פורומים » א כללי
האזור הכללי. פה אפשר לדבר על כל מה שלא נכנס למקומות האחרים.
כתיבת הודעה חדשה בפורום א כללי
» נצפה 2664 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים יש כתבה היום ב"הארץ" על שומרי הסף של האומנות הישראלית. מישהו מהמנויים יכול להעלות אותה לטובת כולנו בבקשה? צירפתי קישור חסום כמובן נעמה 38
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים נעמה בשבילך : חמדת
שומרי הסף של האמנות הישראלית
הם היו מהאישים הבולטים, הדומיננטיים ואף הדורסניים שפעלו בשדה האמנות הישראלי. סדרת פגישות של רפי לביא ואדם ברוך, שתמליליהן נמצאו באחרונה, שופכת אור על יחסיהם הסבוכים. מה היה סוד כוחם, עד כמה שרדה השפעתם על התרבות המקומית ולמה לא קמו להם יורשים?
"האימאג' החיצוני שמלבישים הוא ‘יאללה, שתהיה פה מלחמה, שיהיה מעניין’. משעמם, אנחנו עיר קטנה, כל אחד מכיר את השני אז אם איזה יום עובר ואין משהו, זה משעמם כבר. אנחנו מלאי פניצילין של שערוריות, לא רק בתחום האמנות. אני חושב שכך גם רואים את היחסים ביני ובינך".
דברים אלה אמר רפי לביא לאדם ברוך בשיחה שהתקיימה בביתו בסוף שנות ה-80 בעת עבודה על ספר משותף - פרי החלטתם של השניים, מהאישים הבולטים, הדומיננטיים ואף הדורסניים שפעלו בשדה האמנות הישראלי, לנפץ את החומות וההבדלים שחצצו ביניהם. אבל הספר לא יצא לאור. הקלטות של 30 שעות שנמצאו לאחרונה בעיזבונו של ברוך מלמדות כי איש מהם לא היה מסוגל לפנות די מקום לאחר. השיחות חושפות את השניים כמייצגיהם של שני מחנות חזקים וסותרים, בעלי קווי דמיון לא מעטים באישיותם. המפגש ביניהם מזמן דיון השוואתי וניסיון ללמוד כיצד נבנתה האישיות התרבותית של כל אחד מהם, היכן הצטלבו או התנגשו, מה היתה השפעתם ומה נותר מן המבנים שיסדו בשדה האמנות המקומי.
ב-27 ביוני 1980, החל בשעה 09:45, התקיימה הפגישה הראשונה בין ברוך ללביא בביתו של השני. הצלמת הצעירה מיכל היימן, שהיתה תלמידתו של לביא במדרשה לאמנות ועבדה לצד ברוך ב”ידיעות אחרונות”, ליוותה אותם ותיעדה את הפגישה.
רק לאחר חלופת דברים ארוכה, שכללה בעיקר דברי רכילות וניים-דרופינג אינטנסיבי שמאפיין את כל השיחות ביניהם, חתך ברוך ושאל את לביא: "איך אתה רואה את הספר, רפי?“ השניים אמנם מעולם לא שיתפו פעולה באופן רשמי לפני כן, אך כל אחד מהם הכיר ועקב בדקדקנות אחר מעשיו של האחר - הביקורות שכתבו, התערוכות שאצרו - וגם ליקט את השמועות שנפוצו. הוריו של ברוך אף נמנו עם אספניו הראשונים של לביא, וגם באוספו שלו היו כמה יצירות בולטות של האמן.
לביא, שנודע כמרדן אך גם כיקה המקפיד על סדר, השיב לברוך כי הכין מבעוד מועד פתק כדי שלא הכל יהיה סלט אחד גדול, כדבריו. לפי לביא, על הספר להכיל חמישה נושאים: „אחד זה ציור. הציור שלי, שנת 60', איך, מי, מה, מו. שני - חברה. תצוגה, מכירה, זאת אומרת כל סיפורי ‘עשר פלוס’, גלריות. שלישי זה הוראה, חינוך יותר נכון. גם כתלמיד, גם כמורה. מכון אבני, מדרשה, כל זה. רביעי זה הממסדים הפוליטיים, אני יודע, מוזיאונים, תקשורת, שוב גלריות. ואחרון זה ישראל, יהדות, מעורבות פוליטית וכל הדברים האלה“.
לדאבונו של לביא, עד השיחה האחרונה המתועדת, שהתקיימה כחודשיים לאחר מכן, ב-31 באוגוסט של אותה שנה, לא הצליחו השניים להשליט סדר בסלט הגדול שניסו להתקין. „איך את חושבת נפגשים שני אנשים כוחניים כמוהם? גיצים עפים. שני אגו-מאניאקים גדולים מאוד. זה ברור", חורץ האספן בנו כלב, שהיה חברו הטוב של לביא ואף מחזיק חלק גדול מעיזבונו, לרבות ההערות שרשם האמן על תקצירי הפגישות.
