתי להתפנות אליו כשאת מסתכלת עליי במבט הזה, המנשק גם בלי שפתיים. האנחות המעונות שלו כשאיבריו הפנימיים קרסו לאיטם העבירו בגופי צמרור חד. אבל את חשבת שזו אורגזמה, אז זה בסדר. אפילו מועיל, שלא תדעי שאני בעצם לא יכולה לתת לך לספק אותי. לא כשהוא מזדעק במקהלת ייסורים, המלאך השחור. היינו מסתתרות מתחת למצעים וזה גרם לך להרגיש באמצע של איזו גלקסיה, מעופפת מחוץ לגבולות של זמן ודמיון. ביקשת ממני לעצום עיניים יחד איתך, ואני אמרתי שאעצום, אבל הסתכלתי עלייך. גמעתי אותך בשקיקה ושפכתי את כל היופי הזה על המלאך השחור.
"תתרומם! תתרומם!" אמרתי לו וכשהוא ניסה לקום האוויר בעט אותו חזרה למטה.
"אבל רק כשתתלבן, יקירי"
יום אחד ראיתי את המלאך השחור שלך. המבט הראשון שלי בו התמקד בעיקר בטלפיו, שאחזו בידייך בעוצמה שחרטה בך חריצים. המבט השני היה אל העיניים שלו. מבט שליו ובטוח. פיתיתי אותו אליי, את המלאך שלך. ועד מהרה המלאך השחור שלך הפך למלאך השחור שלי. והוא גסס והתבוסס בשלולית דמו. וצעקתי עליו להתרומם ובעטתי אותו חזרה. "רק כשתתלבן, יקירי"
ואת צחקת צחוק יפה ומשוחרר של בוקר קיצי. ובשיחות שלנו בלילה ביקשת ממני לעצום עיניים יחד איתך. אמרתי שאעצום, אבל הסתכלתי עלייך. יפה ושלווה ונושמת. סקרתי את חזך העולה ויורד בכזו קלילות ותהיתי איך זה מרגיש.
הסתכלתי עלייך והמלאך השחור שלך-שלי חטף מכות רצח. ביקשת שאעצום עיניים והלכתי להילחם בשדים שהבטחתי לך שכבר מזמן נעלמו. רק את לא הבנת שהתכוונתי לכך שהם נעלמו ממך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
