פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 220 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים THE ZONE M!ssundaztood
אז רציתי להעלות התחלה של סיפור שאני כותב.
אני. מודע לכך שהוא לא מושלם, ובחלק ממנו התבלבלתי בין דיבור בעבר לבין
בהווה (למרות שאני ניסיתי שזה יהיה כתוב בהווה ובחלק של פלאש-באק
זה יכתב בעבר). אבל אפשר להתעלם עד שאני אשנה את זה? פשוט ממש רציתי להעלות
ולא היה לי כוח לתקן.
זה רק ההתחלה, וזה בסדר עם לא הבנתם המון דברים. הכל יהיה מוסבר בהמשך.
ובהמשך אני אכתוב עוד דמות מנקודת מבט של בן, אבל לא היה קשה לכתוב מנקודת מבט של בת, כי אחרי הכל בכמה ספרים בשנים נתקלנו בגיבורה בת?
אשמח אם תגיבו ;-)
***************************************************************************************************************הדבר הראשון שאני רואה כשאני פוקחת את עיני, הוא אור. אור לבן שבוקע ממקום מסויים בתקרה. בחיים לא ראיתי אור לבן טהור כל כך. הייתי בטוחה שאש היא רק כתומה. אולי אני בגן עדן. אולי החייל ירה גם בי, ואני מתתי ביחד עם אנשי הכפר. כל המחשבות שלי נקטעות, כשאני שומעת צעדים ורעש של דלת נפתחת. אני רואה בחור עם חליפה לבנה (מלאך?). אבל כשהוא תופס לי את היד באלימות (לא, הוא לא מלאך), אני נזכרת איך החייל תפס אותי ביער. אני לאט לאט גם נזכרת איך הוא גרר אותי בשלג. בערך מהחלק הזה איבדתי את ההכרה. עכשיו הבחור גורר אותי לעבר הדלת, כשאני צורחת, ה"מלאך" לכאורה (אני טיפשה) סותר בפני. אני רואה מחט מתקרבת במהירות לעבר היד שלי. כשהכל מטשטש סביבי, אני רואה שוב את הכפר שלי בוער, ואת כל מה שקרה לפני…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כששמעתי את הפעמון מצלצל, והפעם לא נשמע רק צלצול, אלא גם צרחה של אישה. לא הבנתי בדיוק מה היא צרחה, אבל היה לי ברור שהיא מעבירה לנו מסר: לברוח. לנוס על נפשותינו.
כמובן שלא מדובר בלברוח מהמוות, אלא לברוח בשביל החופש. כדי לברוח בשביל לא להיות כלוא לנצח. כדי לא לאבד את כל העקרונות שלנו.
אבל הפעם, לא ראיתי חניתות נזרקות מעבר לסוללות והחומות (אם אפשר לקרוא לעצים הרעועים האלו חומות), וננעצות בחזם של חיילים. אלא ראיתי אנשים נופלים על השלג הלבן והמסנוור, ואיך הוא לאט לאט הופך לאדום. לאחר כשבריר שנייה, אני שמעתי עוד יריות וצרחות של נשים. האישה כבר ירדה ממגדל הפעמון שבראש בניין המועצה. כשאני רואה את כל ההרג מסביב אני מבינה סופית: החיילים גילו את המיקום של הכפר. כל ההגנות והמלכודות שלנו כבר לא יעזרו. חניתות רעילות כבר לא יועילו נגד הרובים. אני מתחילה לרוץ לעבר הבית שלי. אני רואה את אמא שלי יוצאת מהבית במהירות ובוכה. היא צורחת את השם של אחותי. מראיה. היא צורחת לי, תוך כדי שהיא רועדת ובוכה שאני חייבת לחפש את מראיה ולברוח איתה ליער. אני מהנהנת לה, ורצה בשיא המהירות.
אני מרגישה אשמה על כך שאני משאירה את אמא שלי לחסדי החיילים שמרססים מסביבי אנשים בקליעים, אבל שתינו יודעות שמי שהכי חשובה לה כרגע זאת מראיה (ואני כמובן). "מראיה!" אני צורחת בלי הפסקה, ופתאום אני מבחינה בבית בוער. אני מצליחה להבחין במראיה בין האנשים הרצים לכל עבר, והגברים שזורקים חניתות מורעלות לעבר החיילים (ורובם נורים שנייה לאחר מכן). "מראיה!" אני צורחת בלי להתחשב במיתרי הקול שלי, אבל זה מאוחר מידי. חייל אוחז באחותי הקטנה והצורחת. יש לו רובה ביד. אני לא יכולה לעזור לה בשום דרך. להיות איתה ברגעיה האחרונים? אני חושבת שעדיף לקוות שיקחו אותה ל"איזור". אחרי הכל, זאת המטרה שלהם. הם רק מנסים לירת במי שמפריע להם. כשהחייל גורר את אחותי, ואוחז בידה, אני מבינה שהיא כבר לא תמות. ושאני יכולה רק לברוח מפה, ולקוות ש"האיזור" זה לא מקום נוראי כל כך כמו שסיפרו לנו בכפר. בזמן שגברים נוספים נהרגים, ובקתות נוספים בוערות, אני רצה לעבר היער המושלג שמאחורי הכפר. עיני דומעות בלי הפסקה כשאני חושבת על מראיה, שאני לא יודעת מה יעלה בגורלה. או בגורלי. או בגורל אמא שלי. בזמן כל המחשבות הסוערות שלי, אני מוצאת את עצמי על האדמה. נתקלתי בסלע כנראה, אבל כשאני שומעת יריה בוקעת ממקום קרוב אלי, אני משטטחת על האדמה. אני שומעת צעדים מתקרבים. אני מתפללת שייקחו אותי ל"איזור", כמו מראיה, ושלא יהרגו אותי. אני מרגישה יד אוחזת בידי, וגוררת אותי בשלג בחזרה, לכיוון הצרחות והעשן. אחרי זה הכל איבד את הצבע שלו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כשה"מלאך" מרפה ממני (וגורם לי ליפול ברפיון על הרצפה), אני מסתכלת מסביבי. כל החדר מלא באור הלבן השמימי ההוא. החדר ריק. הקירות מרופדים בעור לבן, ובמרכז הקיר שממולי יש חלון. אני רואה מבעדו כמה אנשים מסתכלים לעברי. כולם לבושים בלבן, כמו מלאכים. כשאני נזכרת איך חטפו את אחותי, ולאן היה היעד המשוער שלה, אני מבינה סוף סוף איפה אני. אני לא בגן עדן. אני במקום אותו תיארו לי כל הילדות כגיהנום. אני באיזור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
