בתכנית "סטודיו למשחק", המנחה, ג'יימס ליפטון, שואל את השחקנים האורחים שאלון קבוע, ומתחיל בנוסח קבוע: "נתחיל בשאלון ששימש את הגיבור שלי, ברנאר פיבו, במשך 26 שנים בצרפת". האם הוא אומר זאת כל פעם מחדש כי הוא מעריך שבכל תכנית צופים צופים אחרים?
השאלה הראשונה היא: "מהי המילה האהובה עליך?". התשובות הן לרוב משהו קיטשי כמו: "אבא", "אמא" ו"אהבה". התשובה לשאלה הבאה: "מהי המילה הפחות אהובה עליך?" (שלא לומר "שנואה") היא על פי רוב ההיפך מהמילה האהובה. האמת היא שהמילה שאנשים הכי אוהבים לשמוע היא השם שלהם, רצוי בצורת גניחה, והמילה הכי שנואה היא "לא", לא? לכן רוב האנשים שומעים אותה בתור "כן". המילה השנואה ביותר עליי היא "בהצלחה". זה אולי נשמע מוזר, אבל את המילה הזאת אומרים למי שנפרדים ממנו. גם אם מתכוונים לכך, לי זה נשמע כמו "בהלחצה", כי העובדה שמאחלים לי הצלחה אומרת שחושבים שאזדקק לה.
השאלה הבאה היא "מהי הקללה האהובה עליך?". כמעט כולם עונים fuck, אבל האמריקאים הצבועים מכניסים "ביפ" של צנזורה, שהרי מדובר בתכנית חינוכית, שצופיה מספיק אינטליגנטים להבין שהמילה אינה funk. פאקינג בולשיט. אם אסור להשמיע קללות, אז למה שואלים את השאלה הזאת? אגב, אצל המרואיינים היותר מחוספסים, זוהי המילה האהובה ביותר.
השאלה העוקבת היא: "איזה צליל/רעש את/ה אוהב/ת לשמוע/ה?". פה השחקנים נשענים אחורה, ועושים את עצמם חושבים על תשובה, כאלו שלא ידעו בדיוק מה יישאלו. טוב שהם לא אומרים: "וואלה, ג'יימס, הפתעת אותי". ההורים שביניהם עונים: "קול הילדים שלי צוחקים", ובתשובה לשאלה: "מהו הצליל השנוא?", הם משיבים: "קול הילדים שלי בוכים". משום מה, נראה לי שאצל ההורים שלי התשובות היו הפוכות.
השאלה האחרונה היא: "אם קיים גן העדן, מה תרצה שאלוהים יאמר לך בשעריו?". התשובות הן בדרך כלל שחצניות, כגון: "תודה על הכל" ו"הבנות נמצאות שם". אני הייתי מעדיף לשמוע: "סליחה, טעות. תחזור למטה".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