ברוך אינו מאפשר ללביא לענות תשובה מלאה בלי להפסיק אותו כמה פעמים, לספר על עצמו, ואילו לביא חוזר על סיפורים ידועים ולחלופין מביע זלזול והתנגדות כלפי שאלותיו של ברוך, העוסקות במערכות התרבותיות ובמבנים החברתיים והפוליטיים הקשורים בסיפוריו של לביא. בשלב מסוים קשה לזהות מי רודף את מי. „כשאני ריאיינתי את רפי לביא”, נזכרת האוצרת והמבקרת נעמי אביב, “חוויתי אותו כינטע פולנייה, שמת על רכילות ובשביל שיחה רכילאית יוותר גם על פיתוח של רעיון. היתה לו מין דרך לתת כבוד לאחרים ובאותו זמן לשחרר עקיצות קטנות".
ואכן, מי לא התגלגל על לשונו המושחזת של לביא בשיחות האלה - גדולי הציירים הארץ-ישראלים כמו ראובן רובין, מרדכי ארדון, חבורת “אופקים חדשים” - שטרייכמן וסטימצקי שאותם כינה שטריכמצקי ובראשם יוסף זריצקי; בני דורו יגאל תומרקין, משה גרשוני, יהושע נוישטיין ומיכאל גיטלין, וגם שני מקורות השראתו המוצהרים: אריה ארוך ואביבה אורי. בין לבין העלה על המוקד דמויות נוספות בשדה, כמו האוצרים האחראים על כמה מתערוכותיו החשובות עד אז, יונה פישר ושרה בריטברג סמל, חיים גמזו ומבקרי אמנות של התקופה ובהם איתמר לוי ויואב בראל.
„מה יהיה עם כל זה בסוף? מה יהיה עם כל זה אחרי שאנחנו, הדור של רפי לביא והדור וחצי שלאחרינו, לא נהיה פה יותר? מי יגן על זה, על היצירה של רפי לביא, כלומר מי יידע לדבר על זה", שואל אדם ברוך ברשימה "רפי לביא. קצת שקט, בבקשה" (מתוך הספר "מה נשמע בבית”, הוצאת דביר, 2004). „לאורך רשימה זו אחזור פעמים אחדות על ההכרח הנפשי שלי להפיץ את לביא לכלל החברה הישראלית", הוסיף.
ברוך אינו מאפשר ללביא לענות תשובה מלאה בלי להפסיק אותו כמה פעמים, לספר על עצמו, ואילו לביא חוזר על סיפורים ידועים ולחלופין מביע זלזול והתנגדות כלפי שאלותיו של ברוך, העוסקות במערכות התרבותיות ובמבנים החברתיים והפוליטיים הקשורים בסיפוריו של לביא. בשלב מסוים קשה לזהות מי רודף את מי. „כשאני ריאיינתי את רפי לביא”, נזכרת האוצרת והמבקרת נעמי אביב, “חוויתי אותו כינטע פולנייה, שמת על רכילות ובשביל שיחה רכילאית יוותר גם על פיתוח של רעיון. היתה לו מין דרך לתת כבוד לאחרים ובאותו זמן לשחרר עקיצות קטנות".
ואכן, מי לא התגלגל על לשונו המושחזת של לביא בשיחות האלה - גדולי הציירים הארץ-ישראלים כמו ראובן רובין, מרדכי ארדון, חבורת “אופקים חדשים” - שטרייכמן וסטימצקי שאותם כינה שטריכמצקי ובראשם יוסף זריצקי; בני דורו יגאל תומרקין, משה גרשוני, יהושע נוישטיין ומיכאל גיטלין, וגם שני מקורות השראתו המוצהרים: אריה ארוך ואביבה אורי. בין לבין העלה על המוקד דמויות נוספות בשדה, כמו האוצרים האחראים על כמה מתערוכותיו החשובות עד אז, יונה פישר ושרה בריטברג סמל, חיים גמזו ומבקרי אמנות של התקופה ובהם איתמר לוי ויואב בראל.
„מה יהיה עם כל זה בסוף? מה יהיה עם כל זה אחרי שאנחנו, הדור של רפי לביא והדור וחצי שלאחרינו, לא נהיה פה יותר? מי יגן על זה, על היצירה של רפי לביא, כלומר מי יידע לדבר על זה", שואל אדם ברוך ברשימה "רפי לביא. קצת שקט, בבקשה" (מתוך הספר "מה נשמע בבית”, הוצאת דביר, 2004). „לאורך רשימה זו אחזור פעמים אחדות על ההכרח הנפשי שלי להפיץ את לביא לכלל החברה הישראלית", הוסיף.
רשימה זו, שפורסמה יותר מ־20 שנים לאחר פגישותיהם, ממחישה את התפקיד שקיבל עליו ברוך; התברר שהוא היטיב למלא אותו בעצמו, בלי הפתקים של לביא. אולי השאיפה להוציא ספר היתה גדולה מדי, שנה בדיוק לאחר שפירסם ברוך את הספר המרשים על הפסל יחיאל שמי, "פיסול חילוני" (הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם קיבוץ כברי, 1988).
היוזמה היתה כפי הנראה של ברוך, ולביא שהכיר במעלותיו של הלה הסכים. „רפי אמר לי פעם שהוא יודע שאדם מעריך אותו מאוד אך הוא לא בא אליו מספיק", נזכרת נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון, שהחלה לעבוד עם לביא בשנות ה־80. “רפי ציפה שתהיה עלייה לרגל הרבה יותר תכופה. אדם היה עסוק מאוד. הוא לא הבין שהאמפתיה שיש להראות לרפי גורפת והנאמנות שהוא דורש גבוהה מאוד. ואדם היה איש של הסתייגויות, זה היה חלק מהאינטלקט שלו. רפי רצה אותו לעצמו. זו היתה השגיאה של רפי".
מה הוביל את השניים מלכתחילה למשימה הקשה והמורכבת שבכתיבת ספר מקיף שכזה? האנשים שהיו קרובים אליהם אינם זוכרים את הנסיבות המדויקות, אך רבים זוכרים את המתח ובעיקר את ההבדלים החריפים והמהותיים בעשייתם ובתפישת עולמם. המשורר והעורך יצחק לאור מספר כי בתחילת שנות ה־80, כשהחל לכתוב בעיתון "העיר", גילה שגם לביא כותב בו. “שאלתי אותו מה הוא עושה פה והוא ענה לי בטון מתחסד 'מישהו מוכרח להילחם באדם ברוך'. אדם היה אז המבקר המשפיע ב’ידיעות אחרונות’’".
גם ברוך לא חס על לביא במשך השנים וגם לו היתה מיומנות של כפל פנים - להחמיא ולעקוץ. כך, למשל, בחר ללכת עם סבתו, שאותה כינה “הרבנית”, דווקא לתערוכה של רפי לביא בגלריה אנגל בתל אביב. ברשימה שפירסם כתב כי היא "הביטה ברישומים צבעוניים של רפי לביא, השתהתה פה, דילגה שם. וכשיצאנו, שאלה למחיר הציורים. השנה היתה 1964. אמרתי שמבקשים 100 לירות לציור. ‘בחור חכם הלביא הזה’, אמרה. ‘למה חכם?’ שאלתי. ‘כי יותר טוב לא למכור ב-100 לירות, מאשר לא למכור את אותו הדבר ב-10 לירות’" (מתוך הספר "סדר יום", הוצאת כתר).
„תראה, אתה כיסחת אותי די הרבה פעמים, בעיקר כמורה, כעסקן בענייני אמנות; לדעתי, שלא בצדק", אומר לו לביא באחת השיחות. "אני לא כיסחתי אותך הרבה, אבל באותם מקרים שהלכתי נגדך, זה היה כמבקר אמנות שבמקום לדבר על אמנות, מדבר על החברה שבאמנות". בכך ניסח את אחד ההבדלים המהותיים בגישותיהם, שנבעו מסיבות רבות - בהן הרקע שבו צמחו, ההשכלה שרכשו, הבחירות שעשו.
האאוטסיידר מהתקשורת
לכאורה כמעט כל מאפיין בדמותם ובעשייתם - מנוגד. לביא (במקור לוי) נולד ב-1937 ברמת גן, צבר חילוני מובהק. הוא היה אוטודידקט, אופיו היה ישיר, חצוף, וסגנונו החזותי היה מוזנח, שלוחי; הוא זכור במכנסי אתא קצרים, חולצות מוכתמות, כפכפים וסל פלסטיק של שוק בידו.
ברוך לעומתו נולד ב-1945 בשכונת מאה שערים בירושלים. את השכלתו רכש במחלקה למשפטים באוניברסיטה העברית. אף שבצעירותו הסיר את הכיפה מראשו, נהג לחבוש קסקט ולא גילח את זקנו. גם לו היו מדים משלו: חולצות ג'ינס ומגפיים. שניהם עישנו בשרשרת. לביא הביא לעולם שני ילדים, יואב ואביב; ברוך - שלושה: עידו רוזנבלום ועמליה רוזנבלום, מנישואיו לצלמת אריאלה שביד, ובן־זקוניו איתי אשר מבת-זוגו שירה אביעד.
רפי לביא פנה לקריירה אמנותית, החל להציג בגלריות ועד מהרה במוזיאונים, ייסד את קבוצת “עשר פלוס” ולימד במדרשה, שם הרחיב והעמיק את מעמדו כאמן משפיע. אדם ברוך היה לעיתונאי ועורך בכיר, בין השאר ייסד את כתב העת “מושג” שעסק בתרבות ואת „מוניטין" שהיה לאחד ממבשרי השינוי בעיתונות הכתובה, ניהל את בית הספר קמרה אובסקורה ואצר כמה תערוכות, בהן זו של יעקב דורצ'ין בביאנלה בוונציה ב-1990.
