כשאני קם בבוקר אני אוהב ללכת לים. אין כמו ים על הבוקר. איך שאני פותח את דלת הבית הקטן ויוצא החוצה, רגליי היחפות נוגעות בחול החם ואני חש צריבה נעימה. ריח המלח והרוח המבדרת את שיערי עושים לי מצב רוח נפלא. אתם מבינים, אני מכין לעצמי קפה שחור בבית, ויוצא עם כוס הקפה הקטנה בידי, מסוכך עליה מפני החול העף ברוח, ויושב על כיסא שהכנתי מראש, כיסא קבוע שתמיד נמצא על שפת הים, שותה את הקפה המתקתק (שתי כפות גדושות קפה מתבשלות לאט בפינג'אן, ואז להוסיף בזרזוף דק סוכר חום), והשילוב המדהים הזה שבין הרוח הרעננה שמדי פעם קצת מצליפה חול בפנים, כמו איזו מלכת סאדו שלא באמת מעוניינת לפרק אותך, אלא רק להתגרות בך קצת, ויחד עם המתיקות הנפלאה שבפה שמביא אתו הקפה האלוהי הזה, לזה אני קורא לחיות. אלה החיים. כל השאר זה סתם חרטא ברטא.
אחר כך, ואני מתכוון – הרבה אחר כך, כי ים בשבילי זה החיים עצמם, יענו התמצית שלהם. אז הרבה הרבה אחר כך, כשאני ישוב לי מול הים ונהנה מהרחש שלו ומההצלפות של הרוח, והשיער והזקן כבר מלאים בחול עד שנראה שהפכתי להיות ג'ינג'י, ורק כשהשמש בשמיים נעשית קופחת וכבר לא נעים לשבת שם, אז אני קם, לאט, והולך לי חזרה לבית הקטן שלי. ושם אני אוכל את ארוחת הבוקר שלי – משהו פשוט וצנוע. אני בכלל בעד צניעות. כדי באמת ליהנות מהחיים צריך לחיות בצניעות. אז אני אוכל איזה טוסט קטן ומורח עליו קוטג' וריבה ביחד. קצת מכל אחד. הקוטג' מלוח והריבה מתוקה, וככה גם החיים – מתוקים ומלוחים, וזה די בא ביחד. החיים בכלל מערבבים הכול זה בזה, ומלאים בבלאגן, ובגלל זה גם אני אוהב לחיות בבלאגן. כי אם ככה ברא אלוהים את העולם, אז מי אני שאנסה לסדר אותו? אז ככה, אחרי הטוסט הקטן שמשלב את שני הצדדים של החיים, אני ניגש לעבודה האמיתית שלי – הכתיבה. יש לי מחשב מעפן, ישן כזה, עם מסך שיוצאת לו מאחורה בליטה ענקית כזאת, כמו המסכים של פעם, מסך שנראה שהוא בהריון ועומד להוליד עוד מסך קטן, ובמחשב הזה, שכבר עבר איתי הרבה בחיים ויש לי הרבה כבוד אליו, במחשב הזה אני כותב את הטור של הבוקר לעיתון. כתיבה זה משהו שצריך לעשות במצב רוח מסוים. כשאני אומר את זה לאנשים הם חושבים שסופר זה מקצוע מפונק. כי מה זאת אומרת לעבוד כשאתה במצב רוח מסוים? כשצריך לעבוד אז עובדים! מישהו שואל את מנקה הרחובות באיזה מצב רוח הוא נמצא לפני שהוא אוסף את כל החרא לתוך הפחים? לא. ואולי חבל – כי אולי במצב רוח מסוים, הוא היה עושה את העבודה הזאת טוב יותר. אבל נעזוב את מנקה הרחובות עכשיו. כי אני לא מנקה רחובות וגם לא רוצה לעשות את זה. זוכרים – החיים הם בלאגן? איש עם מוטו כזה, עדיף שלא ינקה שום דבר. אבל בכתיבה אני כן מנקה – את הנשמה שלי. הנה עכשיו, אולי לא שמתם לב, אבל עכשיו דחפתי לכאן חלק מהחרא שישב אצלי באיזה מקום, ואני אדם נקי יותר, ומרגיש טיפה יותר חופשי. אז זה בעצם מה שאני אומר – בכתיבה, צריך לבוא לעבודה במצב רוח מסוים – כשיש לך חרא בנשמה, אבל מצד שני – אתה מרגיש מספיק נוח להתחבר אליו ולמשוך אותו החוצה. וככה, אחרי הים והרוח וההצלפות והקפה והטוסט עם שני הצדדים של החיים, במצב הזה, אני מוצא את המוזה להתחבר אל החרא.
ואחרי כל זה, אני מרביץ עוד קפה אחד קטן, שלתוכו אני שופך קצת וויסקי, ואז אני יוצא החוצה, מבית הקטן שלי, חזרה אל החוף הצמוד, עולה על חסקה צהובה וארוכה שיש לי כבר שנים ושאני מתחזק אותה מימים ימימה, ויוצא אל הים הגדול. יש משהו אצילי בזה שגבר יכול כל יום לצאת למין הפלגה כזאת, ולחזור בחיים. בכלל, ימאות זה המקצוע הכי גברי שיש. כי ים הוא גבר. אולי כוח הטבע היחידי שאפשר להגיד עליו שאין בו שום דבר נשי. הוא שתקן, הוא דוגרי, הוא תכלס, ואין אתו חוכמות. תיתן לו כבוד והוא יחזיר לך כבוד. אז יש ביני לבינו ריספקט הדדי כזה, שקיים בין שני גברים, כמו הריספקט שהיה ביני לבין המפקד שלי בצבא. ואני יודע שהוא לא חייב לתת לי לחזור הביתה בשלום, אבל הוא נותן, ובגלל זה אני אוהב אותו ומכבד אותו. והנה חזרתי מעוד מיני הפלגה כזאת. ואז אני חוזר שוב לבית, מרביץ איזה דג עם צ'יפס, מעשן, והולך לישון.
וכשאני קם אז כבר מחשיך, והיום עומד להיגמר, וזה נורא מבעס. אבל את הבעסה אפשר להעביר עם כוס וויסקי. יושב על הכיסא הקבוע שלי, מול הים, שותה וויסקי ורואה איך השמש יוצאת גם היא להפלגה בים. ומקווה שהוא ייתן לה לחזור הביתה בשלום, כדי שיהיה לנו עוד יום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה