פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1545 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-3 חודשים עיניים עצומות סוריקטה
ג'נין. 2002. יש להם עכשיו כמה שעות, להתארגן ולנוח, אחרי שכל היום עברו מבית לבית ועצרו מבוקשים. הם נכנסים אל תוך מבנה שהקמ"ן אמר שהוא ריק. כאן יוכלו להעביר את השעות הקרובות, עד שייצאו לפעילות הלילה המתוכננת.
בית פשוט. נראה כמו כל אלה שסביבו. הם נכנסים בנוהל הרגיל, עוברים בכל החדרים. איש אינו נמצא. הכלים במטבח, צעצועי פלסטיק ישנים על הרצפה, השמיכות הסתורות במה שנראה כמו חדר השינה, מרמזים על כך שעד לפני זמן לא רב מישהו חי כאן.
אחד מהם פותח את דלת המקרר. אמקור ישן, בצבע חום. הוא מזכיר לו את המקרר של סבתא שלו, זו שגרה בחיפה. מתוכו היתה מוציאה את עוגת הגג, מין עוגה של ביסקויטים שהיו מסודרים באלכסון, מונחים אלה כנגד אלה, שורה ארוכה, כמו גג רעפים צר וארוך כשבתווך קרם לבן מתקתק ומעל הכל רוטב שוקולד קרוש. הוא אף פעם לא אהב את העוגה הזו, במיוחד לא את הביסקויטים הלחים, אבל תמיד אכל ממנה. שלא תיעלב. המקרר היה ריק, פרט לכמה תפוחים, לימון וקופסה של גבינה לבנה, מונחים כולם על המדף העליון.
הוא הכין רשימת שמירה. אחד ליד הדלת, אחד ליד כל אחד משלושת החלונות שהיו בבית. כל השאר התרכזו בחדר הגדול, במרכז הבית. שתי מיטות עץ ישנות, עליהן מזרונים וכיסויי מיטה פרחוניים.
השעה היתה כמעט שבע וחשיכה החלה לרדת. הוא התיישב על הרצפה, מתכוון לאפשר לעצמו קצת מנוחה. בקשר הוא הודיע למ"פ שהתמקמו.
מתוך השקט הוא שומע את המ"מ של מחלקה 3 אומר: "איזה זין של ערב יום השואה". בבת אחת הוא מבין מה הוא עושה כאן. הוא מבקש מכולם להתיישב איתו על הרצפה, במעגל. הוא אומר שחייבים לציין את זה. אף אחד לא מתווכח איתו. כולם מתיישבים על הרצפה, מחלקה וחצי, מגדוד של צנחנים, מילואימניקים כולם. מישהו מדליק נר ומדביק אותו לרצפה במרכז המעגל.
הוא מציע שכל אחד יספר על הקשר שלו לשואה. איתן, בחור תימני ממודיעין, אומר שהוא מכחיש כל קשר. זה מעורר גיחוך, אבל לאחריו הם משתתקים. אודי מתחיל לדבר. הוא מספר שסבא שלו עלה לארץ בתחילת שנות השלושים. הסתתר באוניה שהובילה את סבתא שלו לכאן, כיון שהיה מאוהב בה ולה היה סרטיפיקט. מפולין הוא הגיע. את ארבעת אחיותיו, ששתיים מהן היו נשואות ואמהות לילדים, ואת הוריו לא ראה יותר. גם לא הצליח לגלות מה עלה בגורלם. עוד בחור, אבי, מספר שהוא נקרא על שם דוד של אמא שלו שנרצח בשואה.
הוא מחליט להתחיל לדבר. "אני דור שני" הוא אומר. "גדלתי עם השואה בבית. אבא שלי תמיד סיפר ואני תמיד הקשבתי".
"כשהתחילה המלחמה אבא שלי היה בן 7. הם גרו בורשה, הוא ואחיו ושתי אחיות שלו וסבא וסבתא שלי. סבא שלי היה שען. מרגע שפרצה המלחמה כולם הפסיקו ללמוד בבית ספר. אבא שלי היה הולך עם אביו לחנות כל יום. האחים שלו נשארו בבית ולמדו, אבל הוא, בגלל שהיה מפריע להם, הצטרף לאבא שלו.
סבא שלי רצה מאד שגם הבן הצעיר שלו ילמד. הוא ידע שאבא שלי מאד רוצה לנגן והבטיח לו שאם ישב בחנות וילמד הוא יקנה לו כלי נגינה.
אבא שלי התחיל ללמוד. כנראה שהוא עשה את זה מאד ברצינות, כי כשהיה בן 8 הוא קיבל ליום ההולדת מפוחית.
לא היה לו ממי ללמוד לנגן, אבל מהרגע שקיבל אותה הוא לא הפסיק לנסות ולהתאמן.