כל אחד מהם ביסס לו מעגל קרוב המורכב מאנשים שאותם לימד, קידם וטיפח ואשר ליוו אותו בנאמנות באותן שנים - וכן קבוצת מקטרגים מרשימה לא פחות מנגד. במילייה של לביא ניתן למנות את יואב בראל ורן שחורי בתקופות מסוימות, את יאיר גרבוז, תלמידו וחברו הטוב, את תלמידותיו הרבות ובהן האמניות הבולטות בישראל: תמר גטר, מיכל נאמן, דגנית ברסט, נורית דוד ויהודית לוין. ברוך היה מקורב בין השאר לאמנים מאיר אגסי ומיכאל סגן כהן.
„להגיד אדם ורפי ביחד - מבחינתי, אין דבר כזה", אומרת שרה בריטברג סמל, שאצרה את תערוכת היחיד של רפי לביא במוזיאון תל אביב ב-1979 וביססה עליו בין היתר את אחת התזות המשפיעות באמנות הישראלית, שלוותה בתערוכה וקטלוג - הלוא היא “דלות החומר" מ-1986.
בריטברג סמל החלה לשמש מבקרת אמנות תחת שרביטו של ברוך ב”ידיעות אחרונות”. לאחר מכן, כשכיהנה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב וכעורכת כתב העת “סטודיו”, היתה בעצמה לשומרת סף משפיעה לא פחות משני אלה. „רפי היה, לפני כל דבר אחר, איש אמנות מובהק ואמן”, היא אומרת. “אדם היה אי תקשורת. גם אמנות בחן כתקשורת, כלומר מהאמנות אל העולם בחוץ. רפי קרא אמנות אל תוכה, פנימה. אדם היה דמות הרבה יותר מעניינת כאיש מתנסח. אבל רפי הסתכל באמנות על דברים שאדם לא ראה; להבנתי, הדברים המהותיים יותר לאמנות".
הימן, שכאמור נכחה בחלק מהפגישות ביניהם, זוכרת שבשנים ההן היו "תהום ושנאה בין השניים. היתה לי הזכות המפוקפקת להיות עם שניהם במשך שנה שלמה. נתבקשתי על ידי אדם ברוך לתעד את המפגשים ביניהם לקראת ספר, בעיקר בביתו של רפי ובמסעות עמו בתל אביב. רוב המפגשים היו של מבוכה. ברוך לא הצליח לחלץ כמעט דבר מפיו של לביא, חוץ מהמנטרות שכולם כבר הכירו. הם לא העריכו זה את זה במיוחד, אפילו סלדו זה מזה. גם אם זו לא הסיבה הרשמית שהספר הזה לא יצא לבסוף, אני הייתי העדה השותקת שאליה הוזלפו דברי הבלע ומי האפסיים“.
בסופו של דבר, טוענת הימן, "אדם ברוך חשב שרפי לביא צייר בינוני ורפי לביא חשב שאדם ברוך אינו מבין שום דבר באמנות". בשונה מבריטברג סמל, הימן סבורה כי ברוך הבין היטב באמנות ובתרבות.
במובן מסוים, ואף שלזכותו של ברוך נזקפים כמה פרויקטים אמנותיים מובהקים ומקיפים, דבריה של בריטברג סמל מעידים כי הוא היה ונותר אאוטסיידר, אדם שלא צמח מהמסגרות האמנותיות, לא אחז בתפקיד אחד מובחן, ויותר מכך - מרבית הקריירה שלו התקיימה בתחומים שנחשבו סותרים לאמנות הטהרנית, המנותקת. כך היה בעיני רוב ההגמוניה האמנותית, שעמה נמנה לביא, ולא אחת אף שררה עוינות בין נציגיה לבין ברוך.
ואולם גרבוז חולק על שיוכו של ברוך במובהק לעולם התקשורת. "האמנות והספרות היו אלה שתפסו את המקום המרכזי בחייו. אני חושב שהעיתונות היתה מין טקטיקה שנקט; הכניס באמצעותה הרבה דברים וייבא ממנה הרבה דברים. זה לא תמיד נקלט או שרד, אך העובדה היא שבשנות ה-70 וה-80 העיתונות היתה בזכותו בית לאנשי אמנות וספרות. כל מפעל שעשה פנה אל האמנים“.
עם זאת מוסיף גרבוז: "אני לא חושב שאדם היה משפיע כמו שהיה נותן הבמה. הוא אף פעם לא הצליח או רצה להגדיר את עצמו. אף פעם לא הלך על משרת אוצר. ההשפעה שלו היתה מוגבלת כי הוא הקיף את עצמו בחומות הגנה. לצערי הרב, הוא אף פעם לא התחייב עד הסוף לאמנות. רק בספר על יחיאל שמי היה יותר מזה - זו אחת המחויבויות הגדולות של אדם".
גבעון מחזקת את דבריו של גרבוז, אך בלי סייג: "היתה לו מחויבות אדירה לאמנות”. את הביקורת שלפיה ברוך פנה לקהל רחב ובכך רידד את השיח על האמנות והפך אותו למצרך פופולרי, היא מבטלת בבוז: „על הפנייה לקהל הרחב יכולנו רק להודות לו. עד שלא נפתח ‘מוניטין’, אמנות היתה דיבור אזוטרי. הוא הגדיל מאוד את קהל האמנות".
