פורומים » תקרא לי סיפור
אוהבים להקריא? אוהבים שמקריאים לכם? חברים בחוג קריאה? רוצים לתת פידבק לחבר שמקריא באתר?
מאגר קטעים מספרים לשמיעה
כתיבת הודעה חדשה בפורום תקרא לי סיפור
» נצפה 81964 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים סופרת (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה" -ההמשך של המבוא.. סופרת
מסע החיים לעולם לא קל או פשוט, ביוגרפיה אנושית – לא כל שכן. למצוא מכנה משותף כאשר כל אירוע עומד בפני עצמו, זו משימה כבדה.
את ההשראה להחלמה ינקתי מתוך התהליך שהיה שונה מאדם לאדם ומזמן לזמן. לא הקלתי ראש כאשר תיארתי הכחשה, חוסר רצון מובהק להגדיר כפייתיות מכל סוג שהוא כמחלה, כי לרבים היא נראית רחוקה מכדי הזדהות והתעניינות. אבל האמת שהיא די קרובה לכל אחד מאתנו בשביל לגרום לכך שנחשוב גם על עצמנו.
חיים בריאים טומנים בקרבם תמונה של ידע אישי רב, ותמונת נגטיב הנמצאת בפרטים הקטנים השזורים בהמון כאב, בדידות, געגועים לאהבה ולאושר הנכסף. בכל רגע ורגע החיים נעים לצד זה או אחר כמו רכבת הרים מתונה, ורק לפעמים תופסים תאוצה כמו רכבת אוריינט אקספרס מהירה.
הפרק הראשון פותח בתיאור המאבק הפנימי בין הכמיהה ההרסנית לבין הרצון להשתחרר מכבליה. הפרקים הבאים מתארים את התשוקה המתפרצת שמשלחת את זרועותיה לכל תחום ותחום בחיים ובכך מפרה את האיזון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-ההמשך של המבוא. סופרת
המיקוד בספר הוא על ההתמכרות לאכילה שיכולה לגרום למוות, אך לפעמים, בחיים כמו בחיים, מתרחשת גלישה לתחומי התמכרות אחרים כי כל פעולה הרסנית זקוקה לרקע תומך או מנוגד. כמה מהמעשים נעשו לא באופן ההולם ביותר, אך הכמיהה היא ביטוי לחוסר אונים וצורכת המון מאמץ רק על מנת לחיות ולשרוד בדרך הנאותה.
אחדות מהדמויות לקחו צעדים ארוכים ועצרו את האוויר כדי להעריך נכונה מה נחוץ להם על מנת פשוט לנשום נכון. נוסף על כך סביבתם הטבעית של מרבית האנשים רחשה סיפורים דומים ומקבילים וסיפור רדף סיפור והציף וסחף את כולם פעם מעלה ולרוב מטה.
יותר מזה, הקשים הגדולים תמיד היו צעד אחד לפני הניסיון ובמוקדם או במאוחר כולם גילו את חשיבותה של הענווה, כי רק סדר עדיפות נטול אגו הוביל אותם אל האושר ולו לרגעים מספר.
רבות מהדמויות לקחו סיכונים, ולא תמיד ניתבו את חייהם לכיוונים מקובלים, הן העדיפו את השמירה על מעטה הסודיות רק על מנת לשמור על חירותם, אך גם זה לעולם לא העניק להם ביטחון מוחלט. קומץ של ידענים המייעצים "דברו אמת ואת כל האמת", שחררו את לשונם החדה על חשבונם, השתמשו בדברי חנופה ובכך גרמו באופן בלתי נמנע להופעת כאב גדול אף יותר.
סימני ספק רבים חיברו בין הפרקים.
האם ההכחשה יכולה לגרום לנזק, ומה היא חלקה של החשיפה בתהליך הריפוי?
סימני ספק אלה שיקפו את המאמץ שהושקע באיזון השגרה על מנת להסדיר את פסיפס התרחשותם של האירועים. המושג "שום דבר לא מובן מאליו" הוביל אותי לחשיבה כי השגרה היא הברכה וההרפתקה הכי חשובה בחיים...
דרך ביוגרפיה אנושית תיארתי מגוון רחב של דמויות, את אותם הגיבורים שנכנסו לפינה שבה האפשרות היחידה שנותרה להם כדי להינצל הייתה להעמיק ולהיאחז באחיזת עיניים, אך בכך הם הלכו לאיבוד יותר מפעם אחת; או אלה שבתוך עמם ישבו והתנהגו כפני הדור כאשר ניסו כל דרך, ברי המזל שבהם אכן הצליחו, אחרים קרסו תחת הקשיים; והנותרים, הרוב הדומם, אספו את החבלות, שיקמו את ביטחונם הפנימי המרוסק, התעשתו התחשלו ובנו את עצמם שוב ושוב מחדש.
מרבית הדמויות נאלצו לעתים גם בעל כורחן לשהות ולהתעכב באי אילו מפעולות החיים ורק בחלוף הזמן התפנו לחצות את הקווים כדי לבנות לעצמם מציאות הולמת וסבירה, גם אחרי שהקשרים המשמעותיים שבחייהם אבדו לנצח.
אך רק אלה שהסכימו לוותר ויתור מוחלט על נוקשות עצמית ותלות חברתית לטובת הסובלנות והפתיחות האישית חוו שינויים משמעותיים.
לוסי, הגיבורה הראשית היא רק אחת מתוך אותם ברי המזל.... היא רכשה לעצמה אורח חיים בריא אשר העניק לה לא רק גוף אנושי, אלא אפשר לה את הצעד הראשון במסע לגילוי מסכת האושר.
היא גילתה כי האושר וההצלחה נמצאו בפרטים הקטנים, בקול הפנימי, במילים הרכות ובנחמות הקטנות...
אלה שהצליחו כמוה, הפנימו את תהליך השינוי האישי, סילקו את התלות בכמיהה והחליפו אותה באהבה עצמית וכך זיהו בברור כיצד ואיפה נפערו החורים ברשת תמיכה של החיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-ההמשך של המבוא-סוף סופרת
כל המצבים שמתרחשים בחיים ניכרים בהשפעתם, הן אלה המוצלחים והן אלה שאינם מוצלחים, אך בייחוד גדלה השפעתם של הבלתי נשלטים שגורמים לתחושה של אי־נוחות או אי־ודאות כי הם מעמידים את הכוונות הטובות ואף את המעשים המהססים על מצע לא יציב.
הניסיון הוכיח כי לא בהכרח מה שנראה טוב הוא טוב ומה שמריח רע הוא רע, ואחיזה בסודות או לחלופין חשיפת האמת לא תמיד עמדו במבחן התוצאה.
רק האהבה וקבלה עצמית ללא כל תנאי גרמה לשינוי התמונה ובאורח פלא העלימה את הכאב והביאה את השלווה.
אשר לי, מעולם לא הייתי יותר מפוכחת כמו ביום שבו כתבתי את המילה האחרונה, רכנתי על מקשי המחשב מעט מיוסרת, כי עז היה רצוני לסיים את העלילה בשיאה הטוב. לפתע ראיתי את רעיון הסיום באופק שהשתרע מול חלוני, זה היה הדבר הדמיוני מכול, והוא התרחש מול עיניי המשתאות, השורות הראויות עלו מעצמן, הן עלו מתוך הדמדומים.
חוויתי הארה שונה ואחרת... ראיתי את השמש האדומה והלוהטת, היא התקרבה ואז התרחקה באיטיות ושקעה במרחבים.
בדרכה היא הותירה שובל של אור שחצה את החושך.
החיים ניצחו את הריקנות...
לרגע קט חשתי חולשה קלה, אך מיד האירה בי הבנה גדולה שמתוך שובל האור המסנוור בקע מסר שקט ומאוד מדויק אשר עמד ויעמוד במבחן כל הזמנים:
התקווה היא בת בריתנו כל עוד הנשמה באפנו!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים שמות הפרקים-הספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
כרישים ערים גם בלילה
חכו נא עוד רגע
צעד 1 - העיר האסורה
צעד 2 - פסיפס מצוי
צעד 3 - עבודה בעיניים
צעד 4 - החלום מחוץ למקרר
צעד 5 - מסע בין כוכבים
צעד 6 - מקום בזמן
כעבור שלוש שנים
צעד 7 - נעלי עקב
צעד 8 - חור ברשת תמיכה
צעד 9 - מפתח בחור המנעול
צעד 10 – כאוס או סליחה
צעד 11 - למרות הכול
צעד 12 - עיר המלכים
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הפרק הראשון בספר "כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על הצעד הראשון מתוך התוכנית אכלני יתר אנונימיים. סופרת
מה אומר הצעד:-הודינו שאנו חסרי אונים מול האובל,שאבדה לנו השליטה על חיינו.
אני מאמינה שכולנו עושים כמיטב יכולתינו,אך האם אכן כך?י
הרי יש לי אמות מידה לגבי כול נושא,אך האם אני לא שופטת את עצמי ביתר חומרה או לחלופין כועסת על עצמי מעל למקובל,עלי להיות הוגנת,להניח לשלמות הדמיונית,ולהעניק לעצמי אותה מידה של יחס הוגן כמו שאני משתדלת להעניק לסובבים אותי.
תהנו מהצעד הראשון-"העיר האסורה"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר "כרישים ערים גם בלילה"- פרק ראשון-העיר האסורה,עמוד ראשון,תהנו סופרת
צעד 1 - העיר האסורה
"האושר הוא מסע של רגעים, לא יעד נכסף"
תדהמה ומבוכה אחזו בי כאשר קראתי את המילים.
המפתח להבנה היה טמון במשפט הזה,זו הייתה המחשבה שעלתה מתוכי כאשר התקרבתי וראיתי את הכרזה הכתובה והממוסגרת שהייתה תלויה על הקיר שממול למפתנה של הדלת הראשית.
אך מיד חלפה בי מחשבה חילופית, הרי ביום היוולדנו צוידנו ברשימה לבחירה ואני דרכתי על מפתנה של דלת שבה בחרתי מתוך דף החיים.
נעצתי את המפתח ותוך סיבובו עלו במוחי שאלות ללא מענה, שאלות רבות מספור:
האם בתוך העולם כולו זה המקום שבו עלי להיות באותו הרגע?
איפה באמת נמצאת השייכות שלי?
האם באמת הזדהיתי עם הדמויות שחיו ונשמו בבית המדהים שעמד מולי?
מה לגבי הכמיהה ליצירת קשר? האם היא מושפעת מהסביבה, ובמקרה שלי,האם תשוקתי גדלה בעקבות דמותם וצלמם של דירי הבית המיתולוגיים, ובכך גרמה לי להעמיק במערכת היחסים שבניתי?
האם הרצון למלא את החסר הוא הגורל המשותף לי ולדמות מיתולוגית הדוכסית לוסיאנה?
אכן אין ספק כי מחשבותיי היו מוזרות, אך הן היו הסוד הפרטי שלי, מעין מחשבות פילוסופיות ביני ובין גבר חלומותיי, שוריק. המחשבות האלה החלו מאז גילינו את צרור המכתבים, שאף אחרי מאתיים שנה הפיץ ריח טוב, ובעיקר אחרי שקראנו יחד את ההיסטוריה המופלאה של הדיירים שהתאכסנו בבית הנהדר שנעמדתי בפתחו.
כאמור נכנסתי פנימה כבעלת בית מבלי לצלצל בפעמון, לא היה לי כל צורך בכך, היה לי מפתח ולא הייתה מרוצה יותר ממני.
הערכתי מאוד את העובדה שהיה ברשותי מפתח פרטי וכאשר אחזתי בו, הבנתי כי זה לא היה דבר מובן מאליו. אני ושוריק עברנו כל כך הרבה חוויות מאז הכרנו, והיו לי הרבה דברים להודות עליהם.
מאז ומתמיד הייתה בי מודעת לכך שבחיי האהבה שלי עשיתי לא מעט טעויות ואולי גם הרפתקה זו הייתה אחת מהן, אך שוריק הצליח לפתוח בפני דף חדש ובכך פיצה אותי על הטעויות שעשיתי ועל הכאב שגרמתי לעצמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך ...תהנו. סופרת
טעויות שעשיתי ועל הכאב שגרמתי לעצמי.
קשה היה להאמין שביחסו אלי נכרך הכול סביבי ולמעני, מעולם לא ציפיתי לקבל את כל היחס המיוחד הזה.
אף על פי שקשר האהבה בינינו דמה לעיר אסורה, הוא שינה בעבורי את פני הדברים, טרף את הקלפים ויצר שגרה חדשה שדרכה למדתי להעריך ולהכיר את עצמי, את גופי ואת נפשי. והאמת חייבת הייתה להיאמר שבמוקדם או במאוחר מישהו היה חייב לעשות בעבורי את המעשה, אני כבר מזמן לא ממש עשיתי את העבודה הנחוצה...
שוריק כונה בפי עמיתיו וחבריו עורכי הדין אלכסנדר, זה היה שמו הרשמי, הוא ייצג דמות של גבר שריתקה אליו אנשים בכל אירוע חברתי. אך לי היה ברור כי הרבה השתנה בו בזכות ההשפעה העצומה שלי עליו, וכך יצא שהשגרה החדשה שנוצרה הפכה את חיינו לאין־ספור הזדמנויות מרגשות, בשבילו וגם עבורי בשבילי...
גם באותו יום כמו בכל הפעמים שבהן הגעתי לבקרו נפתח לי בית החזה והתרחבו לי הריאות, מצב אשר אפשר לי לנשום באופן חופשי. כמו תמיד התחלתי לדלג בין חדרי הבית כדי לספוג את תחושת המקום עד תום, כך זה היה כל פעם מחדש, פעימות לבי התחזקו כאשר שמעתי ברקע את קולות פעמוני הכנסייה שצלצלו בעוצמה רבה ובצליל חד מאוד פעם אחר פעם.
פנימיותו של הבית שמרה היטב על צביונו למרות היותו עתיק מאוד, חזית הבית פנתה לסמטה צדדית, אך גם זווית זו לא הסתירה את הרחוב שנשק לנמל, לים הפתוח, למרחבים... טוב, אולי רק הסתירה קמעה.
דלת הכניסה לבית רק נראתה מאוד כבדה ומתנשאת בגאון אל על, כי האותיות שנחרטו עליה היו רכות וברורות בצבע נחושת חם ומלטף:
ברוכים הבאים למשפחת כגן מר ישראל וגברת מרילין.
שוריק חזר וטען כי הרצון שלו לגור בבית הפך סוג של קמע בעיניו ולכן החליט להשאיר את החריטה על דלת הכניסה.
לא פעם תהיתי האם הזמן עצר מלכת או שהוא זז במעגלים ועבר מדור לדור?
התקשיתי מאוד לחכות בסבלנות כדי לראות את ההפתעה שתכנן בעבורי אך חיכיתי בסבלנות לקריאתו של שוריק.
מתחילת היכרותנו חשתי התרגשות גדולה מהמחוות הקטנות שמהם הורכבו היחסים שלנו, אף שמאז ומתמיד הופנמה בי הדעה הרווחת שיחסים כמו שלנו, לעולם יהיו הרפתקה לא הולמת.
מעולם לא הודיתי בכך ובוודאי לא הסכמתי לכך בקלות, אף שזאת הייתה הרכילות הכי צפויה בשיחות חולין בין האנשים וכמעט בכל חוג חברתי.
לדעתי דווקא ההפך הא הנכון...
בכלל חשבתי בצורה אחרת לגמרי בנושא, ודווקא הדבר שאותו היה לי קשה מכול לקבל היה היחס הטוב בזוגיות שלנו... קשר שנראה כמו חלום גם באורו המסנוור של יום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך ...תהנו... סופרת
האמון שפיתחנו זה בזה הגיע רחוק מאוד ועמוק מאוד.
נזכרתי שבאותו בוקר, ממש לפני לכתנו לעבודה, דורון, בעלי, שאל אותי בנועם רב וקולו שקט כתמיד:
"מה דעתך לרענן קצת את מראה חדר השינה שלנו, מצאתי את התמונה הזאת ותראי כמה היא יפה, וחשבתי שאולי...."
הבטתי בתמונה שבה אחז, הוא מצא אותה במגרה שאחסנה את זיכרונות העבר, בתמונה נראינו מחויכים, מאושרים, חתן וכלה של יום נישואים...
כן!
היא צברה מעט אבק ודורון רצה למסגר אותה ובי חלחלה באותו רגע תחושה מוזרה. אני האמונה מאז ומתמיד על מיון, ארגון וסידור המגרות, והנה התחלפו היוצרות, מוזר יהיה לתלות אותה פתאום, ואז להתעורר בבוקר ולראותה מולנו.
היה בתמונה משהו קסום שהזכיר עולמות אחרים, כן, התמונה זרקה אותי לאי שם, לזמן אחר. לתקופה שבה היה לי כוח רצון והרגלי אכילה נכונים, שליטה עצמית וידיעה ברורה כיצד לנהל את חיי, להחליט החלטות בפשטות, ולדעת, מה הוא הטוב ביותר בעבורי.
האם זה עדיין היה רצוני לראות את התזכורת של אותה תקופה יום ביומו?
לא נראה לי...
אף על פי שאני היא זו שתמיד עשתה את מה שאחרים לא העזו אפילו לחשוב עליו, אך לראות מול העיניים תמונה מלאה בתקווה היה קצת יותר מדי אפילו בשבילי, נראה לי בוטה מדי לראות אותה מתנוססת בגאון, בשלב זה של חיי.
לפתע הכתה בי המחשבה...
הנה שוב התמלאתי דאגה מעבר לנחוץ ועוד בגלל תמונה, הרי את הקפה של בוקר שבת,שתינו רק בפינת האוכל, ושם תלויה תמונה שרות, חברת ילדותי, ציירה עבורנו. יצירה אבסטרקטית ללא משמעות מוגדרת, מהתקופה שבה היא בעצמה חיפשה את הכיוון, זו הייתה מתנה ממנה, לכן לא היה כל ספק כי היא התמונה המתאימה להסתכל בה בתחילתו של יום חדש.
הפסקתי לדלג והתיישבתי בכורסה שסמוך לה הדום לרגליים, מולי השתרע הים הגדול. נהניתי מתחושת שגרה נעימה ובטוחה, שמחתי שחשתי כך למרות רגשות האשם, שהבעתי בחילופי הדברים האחרונים שניהלנו אני ושוריק.
השיחה הייתה קצרה, אך הוא לא ויתר ושאל את השאלה הגדולה שאותה שאל כבר לא פעם, אך באותה שיחת טלפון קולו הפך גרוני ועמוק עוד יותר וגם רעד במעט באופן מפתיע:
כן, השאלה שחזרה על עצמה, הממה אותי מאוד.
"לוסי..." שמעתי אותו לוחש "עד להיכן את מוכנה להגיע בקשר האהבה הסודי שלנו?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך,...עמוד-8-תהנו.... סופרת
היה עלי להודות ללא בושה כי השאלה בלבלה אותי ולכן נותרה ללא מענה, אך באותו רגע שבו הופנה מבטי לעבר הים הגדול שנשקף מחלון ביתו, חשתי את האור, וראיתי אחרת, בייחוד אחרי שרצתי בדילוגים בין חדרי הבית המעוצבים.
הייתה לי תשובה מוכנה והיא התנגנה במוחי לאורו של יום:
"כן, נראה לי שאוכל לרוץ למרחקים ארוכים כי יש בי ההתרגשות מהסוג המתאים למצב בו אני שרויה."
לצערי לא הבנתי למה בלילות חשתי אחרת, והפיתוי לחוויה דרמטית מחוץ למסגרת נישואים לא היטיב איתי, ומאין נבעה הדאגה באשר למה שיקרה כאשר ארצה לחזור הביתה לתמיד.
מה היה בשבילי המושג "מסגרת" והאם זה היה פריט שנשמר אך ורק כדי למסגר תמונות?
מתוך קריאה קבועה בדיונים בעד ונגד שנעשו בנושא, הבנתי שישנה אפשרות סבירה שאחרי פרק זמן קצר ההרפתקה תסתיים ואחזור לחיק המשפחה. לאחרונה קראתי סקר מקיף שנעשה בסטודנטים מתמחים בפסיכולוגיה באוניברסיטת קיי היוקרתית בצפון ארצות הברית. המאמר היה ארוך והציג שאלון שהקיף מספר גדול של זוגות, והמסקנה הייתה ודאית בהחלט כי רק קשרים מעטים מתחזקים מחוץ למסגרת ואילו רוב הקשרים מתפרקים בתום ארבע שנים.
רות התרעמה על כך לא אחת, אף שבמרבית הנושאים שררה בנינו הסכמה. בנושא זה טענה שכל צורת החשיבה שלי השתנתה מאוד, ובהחלט השתנתה לרעה... הספקנות שלה גרמה לי לא אחת לתהות האם אפשר למצוא את האושר האישי כאשר כל שינויי בחיים כרסם וטלטל את השגרה והפך את הכול לדרמטי ומסובך אף ויותר.
בלבי ידעתי כי רות ידידתי צדקה, בעצמי הבנתי כי חיי עברו טלטלה.
אך כיצד אפשר היה להתנהג אחרת אם החיים עצמם היו מסע וכל פסיעה, ולו הקטנה ביותר, שינתה את המסלול למצב של "אל־חזור", אז ברור שאהבה גדולה זרקה אותי רחוק מאוד.
אז מה אפשר לעשות, להישאר ללא תזוזה כדי למנוע את האי־שקט?
תנומה קלה אחזה בי הרגשתי נפלא.
צר היה לי, כי לא כך היו פני הדברים. כאשר חזרתי הביתה משהו השתנה ושיבש את השגרה האחרת ובכך הפך את החיים קשים יותר.
תהיתי, האם יצאתי מהאיזון?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-7 חודשים how i got my love home isabella765
אני מצטער להעלות את זה לאינטרנט אבל אין לי ברירה. האם מעולם לא האמנתי בכישופי אהבה או לחשים עד שפגשתי את הקוסם ההוא כשביקרתי את חבר שלי בישראל לפסגה עסקית השנה. אני פוגש אדם בשם ד"ר אלאבה היה ממש חזק, והוא יכול היה לעזור עם לחשים שיחזירו את האבודים, האוהבים וכסף הקסם, קסם או קסם עבור עבודה טובה או אושר. אני שמח עכשיו. אני מעידה כי הגבר שרציתי להתחתן איתו עזב אותי 5 שבועות לפני החתונה והחיים שלי התהפכו בגלל שהקשר שלנו נמשך 3 שנים. מאוד אהבתי אותו, אבל אמא שלו הייתה נגדנו ולא הייתה לו עבודה בשכר טוב. כשפגשתי את הקוסם הזה, סיפרתי לו מה קרה והסברתי לו את המצב. בהתחלה התלבטתי וחשדנית, אבל פשוט ניסיתי. ובעוד יומיים, כשחזרתי לגרמניה, התקשר אלי חבר (היום בעל) ובא אליי והתנצלתי שהכל סודר עם אמו ומשפחתו וקיבלתי ראיון עבודה חדש להתחתן. לא האמנתי כי ד"ר אלאבה רק שאל את השם שלי ואת השם של החבר שלי וכל מה שרציתי. ובכן, עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה והחיים שלנו השתפרו בהרבה. המייל שלו הוא: עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה והחיים שלנו נעשו הרבה יותר טובים. המייל שלו הוא: עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה והחיים שלנו נעשו הרבה יותר טובים. האימייל שלו הוא: dralaba3000@gmail.com אתה יכול גם ליצור איתו קשר דרך WhatsApp / viber עם המספר הזה +1(425) 477-2744
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך...עמוד 9.תהנו. סופרת
ספק ישנה ספק ערה חשבתי לעצמי, הדברים הפכו לא ברורים כל כך, הרי כאשר חזרתי הביתה עדיין הייתי מלאה כוח, שמחה ומצב רוח נמרץ, לפחות בהתחלה, וזה תמיד היה כך אז אולי המצב הזה טוב בשבילי?
רכות עטפה אותי ונישאתי על גלי האושר, כך זה תמיד כי קרני השמש היטיבו איתי, חבל שהכול השתנה כאשר החושך כיבה את האור. אז חיפשתי נחמה בחפיסות רכות של שוקולד ומעולם לא עצרתי בחבילה אחת, אכלתי הרבה שוקולד, שתיים־שלוש חפיסות ממולאות במחית תות שדה טעים.
השוקולד הרס ועווית את גופי ללא היכר איבדתי את זהותי והשתייכותי, והרי כל אדם זקוק לכתובת עדכנית קבועה ומוגנת.
לפתע חשתי אי־נוחות לשבת מול הים בסביבה כה נהדרת ולהודות בכל אותן המחשבות האפלות, ובמה שעוללתי לעצמי,יום־יום, הרי חשבתי את עצמי מאושרת ונינוחה ביחסים, באהבה, היה לי כה הרבה להודות עליו...
"למה?"
מה באמת עושה לי טוב ומה גורם להשלכות גרועות אחר כך?
ללא התראה הופיעו כמויות אדירות של רגשות אשמה והעירו אותי לחלוטין.
"הוי סוף כל סוף מצאתי אותך, מול הים האין־סופי מחכה לי..." את המילים שמעתי מרחוק כאשר שוריק התקרב בצעדים קלים:
"כן יש בעולם הזה מישהו שיעשה הכול בשבילך," כך לחש לי שוריק אהובי בשמחה לא מוסתרת. חיבוקו עמעם את קולות החרדה אשר השתוללו בתוכי, כך זה קרה תמיד, כאשר חשתי את גופו המלטף סמוך לגופי, הקול הפנימי השתתק בתוכי.
"אל תחשבי על כלום, קחי לך את כל הזמן שהעולם נותן גם מעבר לנקודה שבה מרגישים רע..."
שוריק הוא גבר מלהיב ותמיד מלא מרץ.
"הכנתי לנו הפתעה גדולה, לכן לא התייצבתי לקבלך בפתח הבית, רציתי לאפשר לך לחפש ולמצוא בעצמך את הדרך לאושר, הדרך שמובילה לתוך ביתי, דרך אשר תמיד תהיה פנויה עבורך ותמיד תהיה תלויה רק בך וברצונך."
כן, פניו של שוריק אופיינו בהבעה קבועה של "אני יודע", הוא היה חד עין עד מאוד ולכן בכל פעם שהאזנתי לו או הבטתי בו התרסקתי בזרועותיו בבכי פנימי גדול שלא נראה לעין ובדמעות, שאי אפשר לכנות אותן מתוקות, הן תמיד זלגו וזלגו זו אחר זו.
התחבקנו וידעתי כי יחסינו היו מסע מיוחד, המסע דומה מאוד אצל שנינו, גם אם לכל אחד מאתנו הרגלי חיים שונים.
מיום ליום הצפייה לדברים גדולים הלכה והתגברה ביחסים שלנו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 10,תהנו. סופרת
כן, התחושה הייתה מדהימה ומיד התמלאתי תקווה לבאות, כך חשתי סמוך לתנוך אוזנו כאשר חפנתי את ראשי בתוך הזיפים שבפניו.
שוריק הביט עמוק לתוך עיני ואמר:
"תהליך,הכול רק תהליך."
מעניין, כך הרהרתי לתוך לעצמי, תמיד הייתי בטוחה שהכול טוב ולאחר זמן גיליתי שהיו טעיות לא מעטות.
האם כך גם? עתידים להיראות לי גם היחסים שלנו, תמהתי?
כאשר חשבתי את מחשבותי, שוריק נשאר בשלו ומלמל:
"הכול היה ונשאר תהליך וזה הוא כל הדבר כולו." ואז ביקש ממני "סבלנות ילדה יפה!"
מיום ליום שוריק הפך לאמיץ יותר ויותר, או שהוא פשוט העמיד פנים, כי לא כל גבר היה מקבל בברכה את מצבי הרוח המשתנים שבהם הייתי שרויה בייחוד באותה תקופה.
האמת, גם דורון בעלי קיבל אותי ללא תלונות..
דבר אחד נוסף היה עלי לומר לזכותו של שוריק שלי, תמיד התקבלתי בברכה הן בנפשו והן בביתו.
בכל זאת ספק ניקר בי ולא הרפה, האם ייתכן שהלכתי מעט לאיבוד?
בסתר לבי ידעתי כי האהבה הגדולה הזאת הייתה בעבורי קרון נסיעה מפואר לעיר אסורה בעומקה של ארץ רחוקה ומרתקת, והפגישות שלנו דרשו מאמץ של עבודת כפות רגליים בנעלי ספורט טובות. ונוסף על כך היה עלי לארגן את השגרה הביתית, ולא רק את תעצומותיה ורגשותיה של הנשמה הצמאה.
שבוע קודם, ברגע של חולשה אחרי לילה קשה עם מעט מאוד שעות שינה, שמעתי את עצמי מתייסרת בתסכול רב, לוסי, הקשיבי לעצמך, אל לך לשאול שאלות שאת לא רוצה לדעת את תשובות עליהן.
אך היו בי שאלות גדולות אשר ניקרו בי באותם הימים והן רעמו מאוד.
מה יותר אמיתי אחיזת עיניים או מציאות?
והרי כל מה שאחזתי בו וחשבתי שהוא חזק ויציב, התגלה בסופו של דבר כמראית עין בלבד, לא?
מה יותר נכון ומה פחות נכון, ללכת אחרי הרגש הגואה או ללכת אחרי האחריות והמחויבות?
עם כל השאלות הללו הפכתי למבולבלת לחלוטין ומפוחדת יותר מהרגיל?
האם לאהבה כמו שהייתה לי ולשוריק חיכיתי?
ולמה עכשיו היא כן התאפשרה?
לחלק מהשאלות ידעתי את התשובה והיא הייתה מאוד פשוטה, פחד משינוי, כי זה מה שקורה כאשר הולכים אחרי צו הלב, הכול מפחיד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 11,תהנו סופרת
שוריק חיכה בסבלנות, "סיימת לחשוב?"
הוא הוביל אותי אל הכיסא "בואי שבי, ערכתי את השולחן."
הבטתי בו בזמן שמרח בחמאה תפוח אדמה אפוי חצוי לשניים, כן שוריק הוא מה שנקרא... גם אופה וגם יפה כלומר אף על פי שהוא בעל ראש פתוח ומוגדר כגאון בקריירה בין־לאומית, בחברתי הוא היה רך כמו חמאה הולנדית משובחת.
התיישבתי לצדו כמו בסרט הוליוודי בכיכובו של פול ניומן, כן, כבר רכשנו לנו גינוני שולחן והם בהחלט היו יפים ומיוחדים. הם לא דמו לגינונים האישיים שלי, לאכילה בבדידות ובסתר. רק בסתר יכולתי ליהנות מחתיכות לחם שחור קרוע מתוך כיכר, לאחוז בו ביד ימין וביד שמאל לאחוז נקניק, נקניק קבנוס שמן אך יבש, וכל זה בעוד העיניים נעוצות במדור הרכילות של עיתון כלשהו, וזאת אך ורק כאשר הייתי בטוחה שאהיה לבד בשעה הקרובה. הרי הכי טעים היה לאכול את הנקניק לבד, ללא הפרעה, ואז לקנח בחפיסת שוקולד. חבל היה לי שכך, כי מטבעי הערצתי את סידור השולחן, את האכילה האצילית בסכין ובמזלג ואת המנות שהונחו בהידור על סרוויס צ'יינה עוטר בפרחים קטנים, רצוי בצבע כחול. האמנתי שכל אדם צריך הרגלים קבועים ומסורת, אז איפה היו ההרגלים שלי?
ומי היה צריך להגן עלי מהרס העצמי?
האמת צריכה להיאמר, לא תמיד חזרתי הביתה עם מחשבות טורדניות, כי באותה תקופה היה ברור לי לחלוטין שלא אוותר על שוריק, ובמסקנה פסקנית זו נאחזתי חזק, גם ברגעים קשים.
בשבועות שבאו לאחר מכן לא ראיתי את שוריק הוא נסע לאיטליה לכינוס חשוב של עורכי דין, שבו הגיש את מועמדותו לדיקן כבוד של הפקולטה למשפטים במילאנו, אצטט כנוסח ההומור המיוחד שלו: "יש לי סיכויים טובים כי גילי הצעיר עדיין לא אפשר לי לרכוש אויבים רבים מדי."
הימים הפכו להיות קשים לי מחד וקלים מאידך, כי אחרי ששאפתי שאיפה עמוקה וארוכה, אפשרתי לעצמי לעשות גם דברים אחרים. בהגיע יום שישי נהניתי משגרת נישואין טובה, מסיבה שבועית של החבר'ה הייתה הסחת דעת בכלל לא רעה, אפילו נעימה.
באותו יום שישי חזרנו מארוחת ערב עם המשפחה של דורון, כולם היו שם, והאוכל, מה אגיד? טעים, אין מילים. הייתה לי רק בעיה אחת קבועה, התקשיתי לאכול את הכמות הרצויה לי ועוד בגלוי מול כולם, אפילו שהם היו קרובים לי ביותר.
הפיתות היו כל כך מפתות, ויכולתי לאכול שלוש פיתות תימניות בקלי קלות, בייחוד עם חילבה בהרבה לימון, אף אחד לא העיר לי מעולם ולא גרם לי להרגיש אי־נוחות, לפחות לא בגלוי, מבוכתי נבעה מעצמי, עד כמה פי וקיבתי יכולים להכיל?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 12,תהנו סופרת
באותו יום שישי השתלבו יחדיו חג החנוכה וסוף השנה האזרחית כולנו נכנסנו לאופוריה חשנו צעירים מלאי תשוקה ומיניות וחשבנו שאף אחד לא יוכל לגעת בנו. אך רק שנה מאוחר יותר התברר לי כי המסיבה ההיא הייתה ציון דרך עבורי, כאשר נגעתי בשאלה איך ואיפה הכול השתבש, ומתי הפסקתי להיות חלק מההנאה הגדולה לאכול כפי יכולתך במסיבות של החבר'ה?
אבל ברצוני לחזור לתחילת הערב, הכול התנהל כרגיל, זירזתי את דורון להיכנס למקלחת הפנויה כי לא נותר לנו הרבה זמן ליציאה, נותרה שעה קלה לתזוזה. התיישבתי בכורסה שבסלון, הרגשתי כבדה ורציתי לנוח מעט לפני שנצא לדרך, הכול היה נקי וריח טוב עמד באוויר. העוזרת הייתה באותו יום, אמנם קמתי לכבודה כבר בשש בבוקר וניקיתי את התנור והשירותים כי היה לי חשוב מאוד לתת לה את הרושם הנכון, אבל היא עבדה יפה והספיקה המון. הייתי מוכנה ליציאה, אך דורון עדיין התארגן, מצב מאוד רגיל אצלנו, גם אם לפעמים לא ממש רציתי ללכת, כי חשתי עייפה ומלאה, תמיד הייתי מוכנה לפניו. כך היה גם הפעם. השעה הייתה מאוחרת, ומאוד התאים לי להיכנס למיטה, אך הייתה לי אחראיות, ואלה היו חברים טובים, לכן ניסיתי להיות בסדר. כבר הבנתי שאיבדתי שליטה על המון דברים. חוץ מזה היה לי ברור כי עלי ללכת, הרי לא רציתי לוותר על חיי חברה לפחות לא באופן רשמי ואולי בדרך זו ניסיתי למצות ולקבל את השונות שלי במרב היכולת, ונוסף על כך התרגלתי.
המסיבה גם הייתה תירוץ טוב לאכול, עד כמה שזה נשמע מגוחך, עד שיוגשו המטעמים במסיבה הקיבה שלי תתרוקן מארוחת הערב הגדולה.
נכון, הגוף שלי לא נזקק לכך ובייחוד אחרי ארוחת ערב שבת וגם ידעתי שלא בריא לאכול בלילה, בכול מקרה ככה אמרו כולם, אך כמו שאמרתי הנשמה שלי הייתה זקוקה להסחת דעת וליציבות, והגוף נכלא בתוך תשוקותיי.
לא הסכמתי לנתק את עצמי מהכול, מכל החברים, הרי זה לא היה הדבר היחיד שעשיתי שהיה ממש לא בריא, כך הרגעתי את עצמי...
מחשבותיי הופרעו, הוא צעק מתוך המקלחת: "שמעתי אותך, את מדברת שטויות,בחצות תהיי רעבה, אז תאכלי רק סלט בולגרי ואבטיח."
דורון ידע מה לומר ומתי ומעולם לא פספס לבסוף ירדנו לרחוב, אך לפני שנכנסנו למכונית הוא הוסיף: "מאז ומתמיד היית הדמות הכי בולטת בחבר'ה." אבל המחמאות שלו רק בלבלו אותי יותר והקשו עלי פי כמה וכמה לעשות את הדבר הנכון. למרות כל העיכובים הגענו בזמן או אולי הקדמנו, כי כולם איחרו עוד יותר מאתנו בגלל הארוחות והמחויבויות המשפחתיות.
בלבי חשבתי כי אולי השעה מאוחרת מדי בעבורי ויש במפגש מן הסכנה... אך מצאתי את עצמי אומרת "הייתי רוצה להביע בזאת את תודתי על כי ארגנתם הכול כה יפה, כל כך חיכיתי למסיבה הזאת כבר."
למרות כל הספקות שניהלתי במקביל בתוך מוחי ובלבי הופתעתי מהמילים שלי עצמי, לא שיערתי שכך אגיב כאשר אראה את כולם, אך עדיין החברים היו בשבילי אתגר בהחלט לא מבוטל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 13,תהנו סופרת
אבנר נראה שופע חיוכים, מופתע ומעט במבוכה, אך החליט לשחק את המשחק ולכן הרכין את ראשו בתודה "את נראית נהדר מדהימה, את הריקוד הראשון תשמרי לי?"
חייכתי ואמרתי לו "הבטחתי את ריקוד הפתיחה לדורון, אבל אולי את הריקוד השני כן תקבל."
צחקנו ודמינו את עצמנו לאנשי החברה הגבוהה, דיפלומטים מחויטים בנשף רשמי, כמו ילדים שגדלו למבוגרים מכובדים.
תהיתי: מי אני?
אישה בעלת מקצוע, מאהבת, אמא, או אולי עדיין ילדה?
מה אני רוצה מהחיים?
או לחילופין, מה החיים רוצים ממני?
לא פעם חשבתי על לוסיאנה הדוכסית הגיבורה המיתולוגית שלי ועל אותה שורה מעניינת שקראתי במכתביה:
מסלולי החיים הם צעדי ריקוד, פסיעה אחת קדימה לשביל צדדי העולה, ושניים אחורה לשביל מקביל היורד... [
כוסית בעלת רגל גבוהה, מלאה במרטיני יבש וזית ירוק עזרה לי להשתלב ופסעתי פנימה לתוך ההמולה. מאז ומתמיד אהבתי להיות במרכז העניינים, אך באותה מסיבה גורלית, כאשר השעות הלכו והתארכו בביתם של ידידינו הוותיקים, מצב רוחי התחיל להידרדר, חילופי הדברים נשמעו לא הגיוניים, והכיבוד היה רב מאין כמוהו. אפילו המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים במידה הלא הרצויה.
ואז אבנר הכריז:
"הכי חשוב בחיים זה לדעת להתמודד עם קשיים והאוכל כמו הסיגריות יכול להיות פתרון לא רע... טלטלה חזקה הכתה בי, שמעתי אותו והתייסרתי, חשתי אבודה כי הבנתי שכדי להפוך את חיי ליקרי ערך יהיה עלי ללמוד לשלוט לחלוטין ברגשות, או להתכחש להם. הבנתי כי ביססתי את חיי על שקרים כדי להפוך לאישה מכובדת, אך על ידי כך הסתרתי את רגשותיי אף מעצמי. גם אם לעתים חשבתי כי הכול טעות אחת גדולה, לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות הנדירה שנפלה בידי לחוות אהבה גדולה וליהנות ממנה, גם אם המחיר היה גדול יותר ממה שהבנתי.
לגמתי מהמשקה נגסתי במאפה, ותהיתי האם יתמזל מזלי ואדע לשוב בחזרה, או שהזמן ילך ויאזל ויבגוד בגורלי.
הערמתי את המטעמים בצלחת יפה והבנתי כי מעולם לא ידעתי כיצד ומתי להתרחק מאוכל מיותר, בייחוד בשעות שאחרי חצות הלילה.
באותה מסיבה נשארתי קרובה לכיבוד יותר מהרגיל, לזכותי ייאמר שזה היה רק אחרי הרבה ריקודים, אך הנזק נקבע. לבסוף עייפה מעצמי ומהמחשבות שלי חטפתי את גופי ונשאתי את הצלחת לכיוון הכורסה ומחשבה מרגיעה חלפה בתוכי, תבטיחי לעצמך אחת ולתמיד תשובות כנות, אל תיקחי צעד אחורה בכול פעם שתגלי אי־נוחות או רגש לא פתור, תבטיחי ותקיימי.
אך כבר תוך כדי התכנונים העתידניים שיני שקעו בביס הבא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 14,תהנו סופרת
מאוכזבת מאי־קיום החלטותיי שלי התעוררתי בבוקרו הקר של חודש פברואר והתפללתי שהדברים יתחילו להשתנות, אז לא ידעתי מתי, אך ידעתי שהלכה והתמלאה כוס ייסורי. התעוררתי בקושי רב עיניי נפקחו רק קמעה כי כהרגלנו הלכנו לישון מאוד מאוחר, למען האמת, זה היה החודש הקר ביותר של אותה שנה, ושתינו המון אלכוהול בעוד אחת מאותן המסיבות של החבר'ה רק כדי להתחמם.
לפתע נזכרתי כי תכננו לחגוג לדורון את יום הולדתו. אמנם התאריך היה כבר לפני שבוע ויותר, אבל לו זה לא היה אכפת. לי מאז ומתמיד היה חשוב לחגוג ביום הלידה עצמו, כי הדיוק בעבורי היה מאוד משמעותי.
התפנקתי במיטה פרקי ידיי כאבו וקרסולי התנפחו מעט, ידעתי שיהיה עלי לקום, אך הייתי שרויה בהלקאה עצמית מחד ובבניית חלומות מאידך. דורון אף הוא היה מאוד ישנוני ורצה להישאר במיטה לצדי, אך בהיותו מאוד רגיש למצבי הרוח שלי הזדרז ואמר, "גם מוקדם בבוקר את נראית סקסית ומטריפה ובמצב של התלהבות והתרגשות."
ניסיתי לאשש את עצמי לנוכח המחמאה ושאלתי בסקרנות "ממה אני מתרגשת לפי דעתך?"
דורון לא ענה, נתן לי חיבוק קצר ועזב את המיטה. עדיף להחמיא ולעזוב, מלמל לעצמו בדרך למקלחת והבטיח כי לא יתעכב.. ואני המשכתי לשכב וחשבתי לעצמי להיכן נעלמו להם הימים שעשינו בהם מקלחת משותפת וחשבנו שאלה היו השעות הכי יפות של חיינו?
הפרטיות שלנו השתנתה, אחזנו ברעיון כי השגרה והקן המשפחתי ישמרו לנו את עוצמתה של אש האהבה.
מרחוק שמעתי את דורון ממשיך לעודד אותי לקום כאשר הוא מבטיח ארוחת בוקר גדולה עם הרבה סלט, ההרגל הזה לא השתנה, את ההכרזה על כך שמעתי בחיוך, זהו דורון שדאג לידע את כולנו ברגע שהגיע למטבח.
כמו שהכרתי את נגה היא ודאי עקמה את הפרצוף, כי כך ייוותר לה פחות זמן לעצמה, מרחוק שמעתי את המוזיקה שבקעה מחדרה, בעקבות ההודעה על ארוחת הבוקר היא הגבירה את עוצמתה עוד ועוד. אולי היה צריך לומר לה להנמיך, אך הרגשתי מוזר כי קלטתי עד כמה הילדה הבכורה שלנו גדלה, לכן החלטתי שלא לומר דבר כדי לא לקבל מבט של זעם בעיניים וצרור מילים קשות כמו: "לא נראה לך שאת קצת חטטנית?" ויתרתי כדי לא לגרום לעצמי מבוכה ולהעמיד את עצמי במצב של התנצלות על שהפרעתי לסדר יומה, למזלי היא פתחה בשיחת הדיווח הקבועה עם חגית וכך המוזיקה פסקה מעצמה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 15-16,תהנו סופרת
בעבורי להיות אמא היה כרוך בפחד מתמיד, כיצד לא לעשות טעויות, איך לא לסבך מצבים ולמצוא דרכים יצירתיות לתקשורת. מצב שנראה אירוני מעט, לגבי... כי בכל תחומי החיים האחרים פחות ופחות נזהרתי... אשר לליאור הוא היה מרוצה באופן קבוע, בגיל אחת־עשרה הוריו עדיין היו בסדר, הוא אהב את האוכל שדורון ארגן והכין, ואתו היה קל יותר, שמתי לב שאת הדר לא שמעתי בקולות הרקע. ובעודי מהרהרת בכך היא הגיעה רכה וחמודה, ילדה גדולה בגן, אף שבעבורי עדיין הייתה התינוקת שלי. היא קפצה לתוך המיטה והתכרבלה, היה לה קר, בחוץ גברה הסערה והגשם הפך לברד שעתיד היה לרדת כמעט כל היום.
חייכתי לעצמי,נזכרתי כיצד שלושתם היו קטנים והתכרבלו אתנו מוקדם בבוקר, הייתי כל כך צעירה והזיכרון הזה דווקא שיפר לי את מצב הרוח, תמיד אהבתי את החיים עם הרבה אפשרויות עתידיות... גם אז אהבתי ליצור חלומות.
דורון נכנס לחדר שינה ולבש חולצה.
"כן, אני מרגיש שזאת תהיה שבת מרעננת כמו התחלה חדשה בשבילנו, טוב שלא קבענו עם אף אחד רק אנחנו המשפחה את מסכימה?"
לגבי התחלה חדשה לא הייתי בטוחה, אך כן הייתה לי תקווה כמו בכל בוקר כי הכול היה כל כך מוכר בטוח ומוגן, אהבתי את ילדי בכל תנאי ובכל מצב, לגביהם מעולם לא היו לי התלבטויות.
כהורים עשינו יופי של עבודה, טוב, גם מערכת החינוך תרמה פה ושם, הייתי חייבת לומר לזכותם של הגננות והמורים שהם בהחלט הוסיפו חינוך נאות. כן, הילדים שלנו הפכו ליהלומים אמיתיים.
דורון המשיך לארגן את הכול, וגם הצליח לנהל שיחה מאוד ערנית עם הדר וליאור, אפילו מרחוק הם נשמעו מאוד נלהבים, נראה לי שהם תכננו את היום לא רע.
"ומה אם אמא?"שמעתי את שמי עולה בשיחה.
"היא תסכים?"
כאשר התקרבתי ראיתי את הקריצה בעיני בעלי, הבנתי שדורון בחר בעבורנו מקום לטיול שגם אני אוהב מאוד.
ברגע שהתיישבתי במטבח דורון התחיל להרעיף מחמאות "אני מופתע שאת לא גמורה ומטושטשת, אחרי הלילה שנגמר בשעות הקטנות זה היה באמת מדהים... כרגיל היית מסמר הערב במסיבה. ואיפה ברוריה למדה להכין את מאפה החצילים והגבינה הבולגרית, ממך?"
הילדים הקשיבו, הרגשתי מבוכה קלה, הבנתי שהוא מנסה ליישר את הקו כי שתיתי המון מרטיני והוא רצה לאפשר לי להתאושש.
דורון חייך בחיבה, הוא היה מאוד נדיב, ודברן ופעיל. הסתכלתי עליו.
"כן כולנו היינו מלאי להט, מה?"
בדרך זו ניסיתי לכלול את כולנו באותה סירה והזכרתי לו כי אל לנו לשכוח שיש לנו חבר'ה עם עבר המכיל זיכרונות שזורים בהרבה רכילות... ציינתי את העובדה הזאת והתעוררתי לגמרי. בחוץ הרעם השלים את הברק ובאותו רגע הבנתי סוף כל סוף ממה הייתי מוטרדת כל הבוקר.
"אני לא בטוחה שיש הסבר הגיוני למסיבה כה סוערת לכאורה לא היה לכך מניע גלוי."
דורון הביט בי והשיב "כן, אני מבין את מה שאת אומרת ואני עדיין תוהה מה הוא המניע האמיתי? אבל אין מקום לדאגה, את הרי תגלי, בסופו של דבר, לא?"
בכך מבחינתו הוא סיים את הנושא.
הילדים נעשו חסרי סבלנות ולהוטים לגלות לי את ההפתעה הגדולה לבוקר זה, הדר לא התאפקה ולחשה "ניסע לבקר את החתולים אצל רות אמנון."
לשמע דבריה חייכתי, זאת הפתעה אמיתית, דורון עשה ויעשה כל דבר אשר ישמח אותי, אפילו אם זה הוא יום ההולדת שלו.
האם זה הגיע לי?
נגה וליאור הביטו בנו בהערצה הגובלת בפליאה גדולה "אמא ואבא אתם מבלים ביום שישי כמו צעירים בני שמונה־עשרה, ערים עד השעה שלוש־ארבע לפנות בוקר, איך אתם עושים את זה, ולא מתעייפים?
הדר התערבה בשיחה והוסיפה מיד דעה משלה "גם אני לא ישנתי כמעט בכלל, כי כל הלילה החלומות שלי נכנסו ויצאו ורציתי את אמא והיא הייתה אצל החבר'ה," כולנו פרצנו בצחוק.
עמדה לפנינו תוכנית נהדרת לכן סיימנו את הארוחה ואת ההכנות די מהר ויצאנו לדרך. מה יכולתי לומר, הרי לא היה מצב יותר צפוף ומוכר מנסיעה משפחתית במכונית אחת. דורון אחז בהגה, הילדים רבו וצחקו ואני שקעתי בתוך הדיונים המעמיקים שהמוח שלי רקח.
האם אני חושבת את עצמי לאישה בוגדת? ואם לא אז מה אני ובמה אני כן מודה לפני עצמי באין לי ברירה אחרת?
מחשבות פילוסופיות עלו בי:
האם מושג הבגידה מוגדר נכון?
לפי החינוך שקבלתי בגידה נחשבה לפשע חמור הקשור להפרת קוד מוסרי כמו פעולה עוינת נגד מולדת, או קשירת קשר להשתלטות על משרה של עמית במקום עבודה וכמובן מכירת סודות מדיניים, אלו היו דברים שלא ייעשו, לכן לא הבנתי כיצד התנגשות רצונות מחד ומילוי חלומות מאידך,יכולים להזיק או להיות באותה המגרה.
במצב שלי הילדים קיבלו אמא ודורון היה בזוגיות, הרי לא מנעתי מהמשפחה שלי מאום... ועלתה בי עוד מחשבה, אם אחיה לפי הכללים המקובלים של נאמנות מוחלטת, האם זו ערבות לכך שהמצב יהיה טוב יותר?
הבטתי בדורון הוא נראה מאושר, הוא תמיד נראה בסדר, היה לי מזל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 17-18,תהנו סופרת
רות ואמנון היו חברים טובים ודורון אהב אותם, הייתה רק דאגה קלה שהעיבה מעט עלי, איזה בחירות אעשה בקשר לארוחות שלי אצלם ומה הוא האוכל שיוגש לשולחן. כיצד אעצור בעצמי ולא אושיט יד כדי לקחת כל אשר יוגש לפני? כיצד אשמור, על נימוסי שולחן טובים?
לפתע עז היה רצוני להצליח לזהות את הרצונות שלי ולעמוד מאחוריהם.
הרי במסיבות של החבר'ה המצב הלך והשתנה מאוד, הפך מיגע ומשבוע לשבוע ההחלטות נעשו לי קשות יותר ויותר, ובעת האחרונה הכול נהיה נורא, אכלתי בלי חשבון ושברתי המון הבטחות שהבטחתי לעצמי.
בזמן הנסיעה התגבשה אצלי החלטה להתחיל בדיאטה מחדש.
הפריע לי שלא היה לי כל מושג, ולו הקלוש ביותר מה הוא הכיבוד שרות תגיש לנו, ואיזה אופי יהיה לארוחת הצהריים. למען האמת זה גם לא היה עוזר לו דיברתי אתה, כי אמנון היה אחראי על התפריט. הוא תמיד התעסק בענייני בריאות ואוכל בריא על גבול הטבעונות, רק שבדרך כלל הוא רצה לקבוע גם לאחרים את קווי היסוד שלו, הוא היה מאוד בטוח בעצמו וביכולתו להבין את המרכיבים הנכונים לאוכל בריא.
בחברתו נעשיתי מבולבלת ולא בטוחה בידע שלי או בכישורים שלי או בהיגיון שלי, שתמיד אמר לי שהכי חשוב לצמצם בכמויות האוכל לפני הכול. לקראת סוף הנסיעה החלטתי שמספיק לי עם המחשבות הרגשתי סחרור ובלבול, ולא הייתי בטוחה שאדע להתנגד למה שהם יגישו, לכן החלטתי להתחיל בדיאטה ביום למחרת..
כעבור שעה וחצי הגענו. אמנון ורות קיבלו אותנו, ונופפו בידיהם כבר מרחוק. הם עמדו על שביל הכניסה לביתם כמעט כמו זוג מתחת לחופה, כי הצמח היפה של הפסיפלורה טיפס מתוך חזית ביתם והעניק לכניסה יופי מיוחד, יצר מעין סככה מדהימה מעל ראשיהם. כאשר התקרבנו והם נגלו לעיניי קשה היה שלא להתפעל מזר הפרחים היפה שרות אחזה בידיה, פרחים חיים. ברכת שלום צבעונית זו הביאה באופן מידי שינוי מבורך באווירה, נופש וריחות כפר.
אמנון נשא ברכה קצרה לכבודו של דורון מיד כשהתיישבנו סביב השולחן כדי לטעום את המנות הראשונות, אך לא לפני שהרמנו לחיים כוסית יין לבן חצי יבש. למרות כל המאמץ שהושקע מסביב היה לי קשה לאכול באופן רגוע וליהנות בפשטות מהאווירה.
אמנון טרח לומר לנו עד כמה חשוב להשקיע זמן ותשומת לב בהכנת השולחן וכל מה שהרגשתי היה שהוא מתנהג כאילו מדובר במדע מדויק ודקדקני עד מאוד, משולב בהובי לשעות הפנאי.
אחרי הברכות הונחה לפנינו קערת סלט כמנה מרכזית וחשובה ביותר, היא בלטה מאוד במרכז השולחן. האכזבה ניכרה היטב על פניי.
אמנון הזדרז ואמר "רציתי לשמור על הדיאטה שלך ולכן הכנתי ארוחה מלאה ומאוזנת, שילבתי בה את כל הירקות הצבעוניים ושלל מרכיבים בתוספת נבטים, שומשום וזיתים ירוקים מתוצרת עצמית.
לא הגבתי כי למזלנו רות הפתיעה עם פסטה שהכינה בעצמה ושהגישה אותה עם בשר טחון וצנוברים קלויים. אך רק כאשר הגיעה לשולחן תוספת מצוינות של פשטידות תרד וקישואים, רווח לי במעט.
...נרגעתי,כי הבנתי שלא אשאר רעבה...
אחרי כל כך הרבה שנות היכרות ייתכן שהבנתי את ההיגיון הטמון בצורת הכנת האוכל של אמנון, אך לצערי לא זכיתי לאותו יחס כלפיי ולגבי ההגדרה שלי למה הוא האוכל הטוב בעבורי.
אותי הוא לא הבין, ואף לא את הבעיה שלי.
לא אחת התווכחנו בנושא הזה, לדעתו כל הבעיות שלי עם האוכל נעוצות עמוק בתוך הראש שלי, והוא לא הצליח לקלוט שמה שבעבורו זו כמות נכונה ובריאה, בעבורי היה נטל קשה כמעט ללא נשוא.
אחרי ארוחה שתובלה בעשבים שונים ובתוספת שמן זית בנדיבות ודבש בכמות די הגונה לא פלא שהרגשתי מתוחה אף יותר מהרגיל ומוצפת כמיהה לעוד מתוק ומתובל, וכך מצאתי את עצמי טובלת בסלט את פרוסות הלחם המלא. הרגשתי מתוסכלת וכמעט ללא שליטה על כמות הלחם הטוב שנכנס לפי. החולשות שלי התעצמו, והיתרונות שלי התגמדו, חבר כמו אמנון הציב לפני אתגר עצום, ומתוך מאמץ לנצח אותו הגבתי לא טוב.
בתום הארוחה הכלים נערמו בכיור לרשותו של אמנון ואנו יצאנו כולנו לגינה הביתית אך עדיין הייתי מתוחה וחסרת שקט. הקפה והעוגיות ואפילו הפיצוחים הטרידו אותי מאוד, צללתי לעומק התחרות למי יותר ידע בסוגי הוויטמינים, בנזקי סוכר לבן ועוד, ובכלל, הסחתי את דעתי מהעיקר... להתארח בנינוחות ובפשטות.
לא ידעתי לשמור על עצמי.
לאורך כל אחר הצהריים נאבקתי בעצמי, מה לקחת לפה ומה לא. הצלחתי מעט מאוד להתאפק באווירה שנוצרה. השתכנעתי שוב ומחדש שאפילו בחברה מוכרת, לא היו לי יכולות לדאוג לבריאות הגוף שלי ולמצב הרוח שלי. אך אלה לא היו כל הדברים שקרו בביקור ההוא. בשלב מסוים עזבתי את ההתעסקות בתורתו של אמנון וירדתי עם רות לסטודיו שלה במרתף ביתם.
ברגע שנכנסנו ועוד בטרם פתחנו בשיחת "החברות הכי טובות" הקבועה שלנו, לא יכולתי שלא להתפעל מהציורים החדשים שהקיפו אותי מכול עבר, הקו החדש הפליא אותי ואף גרם לי לתהות, מה החמצתי, ומה עבר על חברתי הטובה וגרם לה לשינוי בסגנון?
כמעט מיד ובאופן טבעי, רות עברה לדבר עלי ועל הרומן שלי ועל כך נסבה שיחתנו שהשתלטה על כל הזמן ביחד המשותף שלנו. רות התיישבה מולי, רגליה שולבו בצורה החיננית ביותר, היא הסתכלה לתוך עיניי ואמרה את משפט הפתיחה הבא בנחרצות ובידענות גדולה:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 19-20,תהנו סופרת
"רומן שלך עם שוריק, למה הדבר דומה?
ומיד השיבה "לזרזיף גשם במדבר, לעולם לא ירווה את האדמה, אולי רק יצליח לשמש כממטרה לקקטוסים צמאים."
המילים שלה למרות היותן מצחיקות רמזו על ביקורת חריפה לכן כבר בפתיחה זו הניחה חברתי את הבסיס לרוח מרדנית, ובכך השכילה לצייר את שוריק בצבעים לא טובים ולא הוגנים.
"רק מחפש, הרפתקן, מצ'ואיסט," המשיכה רות וטענה עוד כי אני מצטיירת לפניו כאישה בתולית, טרף קל, תמימה. אישה שבעבר לא העזה לעשות דבר דומה. היא דיברה ודיברה, ובכך נתנה לי תחושה ממש רעה, ואף שבסתר לבי ידעתי כי תמיד יכולתי לסמוך על שיפוטה, הפעם החלטתי כי דבריה לא יעצרו אותי, לא ידכאו אותי, לא ישנו את דעתי. אין בהם כדי לגרום לי להיפרד משוריק או לשנות את דעתי עליו.
באותו שלב החלטתי לסיים את השיחה בנושא הרומן שלי ויצאנו החוצה לטייל, השעה הייתה נוחה, שעת בין ערביים, פסענו במורד ההר מתחילת הרחוב ועד סופו.
אבל הנושא הבא שעלה היה אפילו יותר מביך, נפלתי מן הפח אל הפחת, היה לי קשה לדבר על גוף חטוב ובגדים צמודים כאשר הבגדים שהיו עלי לחצו בשיפולי הבטן ורגליי התנפחו וקיבלו צורה מכוערת ביותר, הרי לא הצלחתי לשמור, אפילו בארוחה אחת ויחידה, לא כל שכן בקביעות על המשקל שלי, שהתנדנד מעלה מטה.
שאלתי את רות בלא מעט הומור שחור האם יש נושא שקל לדבר עליו בכנות?
רות התחכמה ואמרה כי בו ברגע שאשנה את צורת החשיבה שלי אגלה שכנות לא תמיד מאיימת, לעתים היא אפילו מהנה.
היא הוסיפה אמרה ששמעה בשעורי מדיטציה: "כל הדברים שקורים לנו, לא תמיד אמורים להישאר אצלנו, אם נסיט את הכיוון בטבעיות ובפשטות..."
באותו שלב של השיחה התמלאתי צער והגבתי בכאב "אני מעולם לא הצלחתי לבצע אפילו החלטה פעוטה אחת כאשר זה נגע בכמיהה שלי לאוכל, ולכן כפי שאני רואה את הדברים כל אדם ואדם הוא עולם ומלואו, יחיד ומיוחד ומאוד שונה מזולתו, ואסור לדבר בהכללות."
רות התעקשה ועמדה על שלה.
"את אוכלת כי לא למדו אותך להתאפק, מחפשת תירוצים והצדקות, בתור אישה בוגרת עלייך ללמד את עצמך מה הם היתרונות בלהיות רזה וחטובה, עד כמה זה מהנה ללבוש צמוד וחטוב, תיקחי אחריות, זו התורה שלמדתי בשיעורי מדיטציה. מצב הרוח שלך נובע רק ממך נקודה!"
היא סירבה לקשר את האכילה לתהום רגשית שפוערת את פיה כמו לועו של הכריש.
לא הסכימה עם האמרה שאולי לא מדובר, רק בכוח רצון אלא בחולשה נוראית, היא לא הייתה מוכנה לחשוב כך או לקשור את שני הדברים ואפילו התנגדה לעצם המחשבה.
מזמן הבנתי,כי תמיד קל יותר להתבונן מהצד ולשפוט את הטעויות של האחר.
רות ניסתה לרכך את הרושם שהותירו דבריה ואמרה "תאמיני לי, אני קולטת אותך, קשה לך לקבל את הרעיון שמשברי הילדות מאחורינו והדבר שהכי מנחם אותך במצב של כישלון זה לאכול משהוא טעים... גם לי זה קורה, כי האכזבה מאוד מבלבלת, אך אני מסתפקת בקובייה אחת קטנה של שוקולד ומתאפקת כמו גדולה."
הבטתי בה,היא ניסתה ליישר את הקו לכן אמרתי "ידעתי מאז ומתמיד שלמלא ריקנות עם שתי חפיסות שוקולד זו בושה גדולה, אך הפחדים וחוסר הביטחון טשטשו את הכנות, כן זו היא המציאות שלי... "
השעות חלפו להם הביקור תם בהבטחה שניפגש בעתיד הקרוב ועוד נדבר.
מאוחר, לקראת הלילה, בדרך חזרה הביתה עשיתי ספירת מלאי:
אכלתי ספגטי עם בשר, שתי פשטידות וזיתים ירוקים תוצרת בית, קצת סלט עם לחם מלא, ואחר כך בלי בושה סיימתי בקפה עם עוגות טובות, כמו שרות כינתה אותם. טעם הפשטידות עדיין היה שרוי בפי כי טעמו הדומיננטי של אגוז המוסקט השתלט. אכן אכלתי מכל הבא ליד ושכחתי את כל ההחלטות בקשר לכמויות בפרט ואיזון בכלל.
בחרתי לטעום מהכול כמו כולם, להשתתף בחגיגת יום ההולדת, ושילמתי על כך בהרגשת כבדות, צרבת, גזים, בטן נפוחה ורגשות אשם שהשתכנו בתוכי.
לא ייאמן איך רות בלבלה אותי בהעבירה ביקורת על התנהגותי, בהטילה ספק עד כמה הייתי בוגרת ואחראית, ואמנון עצבן אותי עם שפע מאכלי הבריאות שלו שערערו את כל הידוע לי והזיקו לקיבה שלי בתבלינים הטבעיים שלו.
הילדים נרדמו מאחור ובאווירה השקטה בדרך חזרה המשכתי לסכם לעצמי את הביקור: כיצד אני מצליחה לסבך את החיים שלי גם במקום מוגן או הנראה כך לכאורה. נראה לי שבפעם הבאה שאשוחח אתה, אומר לה שעזבתי את שוריק כדי שתרד ממנו, אף שלא התכוונתי לעשות את זה ובוודאי שלא בגללה.
דורון נהג בשקט ובביטחון, אך הייתי חייבת להישאר ערה למען הביטחון של כולנו, לכן כדי לא להפריע לדורון המשכתי לסכם את ההתרחשויות שניפצו ציפיות רבות והפכו את אור היום לחושך בטרם זמן.
בינתיים השמש שקעה והתחלפה עם המאור הקטן המכונה ירח, הוא עלה מלא הדר{האם זה נכון ואולי הדרו} אך רק בחציו, וכך הצליח להבליט את אורות העיר הגדולה והם נצנצו מרחוק בכל הצבעים המרהיבים. מהדרך המתפתלת ראינו אותם היטב, הרבה אורות קטנים שהצטופפו יחד ויצרו את התחושה של אור חזק ואין־סופי, דרך שמשת החלון הבטתי לכיוון אלומת האור ודמיינתי את קו המים ואת החיבור שלי לעולמות אחרים.
האורות המדהימים תמיד נמצאו שם כאשר שבנו הביתה, אך באותו ערב הם זהרו במיוחד כי העננים התפזרו והכוכבים בלטו ונצצו. התמונה הזאת בדרך הביתה תמיד חזרה והוציאה ממני רגשות עמוקים ומחשבות פילוסופיות, מלבד קריאת התפעלות היא יצרה בי הבנה עמוקה כי יש לי חובה כלפי עצמי, לאסוף את עצמי ולעשות את הפעולות הנדרשות בכל שעות היממה כי גם בחושך מנצנץ ובוקע אור מתוך המגדלור.
מחשבותיי עלו וירדו ללא הרף:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 21-22,תהנו סופרת
האם הגעתי לשפל, לתחתית נוספת כאשר אכלתי את הכמויות ודחסתי עוד ועוד?
רק לחשוב שכל כך היה לי קשה להתארח, הבנתי כי מוטלת עלי החובה למצוא דרך להירגע ולהבא לחשוב היטב כיצד לפתוח את הלב שלי.
ואשר למצב שהבאתי על עצמי בעקבות הוויכוחים עם אמנון מי צודק ומי לא בנוגע למרכיבי המזון יהיה עלי לחשוב על כך מחדש ולשנות גישה, ללא היסוס, כדי להפסיק את הטירוף.
לא הייתי צריכה להתחיל עם הנגיסה הראשונה, לא עם הלחם המלא ולא עם פשטידות התרד והקישואים, הזכרת שמם של הירקות בלבלה אותי. לא אהבתי את הרעיון כי אפילו אצל רות כבר לא היה לי את האוכל שהתאים לי. נגמר לי הכוח לניסיונות כושלים שלי או שהאחרים ערכו עלי, אף על פי שהיה לי ברור כי אינני יכולה להתנתק גם מפגישות עם חברת ילדות.
בעולם המתקדם שבו חיינו כל פגישה חברתית או עסקית בין אנשים נכרכה בהגשת אוכל ולפעמים עז היה רצוני לעשות ניתוק מהכול.
הנה בביקור, שהיה חברתי ואוהד ביותר, גם בו ספגתי ביקורת סמויה ואף גלויה, דווקא מהאנשים הכי קרובים כמו אמנון או רות. הכוונות שלהם היו טובות, אך אפילו הם, לא בזדון, העניקו לי את ההרגשה שבעצם הם הסתכלו על זה אחרת, הרבה יותר בקלות, אולי אפילו בפשטות. "רק להתאפק" כמו שהם ידעו, אמרו ועשו.
הדרך הביתה נמשכה ונמשכה דורון התרכז בנסיעה, עיניי הלכו ונעצמו, המחשבות נאספו לתוך החלומות וטולטלו בין השינה והערות, עצוב היה לי להבין כי לא הצלחתי לשמור על ההחלטות שלי מה וכמה לאכול, אפילו לא יום אחד. בביקורינו הקודמים אצלם עוד שמרתי על גבולות מסוימים לפחות על הכמויות, ולפעמים אף לא נגעתי בעוגות האסורות, אף שאם אהיה כנה, כאשר חזרנו הביתה פיציתי את עצמי ואכלתי בסתר ברגע שדורון הלך לישון. בביקור הזה נגמרה לי הבושה. מובן שזו הייתה דרך לעלות במשקל אף שלאחרונה כן היו לי כמה ימים טובים, פה ושם...
רפיון פשה בגופי והקהה את רגשות האשמה על כך שבעצמי גרמתי לגוף שלי להיראות דומה לאקורדיון המתכווץ ומתרחב לפי מצב הרוח, או הנגינה.
רכות השינה שהשתלטה על אישוני עיניי ריככה את הביקורת שחוויתי, אף אם היא נאמרה ברוח טובה, ולפני שממש נרדמתי חלפה בי מחשבה כי ליום המחרת ודאי אשכח מה אכלתי, וייתכן שאשכח גם מה שנאמר לי, וכיצד...
התעוררתי ברגע שבו נעצרה המכונית בפתח הבית שלנו, חשתי תחושה מוזרה ספק אכזבה, ספק הקלה, טוב היה להיות בבית, שתיתי כוס חלב נגד צרבת ונרדמתי.
החלטתי להיות כמו כל עם ישראל ולתת לעוזרת, שהייתה מאוד טובה, לנקות את התריסים. חשדתי שאצטער כי נראה שזאת החלטה גרועה והסופות יחזירו את כל הלכלוך. באותו יום היא עבדה חמש שעות, עזרתי לה במעט ובכך כמעט סיימנו את הניקיון לקראת חג הפסח. היא לא פספסה את היום הקבוע שלה ולא החליפה את הימים כראות עיניה, טוב שדרשתי ממנה להחליף סופית מיום שישי ליום ראשון באופן קבוע, חשבתי לעצמי.
אחר הצהריים נזכרתי ברות, עברו כמעט חודשיים מאז ביקרנו אצלם. הגעגועים אליה עברו במוחי והביאו אתם מחשבות נקיות ללא טינה או כעס, ייתכן שהן הופיעו בהשפעת הבית שנוקה באופן יוצא מהכלל וגרם לי להיות נדיבה במחשבות. הרגשתי שבביקור האחרון נפל דבר, היה עלי להגן על עצמי, ונפגעתי מכיוון שרות לא העריכה את שיקול דעתי או את נטיית לבי.
בזמן שחלף מאז נעשיתי איתנה יותר, היחסים שלי עם שוריק התהדקו והפכו לקרובים אף יותר וביטחוני עלה ועלה מיום ליום לכן לא מצאתי כל צורך להתגונן. חסרונה של רות הפך מאוד מורגש לי כי רק היא יכולה להיות שותפה אתי גם בשמחה, והיה לי זר ומוזר לחוות חוויות ללא שיחות הנפש ההדוקות עמה.
הרגשתי את חסרונה בחיי, לאט לאט נשכחו ממני המילים שנאמרו והסתייגותה משוריק, נכנסתי לאווירת החג ...והתיישבתי לכתוב:
רות יקרה,
בכותבי מכתב זה מתמלאת אני תחושה של התרגשות, הרי לא עשינו דרך של שנים לחינם, עברנו משברים, והתמודדנו, נעבור גם את אי־ההבנה הזאת...
נזכרת אני באותה פגישה אתך פנים מול פנים בשבת ביום הולדתו של דורון, ויודעת כי כאשר צעדנו וניתחנו את כל המצבים, ואף שהשיחה ההיא הייתה מעיקה ומרגיזה למדי, הבנתי הרבה דברים לעומקם אי לכך בכוונתי לגדוע את ההתנהגות שמזיקה לי בהתהוותה...
לאחרונה קראתי מאמר ובו נכתב:
"שני דברים עיקריים משפיעים על התבגרות נאותה:
הראשון להגיע להבנה שהחיים יכולים להביא גם הנאה וגם כאב באותו זמן ממש," בנקודה הזאת כנראה לא החכמתי הרבה.
"השני למצוא 'הנעה קדמית' משהו לקום אתו בבוקר," לכך כל דבר יכול להתאים, אי לכך השלהבת שלי לבעירה היא שוריק, ואינני רוצה לכבות את הנר כי נכון הוא לי לשלב בין אהבתי לשוריק ובין שגרת חיי.
שוריק הוא עדיין מתנה בעבורי ואתו אני מרגישה בטוחה, גם בהיותי עירומה מכול כסות. ואתו אין לי היסוסים להעז ולהפגין את החושניות שלי כאילו הייתי רזה ומחוטבת, אני זקוקה נואשות לזמן ארוטי עם עצמי, והוא נותן לי אותו בשפע ובנדיבות.
שלך לוסי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -23-24 סופרת
ברגע שסיימתי לכתוב יצאתי לכיוון משרד הדואר כדי לשלוח את המכתב לרות. הייתי חייבת לשפוך לפניה את הלב.
למען האמת לא הייתה לי ברירה, לא היה לי אף אחד כמוה.
סמוך לערב החג קבעתי תור חוזר אצל רופאת המשפחה אשר התריעה בפניי כי אין קיצורי דרך ועלי "לקחת את עצמי בידיים לשלוט באכילה שלי." היא רשמה לי מרשם לכדורים, והסבירה לי כי בהשפעתם לחץ הדם שלי יהפוך לתקין, הקשבתי לה ולא הייתה בעולם אישה מופתעת יותר ממני, הרגשתי כיצד האכילה המטורפת תפסה מקום של קבע בחיי.
לפתע הרגשתי שעלי למצוא את התקווה כדי לשפר את יחסי עם הראש ואז הנשמה שלי תלך בעקבותיו. החלטתי להציב את חיי על הדרך הנכונה, זכרתי כי לא פעם חג החירות הביא עמו את תחושת העשייה שהייתה נחוצה לי כל כך.
במהלך חול המועד הרגשתי שעלי לעשות מעשה, הייתי בחופשה מהעבודה, שמשתי כאמא במשרה מלאה ונראה לי שהעצבות והמועקה הרפו ממני במעט.
ערב פסח היה מאחורי ואתו חלף השפע של ארוחת החג.
מיד למחרת הארוחה פיניתי זמן לעצמי כדי להתרכז ולהתייצב ובכך לגרום לשינוי בדרך המחשבה שלי, כלומר, לבנות לעצמי תפריט ולנצל את הימים הפנויים כהלכה. הייתה לי הרגשה טובה של פתיחת אפשרויות.
רשמתי לפני את הקשיים העיקריים שלי באוכל, קראתי לכך תקיפת הכריש:
אכילה של שתי חפיסות שוקולד בכמה רגעים וכמה פרוסות לחם מרוח בחמאה טובה עם שתי ביצים ומלח אחרי ארוחה רגילה או בין הארוחות.
דורון התרגש מאוד מהתוכנית החדשה שלי וגם הילדים נראו נלהבים לשפע הירקות שקניתי. כנראה גם להם היה מאוד אכפת כיצד אני נראית לכן הם לא באו אלי בכל דרישה או טענה. אחרי שסיפרתי להם במעט מה הרופאה הסבירה לי, ואת המצב שבו הייתי נתונה נגה וליאור אמרו "העיקר שתהיי בריאה." והדר חייכה ואמרה "זו ברכה של גדולים."
לא הייתה מאושרת ממני אך שבועיים אחרי חול המועד הדברים התחילו להשתבש ודווקא מכיוון מקום העבודה. אמנם הופעתי לעבודה והצגתי בכשרון רב את המיומנות המקצועית שלי, אבל דרכתי במקום. הפגנתי נוכחות, הקשבתי, אמרתי את מה שנחוץ, חייכתי מעט, לא יותר. אך האכילה של ירקות ללא מלח וארוחות צנועות היו לי קשות יותר ממה ששיערתי. נדרשתי להמון הכנה ולנחישות, מצאתי את עצמי עומדת על המשמר רק כדי להתאים את עצמי לזמני הארוחות המיוחדות שלי, לא תמיד הצלחתי לתמרן בשעות העבודה, ושוב לא עניתי על ציפיות.
הכול היה לא הגיוני, למשפחה שלי היה מאוד קשה לשתף פעולה. לשאר בני הבית היה תפריט שונה, ואני נחשפתי לעצמי כלא חזקה דיי. נקלעתי לסערת רגשות כי לראשונה באמת "ראיתי" את המצב המביך שבו שמתי את עצמי. תלויה בטוב לבם של בני משפחתי, התקשיתי לא לגעת בדברים שאוחסנו בארונות ולא היו מיעדים לי, חשתי אשמה, ודאגה לא מוכרת כרסמה בי, האם אי פעם אצליח בכוחות עצמי?
בוקר אחד, ביום החופשי שלי, מתחתי את גופי בכורסה הנוחה, הנחתי את ראשי בנוחות יתרה ועצמתי את העיניים... כנראה חלמתי...
"שמעתי קול, שמעתי את קולי, זה היה קול של ילדה קטנה, הקול היה מלא יגון וקרע את הלב, קול מלא עצבות. התמלאתי רגש עז, איך הזמן עצר... המראה הפליא אותי עד מאוד, הרי אי אפשר לזכור את הדברים שכולנו ספגנו בילדות. מחשבותיי מילאו אותי בכאב וכאילו הסיטו את הווילון מעל לשנים כן היה לי קשה למצוא נחמה בכל הזיכרונות שהיו מנת חלקי.
הערתי את עצמי התיישבתי ומיד עברתי לחשוב על כיסני בצק מלאים במלית בשר שהבאנו מההורים, האכילה הייתה תובענית וחנקה את המחשבות העגומות, שאפתי להתנתק מהזיכרונות. האכילה התקדמה מהר מאוד, היו המון כיסנים, ולאט לאט יצרתי שכחה.
זה היה מצבי כאשר הטלפון צלצל ושוריק אמר כי כל סירוב לא יתקבל וכדאי לי להכין את עצמי לפגישה שתכלול קבלת פנים מאוד חמה ולאחר מכן ארוחה מהודרת לכבודי "בואי ונדליק את מדורת האהבה."
ניסיתי להקשיב, התרשמתי מחוש ההומור שלו, אך ידעתי כי הוא לא מודע למצבי העדין, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי. אך יותר מהכול הייתי זקוקה לכמה דקות נחמה, ואכן דבריו העבירו בי מחשבות רכות והסעירו אותי מחדש.
ברגע שהבטחתי לבוא הוא הפריך נשיקה דרך האוויר ואני הנחתי את האפרכסת במקומה מרגישה שכוחותיי חזרו, היה לי הרבה מה לעשות כדי להיות מוכנה היטב וזו תמיד הייתה התרגשות נהדרת, ובוודאי שהיא שיבשה את המשך האכילה שלי.
פסעתי לחדר שינה ובדקתי את הבגדים שלי מחדש, כמובן קיננה בי דאגה, והיא לא הייתה זרה בעבורי, כי למצוא בגד הולם אחרי בולמוס הייתה משימה לא קלה. אכן זה היה אתגר לא פשוט, החלטתי להקדיש לזה תשומת לב רבה יותר מהרגיל, הייתי זקוקה למשהו שיעזור לי להרים את עצמי מההריסות, עשיתי כמיטב יכולתי.
בעת החיפושים הקדחתניים אמרתי לעצמי נחרצות כי יהיה עלי להתרחק מתחושת הכבדות בשיפולי הבטן ולהתמקד בפרטים הקטנים, שהם, ולא האחרים, יחוללו את מגע הקסם אשר יעשה את הרושם הנכון.
דמיינתי את עצמי נראית הכי טוב, למרות הגוף העייף אחרי בולמוס, הרגשה שכבר חוויתי לא פעם כשהדבר האחרון שרציתי היה לצאת לפגישה, ועוד פגישה רומנטית, לכן הכרתי תודה על ההתלהבות והאושר ששוריק הצליח להכניס לחיי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -25-26 סופרת
התאפרתי וגירשתי את הזיכרונות, ניסיתי לא להיות מוטרדת, רציתי להקסים את שוריק שתמיד התאמץ למצוא בעבורי מילות אהבה ולא פעם אמר כי החמרתי עם עצמי בקשר לאכילה, אך הוא לעולם לא התערב בהחלטות שלי. לדידו היה תפקידו להעניק לי שפע ואהבה, ורק הוא יקבע את הכמות ולא ייתן לי זכות לערער.
הגעתי ממש מהר, הגעתי ממש בן רגע....
רצינו מאוד להיפגש. שוריק הזין את התשוקה שלי לחסך עצום של פינוקים לכן התארגנתי כל כך מהר והגעתי לביתו המקסים. ברגע שהופעתי על מפתן דלתו של שוריק נכנסתי וחייכתי חיוך ענקי, עצום, הרגשתי נהדר אחרי שהחלפתי את בגדי האשפתות, הרגשתי כמו אישה מינית.
אף על פי שזו הייתה הרגשה נפלאה, עלה בי ספק קטנטן, האם לא טוב יותר להיות גבירה לעצמי ללא שום תלות בגבר, אוהב ככל שיהיה?
שוריק הביט בי ואמר "רואה אני כי את בטוחה מכל רע וחיוך עולה על פנייך, לכן רגוע אני יותר, אכין לנו משקה יקירתי."
אני מקווה שאתה צודק, לחשתי לעצמי.
מבטי ננעץ למרחקים דרך שמשת החלון המעוצב כקשת יפה ועתיקה. הבטתי החוצה והבנתי כי מיום ליום הפסדתי זמן והורדתי את החיים לשפל לפי כללים לא מוכרים. הרחוב סאן מאוד, מאות ילדים והורים התהלכו הלוך ושוב, הם צעדו בתהלוכת ל"ג בעומר ססגונית במטרה לסמן אהבה ואחדות לכל ילדי הארץ. לפי המסורת זה היה התאריך שלפני שנים רבות נעצרה בו המגפה שפגעה בתלמידי רבי עקיבא.
בהביטי בתהלוכה האנושית, מחשבה מקבילה רצה במוחי, מרגע שפרצה תשוקת האהבה בתוך נפשי היא שרפה את כל כולי ולא הייתה לי כל אפשרות לכבותה כך סתם, רק על ידי כוח הרצון, כוח רצון עז שחיפשתי אחריו.
חשבתי על מילים שאפיינו את החג שניבט מן החלון, אחדות, אהבה ושרפה יוקדת.
הרחקתי את מבטי לאותו יום שבו היו התמונות אחרות. פינוי העיר ימית, אירוע אשר התרחש רק לפני חודש ימים, קשה היה לחשוב על חיילים יהודים שנעזרו בכלבים, בזרנוקי מים ובקצף כדי לפנות תושבים שיכלו להיות הוריהם. יהודים עמדו מול יהודים במאבק שחולל סערה צער, כאב ואובדן, אך כוח רצון לא עזר במאומה ובסופו של דבר רוב הציבור נכנע ונתן תוקף למציאות חדשה.
שוריק אמר לא פעם,כי בלבול אחד גדול יש בסמלי החגים שלנו, הפכפכות... מיד בסיומו של חג המכונה חג החירות נהרסו בתיהם של אנשים בני חורין. ואכן, דומה שלא נשארו לישראלים חגים או התרחשויות שעניינם אינו לוט בערפל והדעות חלוקות ופונות לכאן ולכאן. כן כנראה זה המצב שאחרי השלב שבו מופעל כוח ורצונות מובסים, נוצר בלבול.
חשתי שקמט נוצר בזווית הפה, כמו חיוך, כן, גם בי התחוללו מאבקים של פעם בעד ופעם נגד, לגבי מה באמת נחוץ לי: אהבה יוקדת או פינוי מרצון?
אצל שוריק זה היה אחרת הוא פשוט ידע והרגיש שאני חלק ממנו, תמיד הוא מצא סיבה להיות מרוצה,אך לאחרונה וזה כדבריו,הוא היה מרוצה כפליים.
" יש לי בשורות טובות," כך הוא אמר לי, והגיש לי ולו גביע קריסטל מלא בשפניה.
"הצליח לי במשפט האחרון, את יודעת שעבדתי עליו די הרבה, ייצגתי את הלקוח האיטלקי רם הדרג בצורה המכובדת ביותר וכבודו הלורד שילם לי בהתאם."
הוא הוסיף ואמר: "יש לי הפתעה נוספת גדולה לא פחות."
הוא אחז בידו דף יקר ערך שאותו הוא קבל במילאנו ובו הבשורה המפתיעה והגדולה באמת.
אחזתי בידי במסמך ובהיתי בו כלא מאמינה!
"... נבחרת בפה מלא לדיקן כבוד..."
שוריק הביט בי בהתרגשות ואמר "מעתה הדרך לאיטליה פנויה בעבורי ומבחינתי גם בעבורנו, עז רצוני לשתף אותך בכל פרט ופרט."
הקשבתי לו, אף שהייתה לי הרגשה כי אני לא צריכה לדעת פרטים נוספים, פרטים שיקשרו אותנו כזוג..
ברגע שקראתי את הנוסח, הייתי זקוקה לכוס מים קרים וצוננים. מדהים היה לגלות שוב ושוב מחדש עד כמה הייתי כלולה בתוכניות של שוריק. זו הייתה מבוכה, סקרנות ופליאה, לכן כדי להחזיר לעצמי מעט שלווה, נעתרתי בשמחה להצעתו של שוריק אהובי, ופסענו יחד לג'קוזי הגדול כדי להירגע.
"נקים המון רעש ואף נשיר בקולי קולות ככל שנרצה או נרגיש צורך בכך" ואז הוא הוסיף בלחש וחייך את חיוכו הגדול בראותו את מבטי המרוחק והחולמני "הכנתי לך תקליט של שירים משעשעים שאותם כן תרצי לשמוע... הוא היה גיבור הוא קרא לי דרור".
כן כזה הוא שוריק וכל אשר התרחש בתוך תוכי, או בינינו, לא שינה את העובדה, כי בעבורי הוא היה אש וזיקוקין די־נור שסוככו על שמי חיי, אש של מדורה גדולה בספירת העומר. האם ייתכן כי האש שפרצה מנוכחותו של שוריק הייתה כה גדולה עד כי במקום שבו נפלו הגיצים להטה האדמה ונכוו קצות אצבעות רגליי? האם מתוך כך עלה ואפף אותי גם אפר החרדה?
לא היה לי מוזר שלפתע ללא כל התראה דמותו של בעלי צפה וחתכה את חדרי לבי.
כן, דמותו של דורון תמיד עלתה כאשר הייתי זקוקה למגן, למשענת ולקרקע יציבה להציב עליה את כפות רגליי.
אלה היו הרגעים שבהם רציתי לברוח הביתה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -27-28 סופרת
המשכתי לחשוב את מחשבותיי, אך הן התפוגגו באחת כשנכנסנו לתוך הבועות המקפצות, סירוב לא התקבל, היה נפלא להשתעשע עם המים ואז לצאת לעולם נינוחים ומפיצים למרחקים ריח נפלא.
נרגעתי, סיימנו לאכול את ארוחת ערב והתרווחנו במרפסת מול הים. התוודיתי לפני שוריק, הבטתי בו ואמרתי ברוך ככל האפשר "כאשר אני נשכבת במיטה ומנסה להירדם ולא מצליחה, רק אז אני מבינה שקשה לי עם הרגשת התסכול המתלווה ליחסינו המורכבים. הכול מתחיל מוקדם יותר, לעת ערב, כאשר תוקפות אותי מחשבות אשמה בהביטי בילדיי המתבגרים."
הוספתי בשקט ובזהירות "עוצמת המילים הנאמרות בינינו והמעשים שלנו מפחידים אותי, הם גורמים לי להתוודע למי שאני ללא כל כסות, אישה בעלת פנים רבות והמון רצונות הסותרים זה את זה."
שוריק הבין היטב במה המדובר ואמר "המצב שבו הסוד משתלט על הקשר מתחיל להשפיע עלייך ולתת בך את אותותיו כל הלחץ הזה דורש ממך להתמודד עם רגשות גועשים... ראי, אהובתי, גם אני בעצמי באותה תמונה יחד אתך, אך את היא החוזרת הביתה ואת צריכה לחיות עם ההחלטות שלך..".
ניסיתי להקצין את השיחה ולהתגרות בו, ולכן אמרתי לו, "שוריק אתה בודאי מודע לכך שסביב אהבה כמו שלנו יש בושה גדולה כך רומזת לנו החברה באלף דרכים, אף על פי שלעתים הרמזים מעורפלים, מקצת הרמזים מעידים על ההזדמנות שיש בקשר כזה, הזדמנות מרגשת וחד־פעמית."
שוריק שתק ואני המשכתי, "הנה אתה בעצמך חושב כך, לכן קשה למצוא היגיון במסרים כפולים וחסרי כל מובן."
"לגבי ההיגיון אני לא מסכים כי באמת לי הכול נראה מאוד הגיוני."
לשמע הדברים האלה רציתי לומר לו, אז תסביר לי, למה אני אוכלת כמה וכמה פרוסות לחם עם גבינה צהובה בחצות הלילה אחרי יום חיזורים נפלא? אבל לא אמרתי. היה משהו בנשמתי מעוגן ומונע ממני להיות טובה עם עצמי ולפרגן בייחוד, הכול הולך והתעצם לפנות ערב ומעיר אותי בלילה בתחושה של ריקנות.
האם זה היה הגיוני?
מאותה פגישה חזרתי הביתה יחסית לא מאוחר, המדורות עדיין דלקו, למזלי דורון עוד לא היה בבית. חשבתי לעצמי שכדאי לי ללכת לישון כי למחרת תוכננה לי ישיבה בעבודה בשעה מוקדמת. ידעתי שדורון יגיע מאוחר יותר הייה לו להשלים פרויקט מסובך בעבודה.
נרדמתי מהר ואפילו לא חשבתי על אוכל. הכמיהה הייתה דבר מתעתע לעולם לא ידעתי מה ישפיע עליה ומה ימנע אותה.
מדורות ל"ג כבו אך הקיץ שעמד בפתח המשיך להבעיר את האש וללבות את החום, כך חשבתי בעודי מקשיבה לקריין הרדיו, במדינה שלי לעולם לא היה רגע דל. חמש־עשרה שנה אחרי אותו קיץ של מלחמת ששת הימים שריקות הכדורים נשמעו מחדש, {זיו שיניתי מעט}ומהדורות החדשות חזרו על עצמן.
כן, חשבתי לעצמי, ומיד הקבלתי את הדברים לחיי, הן האהבה והן המלחמה שתיהן הבעירו אש דומה, המסך עלה וההצגה התחילה, רק השמות השתנו והתאימו את עצמם לתפקידים הנכונים.
אחזתי בצו למילואים שנראה כה רשמי והיה לי קשה לחשוב שמדובר בשוריק שלי, אך זו הייתה עובדה. נפגשנו לכוס קפה חטוף, וכך הוא הזדרז לבשר לי.
"ראי," הוא אמר "ראי איך פונה אלי הצו בסגנון מאוד רשמי: הקצין אלכסנדר... הנך מתבקש להגיע לתחנת איסוף... ולצאת לגזרה בצפון…"
הוא הוסיף את הפרשנות שלו, "את מבינה שהסכם שלום בדרום, בין ישראל למצרים, שינה את ההערכות בגבול הצפון והביא את המלחמה לצד השני של המשוואה... נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד," זה היה ההומור שלו, הכול כדי לרכך את המבט העגום שלי...
הקריינים חזרו על אותן החדשות ונכנסו לשגרה, עברו שלושה שבועות מאז ראיתיו וגם אני התחלתי לאמץ לעצמי מנהג מוזר, לשמוע את מהדורות החדשות מדי יום ביומו. אפילו בעבודה, אבל שם זה היה רק ברקע. החלטתי להפסיק עם ההרגל אחרי שחשתי מועקה גדולה, לכן מאוד הופתעתי לשמוע את נועם הקריין, בן המחזור שלי מבית ספר תיכון. הוא הרעים בקולו הנפלא: "ישראל פתחה במבצע שלום הגליל אחרי שנעשה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה. ריכוז גדל והולך של מחבלים פלסטיניים בדרום לבנון, 'פתחלאנד', מאיים עלינו מחדש. לכן התקבלה החלטה לצאת למבצע... המטרה היא להגן על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים ומחדירות לצורכי פיגוע... צה"ל פלש ללבנון..."
סגרתי את הטרנזיסטור הקטן, היה לי די והותר. סגרתי גם את דלת המשרד, ניקיתי את שולחן העבודה ויצאתי לביקורי בית. שתי נשים צעירות שילדו לאחרונה יעזרו לי לשרוד, החלטתי לחשוב במונחי שגרה.
ההליכה נעמה לי מאוד והמחשבה על הדרכה אישית הפיגה את חששותיי, החשיבות שאותה הן יחסו לי השכיחה... כי הגעגועים לשוריק היו קשים והמלל האין־סופי שהושמע בתחנות הרדיו דיכא, לפחות הקריין היה ממכריי, מכוחותינו. בדרך לביקורי הבית, לפני שנכנסתי בפתח דלתה של המטופלת הראשונה, הבנתי מה השתנה בי, בדרך כלל יחסיי עם שוריק השאירו את כל העולם מחוץ לתמונה והנה בהעדרו מצאתי את עצמי מקשיבה לחדשות כמו כולם, רק לפעמים הצלחתי לסגור את הראש, בדרך כלל לא.
רגע לפני שצלצלתי בפעמון הדלת שיננתי לעצמי כי בדרכי חזרה לא אפצה את עצמי בקנייה של משמשים טריים וחמצמצים אף שעונתם הייתה מאוד קצרה, ככה לפחות אמרה חסייה הירקנית השמנה כאשר פיה נגס במשמש בתאווה גדולה. "רק, תיזהרי מהחרצנים," סיננה מבין שפתיה שנשארו רק לרגע קט פנויות. נזכרתי עד כמה התרגזתי כאשר רופאת משפחה חשבה אחרת ולא היססה לומר לי כי גם בהם יש המון סוכר, נכון לא כמו בשוקולד, אך עדיין, כאילו שלא חשדתי בכך. שתקתי והקשבתי לה מבוישת, סגרתי את הראש, יהיה עלי להפסיק להקשיב לנועם הקריין ובכלל גם לכל אחד אחר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -29-30-31 סופרת
ברגע שנכנסתי נבהלתי, שולי בכתה והתינוקת בכתה. היא ילדה בניתוח קיסרי, בעלה לא היה בבית, היה חייב ללכת לעבודה מאוד מוקדם, וכאשר היא ראתה אותי, האושר הציף את פניה וייבש את דמעותיה.
ברגע שהתיישבתי חשבתי לעצמי, מדוע שולי נמצאת במצבה הנוכחי? ברגעים הספורים ששהיתי בביתה הרגשתי כי בכייה של התינוקת הלך והחמיר, הגעתי ולא התכוונתי להניח לה להרוס את ימיה הראשונים כאם טרייה, באתי לסייע...
שולי נראתה נורא ודומה היה כי שכחה מה היא שינה או מקלחת טובה. הבטחתי לה שכל מה שעליה לעשות זה להתאזר בסבלנות ולנסות לשתף אותי בכול. הזכרתי לה שזה מה שמטופלת אמורה לעשות עם אדם מקצועי כמוני. בכל תקופת ההיריון הכרתי את שולי כאישה חזקה והכוח הלם אותה, מבוכה וחולשה לא הועילו לה ופוגגו את חיוניותה, היא נראתה לי כמרחפת. אחרי התבוננות ראשונה התכופפתי ואחזתי בילדתה הבוכייה וחיבקתי אותה, הקטנה הביטה בי ובהפתעה גמורה פסקה מבכייה, ידעתי שנחוץ רק זמן והן תתרגלנה אחת לשנייה.
שולי עקבה אחר מעשי ואמרה "אני מתביישת, במקום להתנהג בבגרות, אני מתנהגת כילדה שאיבדה תמיכה, אני לא מזהה בי את עצמי, איבדתי דבר מה... אבדתי את המשוואה: אבא, אמא בת, אל תגני על בעלי, תעזרי לי להתמודד עם האמת... בעלי הפתיע אותי, ולא לטובה, הוא מעורב בעבודה יותר מאשר בנו."
הקשבתי לה והחלטתי לנהוג בתקיפות ולנזוף בה ברכות, "אל תתלונני, תחשבי באופן חיובי, תשתחררי מאזיקים של אחיזת עיניים, אל תניחי לכעס לדבר מגרונך, בעלך חשוב לך יותר מהכול וזה לא הזמן לוויכוחים אפילו שאת לא מרוצה."
לפתע היא חייכה ונעצה בי מבט, "אכן את צודקת עלי לשפר את מצב רוחי ולשנות את הגישה שלי, ייתכן ויש פה שילוב דברים, כי האמת היא שהלידה הייתה החוויה הכי גדולה שהייתה לי, אך עם כל האושר היא יצרה לחץ לכל כיוון ובעלי מצא לעצמו את העבודה כפתרון טוב מאוד. שנינו לא הכרנו הרגשה דומה לזאת מעולם."
חשבתי לעצמי, בעלים תמיד עסוקים, מאהבים אף פעם לא, אך לפתע עלתה לי הברקה חדשה, למען האמת כולם בורחים תלויי רק לאן ועם מי.
באותו ערב הייתי עייפה ומלאה עד כדי צרבת מאכילת המשמשים החמצמצים שקניתי בדרך חזרה למרות כל האזהרות, פתחתי את העיתון, כתבה גדולה צדה את עיניי:
ריאיון עם אבא של חייל בלבנון:
"...בני משרת בנאמנות ומוכן ללכת לכל מקום. לפני גיוסו נלחם בנו במשפחה שלו בי ובאמו, הכול כדי לקבל את ברכתנו לשרת כחייל קרבי, התעקש שיעבירו אותו לפי צורכי הצבא כדי לעשות אימוני ירי מוגברים, לבסוף הסכמנו לכל אך איננו מוכנים להסכים שהוא ימות בלבנון.
האם זה מה ששווים חייו?.."
הדברים הקשים לא מצאו חן בעיניי, בייחוד לא למה שהפכנו, סגרתי את העיתון, לא הבנתי מה עבר עלי, למה היה לי כל כך קשה, ממש לא הצלחתי להתעשת... ידעתי שיהיה עלי לאסוף את עצמי,כי הרי כל הלחץ ייגמר בסופו של דבר, המילואים לא לנצח והוא יחזור והכול ייגמר בשלום.
שיננתי לעצמי לא למהר עם המסקנות, אבל הדמעות זלגו. רציתי לשמוע את קולו, ולא את המהדורה המורחבת, גם אם זה היה קולו הנעים של נועם הקריין, נחשפתי להפגזה של מידע מכל הכיוונים והשקט אבד לי כי מועקה תקפה אותי, בדמיוני ראיתי רכסי הרים נישאים, צמחייה של נוף שוויצרי, והאדמה בכתה, אבידות כבדות לצה"ל ושלושה חיילים נעדרו שזה בעיניי אבדה נוראית. המשכתי להאזין, אך לא הקשבתי עוד. לקראת סוף מבזק החדשות הושמעה עוד ידיעה מאוד מוזרה וצינית במעט.
"בתל אביב שותים שמפניה במועדון הקולוסאום בזמן שבלבנון שותים דם."
נועם ידידי סיים בתחזית מזג האוויר ואמר שיהיה חם ולח, וצפויה התחממות נוספת.
נזכרתי במה שדורון תמיד אמר, הראות טובה יותר בקיץ כך שלטייסים שלנו נוח יותר להילחם.
לא הייתי מחברת נוחיות ומלחמה, הרי שריקתם של הפגזים לא מבחינה בעונות השנה ולא... בכלל...
חוסר ביטחון תקף אותי הוא נבע מהצפה של פחדים גדולים שהשתלטו עלי, ידעתי כי עלי לבחור באפשרויות אחרות, לשחרר ולהרפות. אך העייפות שנפלה עלי סגרה את תאי מוחי והשרירים הפכו למתוחים ובלי דעת או כוונה פתחתי את דלת המקרר הושטתי את היד והוצאתי לחם שחור עם נקניק יבש וטוב.
עם הנגיסה, וכדי להשקיט את מצפוני, חשבתי שזה היה תירוץ טוב לקחת לעצמי משהו לאכול, החיים קצרים, לא? התיישבתי בנוחות ופתחתי את מכתבה של רות, מוקדם יותר הצצתי בו, אך עם האוכל בפה למכתב היה טעם אחר.
שלום לוסי,
כן, המלחמות שלנו אוהבות לפרוץ בחודשי הקיץ, אמנון יצא למילואים ואני לגמרי לא שקטה. קיבלתי את מכתבך וניסיתי להתיישב כדי לענות, אך הזמן ברח.
ראשית כול אני רוצה להודות לך על כי הנחת בצד את חילוקי הדעות בינינו.
מובן שאני עומדת לצדך, אך באותה שבת לא חשבתי בבהירות והיום אני מבינה היטב את הסתייגותך ממני ומכל אשר אמרתי, דברי הביקורת שלי גרמו לך לאי־נוחות שהובילה אותך לצנן מעט את הקשר שלנו, וכך נשארת לבד עם הסודות.
טעיתי, לא כך אמורים היו הדברים להיאמר, שנים שאנו רגילות כל כך להצביע האחת בפני חברתה על טעויות שאנו עושות, לכן הרשיתי לעצמי וכנראה הגזמתי.
בעקבות מכתבך הבנתי כי הרבה דברים עברו עלייך, ואני מנסה להבין מה היא הבעיה המרכזית. אני כאן, ומאוד רוצה לעזור לך, אך לא בטוחה שאני יודעת איך.
בעבר כאשר היינו מדברות תמיד עזרנו זו לזו, אז אולי...
כן, מאבק לא קטן מתרחש בכמה תחומים בחייך, נכון, היו לי הסתייגויות רציניות כאשר נחשפתי לסיפור היחסים שלך עם שוריק שנראה לי יותר כהרפתקה שנועדה להוציא אותך מהשגרה, מאשר צורך אמיתי למלא את החסר.
אבל כעת אוכל לומר לך שלאחר מחשבה ובייחוד אחרי שהשקעתי בעניין הזה זמן וגיליתי את הרגש העמוק שאת חווה, התחלתי לראות את העניין כנחוץ לך ממש כמו אוויר לנשימה, ולא כגחמה סתמית וחולפת.
מבינה אני את אשר כתבת כאשר ציינת כי מהר מאוד היחסים שלך עם שוריק הפכו למקור כוח ושבזכותם את שלמה יותר ומלאה ביטחון רב יותר אשר מקרין גם לתחומים אחרים של חייך.
נראה לי כי שוריק שווה את אהבתך, והתלהבותו ממך מדביקה גם אותך באהבה עצמית.
ומכאן לעניין עם האוכל, אנסה להסביר לך זווית ראייה נוספת, דעי לך כי כלפי חוץ את נראית בסדר גמור.
אך כנראה זו לא ההרגשה שלך בתוך תוכך, לכן זה המקום שעליו את צריכה לעבוד, את צריכה לשכנע את עצמך שאת בסדר גמור...
הנה מצאתי דברים משותפים לי ולשוריק, גם הוא חושב כמוני...
ולבסוף, אני מאושרת ושמחה שחזרת אלי,
שלך רות
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -31-32-33 סופרת
החום הלחות הגבוהה והילדים, שהיו בבית, גרמו לכול להיראות כמו מה שמכונה החופש הגדול. החגיגה החלה לפסוע את פסיעותיה, נגה סיימה כיתה שביעית בבית ספר יסודי והפכה לכוח משפיע, וכאשר היא הייתה במצב רוח טוב היא התמקדה בעיקר בניקוי האבק בחדרי הבית, והוא יצא נשכר מכך, כי לדעתה זה היה הסוד לשמירה על בית נקי. כך זה היה אצלנו בדרך כלל, אך באותו יום, ארגנתי את הבית ואת ניקוי האבק, התנחמתי בכך שהפעולה המשעממת תשמור עבורי על כושר טוב יותר, ניסיתי לקבל בשלווה את חסרונה של העוזרת שלא הגיעה, אך לפחות היא הודיעה בזמן. החלטתי לראות בכך את ההזדמנות לפרק את המתח ולכן העסקתי את עצמי בפעילות גופנית. זה היה המצב כאשר ירדתי בפעם השלישית לחדר אשפה כדי לזרוק את שקית הזבל. הייתי שקועה בבניית תוכנית היערכות לקראת העבדות בחופשה "אחריות בשהייה בבית" לכן לא שמתי לב לדרך וכמעט נתקלתי בעליזה בהגיעי לקומה שנייה, ברגע האחרון עצרתי חייכתי ושאלתי מתוך נימוס "מה נשמע?"
"את באמת רוצה לדעת מה נשמע?"החזירה לי עליזה את השאלה בפנים אפורות "בכל מצב צריך לשמור על גישה חיובית נוכח הנסיבות המטרידות," ככה היא ענתה לי בשפתיים קמוצות הכול נראה כל כך מוזר באותו רגע, כי אחזתי שקית שקופה מלאה בעטיפות מרשרשות של "דברים טובים" שאותם יעדתי לזרוק לפח האשפה לפני שעין זרה תבחין בהם, אך נתפסתי, עמדתי כמו במערומי והיא המשיכה, "בעלי בוגד בי עם אישה אחרת, והיום קם וארז מיד אחרי ארוחת הבוקר, יותר נכון, הוא לא סיים את הארוחה והשאיר את הסלט הגדול עם הפטרוזיליה הקצוצה בצלחת אף על פי שהכנתי אותה ללא הגבעולים כמו שהוא אוהב. מבינה, הוא לא נגע בסלט הטרי, והרי רק אתמול הוא חזר משירות המילואים לכמה ימי חופש, לא העז לבקש ממני לפרק את המזוודה ואני חשבתי שהסיבה לכך שהוא רעב ועייף, דעי לך, " היא המשיכה, "אתמול כאשר הוא נכנס בדלת התעוררתי בבעתה ומתוך שינה נבהלתי וצעקתי: מי זה? מי זה דופק בדלת אחרי חצות, באמצע הלילה, ועוד מצלצל בדלת כמו סוכן זר?
'כן, זה אני,' כך הוא ענה, בקושי שמעתי אותו," היא המשיכה לדבר בשטף "כי אז הוא הלך להתקלח, ובעודי רדומה קמתי וכמובן פתחתי את המזוודה ומיינתי את הכביסה, אך כאשר רכנתי על מכונת הכביסה שמעתי אותו רוטן... 'למה פרקת?' ואז התנפל על האוכל כאשר הוא ממלמל לעצמו שאי אפשר לאכול את האוכל בשטח, ואכל המון, סיים את כל מה שהיה בצלחת. כול הגברים בוגדים בימים אלו. דעי לך, לוסי, כי אין להאמין להם אף לשנייה, הנה הוא, הקשיב לי כול עוד היה עייף, ובלילה אמר לי 'חמודה שלי...' והיום מה? הלך! מה אני אעשה עכשיו? כל כך הרבה מאמצים השקעתי בנישואין שלנו, אפילו שמרתי על מכתב תודה שהוא כתב לי לפני שנה... ביום גיוסו של אדם, התינוק שלנו, איך הוא העז?"
