פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 12 שנים ו-5 חודשים רוח הבדיעבד River Woman

  אין יום כמעט בו לא עוברת בתוכי הרוח התכלכלה הזו, המצטדקת והמאשימה בו זמנית. זו שלוחצת בציפורניים מושלמות על כפתור ההרצה, שמריץ מולי את הסיטואציות הנבחרות. לרוב אלו אותן סיטואציות מכריעות, והסיטואציות המשניות הנלוות אליהן משתנות מפעם לפעם.
  היא יושבת רגל על רגל ומסתכלת על המצבים שחייתי אתמול, לפני כמה חודשים, או לפני כמה שנים, ומבקרת. מנידה בראשה בעצב, או מצקצקת בלשונה בתוכחה. לפעמים היא צוחקת ומניחה יד מכווצת על החלק התחתון של בטני. מדי פעם היא פולטת אנחת התרפקות ולפעמים נשימה חדה של פחד משתק, שמהדק אצבעות על ריאותיי ומאלץ אותי לשאוף אוויר במהירות כדי לא להיחנק. בלילות החשוכים, הרוח יכולה להתנגח בכל כך הרבה חלקים חשופים בי עד כדי כך שהיא גונבת לי את הנשימה, ואת היכולת לדבר. היא בועטת לי בעיניים ואני בוכה. קורעת בטלפיה את קירות ליבי ואין יותר אני. עד למחרת בבוקר, כשהיא שוב נרגעת.
  
  לפעמים הרוח יושבת בחדר מלא בריח פריחה ורעננות, כשמעליה נברשת המאירה אותה ואת הקירות באור זהוב ורך. וכשהיא מסתכלת על סרט חיי היא מחייכת, וההתכווצויות הופכות הדים חלושים. פניה נעשות שקופות ומגעה בי מורגש רק בקול דק ולא מפריע, שמשתלב בהרמונית ההווה שלי בצורה נפלאה. ואז העצות שהיא נותנת רכות יותר, פחות מאשימות.
  "היית צריכה לכבות את המסך אז, כשהיא התחילה לחתוך. זה היה חוסך ממך כל כך הרבה. אבל לא נורא, העיקר שהיית מספיק חזקה בשביל לעבור את זה ולהצליח להיות בסדר"
  "יכולת להשאיר את הפלאפון לידך באותו הלילה, כשהיא הייתה צריכה אותך כל כך. אבל זו לא אשמתך, לא ידעת שהיא תתקשר"
  "היית צריכה לשים לב לכל מה שהיא עשתה ולהגיד לה את זה יותר פעמים. להבהיר לה שלא שמת לב רק כי כל כך התרגשת מזה שהיא שם. אבל דיברת איתה על זה אחר כך בטלפון, אז זה בסדר"
  "היית צריכה לברוח ממנה כשעוד יכולת. כי היא לא הייתה שווה את זה אפילו לא לרגע. אבל זו מי שאת, ואת אנושית, אז מותר לך להיכנע לעצמך לפעמים. העיקר שעכשיו הבנת מה היה הדבר הנכון לעשות ועשית אותו"
  "לא היית צריכה לסלוח להן כל כך הרבה פעמים. זה לא הגיע להן והעביר אותך כל כך הרבה סבל. אבל זו האידיאולוגיה שלך, ככה את, והיית סלחנית מספיק בשביל לתת להן עוד ועוד הזדמנויות. אין רע בלהאמין ככה באנשים, אלו הן שהיו רעות, ולא את"
  "לא היית צריכה לשקר להם. הם טובים מכדי שתשקרי להם. הם אוהבים אותך יותר מדי. אבל אלו הנסיבות שגרמו לך לעשות את זה, אני יודעת. העיקר שתשתדלי לא לעשות את זה שוב, כי את חייבת להם את החיים שלך ואת כל מי שאת"
  
