הסופר יורם קניוק מת בגיל 83
קניוק נולד בתל אביב, שירת בפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. ב-2011 זכה בפרס ספיר על ספרו תש"ח. הוא ביקש לתרום את גופו למדע
מיה סלע
הסופר יורם קניוק מת הערב (שבת) בבית החולים איכילוב בתל אביב, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. קניוק היה בן 83 במותו, וביקש לתרום את גופו למדע.
קניוק נולד בתל אביב ב-2 במאי 1930 וכאילו נועד להיות הצבר האמיתי: יפה בלורית, ביאליק היה הסנדק שלו. אביו, משה קניוק, היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף והמנהל הראשון של מוזיאון תל אביב לאמנות, הגננת שלו היתה אשתו של ברנר, המורה שלו בגן הילדים היתה נכדתו של פרישמן, וטשרניחובסקי היה הרופא בבית הספר בו למד.
אבל קניוק, על שלל חוויותיו מהפלמ"ח ומלחמת העצמאות, מהאוניות שהובילו לארץ את שארית הפליטה, היה אחר. הוא לא התקבל בנקל על ידי הממסד הספרותי אבל הצעירים אהבו אותו, את השפה שלו, את הפראות שלו, את ההצלפות שלו, את העובדה שהיה אדם שיצא מהקווים, שלא תיאר את הצבר היפה אלא את השבר.
לפני שנים כתבתי עליו שהוא סופר פושטק. בשנת 2009 בראיון ל"הארץ" התייחס לכך "אני לא סופר 'שלנו' אני סופר 'שלי'. אני לא כותב בשם משהו ואני מאוד בוטה לפעמים. פעם כתבת עלי שאני סופר פושטק וזה דווקא מצא חן בעיני. אף פעם לא הלכתי בתלם. לא מצאתי אותו".
בין הספרים שכתב קניוק: "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב", "סוס עץ", "היהודי האחרון", "בתו", "פוסט מורטם", "נבלות", "חיים על נייר זכוכית", "הברלינאי האחרון", "על החיים ועל המוות", ו-"תש"ח", עליו זכה בשנת 2010 בפרס ספיר.
במהלך השנים קיבל קניוק גם את פרס ברנר, פרס נשיא המדינה, פרס ביאליק לספרות יפה ובצרפת את פרס זכויות האדם, וספריו תורגמו לשפות רבות.
קניוק כתב בלוג שפתח בחודשי חייו האחרונים כשכבר ידע שהוא הולך אל סופו. ב-30 במרץ כתב את הפוסט האחרון בבלוג: "אני רוצה בשביל עצמי ולמי שמקורב אליי ולכל דיכפין לכתוב את יומן מחלתי שהגיע עתה לשעתו האחרונה. היומן חשוב לי לא מפני שאני מחפש אהבה או מזור אלא מפני שזה מעניין אותי. מעניין אותי הצעד הזה לקראת מותי שאינו טרגדיה גדולה, 'לא בעתי' כבר לא אמות, אבל הדרך שנהייתה עכשיו נחושה יותר מעניקה לי חופש לחשוב על מי שהייתי ומה שלא היה ומה שכן היה ואיך גומרים חיים במהירות כה רבה".
קניוק תרם את גופתו למדע וגם על כך כתב בבלוג שלו מילים אחרונות, על כך ועל מדינת ישראל: "כך שאני יושב עכשיו וכותב בצער מסוים ובתחושה לא הכי טובה שזמני מגיע. איך זה יהיה אינני יודע. אני תרמתי את גופתי למדע. ינתחו אותי רופאים צעירים. אחרי כן אני רוצה שישרפו את גופתי. אין לי שום רצון להשאיר מאחורי אבק עצמות שיימג וייעלם ואני רוצה את אפרי בבקבוק או אם ירצו בני משפחתי, אפרי יפוזר באיזה מקום ואפנה מקום למישהו אחר. כולנו שרשרת. אחד הולך ואחד בא. במקרא העברים לא התעסקו במה קורה אחרי המוות. גם בתקופת המשנה קברו לשנה, הוציאו את העצמות, הכניסו רבות מהן לסרקופג או זרקו, כשמתים לא נשאר דבר.
"מוזר לי להיות כה רחוק מהחיים שחשבתי שעוד יהיו לי. ללפיד יש עתיד לי יש עבר שלא יהיה לו עתיד. המדינה ששתתפתי בהקמתה נסתיימה מזמן מי שהיא היום אינו מעיין אותי.היא מגוחכת. קהה. שפלה. אפלה. חולה. ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת".
קניוק השאיר אחריו את רעייתו מירנדה, את בנותיו איה ונעמי, ונכד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