עליזה דיברה ודיברה ולא ניסיתי להפריע לה רק הבטחתי לה שנתראה מאוחר יותר, זרקתי את האשפה שלי וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית. נכנסתי הביתה ללא אוויר בראות, התיישבתי בסלון ובכיתי בשבילה, הבגידה של אליהו השפיעה גם עלי.
בשעות אחר הצהריים נכנסתי אליה, עיניה דמעו וצבען היה אדום, שמעתי את הפרטים הנוספים על כוס קפה ועוגיות מעמולים במילוי תמרים מעשה ידיה נבהלתי כאשר היא אמרה "גמלה בי ההחלטה לתת לו ללכת, אין לי ברירה, אין לי שליטה, מוטלת עלי החובה לדבוק במחויבות לעצמי ולילדים שלי."
כאשר עליתי הביתה יותר מאוחר כולי נסערת ומבולבלת שיננתי לעצמי שאלו חייה ולא חיי, אך עם המחשבות המרגיעות אכלתי ללא הפסקה, במשך כל הערב, ומכול הבא ליד.
תמיד שנאתי את הלחות של הקיץ, בייחוד כאשר תוכננה לי פגישת עבודה מאוד חשובה ושעת ההתחלה נקבעה לשתיים בצהריים.
רבות חשבתי לעומק על התכנים, הכרתי את ההנהלה היטב, ולכן ערכתי סוג של רשימה לגבי אופי התפקיד שאותו אהיה מעניינת לקבל. היה לי ברור שאם אקבל ולו מקצת מדרישותיי אהיה מרוצה, לכן כדאי לי להיות מוכנה, כי דרך עריכת התוכנית האישית הבנתי שעמדו לפני הרבה בחירות.
כל שעות הבוקר המוקדמות הייתי לבדי, הילדים עדיין ישנו ודורון כבר יצא, כהרגלו, מאוד מוקדם. שמחתי שהבית היה נקי והריח טוב, נכון, היה לי קשה לראות את השטיח הלא מקופל ברגע שהגיעו חודשי הקיץ, לכן לא התעצלתי וכבר בשבע בבוקר ניערתי אותו בזמן שאף אחד לא הסתובב למטה בחצר.
בשעות המוקדמות של הבוקר היה לי קל יותר להחליט החלטות טובות, בצהריים הקושי גדל ובערב הלהט כבה לגמרי, למה זה היה כך מעולם לא הבנתי. הגעתי לגיל שלושים פלוס, גיל שבו אפשר לתבוע את החיים בגדול, גם כאשר השגרה השתלטה על חיי היום־יום. החלטתי לדחות את האיפור למאוחר יותר, כדי להישאר רעננה ומאופרת סמוך לפגישה החשובה. באותו בוקר לשם שינוי חשתי מרוצה ממשקלי ירדתי מעט מיום האתמול, השיטה להפסיק לאכול אחרי שעה חמש הייתה מצוינת והצלחתי לא לאכול אחרי חצות.
לאחרונה גוון שערי הפך לבלונדיני יותר ונצץ בשמש, ובכך הצגתי מראה נשי מלא בלהט ובעוצמה, כך חזרה והדגישה באוזניי הספרית שלי. היה לי חשוב לשמוע מחמאה אף אם מקורה בעבודה שהשקיעה בשערי, מצאתי כי ההערה הייתה במקומה.
באחד ממכתביה של הדוכסית לוסיאנה הופיע ציטוט שובה לב, שוריק אהב אותו במיוחד:
כל מחמאה היא יקרת ערך, הן לאנשים החלשים והנכנעים והן לאלה הנאבקים באתגרי החיים. ילדי כבר התעוררו והיו עסוקים בענייניהם, זמן הפגישה התקרב. התקלחתי, התאפרתי בתשומת לב מרבית ומצאתי את עצמי מוכנה לפני הזמן. אחרי הכול הצלחתי להירגע והחלטתי שהסוד הוא להיות מאורגנת, לברוח ממחשבות מבלבלות ולעסוק בעשייה עצמה, כך חשבתי לעצמי בעודי יורדת במדרגות בדרכי לעבודה, אך שוב נלכדתי. מלכי השכנה, אישה סקסית, רזה בדיוק ובמידה הנכונה, נעמדה מולי עם הישבן הקטן שלה בתוך מכנסי ג'ינס מידה שלושים ושמונה כמו של נערה מתבגרת.. הרגשתי כעס ומבוכה, איך היא הצליחה להיראות כך, הרי תמיד ובכל פגישה היא אחזה בידה חטיף כלשהו? התעלמתי מרגשות הקנאה שבלעו אותי. אמרתי לה יפה שלום, ומה נשמע. וקיוויתי שהיא לא ראתה את המבט החמוץ שלי, ניסתי להיות מנומסת.
באותו רגע קיבלתי החלטה אמיצה, לא לפצות את עצמי בדרך לעבודה, כי המוח כבר קדח... אך למרות ההחלטה הנחרצת, ירדתי מהאוטובוס תחנה אחת לפני וקניתי לעצמי בייגלה זרוע במלח. שילמתי ומחשבה מוזרה חלפה במוחי, הרי גם אם מלכי לא הבחינה במאום, ההתנהגות החמוצה שלי והקנאה היוקדת בה ובמראה שלה הניבו השלכות מידיות, אכילת בייגלה גדול עטוף במלח גס...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -34-35-36 סופרת
לא כך היה אפשר להגיד על הפגישה שהתקיימה עם המפקחות, היא לא הניבה כל תוצאה אמנם ניתנה לי ההזדמנות להציג את דרישותיי, אך גברת צילה רמזה שתפקיד ההדרכה שאותו בניתי, שייעדתי לרמה הארצית, הוא מיותר ומאוד יקר למערכת. יותר מפעם אחת במהלך הדיון, חזרתי ושאלתי אותה "למה שלא תתני לי להוכיח לך את הנחיצות?" היא חייכה ואמרה "חוששתני שזה כל מה שאנחנו יכולים להציע לך, הדרכת קבוצות ברמה עירונית." כשגברת צילה רצתה לסרב,היא הפכה את עצמה לרבים ועשתה שימוש במילה "אנחנו".
כעבור שבועיים אחר כך עדיין חשתי מאוד מתוסכלת מהסירוב ומהמראה שלי בבגדי הקיץ החשופים... מצאתי לי עניין חדש שקיוויתי שירומם את רוחי, החלטתי לעשות דיאטה של ענבים חמוצים, עונתם הייתה ארוכה והם יאפשרו לי ירידה טובה ומהירה מאוד במשקל, נכון, ידעתי שהדבר לא יהיה קל ואולי אפילו קצת קשה אך חשתי שהמטרה כדאית. הייתי חייבת להודות שאף על פי שעברו שבועיים מאז פגשתי את מלכי במדרגות וראיתי כיצד היא נראית הרעיון לא הרפה ממני.
" דיאטה של ענבים? שלא תעזי!"
כך פסקה בחרדה גדולה מאוד חסייה הירקנית השמנה ומיד הוסיפה את ההטפה שלה כלפי עליזה הנבגדת, בו ברגע שראתה אותה. מכיוון שהיינו מודעות ללשונה החריפה, ואף אחד מדירי הרחוב מעולם לא נמלט מעינה הבוחנת, התקפלנו בבעתה... אבל לא מספיק במהירות...
בקולה הרועם היא הכריזה: "בדור שלנו תמיד ידענו כי יש אהבה ויש נישואין! מה שמעתי עלייך?" כך היא האיצה בעליזה, "זה נכון? איך את מרשה התנהגות כזאת בביתך?" ומיד הוסיפה בידענות גדולה "בימי זה לא היה מקובל כלל, במשפחה שלי זה לא היה עובר בשתיקה? אצלנו הבעלים היו גברים אמיתיים ולא פרי דמיון פורה," גם חסייה הפכה את עצמה לרבים כאשר רצתה לשכנע אותנו בדבריה. היא המשיכה בלהט, "גבר ידע להעריך את ההנאות הפשוטות שמהן הרכבנו את חיינו כזוג, טוב לב ודאגה כנה לבריאות, ארוחות סדירות ומיטה חמה ונקייה זה היה הסגנון המקובל."
חסייה השמנה תמיד חיפשה תירוץ להעביר ביקורת "אי אפשר להתייחס ככה אל אנשים," לחשה באוזניי עליזה שהתפתלה באי־נוחות לשמע הדברים, חסייה עוררה מהומה מיותרת וממש הביכה אותנו מול עיני כל העוברים והשבים.
אך הירקנית הידענית לא הרפתה, "דעי לך," היא הרימה את קולה יותר גבוה והרעימה בו כמו שופר צרוד, "יש הרואים באהבה מחוץ לנישואין עניין רומנטי, לא אצלי, לא ולא אני לא מבינה את זה," היא הנידה בראשה מצד לצד, "נישואין זה חוזה של ביטחון ותמיכה. לכן ליפול לרומן עם אישה אחרת נחשב אצלנו כמשחק או כהנאה רגעית, זה היה כמו ללכת למסעדה טובה ויקרה. לעומת זאת נישואין זה לא מצב זמני או חד־פעמי," התריסה לכיוונה של עליזה, ואני נשארתי פעורת פה ומעט נכלמת בתוך תוכי.
"שעשוע, הנאה רגעית, מסעדה טובה," כל זה מירקנית שמנה...
כיצד?
הייתכן שרב בה הנסתר על הגלוי?
"בכן, איך אמרו אצלנו במשפחה, שלכל דבר יש תכלית הולמת, האהבה מקומה בחוץ והאחריות הדאגה והנאמנות מקומן בבית פנימה בתוך המשפחה," את המילים האחרונות היא לחשה בשקט ובעדינות שלא כדרכה. לפתע היא הביטה בנו בריכוז והוסיפה, "איש לא נותר משם, לא הצלחנו לשמור על עצמנו... לא עזרה לנו הנאמנות... אפילו התינוקות! איש לא נותר! לא ייתכן כך, הרי במשך חודשים כולם חזרו ואמרו לא לדאוג."
הרמתי את עיניי וראיתי בתוך עיניה את המוות שהזיז לה את מחוגי השעון באופן הנחוש ביותר, כי לפתע היא לא נראתה מרוצה מעצמה כל כך, ביטחונה הגדול נסדק ושמענו אותה משתעלת בקול רם למדי בעודה מפנה לנו ולרחוב את גבה ואת העורף העקשן שלה וכך בגאון נכנסה פנימה לחנות המוגנת שלה...
"נאצים חיות אדם, גרמנים רודפים אני נמלטת... הם עונו למוות..."
באותו רגע הנחנו את השקיות המלאות בפירות, לא סיימנו את הקניות שלנו, איבדנו בהן עניין ופנינו לכיוון הבית ובמדרגה מספר שבע־עשר אמרתי בלחישה וקיוויתי שעליזה תבין "אני לא מופתעת כלל מהדרך שבה חסייה הביעה את כעסה, אך לאור הדברים שהשמיעה אני חשה צמרמורת בעורי, הירקנית שלנו היא אישה מבוגרת ועיניה כבר התאמנו להביט לאורך קו ארוך. היום היא דיברה על דברים משם לפה, ושם, בעברה הרחוק בהיותה בגיא צלמוות, התנפצו בעבורה הנאמנות וההתחייבות המשפחתית ושם גם נשארו החלומות שלה מרוסקים ומעוכים. מפחיד,לחיות חיים כאלה..."
עיניה של שכנתי דמעו ונצצו מעט והיא שאלה אותי "האם את מאמינה שאפשר להבחין מתי מתרחש אותו הרגע שבו מתנפצות ההבטחות לרסיסים לא מוכרים וכבר אי אפשר להימלט בזמן?"
היינו שכנות הרבה שנים ולא תמיד הבנתי את עליזה, אך ברגע ההוא הבנתי היטב למה היא התכוונה. כן דבריה של חסייה השפיעו עלינו קשה ועשו בנו שמות.
בימים שבאו אחר כך עברתי בין פחד לרגשות אשמה ואלה הצמיחו מתוכי יוזמה לנהוג על פי המקובל. ביקשתי להיפגש עם דורון בחוץ להתענג על כוס קפה של אחר הצהריים. דורון שמח מאוד ואמר "אני מניח שמה שהתרחש בחייה של עליזה גרם לך לרגשות שקשה לך להרפות מהם, אף על פי שבדרך כלל את מצליחה בכך היטב."
באווירה מהודרת ונינוחה של בית הקפה קיוויתי שתהיה לנו הזדמנות חברתית לבלות יחד ונראה לי שיהיה לא רע. שנים לא עשינו מעשה כל כך פשוט אך זכרתי היטב כיצד זה היה בעבורנו פעם. ברגע שבו הזמנו התנצלתי "אני מבקשת את סליחתך אם התרחקתי ממך בזמן האחרון."
דורון הביט בי ואמר "אכן הפגישה הזאת היא הפתעה כי לא התראינו בצורה זו מאז… לשבת בחברתך כמו בימים ההם זו בעבורי הזדמנות גדולה."
חייכתי בתשובה והוא המשיך "תמיד היו לך הרבה מאוד חלומות, את אחת הנשים הכי בטוחות בעצמן שפגשתי, לכן תהיי מציאותית..." שמעתי אותו מחבר אותי למציאות ולחלומות כאחת והמוח שלי הכתיב משפט שונה "אין לי את הכישורים כדי להפסיק את הטירוף של הכמיהה למלוח למתוק וחוזר חלילה."
דורון לא נכנע. "ייתכן ואין לך כוחות במובן הרגיל, אך במשך שנים שמענו על אנשים שעשו את השינוי, לקחו את עצמם בידיים והצליחו. הם הסתכנו בלהיות רעבים והשתמשו בכשרון האלתור, תכונה מאוד חזקה גם אצלך." דורון רכן לעברי בתנועה של קרבה ונועם, לאורך השנים הוא היה ונשאר חלק חשוב בחיי, אך לא היה לו כל מושג שאני לא דוגמה טובה לכוח רצון.
"לוסי שלי, יש לי את כל הסיבות לא להבין אותך אך אישיותך ודמותך עדיין מייצרות אצלי חלומות."
שתקתי.
"הנה התקדמת בהרבה תחומים, תני לעצמך הזדמנות, אל תיסוגי מכישלון ואל תפקפקי בכל ארוחה, אל תשאלי אם היא בסדר או לא בסדר."
הודיתי בפני עצמי כי לדבריו הייתה השפעה מטרידה, אך מכיוון שמעולם לא סיפרתי לו את האמת על הרגלי האכילה שלי נתתי לו להמשיך במסלול שבחר.
"אל תתני לאירועים שקורים ולאנשים אחרים להפריע למעשים שלך."
ידעתי שהוא לא התכוון לפגוע או להביך, גם הוא הצטער על עליזה ובכך הוא רצה להביע את עזרתו, פשוט לא האמנתי שכל השיחה הזאת התרחשה בצורה יפה כל כך, ויותר מזה ראיתי עד כמה ברת מזל הייתי וכיצד אין בו טיפה של שיפוט, לפחות לא באופן גלוי... אך כאשר הוא העיר "צאי לעולם ותשיגי מה שאת רוצה, תמיד היית מיוחדת... מפתיעה..." כיסיתי את עיני כדי שלא יבחין בדמעותיי, רציתי לומר לו כי בעולם שבו אנו חיים הערכים הנוקשים עדיין תקפים, לפחות כלפי חוץ. ואין לי אלא להתמודד עם מצפון לא נקי רוב הזמן, לא פלא הוא... שכה תדיר פוגשת אני את לוע הכריש, שפוער את פיו הגדול ברגע הכי לא מתאים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -37-38-39- סופרת
שבוע עבר ולא שמעתי או ראיתי את עליזה, ידעתי שיהיה עלי לבקר אותה, הרי הייתי היחידה שידעה מה היא עוברת, אך גם אני הייתי שבורה מכול הסיפור. כך יצא שאף על פי שאור הקיץ קרא לצאת החוצה, הסתגרתי בערבים בביתי. לא יכולתי להבין ולקשור את האכילה המרובה של שוקולד לתפקודי, הזעתי המון מעל למקובל לחץ הדם שלי עלה וירד ועודפים של סוכר ומלח השפיעו על מערכת העצבים שלי ומכאן גם על היחסים שלי עם הסביבה הקרובה..
התחלתי להבין באופן הגיוני שאכילה של סוכר באופן מופרז היא המזון האחרון שאני צריכה כדי לחיות.
לבסוף נכנסתי לעליזה בהרגשה כבדה מאוד, צדקתי כי מיד היא פתחה בשצף קצף, כאילו התאפקה ושתקה לעצמה זמן רב מדי. "אדם התינוק שלי בצבא, אליהו לא בבית, עזב, ונמצא אי שם חוגג "אתה", וחווה נעשתה בלתי נסבלת, היא כל היום בטלפונים. ואני מנקה, מנקה, ולא מרפה, הזמנתי תור לרופא עור, תראי איך הידיים נגמרו לי. אולי אני אשמה? לעתים כה קרובות אני נוטה לכעס וסוערת, ולכן יש ויוצאים לי מעשים רעים, הנה היום אני עצבנית מאוד... אז מה הפלא שהוא רצה להסתלק..."
נדהמתי איך אליהו בעלה הפך לפתע "הוא"?
בראותה את העצב בעיני היא חייכה והוציאה עוגיות מעמולים מעשה ידיה, פנתה אלי ואמרה "את אישה טובה ותמיד עושה את המעשים הנכונים ולכן אצלך השגרה כל כך נעימה, לך אין צורך לתור אחר שיגעונות חולפים, ודאי אין לך ייסורי מצפון."
לא אמרתי דבר רק חשבתי מה באמת עליזה ידעה עלי? נכלמתי מעט וחשבתי לעצמי, כן אני רואה את עצמי כאישה טובה,זה נכון... אך מאוד לא ברור לי מה הוא מעשה טוב ומה הוא מעשה רע. בכלל למי הוא טוב ולמי הוא רע?
עליזה נגשה להכין לנו כוס קפה ובדרך החליטה לחנך את חווה בתה, ניצלתי את ההזדמנות ושקעתי במחשבות. היה לי מאוד ברור שככול שחלפו השנים הלך והתחזק אצלי הפחד מתחושת החוסר אונים, כי החיים יצרו המון אתגרים שחרשו חריצים בביטחון העצמי ובדרך זו החלישו אותי. מצאתי סיבה לכול דבר, אך אף אחד מהתירוצים לא התקבל על הדעת כתירוץ מספיק להרס שייצרתי.
עליזה חזרה והתיישבה מולי, הבנתי אז שיש לה את היכולת לשרוד אם אעזור לה לבנות תוכנית ברורה שאותה תאמץ לעצמה, תוכנית נטולת רגשות.
החלטתי להיות חברה ולחזק אותה, "אני אעזור לך," היא הביטה בי בתדהמה, "להתארגן מחדש, לצאת מההרס, ויחד נרחיק את הבעיות. כן מה שאליהו עשה היה חמור ביותר, אך הרבה שיחק כאן גורם ההפתעה. הוא חצה את חייך לרוחב במקום לצעוד אתך לאורך, ולמרות המצב העגום נמצא את הדרך.
"בואי ניקח לדוגמה את ההתרחשויות שאירעו לחסייה בצעירותה, הן רמזו על עתיד נורא אך היא הובילה את עצמה לדרך מאוד לא צפויה, הכירה בעובדות, קראה אותן נכון ונתנה להן פירוש אחר, הפיחה תקווה ובנתה את חייה."
עליזה הקשיבה ואז העירה בציניות "כנראה הגיע הזמן שבו יהיה עלי להגדיר את עצמי כבעיה. שנים חייתי אתו ומעולם לא הבנתי את נושא הזוגיות וכיצד למנוע מעצמי את הנטישה וההתמוטטות."
פניתי לעליזה ואמרתי כמעט בלחישה, ניסיתי להגן על עמדתי, "את מבינה, עליזה, שזוגיות זה שני אנשים!? לכל אחד מאתנו יש חלומות וראיית מציאות שונה שיכולה להביא למבוי סתום, לכן אין מקום להשוואה של טוב או רע..."
לפתע חשתי בה סימני עייפות היא הביטה בי כלא מאמינה ואמרה בצורה העדינה ביותר "את צודקת, הגעתי למצב שבו אני זקוקה לעזרה ולא להיות מופתעת. תמיד בכל מצב של אי־הבנה או ויכוח, קל ככל שהיה, חזרתי אחורה, ויתרתי על עצמי, ביטלתי את עצמי בפניו, והיום אני זקוקה נואשות לדרך חדשה..."
חייכתי בהקלה, "אני גאה בך עליזה, הו באיזה מילה השתמשת 'נואשות'... דעי לך שהמצב הזה דומה לסוג של מוות..."
ואז קרה הדבר הכי מפתיע בשיחה שניהלנו, הושטתי את ידי למעמול אפוי טוב והיא אמרה, "כרתנו ברית, את תעזרי לי לצאת מתוך המצב ,ואני אקשיב לכל אשר יהיה לך לומר לגבי אכילת שוקולדים. נמצא דרך, נעשה תוכנית נטולת פירות מתוקים, כמו שפעם צחקת ואמרת שאכלת מהם כמות שתספיק לגלגול חיים שלמים. חסל סדר עוגיות מעמולים נשמור עלייך יחד."
כפלא היה בעיניי עד כמה הצלחתי לשכנע את עליזה שהכול יהיה בסדר, בעצמי התרגשתי מכך וידעתי שאני יכולה לעזור לה, ואשר לעזרה לי, כאן חשתי שהכול יותר מסובך. השיחה עוררה בי מחשבות, כיצד הגעתי למצב שבו אני היא זאת שיודעת את חוקי המשחק אך לא מקיימת אותם לעצמי.
סיימתי את הקפה ונפרדנו בחיבוק.
"ברצוני לומר כי הביקורים אצל הוריך הופכים קשים משבוע לשבוע," כך העיר לי דורון כאשר התלוננתי על חוסר יכולתי לקיים את הבטחותיי בארוחות משפחה. באותו ערב התיישבנו במטבח ותכננו יחד את הארוחות לשבוע הקרוב.
"דעי לך, לוסי, אני אעשה כל מאמץ כדי להחזיר לך את האמון שלך בעצמך." חייכתי אליו בהקלה "הייתה לי שיחה טובה עם עליזה," סיפרתי לו על תוכנה. ניסיתי למצוא את המילים כדי לסביר לו את אשר יעצתי לה, רציתי יותר מהכול, לשתף אותו בהחלטות החדשות שלי, "יהיה עלי ללמוד לוותר על הארוחות בבית ההורים, גם אם הדבר מצער אותי מאוד, כי אכילת אוכל שמן בכמויות מביאה אותי למבוי סתום."
דורון הנהן בראשו "אני מבין את הקושי שלך עם כמויות האוכל והמתוקים שאמך אופה אף שהוריך לא רואים בכך בעיה חמורה, ועד שהם לא ייכנעו לרעיון שאין לך את הכוח להתאפק וישנו את צורת האירוח שלהם או יבינו שנחוץ לך להתרחק מגירויים,כלום לא ישתנה."
הקשבתי לו והנחתי כי זו הייתה התשובה היחידה שנראתה הגיונית, חבל שלא תמיד חשבתי כך, חבל שהיססתי לחתוך את חבל הטבור. לאחרונה נזקקתי יותר ויותר לאוזן קשבת, התחלתי לשתף פעולה עם דורון, צער עמוק מילא אותי בעקבות ההתרחקות הזאת מהוריי, אך באותו רגע התקשיתי להודות בכך.
דורון ניסה לשכנע אותי שהוא יצליח לעזור לי בדיאטה גם בארוחות שלנו בבית, אך לשם כך יהיה עלינו להפחית את קניית הנקניק השמן, לא לאכול כל יום בשר בקר ולהגדיל את נפח הארוחה בסלט שיהיה בסיס הארוחה המרכזית.
"את לא חושבת שהגיע הזמן שתקשיבי לקול ההיגיון?"
"כן!" הסכמתי אתו...
לאחרונה חשתי כיצד דעתי טולטלה מצד לצד, מרעיון לרעיון, הבטתי בו ולחשתי בחוסר ביטחון "בשבוע הקרוב לא אגע בלחם ונקניק."
אך רק המחשבה על כך, עוד לפני שהתחלתי בכלל, הבהילה אותי, אכן בשנה האחרונה לא ממש הצלחתי להתמיד ולשמור על עצמי, העמסתי על עצמי המון, מכל הבא ליד רגשות אשמה, נקניק, ביצים ואחר כך שוקולד מתוק, והרבה פחדים...
לכסנתי מבט מרפרף לכיוון הבטן, מתי היא גדלה כל כך? חזרתי ושאלתי את עצמי, מתי הישבן הפך לשולחן והירכיים לעמודי שלמה? מעניין כמה זמן ייקח עד שאבין שיש לי בעיה אמיתית בארוחות המשפחתיות? האם לא סבלתי מספיק?
דורון המשיך להסביר את הגישה, אך עצרתי אותו והתוודיתי לפניו כי בפעם האחרונה בעת שירדתי לקניות בחנות של חסייה הירקנית הדברים לא אירעו בצורה שהכרתי. הכול התרחש עוד לפני שמילאתי את השקיות החומות בכמות הרצויה לי, היא הסבירה לי מה הם קשרי משפחה נכונים.
"בתחילה היא דברה בעדינות, 'תעזבי את כל הוויכוחים עם הורייך,' ואז הוא הוסיפה 'מעולם לא ראיתי משפחה שמסתבכת כל כך בגלל שטויות כמו אצלכם.'
בשלב ההוא עוד ניסיתי להגן על עמדתי ואמרתי אצלנו לא שומעים, יותר נכון, לא מקשיבים לנאמר, הכול נע במין מסלול אין־סופי של עיוות, הדעות מתגבשות עוד לפני הופעת המילים.
חסייה הרימה אלי זוג עיניים כחולות ועצובות ואמרה 'פגישה משפחתית עיקרה תמיד, אבל תמיד, מפגש סביב ארוחה טובה, שבה אומרים את אותם העצות שוב ושוב כי המשפחה יודעת מה טוב...'
איך זה שהעצות הופכות תמיד לתוכחה? שאלתי וניסיתי לנהל שיחה הוגנת.
'לא! אני מכירה את המשפחה שלך, אכפת להם מאוד אז מה אם הם מרימים את הקול, או לא מנסחים טוב את עצמם. מה שקובע את היחסים זו הקרבה המשפחתית, והיא העיקר לעולם ועד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -40-41 סופרת
מאותו רגע כל אשר ניסיתי לומר להגנתי כדי להסביר את עצמי לא עזר לא הועיל ואפילו הרגיז. השיחה כוונה להסביר לי שוב ושוב ולהוכיח לי עד כמה מצבי נהדר ואינני מכירה תודה, זכיתי להיות מוקפת הורים ומשפחה מורחבת ואני מקבלת זאת כמובן מאליו. קיבלתי הסבר, שחזר על עצמו, על מה היא אחריות משפחתית. ניסיתי להמשיך בקניות וחשבתי לעצמי כי מעולם לא אהבתי את הרעיון לקשור את הקשר המשפחתי לתוכחה ותרעומת, הבנתי כי כנראה ישנם עוד משפחות כמו שלי, אך לי היה קשה לראות או להודות שקשר כזה הוא ביטוי לאכפתיות."
עד אז דורון הקשיב ולפתע העיר "גם אני מאמין שהאהבה והקבלה צריכות להיראות לעין כול ובדרכים פשוטות ומובנות."
מעודדת מדבריו המשכתי "חסייה הרגישה שהתרעמתי, ולמרות זאת לא עצרה וניווטה את השיחה לנושא רגשי האשם וחוסר הערכה שלי, ועד כמה הייתי כפוית טובה, היא הצליחה למוטט אותי לגמרי ובכך הבליטה את הילדותיות שבי.
באותו שלב עזבתי את הירקות בצד.
היא המשיכה לדבר, אך מכיוון שהגעתי לכלל החלטה הפסקתי להקשיב ונפרדתי ממנה לשלום."
דורון נראה המום ואמר "כן, משהו חייב להשתנות."
בעקבות השיחה לא התרחש השינוי ששאפתי אליו, ההפך. הדברים קיבלו תפנית לכיוון העצות של חסייה הירקנית, והחלטתי להתנהג בבגרות ולחדש את הארוחה המשפחתית. עדיין זכרתי את הבעייתיות בנושא הדיוק, שדמה יותר לנוקשות של קונצרט או אופרה, הדלתות נסגרו הרבה לפני הזמן שצוין בהזמנה.
באותה ארוחה, שבה חידשנו את הביקור, ולמרות התאמצוּתי לזרז את משפחתי, שוב איחרנו. איחור של חמש דקות בלבד, אך כשהגענו לא יכולתי שלא להבחין במתח ששרר סביב שולחן האוכל. נכנסנו מחויכים ועשינו כל מאמץ אפשרי כדי למנוע גערות או ויכוח, מיד אימצתי גישה חיובית והתנצלתי ואז פתחתי בשיחת רכילות רגילה, לא רציתי שהאיחור שלנו יהפוך למריבה אך הם לא הקלו עלי ונתנו לי להרגיש כי ההתנצלות הייתה מגוחכת, והאיחור משמעותי.
אמא הביטה בי בכבדות ואמרה בפנים רציניות "האוכל מתקרר שבו." לא מצאתי לי מקום או כיסא פנוי...
המנה הראשונה הייתה רגל קרושה ובאופן טבעי מוגשת קרה, כך שלא הבנתי את הגערה, הרגשתי מבוכה וכדי לרצות אכלתי שתי מנות. מיד עברה בי המחשבה למה? נגד מי אני במלחמה ובעד מי אני מצביעה?
באווירה שנוצרה התקשיתי מאוד לציין שעז רצוני לחזור ולבקש את תמיכתם והשתתפותם בחגיגה לכבוד כניסתה של הדר לבית הספר, רציתי להזמין חברים ומשפחה מורחבת לשעות אחר הצהריים בביתי, כדי לתת לאירוע תוקף מכובד ניסיתי לדבר על הנושא, אך קולי לא חדר את קולות ההמולה שבחלל החדר. הכוסות הורמו, מישהו לקח יוזמה ובירך את הדר, אחרים בירכו את עצמם. המנות הנוספות הגיעו בז אחר זו במהירות הרגילה שלא הייתה ממש מובנת, לא היה מקום לחזור ולפתוח את הנושא למסיבה מורחבת.
הנושא מוצה.
מובן שוויתרתי…כן למרות היותי אישה נשואה ועצמאית הייתי זקוקה לאישורים ואף לעזרתם בהכנת הכיבוד. בזמן הגשת האוכל לשולחן, אמא ציינה כי הדבר הכי נכון, אחרי רגל קרושה, זה לגמוע מתוך צלחת של חמיצת סלק קרה עם מלפפונים חמוצים, וכך הגיעה המנה המסורתית מעוטרת בביצה קשה חתוכה לפרחים, סידור הצלחת היה מושך ומפתה...
השיחה קלחה סביב השולחן על דה ועל הא, לא נגענו בנושאים הרגישים, לעסנו. התמלאנו עד אפס מקום הרבה לפני שהגענו לסוף הארוחה ואז הוגש לפתן פירות תוצרת בית, היה קשה שלא לגעת במתיקות המוכרת.
כבדים עברנו לשבת בחדר הגדול מול הטלוויזיה. השיחה קלחה הרעש היה ידידותי נוגע־לא־נוגע, ובלי משים הכנסתי לפי עוגת גבינה בפירורים שאותה אמא אפתה במו ידיה, לא עצרתי ומצאתי את עצמי אוכלת שתי מנות יפות.
הובסתי...
במעורפל הכתה בי הידיעה כי לעולם לא אנצח בתנאים שנוצרו במשך שנים.
אך אז קרה הלא ייאמן, שהדהים אותי בכל פעם מחדש, תחושת המתיקות בפה של כמה פרוסות עוגה אחרי ארוחה ביתית מילאו אותי בזיכרונות ושחררו את לועו של הכריש והפכתי את המצב על פיו בכך שפתחתי מחדש בשיחה מיותרת, כדי לנסות ולהבין את שאי אפשר להבינו?
הרמתי את קולי ושאלתי "כיצד זה קורה שבכל ארוחה ברגע שאני מביעה בקשה {זיו הוספתי}האווירה הופכת לעכורה ללא נשוא?"
בדרך כלל בביקורים משפחתיים נהגתי בזהירות ומנעתי מעצמי לדבר בכנות, לעולם לא העזתי לומר את אשר עם לבי. באותו ערב חציתי את הקו האדום של עצמי, אולי זה היה למען הדר, נראה שהיה עדיף לא לעלות את הנושא ואפילו לא להרהר בו.
הסתכלתי סביבי, המבטים הגלויים החליפו לי את הטעם המתוק לטעם רע בתוך חלל הפה, האווירה הפכה למעיקה בעבורי אך גם לא הייתה קלה למשפחתי. אכן התשובה לא איחרה לבוא וקרעה אותי לגזרים. היא ניפצה את כל הכוונות הטובות שעוד האמנתי בהן.
"אנחנו לא מבינים את מצבי הרוח שלך, את היותך כה לא מציאותית, ואם נרצה להיות כנים לגמרי, אין לנו כל הבנה מאין את שואבת את החלומות שלך? האם את בעצמך מאמינה בהם?" הם המשיכו ללא כל רגישות, "אנחנו רואים את העתיד בצורה מפוכחת ואת כל הדברים שלא עשית, החמצת הזדמנויות להרזות, לטפל בבריאות שלך, את חולמת בהקיץ, כך בלתי אפשרי להתבגר..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -42-43=44 סופרת
התקשיתי לא לפרוץ בבכי נוכח התוכחה הנוראית, העמדתי פנים שהדבר לא פגע בי וביקשתי עוד פרוסת עוגה כדי לאפשר לגוש עתיר השומן להחליף את החיבה המשפחתית. הוויכוח התלהט, הכול יצא מכלל שליטה אף יותר מהרגיל.
אך וכאשר השומן נספג בעורי בכיתי.
כל אשר האמנתי בו בוודאות כמו תמיכה ללא תנאים מצד משפחה, שתהיה אתי בטוב וברע, התנפץ. ידעתי שיהיה עלי להניח לאחיזת עיניים אשר בעבעה בי מאז ילדותי ולהמשיך הלאה, להתבגר. היה עלי לסמוך רק על עצמי ולעשות כל שביכולתי כדי לנצח את התלות בהם ובמומחיותם לתת לי להרגיש אשמה בכל דבר שהוא.
נכון לא הייתי צריכה לתת לכעסים ולמחלוקות לפגוע באחדות המשפחה, אך מאז ומתמיד אהבתי לחגוג את השמחות ואת ציוני הדרך, ולכן פתחתי את לוע הכריש... טעיתי... גאוותי לחשה לי כי טעיתי ובגדול... אי לכך לא היה לי הרבה למה לצפות, החמצנו הרבה והרגעים התכערו ..
בדרך הביתה, דורון העיר "יהיה עלינו לבדוק מחדש את סדר העדיפויות שלנו, אפילו שמדובר בהורים ודי מפחיד לגעת בכל הנושא."
במעט מבוכה והרבה צער השבתי "כל מה שכרגע אני מרגישה זו תחושת חובה שיהיה עלי למלא, כיבוד אב ואם, כי שברון הלב שנגרם לי הוא אמיתי ועמוק, האמת לא נעימה לי. כי ללא משים ומבלי שהרגשנו בכך הפכנו ממשפחה קרובה למשפחה מורחבת שנקלעה למשבר ולא יודעת כיצד לצאת ממנו."
דורון העיר בעדינות האופיינית לו "בניתם משקעים במשך זמן מאוד ארוך."
"כן, אתה צודק," הסכמתי "המציאות השתנתה וההווה מצטייר כעגום."
יותר מאוחר, לקראת בוא הלילה, הרגשתי כי הוויכוח הסיט את מרכז הכובד מתכנון אירוע חגיגי לעלבונות אישיים ובכך המיס בי את ההתלהבות וכל רצון ליוזמה מחודשת. דורון ניסה לגשת לנושא מכיוון אחר ושאל, "האם משחק יחסי הכוחות צריך לגרום לנו לוותר על המסיבה?"
כן, הוא ניסה להזכירני, כי אנשים בוגרים אנחנו...
הוא צדק.
אך מכיוון שלא הייתה לי תשובה, וגם לא כוח להילחם בשביל עצמי, התחמקתי. נכנסתי להתקלח, שם הוספתי להכאיב לעצמי כאשר נעצתי את מבטי במראה בבטני שהפכה להיות סמרטוט, והמראה שחרר בי ים של דמעות.
אכן, לא חשתי ביטחון של אישה בוגרת, ובייחוד בקרב משפחתי, ולא היה בידי להושיע. וכך למרות עידודו של דורון והשיחה הארוכה שניהלנו בנושא מצאתי את עצמי חסרת אונים מול תבוסה רגשית, מפחדת לכעוס או לדרוש יחס הוגן.
הלוואי שהיה אפשר להתחיל הכול מחדש, האם נתתי להם חשיבות ומשמעות גדולה מדי ?
זרם מים אדיר הרטיב את המחשבות.
שבועות נקפו וחשתי שההתקררות השנתית הקבועה עומדת בפתח, מאז ומתמיד הצטננות הכי רצינית התחוללה אצלי בחודשי הקיץ. באותו בוקר חשתי דגדוג בגרון מהרגע שהתעוררתי. נתקפתי בכאב ראש ועיניי דמעו. מיד, ללא כל מחשבה הגיונית, מצאתי את עצמי מכינה לי קפה עם שתי פרוסות לחם שחור ומניחה עליהם גבינה צהובה עם החורים הגדולים, מהסוג ההולנדי הטוב, הכול כדי ללעוס ולא לחוש את הצריבה המדגדגת בגרון.
אין ספק כי האוכל המוכר והידוע שימש לכל מטרה. ואפילו להקלה בהצטננות...
הרעיונות המוזרים האלו היו מנת חלקי באותו בוקר, ומתוך השקיעה בהם גיליתי שהטוסט התקרר והגבינה הצהובה התייבשה בחומו של התנור וכך לא היה אפשר ללעוס אותה, הצטערתי מאוד כי בהיותה רכה היא ממלאה את חלל פי בטעם טוב שמשרה חמימות ומשקיט את הדקירות – זה היה אוכל מנחם.
חששותיי גברו כאשר חום גופי עלה לשלושים ותשע מעלות צלזיוס, התרווחתי במיטה שרירי גופי כאבו, ריחמתי על עצמי והפלגתי בדמיוני לאותם הימים שביתם של הוריי היה אחד המקומות הבטוחים בחיי, בייחוד בעת מחלה, מקום שבו יכולתי למצוא אהבה ותמיכה, לפחות כך זה הצטייר, זו הייתה פינה שבה קיבלתי חיבוק ותה חם עם סוכר. אך באותה נשימה נזכרתי כי הטיפול לחום והצטננות היה אחד – לאכול ביצה רכה ולחם עם חמאה נוסף על כוס התה עם הרבה סוכר.
הכאב בגרון העלה מחדש את הפגישה האחרונה בבית ההורים ואת להט הוויכוח, שבו לא נתנו לקולי להישמע, תרתי־משמע. משך כמה ימים קדחתי מחום גבוה, שכבתי במיטה, סבלתי מצרידות עד שנעלם לי הקול. דורון הכין לי הרבה תה השתדלתי לאכול פחות אף שהתאוויתי לכך יותר מכול.
מיד אחרי שהחום ירד ירדתי לחנות של חסייה לקנות לימון צהוב, הלימון היה טרי אך השיחה שהתלוותה אליו מזמן איבדה את טריותה. בראותה אותי כה חיוורת, חסייה שאלה מיד "מדוע אינך נראית כתמול שלשום ?"
התוודיתי לפניה ששכבתי חולה, וציינתי כי אכן היה צדק בדבריה קשה לי עם הכול, והדברים לא התנהלו כמו שהיו אמורים להתנהל.
"הביקור המשפחתי האחרון היה קשה אף יותר מהרגיל, המתח התחיל הרבה לפני שהגענו אליהם הרי חייבים להגיע בדיוק בזמן הנקוב, ויש זמן נקוב, ובקצב של ילדיי המתבגרים הדבר לעולם לא קורה. נגה באופן קבוע מתגרה בליאור והוא רק מחכה לכך כדי להחזיר. תמיד יש טלפון מאוד צפוי מהחבר'ה, והרי שעת הביקור שלנו היא לפני שעת הצהריים ביום שבת, ובשביל החברות אין שעה יותר טובה מזאת כדי לרכל על מה שהיה ועל מה שעוד צפוי להיות במוקדם או במאוחר."
חסייה הקשיבה ונענעה את ראשה מצד לצד, "אל תשיבי לצלצול, תתעלמי!"
"אולי את צודקת, אך... מה שלא עשיתי, או כל שעה שבה הגענו תמיד הצטיירנו כלא בסדר."
חסייה העירה בביטחון "עלייך להחליט מה קודם למה, משפחה או חברים? ייתכן מאוד שעם השנים הגזמת והוויכוחים שסיפרת לי עליהם לא באמת רציניים כל כך, בכל זאת מה יותר טבעי מלקבל ביקורת כנה מצד משפחה מורחבת, הרי הם חלק מדמך, דם זה לא מים."
"כן, אך באיזה מחיר?" שאלתי בלחישה.
"תשני את ההתנהגות שלך, תדאגי לכך שלא כל מפגש משפחתי יטלטל אותך ויזרוק אותך למצב רוח נוראי ותתני לכל המילים שייאמרו להתקבל ברחמים ובאהבה."
ניסיתי להתרכז בבחירת הלימונים ואף הכנסתי לשקית צרור נענע כדי להמשיך לטפל בהתקררות. לא נעמה לי ההרצאה החינוכית שנחתה עלי, אך הבנתי כי בזיכרון של חסייה מושג הקשר המשפחתי הוא בעל משמעות שונה. לה לא ניתן זמן חיים כדי לחוות חילוקי דעות, משפחתה לא נשארה בחיים כדי לריב. אך לי הייתה משפחה ולצערי היה בה קושי שלא ידעתי להתמודד עמו. לכן היה לי ברור, מעל לכל ספק, כי ההתקררות שלי הגיעה כתוצאה מצינון היחסים.
חסייה לא נכנעה, היא ניסתה לפתור את ההרגשה הרעה שהייתה לי, לא רק דרך הלימונים הבריאים. היא המשיכה לדבר, למען האמת, על עצמה. לאורך שנים היא נשאבה לתוך מנהרת זמן אבוד ועכור וזה כל מה שנשאר לה. לא יכולתי להיצמד לדרך מחשבה שלה כי אצלה התשובה הייתה אחרת לחלוטין. ניסיתי לסביר לה מה היא עמדתו של בעלי, כי רציתי לקבל נקודות זכות אצלה, ידעתי שהיא מעריכה את דעתו מאז ומתמיד. "דורון בעלי הסביר לי," כך פתחתי, "כי במשפחתי הורים הם סמכות קובעת, הם מאמינים באהבה קשוחה למען חינוך הולם. וכך יצא שכול שנות חיי התרגלתי לרצות אותם ותמיד לחוש פחד שמא יקרה להם דבר מה בגללי, התרגלתי לכך שלי אין קול במחיצתם. את מבינה חסייה, "אצלך האשמה היא לא בך, כי לך יש את מי להאשים, את הגורל! ועם הגורל אין מה לנהל שיחה שוטפת, גורל לא מספק מידע הדרוש כיצד לחיות עם המשפחה. הגורל אמר את דברו ולא השאיר לך את הזמן הנדרש כדי לברר שאלות נוספות."
סוף סוף הרגשתי שנחלתי הצלחה קטנה, חסייה הסכימה לחלק מהדברים, ואמרה "אכן, אמת, אני עשיתי הכול בכוחות עצמי, עצות משפחתיות לא שלטו בי, נאבקתי בכול לבד." דמעות כיסו את עיניה כאשר הוסיפה, "לך יש כל אשר נחוץ לכן אך טבעי הוא הדבר שעלייך מוטלת החובה להגן על הדברים הטובים ולא לפרק אותם."
בהיסוס קל לחשתי, "לי אין ברירה אלא להאשים את היחסים העכורים בעצמם."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -44-45-46-47-48 סופרת
היא חזרה ואמרה "ותרי, אלה הם הורייך, תזכרי את המשפט כבד את אביך ואת אמך, פשוטו כמשמעו, ואל תדרדרי את הקשר מהסיבות הלא נכונות."
בדרך הביתה התקשיתי לעלות במדרגות ונשימתי כבדה עלי, חשבתי כי מה שרציתי באמת סביבי, זו משפחה אוהבת ללא תנאים. חסייה בנתה בדמיונה משפחה כזאת, כך הגורל לחש לה, ואילו לי היה קשה להסתגל לעובדה שהשיחות עם המשפחה שלי הפכו מוזרות וכואבות מיום ליום. התשלום על שמירת סמלי המשפחה הפך ליקר מאוד, הקשר בר המזל הפך עבורי לבעיה לא פתורה.
רק אחרי שבוע התאוששתי והצלחתי לחזור לשגרה. לפגישת עבודה קמתי בכוחות מחודשים בשעה מוקדמת, התארגנתי ובזריזות שמתי את כל חומר הפגישה בתיק השטוח. ביקשתי מדורון להסיע אותי אך להוריד אותי בסמטה סמוך לחנות המפורסמת "הכול טעים", כי עלי הוטל לקנות את עוגיות הגבינה לישיבה עם המפקחות.
דורון השאיר אותי ונסע.
הריח הטוב בחנות העביר אותי על דעתי, קניתי ויצאתי בשארית כוחותיי. היה עלי לחצות שני רחובות ושלושה רמזורים כדי להגיע למשרד, דורון הכין בעבורי תרשים, שרטט לי דף הנחיה, כאשר התחלתי לצעוד בקו ישר עם הרחוב, דמעותיי התחילו לזלוג באופן מפתיע והתערבבו באגלי הזיעה וכך ירדו על המרצפות והמדרכות החמות.
המדרכות כוסו בשכבה של מחשבות קשות ויבשות, אך מליחותן של הדמעות הפכה את הכול לבוץ, מחשבות מוכרות חלפו במוחי, שנאה וכעס על ההתייחסות שלי לאוכל ותסכול מחוסר הנכונות שלי להפסיק עם אכילת כמויות הלחם. התחלתי להיות מודעת יותר ויותר עד כמה נפגע הביטחון העצמי בגלל איבוד שליטה, עד כמה השפיע על בריאותי, ונראה היה לי כי חדלתי להביט על דברים כמו שהם.
הנה חסייה ידעה לבחור נתיבים במהלך חייה ואף שלחוויות הקשות שחוותה היו השלכות, היא מצאה דרך להמשיך בחיים.
הפגישה תוכננה לשעה תשע בבוקר.
בתיק היפה שלי הייתה מונחת תוכנית כתובה שהתבססה על נתונים עדכניים, אך לאור הדמעות שזלגו לא הייתי משוכנעת שאהיה מרוכזת דיי כדי שאוכל להעביר את כל כולה לשביעות רצוני.
לאחרונה הידרדר מצב בריאותי באופן כללי.
לחץ הדם עלה וירד השתולל והרופאה הסבירה לי שזה בעיקר מהקופאין שהיה בחפיסות השוקולד, שתיים ליום זה היה המון ולאחרונה הטירוף התרחש כמעט באופן קבוע ולא כמו פעם מזמן לזמן. החפיסות נמצאו עמוק בתוך התיק הגדול שתליתי על צווארי וחיכו לרגע המתאים כדי למצוא את דרכן לפי ומשם לבטני, קובייה אחר קובייה ברגע הכי לא צפוי בעבורי, לא בעבורן...
אכילה מטורפת.
מצב זה הקשה עלי לתפקד באופן פיזי וקרע אותי מתסכול וצער.
הישיבה התחילה באיחור של חצי שעה, הוויכוח התלהט מעל ומעבר. כן, היה לי קושי להתרכז בנושאים חשובים שדורשו ממני תשומת לב רבה. לאור המצב הלא ברור ביחסי העבודה בין משרד האוצר ובין הפיקוח הישיר שלי, הובלטו הסכסוכים הפנימיים והם התגברו מאוד במהלך הישיבה, אפילו שנמנעתי מסכסוכים ישירים. לדקות איבדתי את יכולת הריכוז דבר שהקשה עלי להמשיך ולהיות מעורבת בשיחה באופן שוטף ועניני. הנושא שעמד על הפרק, בדיקות סינון בתחום מצב השמיעה אצל ילדים בני שבע. מהות העבודה דרשה אחראיות כבדה ומעקב רציני, הנתונים האחרונים שאותם הבאתי לישיבה חיזקו את הסקר האחרון הטוען כי חלה עליה בתופעה המדאיגה של בעיות בתחום השמיעה, מסקנה זו גרמה כבר זמן רב להמון אי־שקט, ועל כך דיברתי לא מעט בלא מעט ישיבות, ואף כתבתי מזכרים לא פעם ולא פעמיים.
אך לדעתי גם שמיעתי נכנסה לסיכון כאשר חשפתי את עצמי לוויכוחים האין־סופיים שהתנהלו בכל ישיבה מצב שגרם לי לחשוב שאולי גם לי לא היה מזיק מכשיר שמיעה או משהו דומה לכך... והרי מעולם לא היו לי בעיות בעבודה, אז אולי האוזניים שלי נסתמו לפתע?
מעולם לא ניצחתי במאבקי כוח ומקום העבודה שלי הפך ל"אדמה קשה".
הרבה יותר מאוחר הישיבה כבר הסתיימה והשעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, עמדתי בחוץ והכול היה לא לשביעות רצוני. מיד חיפשתי את השוקולד. בין הניירות בכיס הצדדי שמתי את החפיסה במקום מוסתר שלא תלכלך את הדפים, לא מצאתי אותה תיכף ומיד ומחשבה חלפה בתוך תוכי כי כתוצאה מהנבירה בתיק אקמט את הטיוטה החשובה ובוודאי אחמיץ גם את האוטובוס, וכך אפסיד זמן למנוחה של צהריים.
לפתע שמעתי מהצד קול מוכר ושאלה שבאה בעקבותיו, "האם את צריכה הסעה הביתה?" ארזה המפקחת הישירה שלי התקרבה עם המכונית והוציאה אותי מתוך המחשבות. מצאתי את עצמי נבוכה, אך עניתי בחיוב.
בעודי נכנסת למכונית הגעתי להחלטה שאם יש דברים שמפריעים לי יהיה עלי ליצור עובדות חדשות. אך בקול רם אמרתי דברים שונים, רק על מנת למצוא חן, "כן,הייתה ישיבה סוערת וטובה." היא הסכימה איתי והוסיפה, "אני מבינה את הכוונה," פניה לא הסגירו דבר, פני פוקר...
חודשיים חלפו עברו להם והכול שקע כמו במים עומדים.
בתחילת נובמבר הדברים השתנו, אולי בגלל הגשם שירד זו הפעם החמישית. מזג האוויר הקר והצונן עשה לי טוב, הדגדוג הזה בלב, ולכן תמיד מיינתי, ציינתי וספרתי את הימים והפעמים שבהם הגשם ירד ושיננתי לעצמי עובדה זו. יצאתי לשאוף אוויר במרפסת, היה מוקדם בבוקר, השמש כבר זרחה אך לא נראתה. התכסיתי בטיפות מים, כשבאו במגע עם עור פני הם צבטו וכיווצו את נשימתי ובעקבות זרימתן רציתי לבכות ובכך לדלל את המועקה שלא הרפתה.
עוד שנה חלפה,עוד קיץ חלף,עוד חורף בפתח, מעולם לא הצלחתי להתאים את מזגי למזג האוויר המשתנה באופן טבעי, העצב והשמחה שימשו בי בערבוביה בלתי פוסקת והדמעות הרטובות קלקלו את ההחלטות הנבונות, הכול התחכך בכול והלב הפריע למוח להבין ולחשוב בצורה נכונה ופשוטה.
באותה תקופה לא עבר יום שבו לא ניסיתי מחדש להבין את עוצמתם של רגשותיי, לפזר את הלא חשוב ולגלות את הגרעין המוצק. לפעמים הצלחתי, אך רק במעט, כי הרעיונות החדשים שהכו בי בעוצמה נמוגו מהר. באווירה זו האזנתי לחדשות אשר בקעו מתוך הרדיו. אולי אסור לי להקשיב למלל האין־סופי, הרי כבר הכרזתי על כך לא פעם. נעם הקריין הרעים בקולו הדרמטי ברגע שבו הסבתי את תשומת לבי לחדשות: "ברית המועצות מודיעה בצער על מותו של המזכיר הכללי ליאוניד איליץ' ברז'נייב,אי לכך הוכרזו חמישה ימי אבל ברחבי המדינה."
המחשבות רצו לי במהירות, באופן לא ברור אף לי עצמי, הודעה על מותו סגרה גם בעבורי מעגל. באוקטובר 1964 כאשר התחיל ברז'נייב את חיו הפוליטיים ועלה לשלטון ברוסיה, אני עשיתי את צעדיי הראשונים כנערה מתבגרת וישראלית לכל דבר.
באותה עת הפכתי לנערה עצמאית, נחושה, דעתנית, נאהבת. ניסיתי לעשות את הדברים הנכונים בהשפעת החינוך הרוסי מבית אבא ולשלב אותם במנהגים ישראליים.
זכרתי את הדברים שאבא אמר לא פעם על המנהיג שעלה לשלטון: "ראשון בין שווים."
ברז'נייב היה מדור המנהיגים הרוסיים שלא חווה על בשרו את המהפכה הקומוניסטית, הוא היה צעיר מכדי להשתתף במאבקי השליטה שלאחר מותו של המנהיג הנערץ לנין, ולמרבה הפלא אף הצליח לשרוד את האימה של רוצח ההמונים סטאלין שכונה "השמש הגדולה". ברז'נייב, פיתח גישה של הימנעות מסכסוכים ישירים ובכך הביא את ברית המועצות לשיא השפעתה ויוקרתה בעולם."
באחת ההזדמנויות שאלתי את אבא, "האם אתה מאמין שהימנעות מסכסוכים זו התכונה העדיפה על אנשים מוצלחים, והיא שמביאה להם את התמורה?
על כך לא הייתה לאבא תשובה נחרצת כלל וכלל.
הבטתי לתוך חיי, ומה ראיתי?
את מחיר הסכסוכים הפנימיים שאותם יצרתי, את התשוקה המפעילה אותם ואת חפיסות השוקולד הבאות כדי להירגע, להשקיט את הסערה ואת ייסורי המצפון הנלווים להם. האם זה הוא לא הסכסוך בהתגלמותו?
חייתי בעולם לא מציאותי ביחס שלי לאוכל ולשימוש בו שהטמיע את הפגם הזה עמוק מאוד בתוכי, הפכתי לילדה גדולה לגמרי לא מוכנה לחיים, הרי רק ילדים אוכלים לסירוגין טעם מתוק וטעם מלוח, ומכול הבא ליד. הרבה החלטות והרבה מחשבות חלפו במוחי עם שמיעת החדשות, בינתיים סיימתי לשתות את הקפה, מיהרתי להתלבש, קצת הופתעתי שדמיון שלי המריא עם ההודעה על מותו של קומוניסט רחוק וגרם לי להגיע למסקנות מרחיקות לכת כל כך. לא פעם אמרתי שאסור לי להקשיב לחדשות, והנה עשיתי זאת שוב ועוד לפני שתיית הקפה.
אך בעודי מתכננת לסגור את הרדיו חלחלה לאוזניי הידיעה הבאה: "תאונה מחרידה התרחשה בעיר צור, מכלי גז התפוצצו במפקדת הממשל הצבאי, לכוחותינו שבעים וחמשה הרוגים."
פחד גדול אחז בי וחלפו בי מחשבות אימה. בדמיוני ראיתי איך בן רגע נולדו עשרות משפחות שהמוות מחק להם את החיוך. כעס אחז בי, אסור לחיים להפר "הבטחות". הנה עוד אחת הופרה, זו האומרת שהמבוגרים מתים לפני הילדים. המציאות האכזרית אמרה את מילותיה, האבדן הרחיק לכת וטרף את איזון מאזניים, ובכך הפך את המשך החיים, לאלה שנשארו, לכמעט בלתי אפשריים, המאבק לשגרה פשוטה תם.
חשתי נבוכה ומבוישת על התלונות שלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -49-50-51-52 סופרת
בשבוע שבא אחרי ניסיתי ליהנות ממה שהיה טוב בחיי ולהפיק תועלת מהשגרה שלי. התנחמתי במחשבה ששוריק חזר לארץ כי הוא היה ללא כל ספק הצד הטוב של חיי, לכן כאשר הוא התקשר לא היססתי לרגע ושברתי את כל התוכניות האחרות שבלוח הזמנים שלי, הזיכרונות וההתלהבות סחפו אותי.
נדברנו להיפגש מהר עד כמה שאפשר, כבר בשעות הערב המוקדמות. את הדר הבאתי לעירית הן נהנו לאכול ארוחת ערב יחד. נגה וליאור נשארו בבית, בהבטחה שיסיימו להכין שיעורים ורק אחר כך יצפו בטלוויזיה. דורון תכנן להגיע מאוחר בלילה, סידור שהפך די קבוע באותה תקופה.
בהגיעי לבית הקסום, עטפה אותי ההרגשה המוכרת כחגיגה לעיניים וללב, פתחתי את הדלת עם מפתח הקסמים שהיה ברשותי ואור סגול שהפיצו הנרות השרה עלי מסתורין מידי. הנרות האלה היו מיוחדים מאוד וריחם נדף למרחקים. שמעתי את הצליל המוכר של ארוחת הערב שהוגשה לשולחן.
שוריק ליווה אותי לגזוזטרה לנשום את המרחבים הרבה לפני שיופיעו הכוכבים הנוצצים ולפני שנתבקש ליהנות מנוכחותה של ארוחת הערב. כן, שוריק היה גבר יקר, מיד הגיש לי שתייה חמה, ללא דברי מתיקה. הוא חייך ואמר לי כי הטיס את האווירה במיוחד מהעיר הצפונית שבמגף הגדול מילאנו שבאיטליה וכל הדרך משם ואליו הביתה אחז בה באהבה.
הבטתי כלא מאמינה בשולחן שהיה ערוך יפה מאוד, באוויר הייתה רומנטיקה מתוקה, עדיין התקשיתי להאמין ששוריק שלי טרח בשבילי כל כך, אך כזה הוא היה.
בכנס לעורכי דין שממנו חזר הוא היה מר אלכסנדר גולד, מחויט מעונב והדור מאוד, ובחברתי הוא היה מלא קסם אישי וגם רומנטיקן גדול שתמיד דאג להפתיעני בדבר זה או אחר.
הנה הוא נשא את הנרות המקסימים והמעוצבים בגאווה גדולה. מוזרות היו דרכי העולם אך בחברתי הוא הפך לקציפה עדינה, אוורירית ורכה אף יותר מהגלידה האיטלקית הנמסה בפה.
אכן התרגשתי מאוד...
הבטתי בו ואמרתי לו בקנטור קל ובעיניים צוחקות מאושר, "אתה מנשק נפלא."
רכנתי ושאלתי "'מדוע טרחת כל כך והרי הייתי מנשקת אותך מיליון נשיקות בכל מקרה."
אכן שעות הפחד הארוכות שאותן עברתי בלעדיו בזמן שהותו במילואים ובכנס שבא מיד לאחריהם עשו את העבודה!
התגעגענו זה לזה מאוד.
"נכון," השיב לי שוריק שנשאר ג'נטלמן בכל מצב, "אסור להיות בטוחים בדברים האלה יתר על המידה," והוסיף בלחש לתוך אוזני, "אוהב אותך, כבר אמרתי."
באותם הרגעים עז היה רצוני שהשעות שלנו יחד יישאו אותנו עד אין־סוף, בביתו ובחברתו אפילו מצב רוחי ההפכפך התאזן. לא ניסיתי להגיד את החששות שעל לבי, עצרתי את עצמי במבוכה, כי באווירה שנוצרה קשה להיות הגיונית מדי, בייחוד כאשר האור בעיניו המשיך לבעור באהבה. ואז חלחלה בי הידיעה שהשעות שלנו יחד היו ויהיו הזדמנות חד־פעמית בחיים, מתנה גדולה.
הייתי מותשת ומרוגשת מדי ועלתה בי מחשבה טורדנית, השתוללות של רצונות לברוח ולהישאר באותו זמן ממש מתישה. הגבר הזה הבין את השתיקה הארוכה שלי וללא מילים הגיש לי הפעם כוס יין מבעבע כדי לעזור לי להתרכך, מיד נעשה לי ברור וההחלטה להישאר יותר זמן מהרגיל הפכה לקלה, לא הייתי מסוגלת לזוז או לעזוב ולא הבנתי למה נחוץ היה לי המאבק?
בן רגע פגשו שפתיו את שפתיי ועצמתי את עיני בתוך הנשיקה, שקעתי בחלום מוכר שחזר לא אחת, חלום ששזר את הקשר המיוחד בינינו והפיץ גלי חום בעטיפה של ביטחון.
שפתיו נצמדו ונותקו חליפות, שמעתי אותו חוזר ואומר "כל כך התגעגעתי אלייך, כמה טוב לחבק אותך שוב ושוב, כל רצוני הוא להגשים את כל משאלותייך אחת לאחת"!
לאור הכרזה כה מבטיחה הבנתי שיהיה לי קושי עצום להוציא את ההחלטות שלי לפועל בצורה הרגועה ביותר על מנת למנוע מעצמי סבל מיותר. כל הפחדים שגברו עלי וההחלטות להפסיק להיפגש, לפחות לא בתדירות כה גבוהה, התפוגגו לשמע הדברים. הייתי מאוהבת וחלשה, מאז ותמיד הובלתי מצבים קשים ומסובכים, אף אם לא התקבלו על דעתם של האחרים, לפחות לא בהתחלה, ולא פעם תפקדתי כמו מנהיגה, הצטיינתי בהחלטות למען האחרים כאשר היה נחוץ. והנה במצב הזה היה עלי לדאוג לעצמי באופן אישי ובעקביות, וגיליתי חולשה, ובטחתי בשוריק שישאיר אותי במסלול הנכון. כיצד הדבר אפשרי, שאלתי את עצמי ,אם הוא בעצמו היה המסלול העוקף של חיי?
אהבתי את הבית שלו שהפך לקן האהבה שלנו הוא היה עוצר נשימה ומרוהט בטעם, בית חלומות לאוהבים בכל מצב. אך מה מוזר היה הקשר שלו דווקא אלינו! הבית היפה והרענן הזה ניטע עמוק בתוך ימים אחרים מהעבר הרחוק, בית שעבר בירושה ממר ישראל כגן ואשתו גברת מרילין שהיו הסבא והסבתא של הנרי, ידידו הטוב ביותר של שוריק..
הסבא ישראל ואשתו מרילין השתקעו כאן בבית הזה בתחילת המאה עוד בהיותם בשנות העשרים לחייהם וכאן הם חיו במשך ששים וארבע שנים כזוג תל־אביבי. כך שלמרות היותו עתיק, ישן ואולי לא אופנתי, זה היה בית מקסים ומלא השראה, בית שבקושי יכול להיות קיים עלי אדמות, לפחות לפי מיטב הבנתי.
אך לא רק בעבורי הוא היה מיוחד, הוא משך מאוד גם את עיניהם של העוברים והשבים הוא הפנט ללא הרף את הסביבה. רוחו של הבית ידעה להתחדש באופן מחזורי, וכך הפריח הבית את אהבתנו. בהשראת המקום הקסום הזה נהפכו חיינו לחוויה יוצאת דופן בהחלט.
צחוקו של שוריק פרץ את מחשבותיי, צחוק מלטף. הוא לחש "הבית הישן הזה בעל תכונות אנושיות...וכולנו נאלץ בשלב זה או אחר לצמצם נזקים."
מיד הוספתי "אז מוטב מאוחר מאשר מוקדם בתקווה שאיש מאתנו לא ייפגע מכך אם נחליט כך או אחרת."
שוריק אחז בידי ויצר את הרגע הבא, הוא רכן למגרה שלצד המיטה והושיט לי צרור דפים שאחז בו בעדינות רבה. שוריק ידע כי כל הקשור לחיים הרומנטיים של לוסיאנה ויוהאן המיתולוגיים, שחיו במאה הרחוקה, יעניין אותי תמיד וכך קראנו בשקיקה:
[מכאן פונט אחר]לאבי היקר, סר פיליפ, מינכן
ברצוני לדווח לך כי מסלול חיי מתנהל כשורה אף על פי שהוא לא לגמרי לשביעות רצונך, אך איני רואה עצמי כלוא בכל אופן שהוא.
השהות שלנו כאן טובה לגוף ומעניקה מרפא לנשמה, מעולם לא חשבתי שאפשר להיות כל כך מאושר מכל כך מעט. סיימתי בהצלחה את לימודי המשפטים מחזור 1910, תל אביב. מבין אני את ההסתייגויות שלך, גם לי ההחלטה לא הייתה קלה, אך יש לומר כי למרבה השמחה מצאנו כאן עזרה רבה אצל באי ביתנו, שהם חברינו הקרובים. בכל מקום דוברים את השפה שלנו, את הניב הגרמני הטוב.
כן, יש בנו רצון אמיתי להצליח דווקא כאן.
העיר תל אביב מחייבת כל אחד מאתנו לקבל החלטות חשובות, ובתוך כך גילינו דבר מעניין, ההחלטות הרגשיות ולא ההגיוניות הן שמעניקות לנו ביטחון בדרכנו למצוא את הדבר הנכון.
מוקפים אנו באנשים אמיצים, בעלי השפעה עצומה, עם השלכות מרחיקות לכת, יש בכולנו יכולת מופלאה לצפות את הבאות.
מרילין ואני מאוד מאושרים בבננו יוסף, אשר נולד כאן בתל אביב, ומנסים אנו לחיות ולקיים הווה סביר במקום הלא סביר הזה. מודעים אנו שלעולם אין לדעת מה צופן לנו העתיד, אך פה בתל אביב אנחנו לא לבד. פה כולנו חיים את חזונו הגדול של הרצל ידיד נעוריך.
בקרוב אגיע לבקרך באחוזתך במינכן ואני מתנצל מראש כי הזמן אשר יעמוד לרשותי יספיק רק לחופשה בת שבוע.
נ"ב
נסתרות דרכי האל...
הלכתי בדרכך
אתה סיימת בהצלחה את לימודי המשפטים במחזור 1884, וינה
בכבוד רב בנך ישראל, תל אביב [עד כאן פונט אחר]
ברגע שסיימנו לקרא הרגשתי כיצד הבלבול עוטף אותי, הבנתי כי יש זמנים אחרים עבור כל אחד מאתנו. האם הגורל תובע ממני להשתלב בלוח זמנים אנושי ולוותר על החירות לנהל את חיי על פי תקופה שלי, האיגרת הבליטה את ההפכפכות ותמורות הזמן. אכן המציאות היתלה בי קיימתי אורח חיים ששילב בתוכו מסורת משפחתית ורצונות אישיים והתקשיתי בשמירה על כך.
שוריק הרגיש אחרת, הוא ידע לפלס לעצמו דרך, עשה הון ורכש הרבה נכסים, כבוד ומעמד, אך גם ידע כיצד למדר את המאבק שאליו נקלע בזירה הרומנטית בגלל היותי נשואה ואהבת חייו כאחת.
האמת היא כי הפחד לא שבר אותו, גם כאשר המצב הלך והשתנה, נראה כי הקושי והרגישות רק חיזקו אותו. התבוננתי בו והופתעתי לגלות מחדש כי גם טלטלות במצב רוחי לא הותירו בו כל סימני סערה. שוריק הצטיין בגינונים טובים מאוד וכשרון טבעי לדאגה תומכת, ובכך גרם לי לנוחות ולהרגשה שאני רצויה תמיד, ולכן הרשתי לעצמי להיות מגעילה למרות אהבתו הגדולה..
רכנתי אליו רגע לפני שעזבתי ואמרתי "מבין אתה, ידידי הקרוב, כי חיי בקרב משפחתי עשירים ומגוונים וזורמים בעבורי כמים חיים, שם גם שורשיי עמוקים בקרקע מסתעפים וגורמים לצמיחה וכל שנעשה מהם והלאה יכול להסב להם צער ודאגה לא הוגנים?"
"כן, לוסי, אני מבין מעולם לא החמצת הזדמנות לומר לי זאת."
ביציאה החוצה שוריק הביט בי והדאגה ניכרה היטב בפניו "אני מקווה שהוטב לך," אמר.
חג החנוכה התדפק על הדלת, והתחלתי לייחל לנס, בייחוד כאשר דורון שאל אותי, בעודנו יושבים מחויכים בזמן אחת הארוחות, "זוכרת כיצד פעם היינו החברים הכי טובים צחקנו יחד ואפילו ריכלנו לא מעט? יכולנו לדבר על הכול, על כל נושא," ואז הוא הרים את ראשו עוד יותר גבוה, הישיר את מבטו אלי והוסיף, "מה לדעתך שינה את המצב הזה? מתי נגמרו המילים הטובות ונולדו ההוראות עשה ואל תעשה. מה הרס את הקרבה אשר הבאנו לתוך הנישואין"?
לא עניתי, גם לי לפעמים מותר לשתוק כתשובה לשאלה, חשבתי לעצמי כי הרבה דברים תרמו להיעלמותן של המילים אף שאת הסיבה האמיתית שהניעה את כל התהליך והזיזה את הגלגלים לעולם לא אדע, לא הייתה לי התשובה הנכונה. דבר אחד היה לי מאוד ברור ותמיד היה מאוד משמעותי בעבורי, עוצמתם והשפעתם של חלומותיי על ההחלטות של חיי.
אז אולי חל שבר בחלומות המשותפים? שתקתי לעצמי...
באותו ערב היה שקט מסביב, הילדים ישנו אצל חברים והחלטתי להתפנק בבית. הכנתי לעצמי ארוחת ערב מוקדמת, לא גדולה, אולי אפילו רגילה, חשבתי שאולי ארוחה זו תגרום לי לא לאכול בלילה. התיישבתי בפינת האוכל ופתחתי את ספר ההגות "טמה מתערבת" של הפסיכולוג הידוע.
תמיד אהבתי לקרוא בזמן האכילה, מראה האוכל ללא קריאה נשאר לא מוכר, מפחיד מעט, רק ללעוס ולהתרכז בכך... משעמם...
כן הספר ריתק אותי.
שינוי חל במזג האוויר, הטמפרטורות ירדו וצינה השתלטה על האוויר, הערבים הפכו קרים כמו באירופה ולקראת הבקרים הגשם התגבר, שטף את המדרכות מהחושך. תוך כדי קריאת הפסקה בעמוד שלושים הבנתי כי מצבי הלך ונעשה פחות ופחות ברור.
[מכאן פונט אחר]
...יש לי חיים אני צעירה ונחשקת, אז למה אני מוצאת את עצמי במצב של חצי־ערות, נטול התנגדות, ללא מחשבה הגיונית, כלואה במצב כמו בין המצרים.
יחסיי עם העולם הפכו להמתנה בסירה מהודרת במזח לא מוגן.
ומים עכורים סביבי...
והגלים געשו וענו...
את חייה חיים כפולים, סודיים, פסולים והרסניים...
את חסמת את עצמך וקלקלת את המהות הפנימית, איבדת את האחריות והמחויבות...