האוצרת והחוקרת ד"ר טל בן צבי, שמכהנת כיום כמשנה לנשיאה בבצלאל, למדה אצל ברוך ואף לימדה לצדו כמה שנים בקמרה אובסקורה בתל אביב. היא דווקא כן מדגישה את ההיבט העיתונאי בגישתו - ורואה אותו בחיוב גם כחלק מגישתו לאמנות. “אחד הדברים המשמעותיים יותר בשבילו היה ההתכתבות עם תרבות פופולרית”, היא אומרת. “ערבוב שימושים, תרבות גבוהה ונמוכה, הטענה שהכל ראוי לנקודת מבט ביקורתית - זה היה הניו-ז'ורנליזם. אצל אדם תמיד היתה מחשבה עיתונאית שצריך לעניין, לספר סיפור, ליצור עמדה".
אף שקדמו ל”מושג” כתבי עת מקומיים לענייני אמנות, לדעתה הוא היה כתב העת הראשון כאן שעיצב וביסס את הטענה שדימוי ראוי לטקסט; „שהפרשנות היא טקסטואלית והטקסט הוא חומר לכשעצמו, עומד ליד הדימוי, מתייחס לדימוי אך לא היררכי לדימוי”. היא מוסיפה כי היה לו חשוב להפוך את האמנות לדבר שאפשר לקרוא עליו, להנגיש אותו.
אביב מדגישה כי התרומה של ברוך לאמנות הישראלית היתה ביכולתו ליצור ערכים מוסכמים: "בכמה מלים הוא יכול היה לקחת דמות ולסכם אותה כערך תרבותי“. בין השאר עשה זאת במאמרים בולטים על מרדכי ארדון ונפתלי בזם, שלפני כן היו למושאי השפלה והדרה בקרב קובעי הטון בשדה האמנות.
משחקי חתול ועכבר
הן ברוך הן לביא כתבו ביקורת אמנות. על אף הבדלי הסגנון, היו בכתיבתם כמה קווי דמיון - בראשם עמדת הכוח הבוטה. "אהבתי לקרוא אותו, למעט הבוטות שבה ירד על אנשים", אומר כלב, שעד היום שומר כל גזיר ביקורת ששמר לביא ומסר בידיו. בריטברג סמל מעלה את הסברה כי המאפיין של הגבריות הדומיננטית והכוחנית הוא שהקנה את הדמיון; "גם זה לא בטוח, אבל כנראה, בתקופה מסוימת הם היו שני שריפים בעיירה ושניהם השרו אווירה של פחד על שדה האמנות“, היא אומרת.
בכתיבתו על פעילותה כאוצרת, מספרת בריטברג סמל, ברוך הפך את עורו יותר מפעם אחת. "בהתחלה שיבח ונתן מחמאות. אך כשהשתלח - השתלח. או לא פחות מכך, התעלם. בסוג של זדון. יכולתי לדמיין את אדם כותב ומחייך לרגע כשהוא חושב שאני אקרא. מין משחקי חתול ועכבר כאלה", היא אומרת. אביב מאשרת כי יש ממש בתחושותיה של בריטברג סמל ומוסיפה כי במשך שנים שרר בין השניים מתח, שמעולם לא פג. „יריבות ועוינות”, היא מגדירה זאת, “קנאה וחוסר פרגון מצד שניהם“.
רשימות הביקורת של לביא הסתכמו לרוב בכמה שורות פסקניות ותמציתיות ועוררו סערה גדולה בקרב הקהילה. אילנה לביא, אלמנתו, מספרת כי “הרבה יחסים נותקו בגלל האמנות. כך למשל היה עם יואב בראל, שהיה חבר טוב: ברגע שהוא הפסיק לעשות את מה שרפי אהב כאמן והתחיל עם הפופים והצבעים, זה גווע. הוא לא היה יכול להיות חבר של מישהו בלי להגיד לו באופן פתוח וישיר מה הוא חושב על העבודה שלו".
ברוך כתב בספר ”מה נשמע בבית”: „רפי לביא הוא קוד במרחב התרבות הישראלי. הוא מזוהה עם מודרניזם. קוד של חירות נפשית גדולה. הלוואי שחירות זו היתה משפיעה על החיים הישראליים בכללותם. הקוד המציא את עצמו בשנות ה-60, ומכאן והלאה כבר הומצא על ידי הקהילה. עד היום הוא סוג של גורו. אין עוד גורו באמנות הישראלית", פסק.
גרבוז מדגיש כעת אף הוא את היסוד התקופתי: "כשמדברים על רפי צריך לדבר במבט לאחור, לשנות ה-60 כסיכוי אחרון של ישראל לנורמליות. רפי ייצג את זה. זו דלות החומר. בשנות ה-60 החברה היתה חילונית, דוגרית, בלתי מערבלת ומתחמקת כמו הדור הקודם. אם מישהו היה אומר לו אז שכעבור 20 שנה ישראל תהיה גזענית יותר, דתית יותר ולאומית יותר, הוא לא היה מבין על מה הוא מדבר. הלוואי שהיינו יכולים לחזור, לא לשנים אלא לשאיפה לנורמליות שהיתה שם".
