לא ביקשתי משהו מיוחד, יוצא מן הכלל, מדהים.
רק רציתי משהו פשוט, אפילו קטן ורק סימלי.
לא זה לא קשור ליום הזיכרון, אבל זה כן קשור לאותו היום...
איזה כיף לי, פעם ב-4 שנים יוצא שיום ההולדת שלי על זמן בית ספר ולא חופש.
15.4 וואו איזה תאריך, אמה ווטסון ולאונרדו דה ווינצי נולדו בתאריך שלי.
בכל פעם שיש למישהי יום הולדת מכינים דברים מראש "תביאו 5 שח לבלונים" "אני אביא לו/לה עוגה" וגם איכשהו אני מאלה שתורמים הכי הרבה, כי מה לעשות אני פראיירית, אני טיפשה ואני נותנת כשיש אנשים שלא אכפת להם והם סתם מנצלים את העיניין לגנוב קצת ממתקים מילד היום הולדת.
כמה קיוותי! ימים שלמים לפני! שעות של ספק מה יעשו לי, מה יתכננו עבורי ביום שלי, המיוחד הזה שנקרא יום הולדת!
אולי זה יום זיכרון אבל לפחות שיזכרו לא רק את האנשים שנפלו אלא גם את מי שעדיין בין החיים.
כשקמתי אמרתי לעצמי "אל תדאגי, בטוח שגם אם הם לא יביאו בלונים הם יגידו לפחות מזל טוב, הם חברים שלך". חברים שמברים! איזה חברים טובים יש לי! שלוש חברות שלי, החברה הכי טובה שלי שהולכת איתי לבית הספר, חברה ממממממש טובה שלי מאיזה חוג שאחר כך עברתי לכיתה שלה ועוד חברה טובה שלי, שלוש בנות בסך הכל.
את השיעור הראשון עברתי בחיוך, כי כבר שתיים מהן הספיקו להגיד לי מזל טוב קטן.
יש עוד ילדה, היא חברה שלי מכיתה ב', אנחנו מדברות המון ושהיא לא אמרה דבר התחלתי קצת לחשוש, החיוך שלי התחיל ליפול בעוד שאני רומזת לה בכך שאני אומרת "לא שכחת משהו?" אז מה היא עושה? נותנת לי חיבוק ואומרת בוקר טוב! ואז מנתרת כמו תיש וקוראת בכל הכיתה "היום המופע שלי בריקוד!". זה לא הכל, חיכיתי, קיוותי, תמימה, טיפשה, מטומטמת.
רק שכשהיה לה יום הולדת חודש מראש אני תיכננתי! קאפ קייקס! בלונים! ממתקים! ולי? לי כלום.
חיכיתי
חיכיתי
חיכיתי
בכיתי
ואני עדיין בוכה, ביום ההולדת שלי, במצב רוח הכי גרוע בעולם.
אז מזל טוב לי. ילדה מטומטמת שקל כל כך לנצל אותה.
לזרוק אותה לפח שלא צריכים וזהו.
אני עד כדי כך בן אדם נוראי? עד כדי כך שלא צריך לזכור את יום הולדתי?
ביי אנשושים, אני הולכת לשחק משחקי מחשב עד שהמוח שלי ינמס וכאב שלי איתו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה