"אני מתגעגעת אלייך"
דמעות
אחרי מיליון מילים שטסו בראשי ומאבקים עם הטלפון
נפלט לי המשפט הזה
"אני מתגעגעת אלייך"
אמרתי, והדמעות התחילו לשטוף את לחיי
המילים כואבות, עצבים חשופים. כל אות היא מחט שמישהו מחדיר לי לחזה, לאט. קורע את העור והבשר, דוקר קלות את הלב בצורה מרגיזה. כזו שמעוררת דחף לשלוח יד ולגרד מכאן את הכאב הטורדני.
"אני מתגעגעת אלייך"
הדגש מתחלף. אני, מתגעגעת, אלייך, אני, מתגעגעת, אלייך..
מה העיקר פה? אני, הגעגועים או את?
אני לא יודעת
"אני מתגעגעת אלייך"
מתגעגעת, מתגעגעת, מתגעגעת..
המילה מרגישה כמו גלים, החזרה הזו. גע, גע, גע..
כאילו המילה חייבת להתעכב, להישאר עוד קצת. לנעוץ את המחט עוד טיפה עמוק, בדיוק במידה מספקת על מנת לנקב.
שבריר שנייה ושתי אותיות שההבדל בין קיומן לחסרונן הוא חיים ומוות, טיפה וגשם, דמעה ובכי, אנחה ויבבה.
תנועה עצמאית שנראית כחלק מתנועה מתמשכת. הנעיצה הזו. גע, גע, גע..
רק שתבוא ותיגע, גע, גע.. במקום הפגוע.. גוע.. גוע..
הלוואי ויום אחד אגע.. גע.. גע.. במקום הרגוע.. גוע.. גוע..
שתבוא ותיגע.. גע.. גע.. בעצב הנגוע.. גוע.. גוע..
איך אומרים להת.. להת.. להת.. רק שתבוא ותיגע.. גע.. גע.. אני קרובה להשתגע..גע.. גע..
"אני מתגעגעת אלייך"
המילה אלייך.. היא כמו זיקוק של וורידים. הוא נורה ושולח זיקים של צינורות קטנים לכל הכיוונים, מלאים בפיצולים וצבע אדום שמוזרק אליהם ברגע בו הזיקוק נורה. ואז הוא נמוג, יחד עם הוורידים.
אלייך, זיקוק. אלייך, זיקוק. אלייך, זיקוק. אלייך, זיקוק..
את מתקיימת ומתפוגגת לי, בקצב פעימה.
אלייך, אלייך, אלייך..
רק שתבוא ותיגע, גע, גע.. במקום הפגוע.. גוע.. גוע..
רק שתבוא ותיגע.. גע.. גע.. בעצב הנגוע.. גוע.. גוע..
גע.. גוע.. גע..גוע.. גע.. גוע.. גע..גוע.. גע.. גוע.. גע.. גוע..
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