במאמר ביקורת נרחב ומדויק שפירסמה אירית סגולי בכתב העת “מטעם” ב-2011 היא מציגה פרשנות אחרת של השנים ההן ומבטלת את דבריו של גרבוז, שאכן נדמים מיתממים: הרי בשנות ה-60 הגזענות שלטה כאן בכל, למשל זו שהופנתה כלפי מזרחים, היחס לנשים היה מחפיר והכיבוש היה לעובדה.
על הרקע הזה, כותבת סגולי, "תפקידו של לביא בבלימת הכוחות הרדיקליים שהחלו לצמוח בשדה האמנות הפלסטית בשנות ה-70, במיצגים ובפעולות שטח, בהקשרים פוליטיים אקולוגיים ומגדריים - היה עצום".
„אם אתם רוצים להפגין, תזרקו אבן ואל תעשו פלקטים", היה חוזר ואומר לתלמידיו. כמו כן לעג לאמנים כאביטל גבע, שלצד אמנים אחרים יצא בשנות ה-70 נגד הכיבוש והפגיעה בפלסטינים. לביא גם הירבה באמירות כגון „אמנות נשית לא קיימת... כל הדיבורים על אמנות נשית זה הבל גמור“.
עוד הרבה לפני סגולי, יצאה האמנית והאוצרת שרה חינסקי נגד שליטתו העצומה של לביא בשדה ובשיח. היא הפכה על פיה את תיאוריית דלות החומר וטענה, במאמרה המכונן "שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות בישראל" שפורסם ב-1993 בכתב העת ”תיאוריה וביקורת”, כי האמנות הישראלית המתוארת בה בעצם יישרה קו עם האידיאולוגיה של השלטון. „פתאום אנשים שנחשבו נורא שמאלנים, מתקדמים ואוונגרדים נהפכו בקריאה שלה למאשרי האידיאולוגיה הציונית, הכובשת", נזכר האמן לארי אברמסון לאחר מותה של חינסקי ב-2008.
חשיבותה של שוליות
כיצד ומדוע, בעצם, נהפכו רפי לביא ואדם ברוך, כל אחד בדרכו, לדמויות מרכזיות כל כך, וסביב כל אחד מהם נוצר למעשה פולחן אישיות? ומה היחס בין מעמדם זה לבין מידת השפעתם?
בשני המקרים מדובר ללא ספק באישיות כריזמטית וסוחפת. בשילוב עם עמדות הכוח והסמכות שרכשו עוד בצעירותם הם הצליחו לטבוע את חותמם ולהשפיע על רבים. על לביא אומרת שפירא: “היתה לו כריזמה של אמן גדול שיש לו גם אישיות דומיננטית, שעליו להאציל על אחרים מהדחף האמנותי שלו". גרבוז: „האם יש דוגמה נוספת של אדם שייסד מוסד? מוסד שנהיה אסכולה? הרי יש ביטוי של אסכולת המדרשה, תלמידי המדרשה ותלמידים של רפי". גבעון: „ההשפעה שלו היתה מכרעת. הוא היה אחראי לכל מה שהתפתח אחרי ’אופקים חדשים’ והלאה".
בריטברג סמל: „רפי קידם אמנות. הוא נתן כוח לקבוצה של אנשים. זו היתה תקופה שעולם האמנות היה שולי מאוד ושלא קנו אמנות. רפי נתן את ההרגשה שזו שוליות חשובה מאוד. שיש בה כוח. אז מה אם לא קונים, לך ללמד ותהיה חופשי ליצור. רפי הפוליטי התגלה בשלב מאוחר של חיי. עד אז חשבתי שרפי הוא מה שנקרא אז 'דוגרי'. בדיעבד מסתבר שהיתה גם ערמומיות ולא רק חיבות והערכות נטולות פניות".
האמן והאוצר דורון רבינא, כיום ראש המדרשה לאמנות, מציין את “המרכזיות של מושג הקהילה בתוך שדה האמנות, על כל הרע והטוב שבו. בתוך הקהילתיות של רפי לביא היה דגש חד משמעי על מקומיות, כולל התעלמות, אקטיבית לפעמים, מן החוץ. אפילו מבחינת אורחים, אמנים ותיאורטיקאים שהגיעו - או יותר נכון לא הגיעו - למדרשה. במלים אחרות, רפי חשב אמנות בעברית".
הן גרבוז, שהחליף את לביא בתפקיד ראש המדרשה, והן רבינא שבא אחרי גרבוז מדגישים את מודל האמן-מורה שייסד לביא. "רפי היה אחראי על ההתכה של עשיית אמנות שאפתנית והוראה של אמנות, כלומר הטמעת המושג אמן-מורה באופן הכי נחרץ ומובהק בארץ”, אומר רבינא.