...האופק הנפרש נחסם.... [עד כאן פונט אחר]
המחבר הביא דימוי של אישה שחייה את החיים שלי. סיימתי את הארוחה וסגרתי את הספר, המסקנה לא הייתה לגמרי ברורה לי, והיו לי הרבה ספקות ואי־ודאות כי עדיין נאחזתי בהרגשה הטובה ששוריק הביא לתוך חיי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -53-54-55-56 סופרת
במצב רוח כזה אולי הרעיון להיפגש שוב לא היה טוב כל כך, אך הנה מצאתי את עצמי בדרכי לפגישה אתו בבית קפה בתל אביב לשיחה עמוקה ורצינית שיחה שבה החלטתי שנהיה חייבים לקבל החלטות.
בשיחת טלפון האחרונה הוא ביקש שאם לדבר, אז הוא מעדיף לדבר פנים מול פנים כמו שצריך בנושא שיכול להפוך מבחינתו לכאוב.
אחרי הפצרות רבות מצדי, הוא אמר "אם זהו רצונך העז לברר עניינים, מסכים." מיד עניתי לו כי אנשים צעירים ומאוהבים לא יודעים איך למתן את המהלכים, או חלילה להיפרד כהלכה, או כיצד לדבר על..."
"נכון," הוא אמר, "אז תאמרי לי מה רע אם נמשיך"?
ואני חשבתי לעצמי שאף על פי שהוא ההגיוני מבין שנינו, הוא לא מסוגל לראות את המצב לאשורו לכן עלי להראות לו את הנקודה, את שבריר השנייה, שבה אני הופכת לאומללה כאשר לפתע האהבה לא נראית ממשית וקרובה כל כך והשגרה האחרת תופסת נוכחות אין־סופית בתאי המוח שלי. ואז כדי לא לסבול מרגשי אשמה או לחשוב מדוע ולמה...
אני אוכלת......
נכון עז היה רצוני להתייחס לקשר הנפלא שלנו כמו אל חגיגה, אך היחסים שלנו דמו יותר ויותר לחיים בצל הסכנה, והפחד האפיל על ההתרגשות. כן, אולי זו הייתה הגזמה, אך הרי גם הפסיכולוג אמר בספרו,כי חיים כפולים הם פסולים, הרסניים.
הכול השתנה בדרכי אליו הכול נראה אחרת ברגע שנכנסתי למונית.
הנהג קיבל ממני את הוראות הנסיעה ויכולתי להתיישב בנוחיות ובכך דמיינתי את עצמי לאישה שחוצה את כל הזמנים, כמו העיר תל אביב שהפכה לכרך של חיים רוחשים וגם בעוד שנים רבות האדמה שלה תבעבע התרחשויות.
פניתי לנהג ושאלתי אותו "האם אתה מסכים עם משנתו של הרצל ורואה בתל אביב כרך גדול?"
נהג המונית לא הופתע מהשאלה המוזרה והשיב, "איך לא? הרי כל חיי אני נוהג ברחובות תל אביב שאותה כינה הרצל "ארץ עתיקה חדשה", וכך אף שאין באפשרותי לנסוע לחו"ל זו דרכי לדמיין את עצמו כתייר לכל דבר. כי פירוש שמה של העיר הוא אוצר ישן שמתחדש כל הזמן. אהבתי את ההשוואה, גם לי החלומות עשו הרגשה טובה, הייתה במילים שלו חוכמה רבה.
והוא התעודד כי מצא בי אשת שיחה המשיך "הכול משתנה, עמים, שפות, לא תמיד הרע הוא רע, והטוב הוא טוב."
שיתפתי פעולה,כי אהבתי את הדימויים ואמרתי "כי גם האדם מתחדש לקראת בו האביב, מבטיח הבטחות,מייצר מחשבות חדשות."
לפתע חשתי בקור של סוף חודש דצמבר.
"כן," אמר הנהג, "לפעמים עובר הרבה זמן עד בוא האביב."
וכך עלתה לנגד עיני דמותה של הילדה ההיא הקטנה, לוסי, שאחזה בידו של אבא עת הלכה לצדו בעיר לבוב שברוסיה הרחוקה והקרה. היא הייתה מעט מפוחדת אך לא תלושה, ילדה קטנה שהביטה בערגה אל הלא נודע וברבות הימים גדלה להיות אישה יפה ונחשקת, אישה עם חלומות.
הגענו ליעדנו, שילמתי ויצאתי.
נעמדתי מחוץ למונית, אך רק לרגע קט ואמרתי לעצמי "לוסי שלי הרי אין בך שום דבר רע, גם אם יש בך דבר מה לתקן או דברים שיהיה עלייך לגלות ולהיאבק למענם, אז מה? הרי אינך רוצה לסיים תקופת חיים של נישואין טובים ומוגנים כי מאוד ייתכן שהאהבה לשוריק הצילה אותך מחייך.
איך? שאלתי את עצמי, איך?
שמעתי בתוכי את התשובה הברורה, אהבתו הצילה כי העבירה אותך מהילדות לבגרות.
מרחוק ראיתי את שוריק מחכה לי, ברגע שהתקרבתי והבטתי בו ראיתי עד כמה הוא יפה ותמיר, כמו הדמויות בציורי קיר ברומא. מיד חשתי את מגעו האוהב. נכנסנו לבית הקפה שלנו "מעבר לים".
הבטתי בו והרגשתי כי לעולם לא יהיה בי שובע לראות כיצד הוא מזיז את ראשו מצד לצד ומחייך בתנועה כל כך מוכרת.
"כן, אהובתי!"
אחרי חיבוק ארוך נרגענו והתיישבנו ומיד הוא שאל "האם המצב בינינו התחיל להטריד אותך יותר מהרגיל? תהי כנה אתי..."
עניתי לו שהכול היה שונה בימים הראשונים שלנו כאן, חייכתי חיוך רחב "באותם ימים הוצפנו אושר גדול..."
שוריק הביט בי ואמר "הייתי צריך רק לשאול מה שלומך ומין טרוף חושים חסר מעצורים אחז בי ובך, ואף לרגע לא חשבנו, לפחות אני לא חשבתי לעצמי, כי עלי להיות מוכן לכל אשר עלול לקרות".
נכנסתי לדבריו והוספתי "עדיין מהדהד קולך המחשמל במוחי כאשר לחשת 'אני רוצה שזה יהיה כמו שאת תחליטי, זאת תהיה לעולם ההחלטה שלך בלבד,' ובעקבות הדברים שנאמרו הרגשתי ידידות חום ורשת חושנית שלוכדת אותי".
שוריק הביט בי והשיב כאשר בקולו צליל של שקט מתוח "אז למה אנחנו רוצים לסיים דבר כזה יפה? עוררת את סקרנותי בשיחת הטלפון אני רק מקווה שאני חושב בכיוון הנכון ואת תאמרי דברים שישכנעו אותי שהכול כשורה, כך שלא אצטער. קשה להאמין כיצד הסכמת להיפגש במקום כל כך פומבי, ועוד בשעות הערב המאוחרות, לי זה לא משנה, אבל לך? חשבתי שלא יהיה לך זמן, האם את מתכננת להישאר זמן רב בחברתי?"
"כן." עניתי מיד, "שעה, יש לי שעה, עלי להגיע לפגישה של ועד הבית."
"אני מאושר,"ענה לי שוריק מיד "חשבתי שאין סיכוי רב שנתראה היום אחרי השיחה שדברנו בטלפון."
כן האמנתי עד כמה הוא אהב אותי ולכן ללא כל מבוכה אמרתי את אשר עם לבי "אתה יודע שבכול רגע שבו אנחנו יחד, מאז שהכול התחיל ועד היום, קורה לי דבר לא ייאמן, כאשר אתה מביט בי אני מיד הופכת לאישה מינית ומפעמת בי תחושת שפע. נכון, התכונה הזאת של חושניות תמיד הייתה בי, אך אתה הגדלת את היכולת הזאת באופן אדיר שמסב לי עונג נשי שלא יסולא בפז. אפילו השוקולד, שהוא תחליף מיני לאנשים מתוסכלים, נשכח באותם הרגעים, כלא נחוץ."
המשכתי בשטף עם הדברים שרציתי להדגיש "הרי אתה מבין שלעתים עלי לעצור ולחשוב מחדש, כי אם אהיה כנה עם עצמי, טוב לי אתך."
שוריק הקשיב לי עד הסוף, ובקול חנוק אמר, "בואי נחליט לא להחליט."
ההערה שלו גרמה לי להביט לאורכו של רחוב הרצל, כן האיש החי והחולם הפך לבסוף לשם, כינויי דומם לרחוב ארוך ומעייף וכנראה לעתים כך גם קורה לחיינו, צעירים שהופכים לדוממים ששגרתם משמימה.
הרמתי את המבט, אולי באמת לא היה לי נחוץ להחליט, וכך אמרתי לו "הרי החיים יחליטו ממילא, בעצמם... בוא לנדוד אתי עם מבטך לכיוון המקום שבו היה פעם הראינוע הראשון 'עדן' היו בו סרטים אשר מכרו אשליות, הם נגוזו כלא היו אחרי שטבלו בבריזה שנשבה מכיוון הים. ואז הם פלטו את ההווה שלנו לנסות ולהפיח חיים חדשים, עיניי דמעו, מה היא האמת?"
שוריק היה המום מהכנות ומהחשיפה שלי, הוא הביט בי ואמר בביטחון מלא "אני מרגיש כמו בהתחלה, כשקראנו לאהבה שלנו 'ההזדמנות' והרגשנו כמו גדולים. זו הייתה הרגשה חדשה בגוף ובתודעה. הזמן שחלף בינינו הפך לקסום יותר ויותר."
שתקתי, לא רציתי לקלקל את הרגע אחרי האומץ שהפגנתי. אך חשבתי לעצמי כי הרי כבר אחרי שלושה חודשים התחלתי לחשוש מהכישלון והתפללתי שנמשיך גם כאשר האהבה תעבור את נקודת השיא ויפוג הערפל.
באותו רגע הוא הושיט את אצבעותיו וליטף את ראשי כאילו הייתי ילדה, קרא את מחשבותיי, "זה רק ערפל זמני, זו עדיין מתנה גדולה ואל לך לחשוש או לפחד מהמסתתר מאחורי העמימות."
כן הגבר הזה למרות היותו עורך דין מכובד ומפורסם, קר רוח וחלק לשון העניק לי את תחושת הנשיות המתפרצת מעצמה וכאשר הוא ישב קרוב כל כך אלי בטחתי בו.
הוא צחק ובכה כילד, התרגש והביט בי באהבה.
הקשיתי, לא הרפיתי "ראה," אמרתי לו, "בשנה האחרונה גנבתי בקרים וחלקי ערבים קסומים כדי שנהיה יחד, אך אז באו הלילות מלאי החלומות הלא ברורים, מלאי רגשות אשם ובשעת חצות הפכתי לסינדרלה שאכלה מכל הבא ליד. אתה זוכר את אותו אחר הצהריים ביום הולדתך כאשר התכרבלנו במושב האחורי ואתה לחשת לתנוך אוזני, את מילות הקסם," הוא קטע אותי בעדינות והשלים את דברי במהירות "אך יותר מאוחר, כיבדתי אותך ואת החוקים שלך? אהובתי האם לא נכון יהיה לומר כי הלכתי צעד בצעד בדרכך, לא כך הוא? את חייבת להסכים אתי כי זיהינו את ההזדמנות המחשמלת כבר ממרחקים ותמיד ועדיין אוחזת בנו תדהמה עד כמה הכול מתאים ופשוט."
הוא עצר ומלמל, "הוי, כמה את יפה!"
מעולם לא ראיתי גבר שהפנה אלי מבט כמו זה, רק אלי, מעולם לא חשתי רצון כה אדיר לגעת בו כמו ברגע ההוא, מזג האוויר הפך להיות ממש קר וצמרמורת אחזה בי.
"קחי את מעילי ותני לי לחבק אותך, אני יודע שמבחינות מסוימות הכול מהר מדי ואולי אף מאוחר מדיי עבורנו. וגם ייתכן שהמעשה לא נכון! אך מעולם לא חשתי כי זאת טעות איומה, מעולם לא, אהובתי."
בדבריו הרכים הוא הצליח למוסס את מחשבותיי וחימם את כל כולי ואז הוא ואמר:
"הנה, כמו ברגע זה, אין נסיכה יפה ממך!"
ואז נזכרתי כי תמיד אני נראית כך כשקר לי ועורי מתלהט מעצם האוויר עצמו. אך לצערי, גם ידעתי שיצרנו בעיה, וזאת אף שחשתי חושניות ותמימות כאחת, כמו אישה אמיתית בין מבוגרים.
שוריק ביקש חשבון ואני ניצלתי את ההפוגה כדי לגשת לשירותים, הבטתי במראה, האם ליידי אנוכי או... הרי קראתי את כל המאמרים בנושא, ושפטתי יחד עם האחרים את אותם הראיונות על "הנשים הללו", נשים שבוגדות, נשים שמתאהבות.
היה בהן משהו תמים וחריף כאחד, נשים שלא ברחו מעצמן, פשוט בחרו להסתלק לאהבה חדשה ותמיד הבטיחו כי יחזרו כאשר ירגישו טוב יותר ומלאות ביטחון, יחזרו לשגרה והביתה לילדים. אך זה לא קרה להן לא בסמיכות לרומן ולא מתי שהוא אחר כך.
הורדתי את המים, לא רציתי לחשוב, הייתי מלאה בכל המשפטים של שוריק והשהייה במחיצתו הפכה אותי לאישה שונה, החושניות בלבלה אצלי את כל התפקידים.
את מי ראיתי במראה?
את ההשתקפות של כל התפקידים: הילדה הצייתנית, הנסיכה של אבא והאחראית של אמא, השכנה התומכת, גברת בעלת קריירה, ואמא אדמה, ואפילו פאם פטאל באירועים חברתיים.
יצאתי מהשירותים ופסעתי באון לקראת שוריק, שחיכה באהבה ובסבלנות, בעבורו לא הייתה כל סתירה, הוא ראה בי אישה חושנית, חופשייה בעלת עקרונות של נאמנות ומחויבות.
יהיה עלי להניח לעת עתה את ההסתייגויות שלי, כי גם בי קינן הרצון, יותר מכל רציתי לחיות בעולם שבו החיים הם מגרש משחקים רב־פעמי.
קמנו ויצאנו החוצה ואז שוריק המקסים והחכם אמר "נכון הקרקע רועדת ונשמטת מתחת לרגלינו, אדמת המגרש שעליו אנחנו משחקים נסדקת, והקו המחבר ובין החיים האמיתיים ובין החלומות שלנו מתחיל לייצר סתירות קשות, אך בשבילנו העיתוי של החוויה העצומה והקרבה התרחשו ללא התראה מוקדמת וללא תכנון מראש, לא רצינו לפגוע באף אדם ולכן מימוש החלומות הוא זכותנו המלאה."
התחבקנו בעדינות, התנשקנו בעצמה.
ואחרי שעה וחצי וכוס קפה ועוגה חמה נפרדנו והחלטנו לא להחליט.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-סוף פרק ראשון ;עמוד -57-58-59-60-61- סופרת
היום האחרון לשנת שמונים ושתיים היה שונה, מוזר ומאוד משמעותי, הייתי בדרכי לקנות מתנות של הרגע האחרון לקראת החג. המדרכות החלקות מהגשם היו עמוסות כמו בכל אחר הצהריים של יום שישי, לפתע ראיתי את עליזה השכנה מרחוק, היא צעדה לקראתו של גבר נאה נעצרה מולו והתחבקה אתו ויחד הם נשענו על עמוד רטוב.
כן, היא נראתה מאושרת, לפחות כך זה נראה...
נראה היה לי כי היא רצתה לפצות את עצמה על הכישלון, כישלון נישואיה. לדעתי היא רצה מהר מדי אף שטוב שבילתה ויצאה מביתה. שמרתי מרחק ממנה לא רציתי שתבוא במבוכה כי היה לי ברור שבעבורה זו הייתה פגישה רומנטית ומאוד חשובה. עד לאותו רגע במשך חודשים ארוכים היא עשתה כמיטב יכולתה, כמו שציינה לא פעם.
"אני עוברת את זה בשעות היום די בסדר, בלילה קשה יותר, הרי אני צעירה ורוצה קשר אישי שיחזיר לי את הביטחון העצמי בנשיותי... איך אפשר לחיות בלי קשר? אני אישה של גבר."
הצבע בעיניה הירוקות נעשה כהה יותר כאשר היא הוסיפה "השקעתי באליהו המון, כבר מהיום הראשון הייתי צריכה לרצות אותו פחות."
"כן," אמרתי לה, מנסה לא לפגוע, "לבנות קשר טוב זו עבודה של מחט בערמת השחת."
בכל פעם שנכנסתי אליה כדי לעודדה היא בכתה בדרך זו או אחרת והשתוקקה לכל פירור של יחס, מצב רוחה עלה וירד עד שלפתע התחילה לקחת עצמה בידיים. והנה בראותי אותה הבנתי כי היא לא ויתרה רק כי הובסה, מרחוק נראה לי כאילו נהנתה מהגבר החדש, אשר התגלה כמחזר חכם כי הוא ידע לחכות לה בסבלנות גם בגשם.
כן, נטישה תמיד תהיה קללה בחיי כל אישה. וכנראה לא היו לזה חוקים, אמנם עמדתי מעבר לכביש, אבל חשתי היטב את הנעשה בשפת גופם, אף כי לא יכולתי לרדת לפרטי פרטים.
פניה של שכנתי צחקו בקול, היא רכנה כאליו הוא שאל אותה דבר מה ובתגובה היא נגעה בזרועו, ביטוי לחיבה גדולה, וכך הבנתי שהיא ענתה בגעגוע...
לפתע היא שמה את שתי ידיה על החזה שלה, הצליבה אותן ואצבעותיה בלטו לצדדים, הוא כיסה את עיניה, ובזה נתנו סימן שהפגישה המסתורית נעמה להם מאוד. אך מה שגרם לי להתפעלות גדולה במיוחד, אף כי בתחילה לא יכולתי להבין מה הוא הדבר, היא פתחה את זרועותיה וסגרה אותן בחטף, הזדקפה ובלהט עצום הניפה את המטרייה בעלת העיטורים הכחולים ואז כיסתה את פיה פתחה את עיניה בהרחבה, הסתכלה לצדדים ובתנועה עדינה הגישה את סנטרה לשפתיו והם התנשקו.
מהר מאוד התברר לי כי עליזה שלי קלטה אותי מרחוק ואותתה לי שלום, נבהלתי מעט, הרמתי את ידי לברכה ועזבתי את המקום. ללא כל ספק שוכנעתי שזאת הייתה פגישה מאוד ישירה, אך תהיתי מאין הגיע הגבר, כי נראה לי שהייתה להם שפה משותפת, והדבר הזה העלה בי הרבה סימני שאלה?
פניתי לדרכי מעט נבוכה, המשכתי משם הלאה.
נזכרתי באמרה, "יש חוקים לנטישה וצריך לציית להם", הישרתי את מבטי קדימה...
מוזר, מי היה מאמין? עליזה נראתה כמעט מאושרת, עניין של דקה... בחיים.
לפנות ערב נכנסתי לכוס קפה של שכנות טובה, היא חיבקה אותי בשתי ידיה ואז סיפרה "התראינו מחדש, נפגשתי אתו והכול היה מעבר ליכולתי..." לא הבנתי לרגע מדוע היא מביעה כך את עצמה, היא שילבה את רגליה, התיישבה בנוחות, זאת הייתה תנועת הנוחות שלה כאשר הייתה נרגשת מאוד. וכך היא הסבירה "אליהו ביקר אותי לפני שבוע, לקח את חווה לרופא שיניים, רצה לדבר, שאל אותי מה הן תוכניותיי ומחשבותיי לגבי הצרכים של הילדים, כאילו התנצל ואמר שהתכוון לעשות את הפרידה בצורה הנכונה ולא הצליח לו. הוא ניסה להיות אבא שותף."
הבטתי בה "…ו?"
"לא, לוסי, הכול כבר מאוחר מדי, ההשפעה של הנטישה גדולה מדי, אמרתי לו, המשפחה לעולם לא תשוב למה שהייתה. היציבות שהייתה ושמעולם לא פקפקנו בה נהרסה, השתנתה, ועכשיו אנחנו, כלומר, הילדים שלי, אדם וחווה, וגם אני, נלמד לשרוד, להתמודד."
היא ציינה כי היא יודעת שראיתי אותה ואת זלמן ברחוב הסואן, וסיפרה לתדהמתי ההולכת וגוברת כי הם הכירו בסוף שבוע שאליו היא נרשמה כדי ללמוד כיצד לעבור שינוי עצמי ולהבין מה הם פגמי אופי אנושיים. לגבי השינוי העצמי היא לא הייתה בטוחה שהצליח לה, אך באותו סוף שבוע היא הכירה את זלמן, גבר מקסים, כן הוא עדיין חיי עם אשתו באותו בית, לא ישן אתה באותה מיטה. לא, היא לא יודעת מה שמה, ואינה מעוניינת בכל מידע נוסף...
כן, הם עדיין חיים כזוג, והיא, שכנתי, הסוד שלו, "התמריץ של חיו", ומבחינתה טוב שכך, כי כל אשר היא רוצה זה פינוקים והרבה פינוקים, את כל אשר חסך ממנה אליהו.
היא חייכה חיוך מבויש, "ראי, הצער וההשפלה השתכנה בי מאז, אני זקוקה לדאגתו ולתשומת לבו של גבר הגון."
המשכתי לשתוק והיא הוסיפה, "אני רואה שאת מתקשה לענות, כן, יש בך נאמנות ואחריות ראויה לשבח."
ואני בלבי חשבתי, האם אי פעם היא תבין, מה עובר עלי באמת?
לצערי לא יכולתי להיות גלויה לא אתה ולא עם אף אחד אחר, לכן היה עלי להניח לה לנפשה אף שעז היה רצוני לומר לה כי להתנהגות שלה במשך השנים אין כל קשר או שייכות לעניין פירוק הזוגיות שלה. הנתק האמיתי התרחש מזמן מסיבות אחרות ולא קרה בזמן שבעלה עזב פיזית את הבית.
לא, לא אמרתי לה כיצד לחיות ומה לחפש או איך להרגיע את נפשה, לא לי היה להתערב. ויתרתי על מתן עצה שהיא לא ביקשה, אפילו שרציתי לומר לה הוא לא האיש הרע ואת האישה הטובה – לא רק בהקשר של עזיבת הבית, אלא גם הרבה לפני זה, לכל אחד תפקיד. לו היה תפקיד בעלה של עליזה והוא מילא אותו פעם טוב יותר ופעם גרוע כעדותה שלה, "תמיד עזרתי וויתרתי לו", אלה המילים שלה.
עצוב מאוד, אך היא בחרה את המקום הזה בעבורו.
היא הוסיפה בעצב "אני רוצה להבין, האם הפחד מנטישה והרצון לרצות ללא סוף, גרמו לי להירדם בשמירה על נישואי? האם לא בחנתי לעומק את הסימנים המתלווים שכל אחד היה יכול לראות ולא העז לומר לי? האם לא רציתי לראות את הניצול ואת האפשרויות האין־סופיות שהוא העניק לעצמו, ולבסוף באופן טבעי ביותר גם קם ועזב, נטש אותי... האם?.."
ואז אמרה דבר נוראי, "בפעם האחרונה, כשהגיע והתנצל וביקש להיות שותף, הרגשתי רגשי אשם על היותי נטושה, חשבתי שאולי לא מגיע לי לגדל את ילדיי. אולי אני לא ראויה? שוב הצליח לו. בחברתו קשה לי להקשיב לקול ההיגיון שבא מהמוח ולכן הלב שלי מתעתע בי."
בלחישה, כמו לעצמה אמרה, נבוכה מעט, "למרבה הפלא, מתרגלים לזה, האם לא התרגלתי לחיות באשליות? האם לא הפכתי את המציאות לאחיזת עיניים?"
לפתע היה לי די וכדי להפיג את הרצינות שהיינו שרויות בה ביקשתי עוד קפה ומעמול אחד בלבד כדי לשמח אותה, היא התעשתה והנחיתה עלי רכילות עסיסית על מלכי השכנה שלנו, "לא תאמיני," היא לחשה "מלכי לא ממש אוכלת כל מה שחשבנו, נכון, היא מכניסה לפה, היא בולעת המון, הבטן שלה מתנפחת ואז היא מקיאה, מכניסה אצבע והופ החוצה, וכך היא שומרת על משקלה."
כאשר הקשבתי לה הרגשתי כי בולמי הזעזועים כבר לא עובדים בעבורי, סיימתי את המעמול ועליתי הביתה עייפה מאוד ומיד הלכתי להתקלח, כי פשוט לא רציתי להקשיב לעצמי.
כמה שעות לפני שעמדה בפתח השנה החדשה, שעריה נפתחו עם גשם וטמפרטורות מאוד נמוכות ובתחזית מזג האוויר נאמר כי יהיה קר מאוד וירד מבול רציני, עדיין נותר לי זמן כדי לסגור את הראש ולטשטש את הלא נעים שהיה ועמד להסתיים עם השנה החולפת.
הזמנו לחגוג את סיומה עם החבר'ה, זאביק זמזם במסיבות את השיר המוזר והמבטיח, "יום שישי את יודעת יש בעיר מסיבה..." הבנתי כי כאשר אתעורר לתחילתה של שנה חדשה, ואולי אזכה להגשים חלומות מציאותיים.
בערב התארגנו למסיבת הסילבסטר ויצאנו מהבית יחסית מוקדם,לא הלכנו לארוחת ערב משפחתית.
כבר בפתח הדלת קיבלה את פניי נעמה וחיוך גדול קישט את עיניה "מה קורה? מה שלומך? דאגתי לך," אמרה. הבטתי בה בפליאה וסימן שאלה גדול נמרח על פניי, שאלתי "את מתגרה בי ורוצה לרמוז שלעולם איני משעממת?"
נעמה חיבקה אותי בתשובה ופנתה לזאביק בקול שהיה שמור רק בשבילו, "תמזוג ללוסי כוס שמפניה ושתהיה גדולה, ואני אפתח את דלת הכניסה לאורחים שלנו כי מצלצלים. את יכולה להניח את מעיל הפרווה על השידה," הוסיפה והלכה לעבר הדלת. יותר מאוחר כאשר מלאתי את הצלחת במטעמים הנפלאים שהכינה, קרצתי לנעמה והבטחתי לעדכן אותה.
"תתקשרי, מחר בערב אהיה בבית, לא תכננתי שום דבר."
כן, ככה זה היה אצלנו כולנו רצינו לשמוע רכילות, מי פחות ומי יותר, אנחנו הנשים אהבנו לדעת את פרטי הפרטים.
בשעת לילה, בדיוק בחצות, היא הגיעה. הרמנו כוסות שמפניה לברך את הנכנסת ולהודות לזאת היוצאת, היה שמח שלא כמו במסיבות האחרונות, כי על זאביק ונעמה תמיד אפשר לסמוך. רקדנו אכלנו וסיפרנו סיפורים, הרבה סיפורים, בעיקר התרשמנו מהטיול שלהם לאירופה, שלושה שבועות בשבע ארצות.
בשבילנו טיול לחוץ לארץ נמצא מתחת למעטה של חלומות, שם הכוכבים מרשרשים. נעמה סיפרה כי אפילו מזג האוויר זוהר בברקים ורעמים. הם הסתובבו במקומות שמהם עשו את החלומות ואני חשבתי שבעבורי טיול כזה טומן בחובו דבר אחד נוסף, את ההנאה לראות את הקשר בין הדורות, לגעת בזיכרונות שבאו מעולם שבו היו כבוד והערצה לנוכחות האלוהית, גם אם היא לא נראתה לעין.
העדויות בשטח הבליטו התרחשויות עתיקות יומין והעידו על חוסן של אותו גלגל חיים שמסתובב בחיוניות, וכל יום מניב תשואה קצת אחרת. אף אחד מאתנו לא טייל בצורה זו, הם היו הראשונים, התמונות שצילמו דיברו בעד עצמן.
למחרת לפנות בוקר, עדיין לפני הזריחה, התעוררתי. כולם ישנו, סגרתי את החלון, היה לי קר, חזרתי למיטה לחוש את ימיה הראשונים של שמונים ושלוש שאך נולדה. כבר היה אפשר לחוש בהתנהגותה כבת בית, היא תכננה תוכניות והפיצה תקווה במלוא התאוצה. האזנתי בתשומת לב לדופק פעימות לבה ושמעתי את מילותיה של הדוכסית לוסיאנה.
[מכאן פונט שונה] המחשבות שמענות את לבנו במהלך חיינו דומות כל כך אצל כולנו.
גם השנים החולפות לא מעמעמות במאומה את.... ההבנה כי לכולנו ניתן חוט של נחמה והוא חזק גמיש ופתלתל, חוט המחבר בין העולמות, אך למרות היותו נהדר, גם הוא לא תמיד מצליח להעניק הקלה למועקה השזורה בתוך הנשמה כאשר הכאב לופת בעצמתו...[עד כאן פונט שונה]
הזריחה עלתה, הזמן ירפא... נרדמתי לשעה קלה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הפרק השני בספר "כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על הצעד השני מתוך התוכנית של אכלני יתר אנונימיים. סופרת
מה אומר הצעד-הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו.
בכול דקה ודקה אני נמצאת עם עצמי,ויש בתוכי קול פנימי ,אחד מכחיש,אחר מבוייש,ועוד אחד מצביע על חולשותיי,ואחד גדול קול חסר חמלה.
האמונה הפשוטה והכרת תודה בכוחם של החיים מאפשרת לי להרגיש בנוח לבטא את פחדי ולהבדיל בין מספיק ליותר מדי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -62-63-64-65 סופרת
צעד 2 - פסיפס מצוי
החיים הפכו להיות פסיפס של הרגלים גרועים, פשוט מדהים, אך התנהגותה המסתורית של מלכי השכנה והסוד השמור שלה, הפכו להיות הרכילות העסיסית ביותר, כי הקאת האוכל ועוד בסתר יצרה אצל כולנו הרגשה שלמלכי יש המון שליטה על הנעשה בחייה וזו בהחלט הייתה תכונה הכי נחשקת וכולנו התאווינו לה, אם כי לא התלהבנו מהמעשה עצמו. מי היה מאמין? מלכי השכנה שלנו היא לא באמת מה שחשבנו. אלה היו מחשבותיי באותו היום בדרכי לרופא השיניים. בביקור האחרון אצלו נפל דבר, הוא הוכיח אותי בקשר לנזקים שעשיתי לעצמי, "לוסי," הוא הרעים בקולו המוכר לי עד זרא, "תשאירי את השוקולד לילדים שלך..." בכך הוא ממש בייש אותי.
מאז הביקור ההוא נעלמתי מנוף המרפאה ויצרתי בכך מתיחות מסוימת ביחסים ביני ובינו, זו הייתה ההרגשה שלי באותו אחר הצהריים שבו פגשתי את מלכי, בעצם, זו הייתה הפעם שנייה שפגשתיה דווקא בדרכי לרופא שיניים.
מזג האוויר לא היה קר במיוחד, היה נוח והורגשה התחממות נעימה שאפשרה לנו לעמוד לרגע קט בפינת הרחוב, מעבר לשדה הראייה של הירקנית. היא עצרה אותי בחיבוק גדול והודיעה לי כי היא בדרך לקניות ומחכה לה לוח זמנים עמוס, כל זאת על מנת להכין מסיבה גדולה לכבוד יום הולדתו של בעלה שיחול בקרוב.
גיליתי התעניינות ותמכתי בנושא, ידעתי כי בעבורה, זה חידוש לעשות משהו לא למען מלכי עצמה.
"רק קחי לתשומת לבך שההכנות הן מרובות ואם תיווצר לך בעיה עליזה ואני נתגייס לעזרה."
מלכי ענתה לי מיד "אני משוכנעת שכל הסיפור הזה עם המסיבה הגדולה לא יהווה העמסת יתר בשבילי, אמנם נכון הוא כי יהיו הכנות מרובות ויהיה עלי להתכונן לכמויות גדולות של מזון שיהיו מתחת לאף שלי, אבל שום דבר לא ישמוט את הקרקע המוצקה מתחת לרגליי.
הקשבתי לה וחשבתי עד כמה היא חיה במציאות שונה ממה שהיא מנסה לתאר, הרי כל אלה שהכירו אותה, בשטח, הבינו את זה אחרת, אפילו אם זה היה רק לאחרונה.
מלכי המשיכה ושאלה בפנים רציניות "בדבר אחד אני כן מתלבטת, האם להזמין את החברים החדשים שלנו, את אלה משכונת הווילות המפוארת, הרי הכרנו אותם רק בעת האחרונה, האם אני חייבת בכך או אולי לא איראה טוב בחברתם ואקלקל בכך את האווירה?"
השאלה הייתה מעניינת כי מלכי שדרה כוח ומעולם לא הסתתרה בביתה הצנוע מאף התמודדות חברתית, היא תמיד הייתה מוכנה לצאת ולבוא בין האנשים. תמיד התעקשה להיות במיטבה, לבושה חולצה בהירה או צמודה ובגזרה שלא טשטשה את קווי גופה, ג'ינס צמוד וסקסי על ישבן מתוח. לכן הייתה מוזרה התהייה שלה והעידה כי פחדיה השתלטו עליה מעט יותר מהרגיל.
אולי בגלל הרכב המוזמנים? שאלתי את עצמי. עניתי ברוגע "אירוע שתוכנן מראש יהיה להיט בעבור רוב האנשים, ומסיבה שערוכה היטב יכולה למזג אנשים שונים ולפתור כל בעיה. עדיין עמדנו בפינת הרחוב ודיברנו, ואז הצטרפה אלינו חברתה הטובה לעזור לה בעריכת קניות. מלכי התעשתה מיד וציינה בפני ללא כל מבוכה נוספת את רשימת המזונות הארוכה והמסועפת שהיא תכין לאירוע.
חברתה חייכה ואמרה לי בקריצה, "מלכי אוהבת לאכול הכול ומארחת בשפע ובנדיבות." בקולה הייתה נימה של הערצה וגאווה בלתי מוסתרת ואני כבר דמיינתי לעצמי כיצד בסופה של המסיבה היא תיבלע בתוך השירותים ותבצעה פעולה אלימה נגד הגוף שלה ובכך תסלק את כל הלא נחוץ לתוך האסלה...
הרגשה נוראית תקפה אותי כשקלטתי מה הוא התהליך, בייחוד כשנזכרתי בדבריו של רופא השיניים שלי שאמר שמצב החניכיים שלי בכי רע, ואז שאל במפתיע "האם גם את מקיאה את שאיריות האוכל?"
כן, הכול היה מאוד מבלבל להבנה, מי היא הלא־שפויה מלכי או אני?
הרי מה עשיתי אני בסופו של יום עמוס לעייפה, אכלתי מכל הבא ליד, דחסתי כמות גדולה של רגשי אשם, ולבסוף חשפתי את חולשותיי קבל עם ועדה, כי הכול עלה על גופי בריפוד עבה. גם באותה שיחה, בעומדנו ברחוב, העודף ניכר רק בי, אך לא בגופה של שכנתי. נפרדנו לדרכנו, וצער רב אפף אותי, כיצד הגעתי לחוסר איזון ואי־שפיות כזאת, כיצד הפכתי עבד לתשוקותיי, ללא יכולת למתן את עצמי בכוח הרצון. המחשבה לנסות להקיא הסתננה לתוך תוכי ובלבלה אותי, מזל שהפגישה עם רופא השיניים הוזמנה מראש.
רגע לפני הכניסה למרפאה, עצרתי וחייכתי, הייתי חייבת להודות שמלכי לא מסבכת את פני הדברים כמוני, היא נהנתה מכל הבא ליד ומיד נפטרה מהתוצאות, ואילו אצלי כל ההחלטות, גדולות וקטנות, קיבלו מקום ישיבה כמו בעזרת נשים בבית הכנסת.