  ולפעמים הרוח יושבת בחדר שקירותיו מטונפים מרוב עובש והתריסים הסגורים בחלונותיו משרים אווירת חנק וריח מצחין של שנאה עצמית ותיעוב אינסופי. הרוח נעשית חייתית. מפחידה. המושלמות שלה לא נגרעת ולו לשניה, אך תווי פניה מתחדדים, ואיתם הציפורניים, והמילים. הקול שלה צווח בראשי והיא מצליחה לירות כמות מילים בלתי אפשרית בו זמנית, כאילו יש בה מספר קולות. כל אחד מהם יותר גרוע מהשני. היא משתוללת והופכת גשמית יותר ממני. היא צורחת וצועקת על אני של פעם, מרביצה לדמות המוקרנת כשבעצם אני של ההווה סופגת את המכות.
  "מה חשבת לעצמך כשנשארת שם למרות שכל הנורות האדומות שלך נדלקו? לא יכולת להקשיב לעצמך פעם אחת? תראי מה קרה, היא השפילה אותך, האכילה אותך באפר, ירקה עמוק לתוך הבארות מהן שאבת את הכוחות לתת לה מעצמך. תסתכלי עלייך, בדיחה מהלכת. זה מה שאת שווה? אכזבת אותי"
  "איך העזת לא לענות לה באותו הלילה? איך? היא כל כך הצטרכה אותך ואת לא היית שם. היית צריכה להרגיש את זה לפני שנרדמת. היית צריכה לדעת שאסור שהטלפון יהיה רחוק ממך באותו לילה. היית חייבת. את כזאת כישלון"
  "למה נכנסת לזה מלכתחילה? מה חשבת לעצמך? למה את חייבת תמיד להכניס את שתינו לתהומות האלה, שקורעות אותך מבפנים? למה את הולכת נגד האופי שלך? את יודעת בדיוק מה מתאים לך ועושה בדיוק ההפך. מה את מתפלאה שעכשיו את ככה? תפסיקי לבקש שייגמר, חתיכת זבל, זה מגיע לך, ואת יודעת את זה"
  "מדהים שלא משנה כמה את מנסה, את תמיד הורסת את הכל. גם איתה. תפסיקי כבר לכפות את עצמך על כולם, את נטל. את לא רואה? תסתכלי על עצמך כאן, חתיכת רכיכה חסרת עמוד שדרה. אל תתרצי לי שזה בגלל שאת אוהבת, זה לא תירוץ. גם לאנשים אוהבים יש עמוד שדרה, כמו לכולם סביבך. אז תתחילי לגדל אחד, את כבר לא ילדה קטנה"
  "היית צריכה לעצור אותה לפני שהיא לקחה את הסגריה הראשונה. איזה מן חברה חסרת תועלת את, אם את תמיד מגיעה שניה אחרי הנפילה?"
  "למה את תמיד נשברת ומתקשרת? למה את צריכה לחכות שאנשים ילכו ממך לפני שאת הולכת מהם? תלמדי ללכת כבר כשצריך, את היית צריכה ללכת משם מזמן, וגם מכאן, אז קדימה, למה את מחכה? אה, כן, שכחתי, את לא מסוגלת. את חלשה מדי. חלשה. חלשה. חלשה."
  "אסור היה לך לתת לה הכל ככה. מה הפלא שאת תמיד נופלת ככה, שתמיד יש לך על מה לכתוב, את פשוט מתנגשת בחומות כאילו את עיוורת. והקטע המצחיק הוא שאת לא עיוורת, את פשוט עוצמת עיניים. אז תפקחי אותן. תפקחי אותן כבר"
  "לא היית צריכה להישאר שם אז. היא ביקשה ממך ללכת, אז למה לא הלכת? עכשיו תראי מה קרה. תפסיקי להיות כזאת אנוכית ולנסות לספק את הצרכים החולניים שלך כל הזמן. את יודעת שאסור שהם יהיו כאן. את יודעת שהם לא נכונים. אז די כבר, תהיי נורמאלית, די עם המשחקים האלה"
  "לא היית צריכה להגיד לה איך את מרגישה. זו הייתה טעות שהעבירה אותה כל כך הרבה סבל. היא הרגישה אשמה במשך כל כך הרבה זמן, למרות שזו הייתה אשמתך. כל הכבוד, גרמת לעוד עולם להתהפך"
  "תפסיקי לרצות לסלוח כל הזמן. תפסיקי לנסות לתת עוד ועוד ועוד, כי אין לך, בסדר? את בנאדם, ולא נתת לעצמך את הזכות הזו. עכשיו תראי מה קרה כי לא עשית את זה. את נותנת לכולם להפוך אותך לסמרטוט. כל הכבוד"
  
  הרוח מעוררת את המערכת החיסונית שלי נגדי. כל גופי מטלטל כשהיא צורחת בתוכי והבכי מסרב להיפסק. כל חלק בי כואב ואני לא יכולה לנשום מרוב רע שמציף אותי כמו ביוב שעולי על גדותיו. הגוף שלי תוקף את הנפש והנפש תוקפת את הגוף. ובתוך כל הכאוס, הרוח שואגת בראשי
  "את האויב של עצמך"
  "את האויב של עצמך"
  "את האויב של עצמך"
  "את האויב של עצמך"
  "וכל הטעויות שלך, יקירתי, הן באשמתך"
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.