בן צבי נזכרת בשיעור הראשון שלמדה אצל אדם ברוך בקמרה אובסקורה וברושם הרב שהוא הותיר עליה ועל בני כיתתה בלימודי האוצרות. כך, למשל, "באחד השיעורים הראשונים הוא הביא את אשר רוזנבלום (אביו, אע”א) והציגו כאספן אמנות. הוא עודד אותנו לשאול שאלות ביקורתיות על המוסריות של אספן אמנות, תפקידו ומחויבותו לחברה וכן הלאה. הוא בעצם הזמין אותנו להשתלח באבא שלו מבלי שידענו. המקרה הזה סימל דבר הרבה יותר עקרוני: את העובדה שאיש אינו חסין. כשמישהו בעמדה ממסדית-ציבורית, הוא לא חסין לביקורת, לא ניתן לומר 'זה אישי'. הוא כל הזמן קרא לנו לפרק את עמדת הכוח“.
באין הצלפות
מה נותר מעמדת הכוח של כל אחד מהם? האם השפעתם הגדולה בחייהם שרדה גם לאחר מותם? לביא, שחלה בסרטן הלבלב, הלך לעולמו בביתו בחודש מאי 2007, בן 70. ברוך נפטר גם כן בחודש מאי, כעבור שנה, בעקבות סיבוך של מחלת הסוכרת. הוא היה בן 63.
„אני לא בטוחה שרפי היה יכול לקיים היום את הפוזיציה של רפי”, אומרת גבעון. “כנראה שלא. הוא גם הפסיק ללמד, התרחק ממרכז הכוח היותר רציני שלו. כיום אין מקום לדמות של רפי, גם לא מסתמנים אמנים חדי חנית כמוהו".
נעמי אביב אומרת: „משמח לדעת שאולי כיום הכוח הזה ששניהם אחזו בו ביחידנות מתחלק על פני כמה מוקדים ולא נשאר כולו בידי אדם אחד שנדמה כי הוא חורץ גורלותיהם של אנשים; גדודי תלמידים שלא זכו להערכתו וספגו קיתונות של בוז בשיעורים”.
מיכל הימן: „שניהם חסרים לי. צר לי שאינם, אך העדר הצלפותיהם מיטיב לדעתי עם שדה האמנות, מפני שהדבר מאפשר ריבוי קולות. שניהם לא ידעו למתן את כוחם הרב”.
רבינא מתאר זאת כך: "המקום והניהול של רפי, הסמכות והכוח של תפישת העולם שלו נשענו על כריזמה. היום, בעולם פחות מיתולוגי ויותר הטרוגני מבחינה אידיאולוגית, זה לא היה יכול להספיק”. כיום, לדבריו, “יש מקום גם לתפישות שסותרות את תפישת עולמו של רפי. במובן הזה נוצר מקום יותר מעניין, סוער, פולמוסי ודמוקרטי".
דברים אלה עשויים גם להסביר, חלקית לפחות, מדוע גם ללביא וגם לברוך אין בעצם יורשים כיום - אישיות דומיננטית במיוחד בשדה האמנות המקומי, כזו שעל פיה יישק דבר. יש המייחסים זאת לשינויים שיצרו ההתפתחויות הטכנולוגיות והגלובליזציה: בעשורים שבהם פעלו השניים הידע והמידע לא היו לא היו נחלת הכלל. לביא, אף שמיעט לצאת את הארץ, נהג להתעדכן בנעשה מעבר לים בעזרת מנויים על כתבי עת מחו”ל. את הידע שרכש חלק בנדיבות אך תוך כדי ביסוס מעמדו כיודע דבר. כיום, ידע שפעם היה ייחודי נגיש לכל במחשב.
אשר לברוך, כאשר נסע לניו יורק בתחילת שנות ה-70 הוא היה בעיני רבים לשגריר של עולם האמנות הישראלי שם. הוא דיווח משם, פתח חלון לתקופה מסעירה וייבא לישראל מושגים כמו “גיבור תרבות”, למשל; אולי מושג שהיה רוצה כי ישמש לתיאורו שלו יום אחד. וכמובן, הוא הביא לארץ את בשורת הניו-ג’ורנליזם.
ככל שנקפו השנים, ישראלים רבים יותר רכשו השכלה בארץ וגם בחו”ל, התוודעו למורים אחרים, ועמדתם של לביא וברוך התערערה. הניו-ג’ורנליזם אינו זקוק כיום לגורו: הוא חי ובועט באינספור בלוגים.
גם בשדה האמנות לא קמה דמות שהיתה למוסד בפני עצמו כלביא בשעתו. היו ניסיונות כאלה, אך הם לא צלחו. כך נחום טבת ועדו בראל, שעמדו בזמנים שונים בראש המחלקה לאמנות בבצלאל. שניהם היו תלמידים של רפי לביא. אף אחד מהם לא נהפך לרפי לביא.