רופא השיניים קיבל את פניי, והפחד מקידוח המכונה בפי השכיח ממני את הכול.
חתירה ללא ליאות להשגת כוח רצון מיוחל, להיות משהו לעצמי, הסבה לי המון מבוכה, ייסורים וחוסר ביטחון.
מלכי הזמינה אותי למסיבה. ההזמנה באה בעתה, אספתי את כל ההתלהבות שלי ובכך כאילו שיתפתי את הצד החשוב שבי. קיוויתי שהמסיבה תפיג ולו במעט את המתח ביחסי עם עצמי, שהלך והחריף ואפילו הקרירות המזדחלת באוויר לא הצליחה לצנן אותו. בדרך כלשהי חשבתי שזאת תהיה ההזדמנות שלי להכיר אנשים מעניינים וליצור עתיד מתוך ההווה שהפך למבוי סתום. מלכי עשתה כמיטב יכולתה לפזר את כל הספקות הנוראיות שנקשרו בשמה, האישה הזאת הייתה פשוט מדהימה היא איחדה כמה בני משפחה מסוכסכים, מיזגה בביתה חברים חדשים ועשירים עם כמה חברי ילדות נפלאים, שהגיעו אמנם לרמת חיים נוחה אך לעומת הפגנת העושר של החברים החדשים שלה היה ברור כי התוצאה עלולה להיות שונה משלווה ואושר ואווירה טובה...
במעשה זה היא אפשרה לכולנו לראות עולם שמעטים זוכים או מסוגלים להכיר. הסתובבתי בין המוזמנים בייחוד התקרבתי לחבריה החדשים והתחלתי לראות את הדברים כמו שהם, הבנתי סוף כל סוף שגם אני מסוגלת לדמיין לעצמי חיים בריאים משופעים בעושר כספי, כאלה שמעולם לא היו לי באמת.
מישהי יפה וזקופה, אישה מושכת מאין כמוה אמרה "הדברים לא יהיו יותר כמו שהיו, עלינו ליהנות, להיות גאים בהישגים שלנו ולא להכאיב לעצמנו בנקיפות מצפון יותר מהנחוץ."
חברתה, שגם הכירה בערך עצמה ולא הייתה זרה לה האווירה המפוארת אשר סבבה סביבה, השיבה לה, "אם מדברים על מפגש בין העבר להווה יש דברים שעליהם אני כן מצטערת. לעתים התנהגתי בכפיות טובה, בהתנשאות כלפי החיים, במעט יוהרה, בייחוד שכידוע לכולנו ולך באופן מיוחד שהורינו היו אנשים צנועים וקשי יום."
פסעתי לכיוון הנגדי בפסיעות עדינות עוד לפני שהן הבחינו בי וחשבתי לעצמי שייתכן מאוד שיש בכול הדברים ששמעתי הרבה משמעות. אכן תמיד ידעתי כי טוב ללכת בדרך אמיצה ומיוחדת, גם אם היא לא הלכה בדיוק כמתוכנן, באומץ היה את היכולת לרומם, לתת חומר למחשבה לפזר את המסתורין, לתת קסם לחדש, ובייחוד כאשר ההשלכות הביאו את שפע נקודות מלאות בדמיון בין החיים כמו שהם נראים בהווה, לבין החיים האחרים שבהחלט אפשריים. באותה מסיבה לא היה באפשרותי, להתעלם משום דבר, גם אם רציתי בכך.
ההזדמנות נוספת להארה הייתה הפוכה ומכאיבה, אך הביאה לי תועלת רבה שלא שיערתי את ערכה באותו הזמן. ראיתי את מלכי מפלסת את דרכה בין הנוכחים באופן המלבב ביותר, באותו רגע לא ייחסתי לכך כל חשיבות. אמת, נדרש לי זמן להבין לאן היו מועדות פניה כי שפע הדברים ששמעתי מילאו אותי עוצמה ונחישות דעת, ונתנו לי המון כוח כך שהרגשתי שאיני צריכה לבקש עוד, אך אז הכול קרה מעצמו זכיתי להיאחז באמת שונה.
מלכי מיהרה לכיוון חדר השירותים המעוצב שלה כדי להקיא את המיותר ובכך לשמר את החזות והמראה שלה, אמנם בראותה אותי היא חששה מעט, עצרה בנימוס מלאכותי אך מיד פתרה את עצמה בכך שהכריזה באוזניי, "שתיתי המון אני עושה בתחתונים."
שמעתי את המילים והבטתי בה, אך במבט עיניה לא היה ברק של הלצה, כי משהו בהופעתה היה אחר, שונה, היה בה מתח מוסווה, וזאת אף על פי שהיא הייתה בביתה במקום המוגן והמוכר לה היטב. ומכיוון שהיא הייתה ערה לכך שמסביבה היו הרבה אורחים, היא ניסתה במשנה זהירות להסתיר את עומק בעייתה, אך אני חשתי את המועקה באוויר.
היא הביטה בי ובחושיה החדים, שתמיד גילו עניין בכול אשר התרחש סביבה, אמרה "יש לי כאב בטן, תחושה כזאת מוזרה ואני חשה קצת אחרת, שתיתי מעבר למידה, אך למען האמת לא יותר מדי. אני צריכה להקיא את אשר מעיק עלי. ייתכן שגם אכלתי יותר מהרגיל, ממש הגזמתי עם עוגת היום הולדת, הקצפת הייתה שמנה מדי... והמאפה מכביד עלי, התמלאתי עד הגבול העליון של הקיבה שלי. עלי לנקות את עצמי באופן מידי מהעומס שאני חשה."
התמלאתי תוגה, הכרתי את מלכי היטב מהיום־יום, אישה צעירה כמוני, ותהיתי למה לקח לי זמן כה רב לראות את דברים כמו שהם באמת. אולי הפחדים שלי גרמו לכך?
מלכי נעלמה משדה הראייה שלי, בוודאי הלכה לעשות את כל ההכנות, כדי להקיא ובכך לבטל את התוצאות של האכילה המטורפת שלא יישארו על גופה או בתוכה...
זכרתי את תיאור התהליך המחריד כאשר קראתי מאמר בחדר ההמתנה אצל רופא השיניים:
"האישה הכניסה אצבע לגרונה שנפער כמו לוע הכריש ובכך גרמה לתכולת הקיבה לצאת החוצה."
ידעתי שאצטרך לחשוב על כך יותר ברצינות כי מנגד התקשיתי לקבל את הכפלים הנוספים שגופי קיבל, מעיין ממשות שהתלוותה למעשיי שלי.
שעתיים אחרי, בדרך החוצה, השתדלתי להיות ניחוחה, למרות כל התחושות שעלו בי הבטתי מסביבי וראיתי כי לא נותר מקום פנוי בכל העולם כולו שבו לא ראיתי את עצמי בכל אחד ואחת.
באותו לילה לא נלחמתי. בעיקר השלמתי.
כמה ימים אחרי ששככו הדי המסיבה דיברתי עם מלכי והיא אמרה "אני מאוד מעריכה את הקשר שלנו, אולי נראה לך מוזר ולא הולם נושא האכילה שלי, אך בואי לבקרני, כי נראה לי שהכרחי שנפגין נאמנות זו לזו כל עוד שתינו מתעניינות בבעיות שאכילה גורמת..."
אלה היו דבריה המדויקים. האם משהו באמת השתנה? שאלתי את עצמי.
מלכי שאלה בחשש, "לא פעם דיברנו עד כמה עזה שאיפתנו להיות אנחנו, לחיות את הדברים שהאמנו בהם, שחווינו. אחרי המסיבה הבנתי שהמעשים שלי לא מאפשרים לי להמשיך הלאה בדרך שלי. תמיד האמנתי בעצמי, וגם כיום אני מאמינה ביכולות שלי, אך התעצם והתחזק בי כאב ישן נושן וכל הידע והניסיון שרכשתי לא עומדים לזכותי היום. תגידי לי, לוסי, האם חיכיתי זמן רב, מדי?"
"לא." עניתי לה בקול צלול, "לא... אסור לחשוב כך..." הכול היה מוזר.
הרגשתי שמגיעות למלכי מחיאות כפיים על הווידוי גם אם הוא נעשה בגלל שנתפסה, כי קשה לדבר על חולשה כה אישית ופרטית כמו הקאת האוכל. ישבנו בחוץ, ולפני שהמשכתי בדרכי לעבודה חשבתי שכל אחת מאתנו שונה גם בצורה שבה היא נושאת בתוצאות ההתמכרות... הגרסאות כה מגוונות. חייב להיות סיכוי לשינוי כי חוויית התוצאה של מסכת חיים, השוקעת לתוך סכנה גדולה, התחילה להפחיד אותי.
שבוע מאוחר יותר ממש לפני כניסת החושך ה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -66-67-68-69-70- סופרת
שבוע מאוחר יותר ממש לפני כניסת החושך הופתעתי מאוד כאשר דורון העיר, "גם שנה זו מחישה את צעדיה, בלי שהבחנו חצינו את תחילתה. בואי נעשה תוכניות, הגיע הזמן לערוך עוד אחת מאותם השיחות הטובות שהיו לנו פעם... אהבת אותן, זוכרת?"
התוודיתי לפניו "מצאתי קצה חוט ודווקא דרך השיחה עם מלכי, ובייחוד אחרי שראיתי אותה במו עיניי צועדת לכיוון השירותים, אף שהתקשיתי להבין את ממדי התופעה, הרי מדובר במלכי המאופקת, אך לאור הנטל הרב שהוטל עליה בארגון המסיבה, גם היא החלה להתמוטט.
אף שדורון נעדר מהמסיבה הוא הבין והשיב תשובה יפה כל כך, "כל מה שהיא רצתה זו תודה והרגשה טובה ללא תנאים וללא ביקורת."
המשכתי בשלי "עדיין אני מתקשה להבין כיצד ההתנהגות שלה לא באה לביטוי עד עכשיו?"
דורון הפגין ידע רב באמרו "אין ספק שמדובר באכילה בסתר ללא סימנים חיצוניים, עצם קשר השתיקה רק החמיר את התופעה ולכן הופתעת כל כך, אך לבסוף המציאות נקלטה גם אצלה."
שתקתי, לא רציתי להרגיש ששוב אני עושה מכל דבר דרמה, ולכן החלטתי שפשוט אניח לעניין, ואניח לו להירדם.
תכננתי להישאר ערה כדי לקרא מעט, פתחתי מעט את החלון כדי שייכנס אוויר אף על פי שמשכתי מדורון את השמיכה המשותפת מכיוון שהיה לי קר. הבנתי שהקושי שלי הולך וגובר ובמוקדם או במאוחר יהיה עלי להודות לפני עצמי שאני מכורה ולא לתת לעצמי לחמוק ואולי אף לתת לו להוציא ממני בקשה לעזרה כנה.
במוקדם או במאוחר יהיה עלינו לדבר בכנות על כל אותם המצבים שבהם אכלתי בהיחבא, אך גם זה לא היה פחות מפחיד או מבייש מהסוד עצמו. זו הייתה המסקנה שאליה הגעתי אחרי מחשבות כבדות.
לבסוף נרדמתי מן הסתם.
כעבור כמה שעות, עם הזריחה המוקדמת בעומק הצלילה לתוך החלומות, דורון התעורר והיה ערני דיו כדי לחבק אותי חזק, נעמה לי תחושה זו של גופו והמגע שלו השתלב בחלומותיי ובמחשבותיי. חצי מנומנמת חשבתי לעצמי שאולי עדיף לעשות סקס מאשר לדבר, זה תמיד הטיב אתנו.
יותר מאוחר כאשר דמעה אחת ירדה והשנייה באה אחריה הוא לחש בעדינות, "לכל דמעה יש הסבר, דברי..."
לא חשבתי שדורון מודאג, הוא היה פשוט גבר עדין ומתחשב ושאל רק למקרה ש... אך אני רציתי לצעוק: זה לא העניין, העיקר הוא מה אעשה כיצד אפסיק את האי־נוחות ומתי אפסיק לחפש תשובות בשוקולד?
שתקתי כי לא הייתי די ברורה גם לא לעצמי, עמימות שלטה בי... ופחד השתלט עלי, שמא הפכתי את חיי לאחיזת עיניים.
חודש חלף, ההתייחסות שלי לאוכל הפכה להיות אפילו יותר הרסנית וקשה לעיכול, האי־סדר תפס מקום רב כי גם כאשר הרגשתי שבעה אכלתי מחדש למרות הצרבת או הלחץ בחזה. רופאת משפחה הזמינה אותי לבדיקה נוספת, והציבה לפני דרישה שקשה היה לי לסרב או לא להתייחס אליה.
"תקבעי תור לדיאטנית כדי להוריד את ערכי לחץ הדם או שתקבלי מרשם לטיפול תרופתי נוסף."
מזמן כבר הבנתי את הצורך הדחוף לטפל בזה, ואף על פי שניסיתי למנוע מעצמי את הפזיזות עם האכילה, ראיתי כי הזמן פעל לרעתי לאט ובשיטתיות, והדיאטות שאותן ניסיתי מפעם לפעם, כמובן על דעת עצמי, הזיקו לי אף יותר.
חשתי כרוצחת, לא שפויה, שהורגת את עצמה עם האוכל... במקום ליהנות בפשטות מהמתנה הנפלאה של חיים צעירים ורצויים. גם השיחה עם מלכי לא נשכחה, ואף על פי שלא נאמרו בה מילים מפורשות היו בה הרבה רמיזות משמעתיות עם מסקנות נסתרות ואמנם חלק מהדברים התחילו סוף כל סוף לקבל משמעות חדשה.
עקבות אי־ההסכמה שבתוכי החלו לתת בי את אותותיהם... כדי להבין את עצמי ניסיתי מחדש לדבר עם דורון, ונבהלתי...
דורון הזכיר לי את מה שידעתי:
"הטבליות החדשות להורדת נוזלים מהגוף יזיקו לכליות שלך."
יותר לא הקשבתי, קבעתי תור לדיאטנית מקצועית שעבדה בשיטה הטבעית.
היא מילאה אותי כדורי אצות ורוקנה את הארנק שלנו, ולבסוף היא דרשה ממני להיות צמודה לדף הדיאטה שהיא רשמה. ונוסף על כך המליצה על יומיים צום בכל שבוע רצוי בימי חמישי ושני, הרגשתי התרגשות של הרפתקה.
הביקור אצל הדיאטנית אכן הביא שינויים די גדולים ומדובר היה בבניית תוכנית אוכל משפחתית שמעולם לא הייתה לנו, כמו למשל להקפיד על זמני ארוחות ולא לאכול בשעות ערב מאוחרות. אך ההמלצה הכי חמה הייתה הרעיון של ארוחת בוקר מלאה, לא רק ביום שבת, שתיטיב עם מערכת העיכול שלנו, היא הזכירה לנו התחלה חדשה ורעננה.
היה משהו מיוחד בסדר הנכון של הדברים, פשטות ותום של אנשים בתחילת דרכם. נזקקנו לכמה שעות נוספות מוקדם בבוקר לכן אימצתי לי הרגל חדש להתעורר בשעה שש בבוקר, אפילו שיכולתי לנמנם עוד שעה לפחות. וכך, בהתלהבות גדולה, הפציע הבוקר החדש שלנו, את השעון המעורר כיוונתי לצלצל פעמיים כי לדורון לא קל היה להתעורר, אך לי היו הרבה הכנות לקראת החיים החדשים שקבעתי לעצמי, כך ששמחתי לקום גם בלית ברירה.
כך או כך בהיותי אישה של בוקר החיים נכנסו לשגרה שונה ברגע שכן התעוררתי. דבר ראשון צחצחתי ושטפתי באופן יסודי את שיני פעולה שגרמה לי תחושה טובה וסוג של מעשה נכון לעצמי, אף כי הפעולה עצמה מעט שעממה אותי. דאגתי לקנות את משחת השיניים "ענוגה" מאיכות טובה כי זאת הייתה המלצה חמה של רופא השיניים שגם אותו הכנסתי לתמונה.
תוך כדי ההתארגנות, הגנבתי את מבטי לידי המטופחות, צבע הלק החדש שבו צבעתי את ציפורני ידי היה לא רע, בעצם אולי היה בהיר מדי, אך זה היה צבע "מעורר השראה" בגוון סגול, שהיה אהוב עלי מאז ומתמיד. אז הגיע הזמן לפתוח זרם מים חזק במקלחת, מעולם לא הפסקתי להתפעל מהקלות שבה הברז הזרים את המים על כל חלקי גופי ושערות ראשי, מאז ילדותי אימצתי לעצמי הרגל, להישאר רטובה כמה שיותר, לכן לעתים מאוד רחוקות ניגבתי את עצמי וגם זאת רק בנגיעות קלות ורכות בטפיחה של אצבעותיי על עורי החלק, כדי לא להשאיר אחריי שלוליות גדולות מדי. זו הייתה דרכי להמשיך ולהרגיש את הרעננות.
עד לאותו רגע לא חשתי כל אי־נוחות, אך כאשר נעשה לי קר בכפות רגליי מיהרתי להשחיל אותן לתוך נעלי הבית הלבנות והרכות. הקטיפה הנהדרת שלהם הזכירה לי את החיים הטובים, השקיעה אותי בהנאות הקטנות, תמיד הופתעתי לגלות כי אף על פי ששמתי על עצמי את חלוק המשי הסגול והבית היה מחומם, עור גופי סמר והיה צונן מעט...
הגיע הזמן להתלבש, תמיד הקפדתי לשים חזייה שתעניק לשדי את ההרגשה התומכת והנעימה, באותו יום בחרתי בזאת הכחולה היא הזכירה לי מגע של בד סיני משובח. מרחוק שמעתי שדורון הגביר את עוצמת הקול ברדיו כדי לשמוע טוב יותר את מלל החדשות, אך מילות שיר האהבה שבקעו מן הרדיו הדהדו לעוד כמה דקות, לפני בליל החדשות, ועטפו אותי בתוגה.
כמו תמיד הגזמתי עם ההתעסקות במים, עורי סמר חשתי מעט סחרחורת.
כך או כך התיישבתי מול המראה, פניי הניבטות זעקו לקרם לחות מזין וטוב, לא תמיד היה לי את הרצון לטפל בעור פניי, אך באותו יום הרגשתי התחלה חדשה. בעדינות מרחתי את הקרם, בנוסח ההוראות הקפדניות של הקוסמטיקאית שלי שידעה לומר כי גם בחורף צריך לדאוג לעור ולטפחו ולא רק בקיץ.
רק כאשר הרגשתי מרוצה נזכרתי שבכל ביקור אצלה היא הטיפה בעקשנות "אישה זו אישה בכל מצב ובכול ימות השנה." שונה הייתה הרגשתי לגבי מריחת האודם, החלטתי למשוך את שפתיי אחרי האוכל, הרי ממילא יהיה צורך לחזור ולשים מחדש, אפילו למדתי כיצד לא לצאת מקו השפתיים...
כאשר ראיתי את פניי משתקפות במראה הרגשתי לא רע בכלל, אפילו מעט סיפוק. "תרגישי צעירה, שיננתי לעצמי," עורי היה מאוד חלק ועדין. כן פעולות הטיפוח תמיד ריגשו אותי, חבל שהם עלו וירדו בהתאם לדימוי העצמי שלי, בדיוק כמו שהושפע צבעה הבוהק של האהבה שלי לשוריק.
הסתכלתי בשעון, החלטתי שמספיק עם המחשבות, רק הדר הגיעה מוכנה לארוחת בוקר, אך עדיין לא לבושה. היא נעמדה מולי בחיוך קורן, כן בשלב זה היא הייתה מאושרת, כולם היו ערים ולא היה בעולם הזה דבר שגרם לה אושר גדול מזה. מהמטבח שמעתי קולות שהעידו שדורון הכין קפה, התמלאתי רעיונות חדשים לגבי הכול, אפילו לגבי רהיטי הבית חשבתי לדוגמה להפוך את השולחן הגדול שניצב במטבח להשראה מאחדת לבניית משפחה מלוכדת. פינת האוכל אמנם הייתה ממש גדולה אך בבקרים הרגלים המקום במטבח היה יכול לשמש אותנו כמשפחה ולעלות את ארוחת הבוקר לדרגה גבוהה מאוד.
הדיאטנית המליצה להכין אוכל טעים, ואכן ריחו של הסלט השתלט ועל כל ניחוחות הבצל הירוק והצנוניות שהיו הכוח הדומיננטי, פרוסות הלחם השחור הפכו לצנימים פריכים, ורכות הגבינה הלבנה המסה אותי לחלוטין. הגעתי למטבח והכול נראה כה טעים ולפתע פתאום הפכתי לרעבה באמת, תחושה שהייתה נדירה בעבורי בשעה זו. ההחלטה השפויה להקפיד על ארוחת הבוקר, שהייתה אמנם רק בחיתוליה, כבר הביאה שינויים מפליגים בהרגשה.
השולחן הערוך באוכל בריא ומזין,קפה, צנים וסלט שילבו בתוכם קלף מנצח, בבקרים הבאים החלפתי את הגבינה בביצה קשה, אך מעולם לא החלטתי על כך בהקשר של כמיהה ברגע האחרון.
בשיחה סביב השולחן, דורון אמר דברים שלא יכלו להיאמר בשעות הערב "זו שגרה נעימה, כאשר אסיים את הפרויקט נהפוך כל ארוחה לחגיגה."
דורון למד בשעות הערב, כנראה הוא יודע מה הוא עושה, היה קשה להאמין אך הוא אהב לעבוד וללמוד ונעדר מהבית ימים שלמים ורצופים, ואני מאז ומתמיד חלמתי על חיים כמו בסרטי קולנוע להיות משפחה ביתית ובעיקר בשעות הערב.
"נתת לי את הזמן הזה," כך הוא אומר לי לא פעם, כאשר הזעפתי את פני בתשובה אילמת,כי חלפה בי מחשבה מגוחכת, לא זוכרת שאי פעם ביקשת את רשותי. כמובן שלא אמרתי דבר, הבנתי כי אף אני לא ממש שהיתי בבית וחבל שכך שכן עתה ייקח לנו הרבה זמן לבנות הרגלים ולטפח את הבית והמשפחה.
ההשפעה של הדיאטנית עבדה, היא הצליחה לגעת בי, ובזכותה קבלתי המון ביטחון.
בשבועות הבאים הייתי די עסוקה בהרכבת תפריטים לכל מטרה ובתכנון הרעיון כולו, השקעתי הרבה מחשבה והקפדתי על ההוראות הכתובות, אפילו ילדיי המתבגרים שיתפו פעולה.
החלטתי להיעזר בנעמה ולפתוח דף חדש גם באירועים חברתיים.
התרגשתי מאוד כאשר הסברתי לה שאם נשלב במסיבה הקרובה את התוכניות החדשות שלי ונתמודד יחד עם השפע המיותר נהנה כולנו מכל העולמות.
נעמה צחקה ואמרה "האם את יכולה לדמיין לעצמך את החבר'ה מיישמים את הדברים החדשים אצלנו, לא מכינים מנות כיבוד אין־סופיות, רוקדים בלי כמויות של אלכוהול?.."
השתעשענו במחשבה כיצד לאכול מהעוגה ולשמור אותה שלמה.
מקומות בילוי תקפו אותי תמיד ללא רחמים לכן החלטתי להיות חזקה, לוותר על השפע שיוגש במסיבות, לבצע את השינוי גם אם לא אקבל עזרה והעיקר להימנע מכל עימות ביני לבין חברי הקרובים.
אך לא כך התרחשו הדברים...
על מה בעצם הייתה כל המהומה שהסעירה את כולנו והדיה עדיין הכו בשיחות סלון.
בליל המסיבה סערו הרוחות, כבר ברגע שהגעתי כולם לחשו שבצעתי כניסה מלכותית. כן, הגעתי חדורה רעיונות חדשים להפוך את המסיבה ללוהטת ללא שימוש רב מדי במשקאות או באוכל, היה בכך חידוש גדול שלא כולם אהבו ,אז מה הפלא שהכול השתבש?
אף על פי שהחלטתי לעמעם את נוכחותי, חציתי קווים אדומים, וחבל שהתחלתי עם הוויכוח המטופש אחרי חצות, למעשה, לקראת סוף החגיגה.
במהלך הערב דווקא הייתה לי הקלה, נכנסתי לחדר אמבטיה לתקן את הצללית הנוצצת, הבטתי במראה וראיתי השתקפות של אישה יפה וסקסית בעלת מיניות פורצת, אף כי הייתי מלאה מדי לטעמי. למזלי הייתי במצב רוח טוב, לכן באותו רגע לא נבהלתי או ביקרתי את מידות גופי, גם החליפה שלבשתי ישבה עלי מאוד יפה ואפילו לא קיטרתי בקשר לאופיי נטול כוח הרצון.
אמנם שתיתי שתי כוסות מרטיני, כוס אחת יותר מדי, לפי הוראותיה של הדיאטנית, אך להפתעתי הייתה בי מידה של סלחנות ופיעמה בי מין תקווה כי בבוא היום אדאג לכך שאפחית את השתייה ואיהנה ללא אלכוהול.
בעודי מתכננת כיצד לרענן את האיפור, ברוריה הצטרפה כדי לתקן את שלה ולהזליף בושם לרענון התחושה הטובה מיד אמרתי לה "להיות שמנה בגיל הכי מיני ברצף החיים, זו קללה."
ברוריה הייתה חמודה מספיק כדי להשיב "מעולם לא שמעתי תלונה כל שהיא מאף גבר בחבר'ה שלנו, ההפך הוא הנכון, הם שופעים מחמאות וחוזרים ואומרים שבאישה שמנמונת יש מה לתפוס."
הסכמתי אתה, לפחות כך זה היה עד לאותו רגע.
מחשבותיי התבהרו תוך כדי רחיצת הפנים מיד כאשר יצאתי מהשירותים, לפתע הבנתי שהיה בי חוסר איזון בין התשוקות ומימושן לבין המציאות. חייתי חיים שהציגו את התשוקות כמו אגדה נחשקת, ואת המציאות כאחיזת עניים דחויה.
התרעננתי, יצאתי מחדר האמבטיה והשתלבתי בשיחות הבטלות. מרחוק ראיתי שולחן עמוס בפשטידת ירקות, בורקס בולגרי, פירות גם לא מהעונה, מטבלים מעוטרים ועוד מתכונים מיוחדים שאפילו לא הכרתי, וכמובן, בלטה למרחוק עוגה ענקית, "כי בלי עוגה אי אפשר", זו הייתה אמירתה הקבועה של זהבה אף שהיא עצמה לא אכלה פירור, לפחות
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -71-72-73-74-75 סופרת
זו הייתה אמירתה הקבועה של זהבה אף שהיא עצמה לא אכלה פירור, לפחות לא בגלוי...
העצות לדיאטה בשיטה הטבעית גרמו לי להסתכל על הכיבוד בעין לא טובה, אך לא מנעו ממני למלא את הצלחת בטעמים ובכמות רבה יותר מהרגיל ואולי בגלל זה שיבשתי את אווירת המסיבה לכולם. ייתכן שרציתי לתרץ ולהרגיע את מצפוני ופשוט כעסתי על עצמי שלא הצלחתי לעמוד בתוכנית האוכל במפגש הראשון שלי מחוץ לביתי המוגן.
הגבתי לא טוב ועוררתי את הוויכוח הגדול, למען האמת, כפלא היה בעיניי שבתחילת הערב הכול היה שקט, והתחושה הייתה שהעסקים מתנהלים בעצלתיים. חדגוניות שלטה בכל פינות הישיבה, מכל מקום התנהל שיח של צעירים שהזדקנו בטרם עת, שתו משקאות חריפים עם מנות ראשונות עתירות תבלינים, דיברו על מתכונים וקיטרו על קלוריות, יש שאמרו כי האוכל המתובל זה תחליף לסקס, אכן חבריי הדגימו את האמרה.
ההידרדרות חלה אחרי שעת חצות, האווירה התלהטה לגמרי כאשר כולם התמלאו בפחמימות אפויות, מטגנות וצלויות בכמות אין־סופית, ובמשקאות אלכוהוליים חריפים, שלא לדבר על סיידר חם ומתוק. אבנר הציע משחק זוגות שאהבנו במיוחד, זאביק התערב ואמר שעדיף שנשיר כי מוטב שנקפיד על טעם טוב, ולא נביך את עצמנו... ואני חשבתי איפה הימים ההם של גם וגם... ריקודים ללא הפסקה ומשחקי זוגות בעלי אופי מיני.
אחרי ההסתייגויות מפה ומשם הלהט הלך וכבה והאווירה דעכה, אלישבע וזלדה החליפו תפריטים ודוד, המאייש משרת מנהל הבנק, התווכח עם אהרון בקשר להשקעות פיננסיות. זה היה הרגע הגורלי, שבו הטלתי את הפצצה המיותרת. כבר טעמתי מכל אשר הונח על השולחן הבטתי מסביב,ואמרתי לברוריה רק בגלל שהיא הייתה בסמיכות אלי:
"זוכרת, שלפני כמה שנים, כאשר קיבצנו את עצמנו לחבר'ה, הייתה לנו תשוקה ורעב גדול לחיים, לריקודים, למשחקים ולשעשועים נועזים מרמזי מיניות וצחוק משוחרר..."
ברוריה הביטה בי והשיבה "כן, אך היום הכול אחרת הילדים גדלו, אמנם יש לנו עדיין את מלוא הכוח והרצון להשתולל, אך עם הזמן החולף קשה יותר..."
בשלב הזה היה עלי לשתוק אך נכנסתי לדבריה ואמרתי "רובנו נתקענו, אמנם בבתים יפים,כמו שנאמר 'אישה נאה, כלים נאים, וכולי', אך נבלנו..."
לפתע אלישבע, אשתו של דוד, התעוררה לחיים, בכל שיחה היא מחכה בפינה בינתיים מחליפה מתכונים, כי היא חייבת לראות לאן נושבת הרוח, ורק אז היא מתערבת. היא מזגה לעצמה כוס סודה והתיישבה סמוך אלי "תגידי לי," היא פנתה אלי בשקט מעצבן, "האם את זוכרת את הוויכוח הכי גדול שהיה לי עם ההורים בנוגע לשאיפות ולחלומות בשנות העשרים שלי? הייתי בטוחה שלחיים יש את כל השפע שבעולם לתת לי, התחתנתי עם דוד והוא שכנע אותי שיהיה לנו הכול, ואכן הוא בהחלט ידע לשחק נכון בקלפים,.. לכן לדעתי הכול השתנה אך ורק לטובה. אינני מבינה על מה את מקימה את המהומה. דווקא הבגרות שקפצה עלינו, גם אם לפי דעתך בטרם עת, היא ולא אחרת, מביאה אותנו לסוג זה של מחשבות מעמיקות לא?"
להפתעתי התערבה בשיחה זלדה, החברה הכי טובה שלה, "גם אני ואהרון לא מצטערים על הבחירות שעשינו טוב לנו בבית הגדול שרכשנו במיטב כספנו למרות החובות, יש בידנו קלפים לא רעים."
הבטתי מסביב ושמעתי את נעמה מעירה "איך אפשר לדעת מהו הדבר הנכון?" הרבה השתנה לכל הכיוונים, החיים הגיעו לשעת חצות וכמו באגדה, מצווים עלינו להחזיר חלק מהחלומות."
ברוריה שבינתיים חשבה יותר לעומק הרימה את הכפפה והשיבה בביטחון, "את צודקת, נעמה, הרצון לעוד ועוד לא תמיד כדאי ולא בכל תנאי, בייחוד כאשר הוא מעל ומעבר ליכולת."
שמעתי את חילופי הדברים בין ברוריה ונעמה ופחד אחז בי למחשבה מה היה קורה לו החברות היקרות היו רואות אותי עם שוריק כך סתם צועדים ברחוב. לעתים אף אני התקשיתי להאמין עד כמה היה בי אומץ, או אולי סתם טיפשות, אך כבר נאמר כי רגעים מאושרים יכולים לגרום לשתי התכונות לשכון בו זמנית.
באותה מסיבה לא הייתי כנה עד הסוף, מלאה ברגשי אשם מעל ומעבר, אף שבאותו רגע עברה בי מחשבה שקרה לי דבר נפלא בכל מה שנגע לשוריק, זה היה דבר שהעניק לי אושר אך גם אמלל אותי.
רומן, אהבה מחוץ לנישואין, קרה להרבה נשים מן השורה, לא פעם שמעתי אותן מתלוננות על השגרה והנה השגרה שלי זכתה, כמו זכייה בלוטו, כן, אך גם כשזוכים בלוטו מרגישים טלטלה, למרות האושר, לפחות כך דמיינתי את רגע הזכייה. חייתי את השינויים הגדולים אך בתוך תוכי חשתי את התבוסה. באותו שלב הוויכוח הפך לחודרני ומרגיז דורון התקרב לזירת ההתנקשות והושיט לי כוס תה צמחים חם וטוב כמו שרק ברוריה ידעה לחלוט. הוא רצה לרכך אותי, אך אני כבר נסחפתי רחוק מאוד.
רוחמה, שעד לאותו רגע שתקה, הביטה בי משום מה ובתימהון מהול בציניות קלה העירה ללא כל היסוס "מה את רוצה בעצם לדעת, מה חשוב יותר הגשמה עצמית או מחויבות? אני ונחמיה בעלי אנשים צעירים והגונים, אך כמו רבים אחרים הופתענו מעוצמתם של החיים כאשר הפכנו בן לילה לזוג נשוי, להורים וכל זה עוד לפני גיל שלושים. קשה לדעת את התשובה בוודאות, אף אחד לא הצליח לתת לזה הסבר נאות בייחוד עם האופנה החדשה של הכתבות בכל עיתון והראיונות בכלי תקשורת שיוצאים בהכרזות על מצבם ההפכפך של רוב הזוגות, מצב שהפך לעגום ומלא רגשות אשם, בלבול אחד גדול. לדעתי מיותר לעשות מערבולת הרי עד כה הסתדרנו לא רע..!"
היא הביטה בזהבה, וזה היה ברור, הייתה ביניהם הסכמה נסתרת להיות רואות ואינן נראות.
נחמיה שהיה נחמיה ובלתי מזיק לחלוטין נרדם מזמן על הספה הנוחה, התעורר ברגע שבו שמע את קולה של אשתו רוחמה עולה אקורד אחד יותר גבוה, אף שהדבר לא היה משנה בכלל, הוא לעולם לא התווכח וכל מילה שאותה הוא אמר הייתה לפי נוהל שמצא בספר חוקי החיים הזוגיים. כדי להיראות מבין אמר, "את רוצה שנתאחד סביב שיחות נפש, נדבר ונדבר, נחשוף את עצמנו מה יצא לנו מזה?"
הוא הצטייר כגבר שתקן, מופנם, שמעולם לא דבר מילים מיותרות, ידע לפרנס את משפחתו בצניעות ובלי שום יומרנות הוא היה גבר טוב ואחראי שלא לקח סיכון כדי לא להתחשמל.
נעמה המשיכה להקשיב, היא ידעה להאזין וידעה לשתוק בעת ועונה אחת, לכן לא ממש הופתעתי כאשר היא צידדה בי לאחר הכול, "לדעתי לוסי צודקת, כי אם נהיה כנים כולנו זקוקים מפעם לפעם לכוחות חדשים, החיים גמרו חלק מהרעיונות ולמעמד של חברות משותפת יש השפעה גדולה כדי לתמוך. עלינו לשכנע את עצמנו להיפטר מהשקרים הלבנים והטובים בכנות ופתיחות, כך כל אחד מאתנו ירוויח."
ברגע ההוא יותר מהכול רציתי פינוק, ביקשתי מדורון שיחבק אותי ויושיט לי את פרוסת העוגה שהוגשה למרכז השולחן התה חימם אותי, וכנראה הייתי במצב רוח נוראי אף יותר ממה שחשבתי... אף שלא חשבתי שאני מיוסרת עד כדי כך.