בערך שנה אחר כך, כשהוא היה בן 9, הם עברו לגטו. ריכזו את כל השכנים היהודים בחצר. הם לקחו את מה שיכלו לסחוב איתם, סבא שלי לקח גם את כלי העבודה שלו, וככה, עם המזוודות, הם הלכו ברגל לגטו.
הם חיו שם בחדר אחד עם עוד שתי משפחות. סבא שלי הצליח להשיג עבודה מחוץ לגטו, כי גם לגרמנים היו שעונים והם היו צריכים שמישהו יתקן להם אותם. זה לא היה מובן מאליו. בזכות זה מצבם היה טוב יחסית, כי רוב הזמן היה להם מה לאכול.
גם בגטו אבא שלי המשיך לנגן. כיון שהיה צפוף, הוא היה עולה על הגג של הבית בו גרו, או על אחד הגגות האחרים, אפילו כשהיה קר מאד, ויושב שם ומנגן.
ב 1943, אחרי כמעט שנתיים בגטו, הם נשלחו לאושוויץ. אבא שלי עוד לא היה בן 12, אבל בגלל שנראה גדול יותר הוא עבר את הסלקציה ונשלח לעבוד, יחד עם אח שלו. את ההורים ואת האחיות שלו לא ראה יותר. בשלב הזה לקחו מהם הכל. גם את המפוחית.
אבא שלי ידע שהוא מוכרח שתהיה לו מפוחית. הוא התחיל לנסות להשיג אחת. תמורת מזון של שלושה ימים הוא יכול היה לקבל מפוחית. במשך שבועיים הוא ואחיו הצליחו לאגור את הכמות הזו, כשויתרו על האוכל שלהם. שוב היתה לו מפוחית.
באחד הימים, כשניגן, שמע אותו אחד מקציני האס אס וניגש אליו. אבא שלי היה בטוח שזהו. שהקצין הזה יהרוג אותו, אבל הוא לקח אותו למקום שהיו בו קצינים נוספים ואמר לו לנגן. תקופה מסויימת הוא היה צריך להגיע כל יום אל המועדון הזה ולנגן בכל פעם שציוו עליו. לפעמים היו זורקים לו אוכל, כמו שזורקים לכלבים. לא אוכל של אסירים. לפעמים זה היה אפילו נקניק. הוא תמיד שמר חלק מזה והביא לאחיו.
אחר כך צירפו אותו לתזמורת. זו היתה תזמורת קטנה, בסביבות עשרה נגנים, שעמדה ליד הכניסה לקרמטוריום וניגנה לאלה שנכנסו לשם. שירים שמחים בדרך כלל. אבא שלי לא יכול היה לראות את זה. את האנשים שנכנסים ככה ערומים לתאי הגזים, כשהוא עומד ומנגן להם. מאז הוא מנגן רק בעיניים עצומות".
הוא משתתק. אף אחד לא מעז לדבר. פתאום הוא חושב על כך שהוא כמעט שמח שהוא כאן, בבית הזה, במחנה הפליטים הזה, עם החיילים האלה שהוא כל כך אוהב. הוא מרגיש שייך לחבורה הזאת, חלק ממנה. הוא משפיל את מבטו, כמו בוחן את הרצפה, נזכר פתאום בסירת הפלסטיק הצהובה, זו שהבן הקטן שלו משחק איתה באמבטיה. איך הוא מטביע אותה במים והיא מתמלאת כולה, בכל החללים שאי אפשר לראות אותם. ואיך נשפכים ממנה המים כשהוא מרים אותה ומניף אותה באויר. והוא מבין שאולי אף פעם לא יצליח לכונן שוב רגע כזה. לא עם הילדים שלו. אפילו לא עם האישה שלו.
כשמישהו מתחיל לדבר הוא מתעשת. חוזר באחת למלא את תפקיד הסמ"פ. "יאללה חברה לנוח. עוד שעתיים זזים" הוא אומר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-3 חודשים היי מוכשרת אחת פשוט יפה.. חני
בסוף יב' הכנו הצגה להורים,לקיבוץ ..בתפריט ההצגה על מלחמת לבנון הראשונה תואר הקטע שסיפרת "רימון,אש,התפוצץ אש אש אש אש... ואז נכנסו בית בית ודברו בערבית בעטו בדלת חסו על הקטנים ועל הנשים...הרבה יריות היו שם הרג ומוות .הסיפור שלך החזיר אותי אחורה..זהו רוצי לכתוב ספר יקירה..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-3 חודשים תודה חני. את מפרגנת בכזה רוחב לב. סוריקטה
בטח ממש כיף לחברות שלך. מרחת לי חתיכת חיוך על הפרצוף, כזה שהייתי צריכה להסביר לכל מי שהיה סביבי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-3 חודשים ברור שצריך לפזר יותר פירגונים סביב חני
-
-
-
לפני 12 שנים ו-3 חודשים יופי של סיפור. עולם (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-3 חודשים תודה סוריקטה (ל"ת)
-
-