ממשיך דרך אחר, אולי טבעי של לביא הוא גרבוז, אך נדמה כי הוא לא רוצה או לא יכול להיות דמות כה דומיננטית, בוודאי לא כה בוטה. גרבוז הוא חביב הקהל, נהנה להצחיק ומנסה להרשים. גם העמדות הפוליטיות שלו רדיקליות רק לכאורה.
ובכלל, אם בעבר דמויות מקומיות היו לגיבורי תרבות בעיני סטודנטים ואמנים צעירים, כיום אלה נושאים עיניהם בעיקר לחו”ל. אוצרי הביאנלות הבינלאומיות וכוכבי-העל בשמי האמנות הם הדוגמה להצלחה. אנשים לא באים לפתיחת תערוכה בכפכפים וחולצה מוכתמת, אלא כמו ליום עסקים בבורסה. הגלובליזציה שברה את הלוקליזציה.
לאדם ברוך בפירוש אין יורש. יש מי שרואים עצמם ממשיכי דרכו, אך אין שותפים לדעתם זו. כך לדוגמה רון מיברג, שהסרט שהוציא על ברוך שנה לאחר פטירתו, “מות האדמו”ר”, גורס ששניהם קורצו מאותו החומר ועוסק במיברג לא פחות מאשר בברוך. גם ניסיונו של מיברג לעשות מעשה נחרץ וחדש בעיתונות, במגזין המקוון “אחר“, קרס.
האוצרת מורן שוב, שעבדה עם ברוך במשך כעשור על פרויקטים שונים שלו וכיום אחראית על עיזבונו לצד אלמנתו שירה אביעד,
מזכירה את הגיליון "לזכר המתים, למען החיים" שיזם וערך ברוך ב-1996 והוציא ביוזמה משותפת של עיתון “העיר” וקמרה אובסקורה. „1986-96 היה העשור הרע בחיי קהילת התרבות התל-אביבית: 51 יוצרים ואנשי רוח מתו במהלכו, בטרם עת, באמצע החיים. זכרם נשכח במהירות. דחוסים ב’קבר אחים’ הולך ונעלם. האם אנחנו נשאבים אל ‘חיים ללא היסטוריה’? האם תל אביב מאבדת את זיכרונה? הצדעה לאנשים שעשו את תל אביב. ניסיון לחסום את השיכחה", כתב ברוך בשער הגיליון.
„אחד הדברים שהעסיקו את אדם - ולבי שבור שכיום זה מוכיח את עצמו - הוא ששוכחים את המתים”, אומרת שוב. “הוא היה מעלה טקסטים שמזכירים מי היו האנשים - חוויות של אנשים שעקבו והושפעו מאנשי תרבות וממספרי סיפורים - כדי להבין מהו המקום שלהם בתרבות הישראלית ולהנציח אותם".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-6 חודשים שלום מגי
לא הבנתי למה הכוונה קישור "חסום"
לחצתי על הקישור ונכנסתי לכל הכתבה בקלות.
אם תרצי אשמח להעתיק (4 עמודים) ולהעלות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים היי רותי מי שאינו מנוי של הארץ לא יכול לקרוא באתר את הכתבה. ולכן פניתי לחמדת שתסייע לי גם להינות מהכתבה נעמה 38 (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים אני לא מנויה ומצליחה לקרוא כל כתבה - אולי בגלל שהאתר הזה במועדפים שלי בלפ, באפליקציה באייפון ובמעקב אצלי בכל מדיה אפשרית? Hill
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים יקירתי אני מנסה יום יום הכל מיני כתבות אני חסומה לחלוטין. את בורכת ( תמיד טענתי שיש לך את זה:) נעמה 38
עכשיו כדאי שתנצלי את הכוח לקרוא את הכתבה שביקשתי, אם ןלא מטעמי תרבות אז לזכרו של גיבור תרבות וגבר הורס שהלך לעולמו בטרם עת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים נעמתי -אך אך...אדם ברוך הוא יצירה מקורית ובלעדית של האלוהים .הוא לא עשה העתקים ממנו ..... חמדת (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים אתמול בטקס הדלקת המשואות התחזקה בי התחושה שרינו צרור יכול וראוי להיות יורשו נעמה 38
ראו בדבריו של צרור שהוא ירש ממנו את ההשקפה ואת הערכים הנכונים. זה ניחם אותי לדעת שהשפעתו אינה פגה מעולם התרבות והתקשורת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים אקרא (רק כי סבלת בקוראך את יצירת הגאונות 'יער נורווגי' , בהמלצתי) Hill
סתם, אני תמיד אוהבת להיחשף לחלקים חדשים בתרבות, ומודה לך על תרומתך בעניין.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים אם את נכנסת ויוצאת מיערות שחורים כאלה בדילוגים יש הרבה מה ללמוד ממך. נעמה 38 (ל"ת)
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים זה נכון מה שאת אומרת, אבל אני חושבת שזה רק לגבי המהדורה הדיגיטלית. בכל אופן אני לא מנוייה וקראתי ללא בעייה. תודה . מגי (ל"ת)
-
-
-