הבטתי בדורון ביקשתי את עזרתו בלי מילים, והוא הדהים אפילו אותי "אנחנו חברים כבר הרבה שנים, בואו נעמיק בנושא בצוותא, הרי לא מדובר פה במהפך שלילי או ביקורת קנטרנית, אלא בניסיון ללמוד כיצד להישאר צעירים מלאי התלהבות ולא רק אנשים המשקיעים במחויבויות."
ברוריה, שהקשיבה עד כה, העירה בעצב נוגה "אני רק מקווה שעדיין לא מאוחר לנו ועדיין אנו זוכרים כיצד לחיות ולהמריא בעקבות החלומות?"
מאותו רגע כולם נכנסו לשיחה כנראה בעקבות התה שאדיו חיממו את חלל החדר. אהרון בעלה של זלדה אמר שאני לא בוגרת דיי, ואף שיש לי הכשרה מקצועית וניסיון בעבודה עם ציבור מאוד רחב, עדיין לא הפנמתי כי זמננו האישי עבר וסדר העדיפויות השתנה מהרגע שבנינו משפחות ולקחנו הלוואות מעיקות.
מזל שאבנר בעלה של ברוריה יצא מהמטבח והזדרז לתמוך בי באומרו שהוא מרגיש כמוני בקשר לזמן החולף, ומסרב להיות בוגר, הקריצה ששלחו עיניו לא הותירה מקום לספק. אולי בשלב זה של הסכמה, ולו חלקית, עמי ועם הספקות שהעליתי הייתי צריכה לשתוק, אך הרגשתי המון אכפתיות לנושא ולא הגבלתי את עצמי, לצערי המשכתי להביא טיעונים נוספים, וחבל.
מרדכי שעד לאותו רגע עסק בענייניו פלט "שאם לדבר ולעשות שינוי..." הוא הביט בי והוסיף "רק לוסי יכולה, כי היא הרי דוגמה טובה לכך."
הוא המשיך באומץ רב, "אני תמיד אלך בעקבותייך אחרי כל רעיון מבריק."
באותו רגע היה ברור לכולם שזהבה לא תעבור על כך בשתיקה, היא הייתה קנאית גדולה וחסרת ביטחון מקצועית ועם דעות חריגות כמו שבעלה הביע היא הייתה עשויה להישאר ללא השגרה הנוחה והמוכרת, שאותה השיגה בעמל רב מיד עם נישואיה.
זכרתי שנעמה אמרה לא פעם שזהבה בנתה לעצמה שגרה ללא תחרות. חיים בצל הלא־כלום, כמו לישון עד שעת הצהריים ולא לעבוד מחוץ לבית בשום מסגרת למען שום מטרה. חילופי הדברים המשיכו בלעדיי, זהבה ניסתה לחמם את האווירה עוד יותר מהאדים שהיתמרו מהתה החם. זאביק ברגישותו הרבה חש שנעמה תומכת בי לכן בלית ברירה הסכים עם הדברים הנאמרים, אך הוסיף בשקט שחשוב מאוד בתוך כל שינויי לחשוב על עתיד הילדים שלנו.
ואני חשבתי לעצמי, האם משהו מתוך אשר אמרתי בטעונים שאותם הבאתי סתר את זה?
כדי להכניס הומור ורוח יותר קלה הוא הוסיף "בעצם מדובר לא בהתבגרות, אלא בגמר האשראי שניתן לנו כצעירים." זאביק פנה לדוד ואמר "אפשר לקבל את דעתך המקצועית כמנהל בבנק משכנתאות?"
כולם פרצו בצחוק כי דוד הוא לא האדם המתאים להרגיע אותנו, הוא חזר והפחיד אותנו כל אימת שדיברו על המצב הכלכלי ותמיד הדגיש את הכיוון של בשורות גרועות על גבול הייאוש, אכן דוד לא הפתיע גם הפעם, בכל אופן לא אותי, ואפילו לא הרים את כפפת הצחוק, אפילו שזאביק קרץ לי. וכך שמענו את דוד מצהיר "ואני אומר כי כאשר דנים בחיים האישיים אני גאה להכריז כי ניהול חשבון הבנק דומה לארגון חיים אישיים ויציבים – צריך לנהוג באחריות, ואני דוגמה טובה לכך שלא נאה ולא יאה להיות צעיר קל דעת." הוא הסתכל עלי במבט רב־משמעי.
בשלב זה דורון הפציר בי בתחינה אילמת שאשתוק. יכולתי לשתוק, כי כולם דיברו עם כולם, ואני את שלי עשיתי אף על פי שלא התכוונתי לעורר מהומה, ולו קטנה ביותר. אך נעמה, שהיא באישיותה ישרה כמו סרגל, לא הרפתה והוסיפה בחשש קל "בסדר, אך השאלה היא במידה וכן נרצה, איך נעשה את השינוי, עד כמה עלינו לצפות לעתיד הרחוק ולהיות זהירים לפני כל פעולה."
זהבה, אשתו של מרדכי, לחשה לרוחמה "לוסי תמיד כל כך בטוחה במה שהיא מקשקשת, מעניין איזה מניע סודי מסתתר מאחורי כל המהומה שהיא עוררה?.."
שמעתי את הדברים וחשבתי לעצמי, למה כאשר אני מנסה לתת משמעות לדברים ולקדם רעיון חדש האחרים לא תמיד רואים את ההיגיון שבדבר ונבהלים?
בשעה שלוש לפנות בוקר עייפנו מהדיבורים הכול הפך למגוחך, עברנו לדבר על דא ועל הא, הרוחות התרככו מרדכי תפס יוזמה, או אולי פשוט מאס באווירה שנוצרה ומכיוון שהוא תמיד מצא מפלט בכלי נגינה כלשהו, אחז באקורדיון ופתח בנגינת טנגו סוערת, מעשה שרומם את רוחנו, את גופנו ואת הרגשתנו.
הבטתי בעצמי מבעד לאדים שעלו מהתה החם, ידעתי את האמת וחשבתי עד מתי אהיה חלק מתוך חבורה שמאמינה לתירוץ החברתי העתיק שאין כל רע בשתייה חריפה ובאוכל גדוש סוכר ושומן, הרי מאז ומתמיד זו הייתה התשובה הנצחית לכל הרגשה, טובה או רעה...
לא היה לי מושג מה הייתי אמורה לעשות?
ואולי היה עלי פשוט לאלתר, כאילו הכול בסדר!
נפרדנו עד לפעם הבאה, הרוח יצאה מהמפרשים והיינו מאוד מוטרדים.
נעמה התבקשה לברר עם חניתה ונוח מה קורה בחיים שלהם ולמה נעדרו זו הפעם השנייה ממסיבה של החבר'ה. בדרך למטה ממש לפני שיצאנו לרחוב היא רמזה לי כי כאשר דיברה עם חניתה שבוע קודם היא שוכנעה לחלוטין שחניתה רצינית, ולא משחקת ברגשותיו של נוח בעלה.
הסתקרנתי ושאלתי את נעמה, כיצד היא יכלה לזהות שזו לא סתם גחמה?
התשובה שלה הייתה החלטית "יש הרבה רמזים לכך, אפילו שזה אף פעם לא כל כך פשוט כמו שזה נראה."
התעקשתי על המילים, "ובכול זאת איך?"
"הלהט שלה לא מוגבל... אצלה שלא כמו אצל האחרים, אין משמעות שלילית לתחושת הזמן החולף, הגיל לא משחק כל תפקיד ולמרות היותה אחרי גיל שלושים, היא כן מתנסה במשחקי החיים, ומכיוון שכך מרשה לעצמה לשנות גם אם זה נחשב להשתטות, כי ברגע שנישואיה לנוח מיצו את עצמם, היא בנתה לה תוכניות חילופיות ומצאה לעצמה תחום עניין אחר שעדיין לוט בערפל, ובכך היא רומזת לתחושה שמגיע לה את כל העולמות.
כן זו הייתה עבור כולנו מסיבה ארוכה וּוכחנית,עלינו מדרגה ובכך צברנו הרבה חומר למחשבה, לכמה מאתנו היה מאוד קשה לרדת.... מאז.
מאוד ייתכן שבשבילי שם התחיל סוף החברות, לא ידעתי את זה אז אך נפל דבר באותה מסיבה. הופתעתי שרוחמה צלצלה, שלא כהרגלה, כמה ימים מאוחר יותר וציינה שאחרי שיחה נוספת עם נחמיה נראה לה כי צדקתי לפחות בחלק מהדברים שהעליתי. קיבלתי את דבריה כמו שהם, כי רוחמה הייתה בחורה פשוטה וטובת לב, אך לא תמיד חדת הבחנה.
"תראי, לוסי," היא פתחה את דבריה בנעימה מעט סוערת שאמורה להביע כנות, "וודאי שאני חוששת מהשינויים, התהליכים שאנו עוברים עם עצמנו מתרחשים מהר מדי, לכן הייתי זקוקה למחשבה נוספת."
"כן, היית צריכה 'לישון על זה'..." התבדחתי כדי לרכך את השיחה.
נחמה לא שמה לב והמשיכה "לקראת הבוקר ובשיחה עם נחמיה הכול נסגר אצלי."
חלפה בי מחשבה, אצלי דווקא הכול רק נפתח...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -76-77-78-79-80-81- סופרת
נחמה פתחה במשפטים נוסח נאום בחירות, הנימוס חייב אותי להקשבה, אך היה קשה להאזין לה בייחוד כשהתחילה לעורר שאלות רבות מדי ובו זמניות "האם את מאמינה שאכן גילנו הוא הגיל הסוער ביותר?"
מתוך כבוד לחברות ארוכת השנים ניסיתי לענות לה לעצם העניין "כן, לדעתי התשוקות בגילנו משבשות על כולנו את הדעת וגורמות לנו למעשים לא שפויים?"
הייתה אתנחתא ברצף השיחה, אתנחתא משמעותית, ואז היא המשיכה "כן, יש לנו חבורה מרשימה ובכך אנו מגשימים חלום גדול של המוני זוגות, אנו צועדים יחד במסע החיים."
עם זה יכולתי להסכים אף שהמשפט דמה יותר לסיסמה, חיזקתי את דבריה בכך שאמרתי "את צודקת,למרות היותנו צעירים יחסית, יש לנו עבר משותף ועשיר בחוויות דומות לכן קל לנו יותר לעבור את החוויות שנכפות עלינו כעת."
שמעתי אותה מוסיפה "לי תמיד יש המון ספקות, ומאז שאני זוכרת את עצמי העימות בין הגשמת החלומות שלי לבין השגרה רק הלך וגדל."
בשלב זה התחלתי לאבד את הסבלנות, אך עדיין המשכתי "לפי הבנתי כל שלב בחיינו עוקף מלכודת כלשהי, וכמו שזה נראה, מה שלא מוציא אותנו מהדעת מחזק את אופיינו לקראת הדבר הבא."
בזה סיימנו, אך יותר מאוחר היא צלצלה שוב, דורון ענה במקומי, עשה את זה קצרצר.
ערב פסח באותה שנה חל בי"ד בניסן.
התאריך העברי מעולם לא היה לי ברור, לא גדלתי על הלוח הזה, אך מאז ומתמיד אהבתי את אווירת החגים הגדולים, פסח וראש השנה ובייחוד נכבשתי על ידי יום כיפור שהשאיר את השקט כמקום להרהורים. חגים הם הרבה משפחה והרבה אוכל.
דורון חזר ואמר שהתחתנתי אתו רק בגלל הפיתות (הסלוף התימני) שטבלתי בחילבה עם הרבה לימון, אולי. אך באותה מידה אהבתי גם את הדג מלוח, "פלמני", רגל קרושה וחמיצת סלק, כל המאכלים האלה היו זיכרונות ילדות והם משכו את דמיוני, אז האם היה אפשר לומר שזאת הסיבה שאהבתי את בית הורי?
רק לחשוב בצורה כזאת העציב אותי מאוד. תהיתי כל פעם מחדש האם אין ביקורים או קשרים ללא אוכל במרכזם? ייתכן שלא... הרי האוכל היה מאז ומתמיד המרכיב העיקרי של החיים ותמיד יהיה כאן, שם ובכל מקום.
באותו שבוע, לפני ערב פסח, סיימתי את עבודת הניירת המשרדית לפני הזמן.
המוזמנים לא הגיעו אף שהצורך בהדרכה, אם ביום חול או לפני חג אמורים להיות זהים, כמה מהם צלצלו כדי לבטל, הנשים בישלו וניקו. "נשים טובות". והטיפולים וההדרכה הושמו בצד שיחכו...
הגעתי הביתה רק על מנת להחליף בגדים, ולצאת שוב, אך וכאשר צלצל הטלפון הייתי חייבת לענות מתוך מחשבה שהכול עשוי להיות חשוב. ואכן מעבר לקו שמעתי את קולה של נעמה הוא היה מעט מתוח כאשר שאלה "השמועה שהתפשטה שעזבתם את החבר'ה, דורון בתמונה?
נשמתי עמוק, התיישבתי למרות האי־נוחות וניהלנו שיחה מאוד ארוכה, יותר משעה.
"בואי ואסביר לך מה קורה... תנסי להיות רחבת אופקים... אני אתחיל ולא אתחמק ונערוך שיחה טובה..."
היא לא הרפתה "בכל זאת, זה נכון? אינך צריכה להיות זהירה ולתכנן את מילותייך כראוי, כדי למנוע ממני צער ואולי גם מעצמך. היו לנו זמנים כה נהדרים אף על פי שבתקופה האחרונה אני חשה את הקושי שלך, אך אין לי מושג עד כמה הוא עמוק, אז בואי נדבר בכנות."
כאשר הקשבתי לה עלה בי הרצון לנסות, לא לפחד או להתבייש או לבוא במבוכה. רציתי לומר לה כי יש בי נאיביות, ילדותיות, חיפוש אחרי חלומות, למרות היותי אישה בוגרת ואמא לילדים מתבגרים. רציתי להוסיף ולומר לה, כי גם בגילי עדיין חיפשתי וגיששתי אחר הבנה של הציר שעליו נבנו חיי ולכן אפשרתי לכמיהה להיכנס, הקרקע הייתה זמינה. רציתי לזעזעה אותה ולספר לה שהתשוקה לאכול העניקה לי את הסבלנות הנחוצה, אך אף על פי שהקשר הזה הוא הסחת דעת לא ממש טובה, אין מקום בחיי לחוויות מסוג אחר וחיי החברה שלי ניזוקו. רציתי לקבל נזיפה לרעיון הטיפשי שהתשוקה והכמיהה לאוכל היא האחת והיחידה שיכולה לתת לי את החיבה הנחוצה לי, רציתי לקבל הרמת גבה קלה, ואז, חיבוק.
רציתי קבלה במקום שלא יכולתי לסלוח לעצמי.
מאז ומתמיד היה לי נוח ביחסים עם נעמה, אף שלפי מה שקראתי רוב האנשים לא מבינים את העניין של ההתמכרות לאכילה, את ההתקפה הלא צפויה ואת חוסר הסבלנות שמתלווה לכך, כי לוע הכריש הטורף נפתח הרבה לפני הפעולה עצמה....
רציתי להיות במציאות אחרת.
אך שתקתי וגמגמתי מה שהוא טיפשי.
נעמה האזינה לשקט ואמרה "מה נכנס בך?"
לשאלה כזאת יכולתי לענות ואמרתי "המחשבות שלי מתרוצצות כמו במבוך אני לא מבינה מה נכנס בי, לעולם לא חשבתי בצורה כזאת, אף לעצמי. כנראה שנטרפה עלי דעתי, אכן הרחקתי לכת יותר מהרגיל."
נעמה לא איבדה את סבלנותה וענתה לי כתשובה על שתיקתי "אני מביטה בך ורואה אותך משתקפת דרך מראה ואת לא שונה בעיניי מאותה חברה שהכרתי לפני שנים, ממש לא, ולכן קל לי לדמיין אותך יוצאת מהמחבוא שמאחורי המראה ונעמדת מולי."
לקחתי את דבריה ברצינות ולרגע לא חשבתי שהיא מקנטרת, ובלי לחוש בכך התגנבה לתוכי מחשבה אמיצה, אולי באמת יהיה עלי להיפתח לפני נעמה וזה לא יהווה בעבורי כל סכנה? לשמע מילים כמו אלה שאמרה חשתי כיצד כל כולי נמסה, ואולי זו הפעם הראשונה זה זמן רב הרגשתי הרגשה מוכרת משכבר הימים ולכן העזתי להיחשף ואמרתי "בימים הטובים שלי, והיו לי הרבה כאלה אחרי הביקור אצל הדיאטנית, אכלתי מסודר והצלחתי לוותר על כל מה שקשור לדברי מתיקה, בעיקר עוגות שוקולד ומיני מאפה טובים, השתדלתי לעשות ספורט, הליכה מהירה סביב ומסביב דרך הגן."
"'כן, הסיבוב מאוד ארוך," הסכימה נעמה.
"נכון, ארוך, אך אני עושה את המאמץ," עניתי בנחישות, "לא תמיד אני רואה את השינויים המתרחשים בגוף שלי, הם מאוד קטנים ולא ממש מוחשיים, אך מה שמטריד אותי יותר אלה העליות והירידות במצבי הרוח שלי לפני ואחרי הפגישה השבועית עם החבר'ה."
נעמה נכנסה לתוך דברי בהתרגשות, "נכון כל ההכנות למסיבה מאוד מלחיצות ולא נחוצות לאף אחד מאתנו, אך ככה זה בכל מפגש חברתי, לא? הרגל....מצוי..."
בעודה מדברת,חשבתי לעצמי, עד כמה המצב הוא אירוני לחשוב כך דווקא בהקשר לאנשים הכי קרובים.
נעמה המשיכה "אני מניחה שכל אחת מאתנו חווה בדיוק את מה שתיארת, זו הרגשה משותפת, כולנו צברנו עייפות ואחריות גדולה מדי."
ניסיתי להסביר את עצמי ביתר הרחבה "נכון, הבעיה משותפת פחות או יותר לכולנו, אך שום הרגשה רעה לא תשתנה בעזרת כמויות אדירות של אוכל ואלכוהול אף שלכאורה נראה כי הם נותנים כוח לשבוע שבא לאחר מכן. יותר מזה," הדממה מעבר לקו העידה שנעמה הקשיבה קשב רב, "בכל מפגש כאשר הסתכלתי מסביב ראיתי את הזוגות שלנו, נשים ואף גברים, לפחות רובם, מבססים את האירוח על הנחה שמתבררת כמוטעית שעדיין יש לנו להט, רוח צעירה וחופש לבחור ואנו משוכנעים בכך גם כאשר מזמן הדבר כבר לא עובד בשבילנו.
נעמה העירה "כן,במו ידנו אנו הבאנו על עצמנו אובדן." ואז העירה דבר שהדהים אותי "חשבתי שהשנים שבילינו יחד יפתרו את כל הבעיות ויעשו אותנו מאושרים, חשבתי שמכיוון שאין בינינו זרות הכול ייכנס למקום הראוי לו, ללא קנאה, כעס או פחדים סמויים."
לא האמנתי למשמע אוזני ואני חשבתי לתומי שאני היחידה שנמצאת על פרשת דרכים מסועפת ומשם נובע הבלבול שלי. והנה בשיחה אתה הבנתי כי כולנו שילמנו את המחיר, בדרך זו או אחרת, לכולנו הונפקה אגרה בכניסה לשערי החיים.
נעמה הדגישה והוסיפה "אצלי הביטוי הגדול של המתח מתרחש בתחום העבודה, בשנה הבאה אשנה את הכיוון ואעבור למשרה אחרת כי זה רק עניין של זמן עד שהדרך תהיה חסומה, לכן החלטתי לעזוב דקה קודם. השינוי קורע אותי, הכול לא פשוט, אך אני נחושה בדעתי לעזוב את החממה ויהי מה."
התפעלתי כי הבנתי שגם נעמה חופרת בתוך החיים, אומרת ומבצעת.
כאן היא פסקה לדבר על עצמה והמשיכה "אז מה את אומרת בעצם, תמחקי את העבר... הרי תמיד רצית להיות מקובלת ואת בעיני כמו מנהיגה, אז... איני מבינה אותך. נראה לי מוזר שאת תוותרי על חברים ועל ההרגשה הטובה שהם מעניקים לך, וכל זה למה? כי קשה לך להסתדר עם האוכל המוגש מאוחר בלילה ועם חילוקי דעות?".
הקשבתי לה ולא רציתי לקלקל לה את ההתלהבות, אך רציתי לומר שהגעתי למסקנה שיהיה עלי לוותר לזמן מה על אור הזרקורים החברתי. נכון היה משהו בדבריה, תמיד פחדתי לא להופיע בחבר'ה, אך בכך גרמתי לעצמי עוול, ככל שעשיתי יותר מאמצים לשמור על מעמדי בחבר'ה ולהיות אחת מהחבר'ה, כך למחרת אכלתי יותר.
"אולי את מגזימה בבעיה, תאכלי כמוני, רגיל, תפחיתי רק בכמויות," העירה נעמה בעדינות.
ואני שתקתי כי מה שהיא לא ידעה הוא שאני מלכת ההגזמות באוכל ולא מכירה את המושג "רגיל" כאשר זה נוגע לכיבוד ליל שישי.
אבל הקשבתי ואמרתי לה "כן, מסכימה אתך ומכירה בכך שהחיים דורשים סבלנות ואיזון, ובכל זאת בעת האחרונה הכול התבלבל אצלי בייחוד כשניסיתי את התפריט של הדיאטנית, אולי הגיע הזמן להתבגר ולסגת מהמהומה הילדותית שבתוכי?"
"באמת, לוסי, הרי בכל מצב כך או כך תפסידי."
ניסיתי להסביר שוב ומחדש, "כן, מאז ומתמיד אני מסמר במסיבות של ליל שישי יש בזה הרבה עונג אך יש בזה עוקץ קטן, עצם ההמראה שלי לגבהים גורמת לי, שלא כמצופה, לאכול כדי להרגיע את הילדה הקטנה שלא מאמינה לכל השפע. וכך גודלת בתוכי הרגשה של פחד... האם את מסוגלת להבין?"
משהו מוזר התרחש באותו רגע, חשפתי את עצמי עמוק מדי אולי מתוך מטרה לזעזע ואולי לנסות להסביר את התופעה הנוראה הזאת ולו במעט, הרי חברה קרובה אמורה לגרום לי להרגיש טוב ודי בטוחה בעצמי.
אך לא כך קרה.
אף על פי שיחסים עם חברים אמורים להיות המקום החזק מכול, מקום שמקבלים בו הבנה, נעשה לי ברור בעת השמעת הדברים, כי ההתפרצות שלי בזמן המגע עם האוכל מפחידה אנשים. הם מבינים את המצב של מתחשק מדי פעם לפעם חריגות קטנות פה ושם, אבל לא את הכמיהה, שכן היא הפכפכה, גועשת, כואבת ומשפילה מתרחשת בזמנים הכי לא צפויים... אפילו אדם קרוב לא יבין זאת!..
לבסוף השתרר שקט על קו הטלפון, המבוכה של נעמה גברה, וגם בעבורי עצם ההחלטה להיפרד מהחבר'ה נראתה לפתע כהתמודדות גדולה מדי, לו רק ידעתי מהי התשובה הנכונה.
נעמה התעשתה והוסיפה "בסדר אולי תשני גישה, הנה אתן לך עצה שלא ביקשת. תרשי לעצמך פינוקים ובדרך זו תייבשי את מקור התסכולים שלך, מצאי נחמה ושלווה באיזה שהוא מקום אחר," היא נעצרה רגע ואמרה "אני לדוגמה נהנית לתפור מתוך מגזין 'בורדה' וכך מחזירה לעצמי את האיזון."
בעודה מדברת עלה בדעתי כי על מנת לקבל את מה שבאמת נחוץ לי או להבין באמת איזה דברים נוספים אני צריכה, עלי לוותר על רעיון לנסות ולהסביר לאנשים טובים את הבעיה שיש לי, הם לעולם לא יהיו מסוגלים להזדהות עם זה.
תמיד אהבתי את נעמה והאמנתי בכוונות הטובות שלה ובאופן טבעי הבנתי אותה כאשר חוותה מתח ונתקלה בקשיים, אך היחסים שלה והאי־נוחות שלה ממקום העבודה שלה כמו שאמרה, לא שיתקו את שאר תחומי חייה. לעומת זאת הקשר שלי עם הכמיהה לאוכל הרס כל חלקה טובה.
הבנתי זאת ביתר חדות כאשר אמרה "הביני, לוסי, החיים הם לא סרט הוליוודי, את חייבת להפסיק לדמיין ולחשוש שמא יקרה הגרוע מכול וכל הטוב ייגמר וכך יישבר לבך ויותיר אותך נטושה. הדמיון העשיר שלך, הוא ולא אחר, מוביל אותך לפיצוי באוכל."
לא היה לי כל ספק, נעמה היא בחורה עם ראש על הכתפיים, אך באותו רגע היא הייתה רחוקה מאוד מהאמת. בדבר אחד היא צדקה, לא ידעתי איך לקרוא לעצמי לחזור הביתה לאותו המוכר והידוע שהכרתי בגיל עשרים פלוס... אך לא אמרתי. סיכמנו את השיחה בהמון ידידות וסיימנו בהחלטה שמעתה והלאה נתייעץ יותר זו עם זו בעיקר בהחלטות החשובות, גם אם לא ניפגש בימי שישי לזמן מה.
השיחה התארכה והרי קבעתי אצל שוריק, שמחתי שעדיין נותר לי קצת זמן. אחרי שיחת הטלפון הייתי זקוקה עוד יותר להרגיש מהי תמיכה ללא תנאים. בהכנות האחרונות בדרכי החוצה הרגשתי מבוכה קלה מהשיחה שהשארתי מאחור. נוני, החתול הלבן והצחור, ניסה לומר לי דבר מה בצאתי מהבית, ולכן חיפש את קרבתי. הוא התיישב בקצה המיטה והביט בי בחמלה, הוא ניצל את סופה של השיחה עם נעמה וירד מהמקרר להתחכך בי.
ניסיתי להתבדח, הערתי לנוני עד כמה הוא חיוור, הוא, כהרגלו, הקשיב, לא התווכח וירד לכיוון צלחת האוכל שלו כדי לרצות אותי. פרצתי בצחוק משוחרר אכן הוא הצליח לשחרר אותי מהשיחה המעיקה, צחוקי הרם הכניס את טרי, שאמנם נולדה כלבה אך התנהגה כפרסונה אמיתית ולא היה כמותה להפגין אישיות בעלת קפריזות שיגעונות, נוני תמיד הזמין את טרי לזירה, בייחוד ברגעים מביכים, כי היא ידעה כיצד ומתי לתמוך בי, היא הביטה בי ועיניה אמרו "תירגעי," ובכך רמזה לי שלא טוב לנבוח חזק מדי או גלוי מדי.
בדרכי החוצה, ממש ליד דלת היציאה, חשבתי לעצמי שאולי גם לי היה נחוץ לשים מחסום פה כמו זה שיש לטרי, מחסום ביני לביני שעלי ליעד למצבי חירום עם פתיחת לוע הכריש.
בחוץ עצרתי מונית התיישבתי ברווחה, מעודדת מההחלטה לעזוב את החבר'ה, הרגשתי כי זו דרכי לציין את חג החירות. המחשבה החדשה ריגשה אותי, המוח שלי התעורר והתחיל לתכנן שיפור בדיאטה ללא מעצורים של מסיבות סוף שבוע הנמשכות לתוך הלילה, ראיתי את האור בקצה הלילה. בדיאטת בריאות של הדיאטנית המשקל ירד בקצב הליכה של צב, מוזר אך המשקל לא התנהג לפי החוקים המוכרים. הירידה במשקל הייתה הרבה יותר איטית מהקצב שבו המשקל עולה בחזרה, הרי בחיים האמיתיים לרדת מהפסים היה הרבה יותר קל מאשר לעלות על דרך המלך. לא לי היו הפתרונות, אך הדיאטה המשופרת שתכננתי הייתה אמורה להזיז את מחוג המשקל ולעשות את העבודה נכון. קראתי עליה, צריך להתאמץ ויורדים המון. הייתה לי רק הסתייגות אחת, היה לי חבל להתחיל אותה בערב חג, החלטתי להתחיל בה מיד אחריו כי חבל על המאמץ.
מוזר, אך די היה במחשבה הזאת כדי לגרום לי להיות מרוצה, בייחוד כאשר דמיינתי את אשר ארוויח בלי ארוחות לילה וארוחות של חצות. הדיאטה נראתה לי מאוד פשוטה מתאימה כדי להמריץ את התפריט הבריאותי, לא נדרשו הרבה הכנות ואפשר היה לקנות הכול מוכן:
בבוקר במקום ארוחה מלאה היה מיץ אשכוליות, בצהריים שתי כוסות מיץ עגבניות ובערב ביצה קשה עם מיץ תפוזים, במשך ימי הדיאטה הייתה חובה נוספת, לשתות הרבה מים ומעט קפה שחור ללא סוכר. עם זה אפילו הדיאטנית הסכימה, לפתע עצרתי את המחשבות, כי נהג המונית ניער אותי מעצמי ופנה אלי בקוצר רוח לא ממש מנומס, "גברת, גברת, לאן לפנות?"
כן היו לי מחשבות עמוקות מדי, מזל שאמרתי לו מראש את הכיוון הכללי.
הסברתי לו היכן להוריד אותי, הנהג החנה את המונית במפרץ ליד הבית של שוריק, והפסיק את פעולת המונה. שילמתי וירדתי, נזפתי בעצמי כי להבא יהיה עלי לשים לב ולא לשקוע בחלומות בחברת אנשים זרים, אף שאמרו לי כי נהגי המוניות, כמו פסיכולוגים, רגילים לכל המוזרויות.
מרחוק ראיתי אותו מחכה לי, "לוסי, איזה הפתעה נעימה, בדיוק אותך רציתי לראות. רוצה להצטרף אלי לתה מנחה עם סקינס (לחמנייה תוצרת בית) מרוחה בחמאה ובריבה בטעם תות שדה?" פרצתי בצחוק רם יותר ממה שהייתי רגילה, פניתי אליו והבטתי בו באהבה גדולה, "הרי קבענו שלא נגזים בדברי מתיקה,לא?"
אך בלבי ידעתי כזה הוא, מלא הומור והתלהבות ללא כל הבנה מה מותר לי לאכול ומה אסור, ובדיוק עליו יהיה לי קשה לוותר, אכן יש הגדרות רבות לאהבה ולתשוקה, יש את זו המביעה את עצמה דרך העיניים,זו המרבה במילים, אחרת בהומור ובשובבות ויש את זו הבאה לידי ביטוי במעשים ובחיי שגרה יום יומיים ויש את זו שהאוכל הוא ביטויה...
ביחסים שלנו היה מעט מהכול.
שוריק אחז בי ובשתי ידי, "שבי," ביקש בעדינות, "האם את זוכרת את המאמר שקראנו על מטעי התה שהבריטים הקימו בהודו במקום הנקרא אסאם?" חייכתי, אין ספק שוריק ידע כיצד להביא אותי להקשבה מלאה, דיבורים על אנגליה ומטעי התה, הפילו אותי לחיקו כפרי בשל. כן, זכרתי, וודאי שזכרתי את אותה השנה החשובה 1830 כאשר הדוכסית ילדה את קייטלין, בתה השנייה, שהייתה לגמרי חוקית. הוא המשיך בעניין רב, "אני רוצה לספר לך את הסיפור הבא, סוף כל סוף, מצאתי את כל החלקים החסרים, שמעי..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -82-83-84-85-86 סופרת
התרווחתי, הטוניקה המקסימה עטפה אותי אך לא נצמדה לגופי היא הלמה אותי בהיותה תפורה לפי צו האופנה האחרונה, רחבה, אך לא מדי וצרה במקומות הנכונים. מידתי לא הייתה כשל דוגמנית, 90-60-90, ורחוקה מאוד מ־45 סנטימטר בהיקף המותניים, כמנהג נשות בריטניה,של אז (גם אם זה היה בעזרתו של מחוך), אך הטוניקה מעל המכנסיים יצרה נוכחת בכל פגישה רומנטית בעידן החדש, היא שחררה את גופי מלחץ במידה הנכונה כדי שאוכל ליהנות מלגימת תה המנחה ואכילת דברי מתיקה קלים. הקשבתי...
האזנתי ולא האמנתי, מאז גיליתי את ההיסטוריה המופלאה של הבית הנהדר שבו שוריק התגורר ההרגשה הזאת של הלא ייאמן חזרה אלינו שוב ושוב.
כמה מקריות יכלו החיים להכיל?
סיפורו החדש של שוריק הפתיע אותי יותר מכל הגילויים עד כה.
"הבית הנפלא, שכה אהוב עלייך, שייך גם לך," הרמתי גבה, למען האמת, את שתי הגבות, "הכיצד?"
הוא המשיך, "הרי את מכירה את האותיות נחושת שעל הדלת, מר ישראל כגן וגברת מרילין..."
"מכירה, אבל מה הקשר, הקשיתי?"
"תני לי לספר לך על אהבה מהאגדות שנשתמרה באוויר מאז ולעדי עד. הדוכסית לוסיאנה חזרה ופגשה את סר יוהאן, אבי בתה הראשונה, יוליינה, סבתא רבא־רבא שלך, אחרי שנים של געגועים ונתק קורע לב, הפגישה התקיימה, ואיפה אם לא ברובעיה היפים של פריז. ומאותו רגע, כבר בפגישה המאחדת ביניהם, ההתרגשות והעוצמה חיברו אותם בחוט של בכי וצחוק, ובשתיקתה של האהבה."
הוא הושיט לי גיליון דק הנראה כאיגרת שקופה ואני קראתי ולא האמנתי למילים:
[מכאן פונט שונה]...אל לנו להמעיט באהבה שלנו, היא הייתה ונשארה נדירה...
נכון, היא הייתה אמורה להיות לא מושגת, אך אמש בפגישה חצינו את הקווים... ויש לומר –באומץ!
לא עוד הרפתקה פזיזה לא עוד סערת רגשות בלבד, אלא מעל לכול צורך קיומי, כאשר שפתיי נגעו בשפתייך, חשתי כוח אדיר מושך אותנו זה לזה.
יוהאן שלך לנצח. [עד כאן פונט שונה]
הבטתי בשוריק, ואישוני עיניי הפכו דמעה אחת גדולה, דמיינתי את הדוכסית הצעירה, אישה וסופרת מפורסמת, אצילה אמיתית, נכנסת ממש באותו רגע אל הלא־נודע עם הגבר שאהבה, אך באותה הפעם באמונה שתקבל את ברכתו של אלוהים לזיווגם.
במוחי עלו השאלות והתרוצצו ללא הרף, האם הרגישה חוסר אונים? האם מצאה טעם להתנגד לאשר הגורל רקח? האם היא שמה את כל ביטחונה באלוהים? מדוע איש לא הצליח ולא ניסה לעצור בעדם או אולי ניסו ולא הצליחו? כיצד העזו לא לכבול את עצמם למחויבות הוגנות, ולא לנהוג על פי המקובל? האם הם באמת האמינו שאלה הם החיים הנכונים בשבילם, ואולי היחידים האפשריים?
לא ייאמן כיצד דווקא מכל המקומות שבעולם שוריק התגורר בבית נינו של יוהאן מר ישראל. והנרי חברו הטוב של שוריק ונכדו של מר ישראל השכיר לו את הבית המיתולוגי. חברים הכי קרובים, ואני בהם. הבטתי ישר לתוך עיניו. כן,תמיד היו ויהיו שני מצבים חשובים שיאפשרו לי להמשיך לחיות, התלהבות הייתה הראשונה במצבים הנחוצים לי ולהלהיב את הסביבה שלי זה היה המצב השני שאפשר לי את הנשימה החופשית.
ביחסי עם שוריק מצאתי את שני המצבים כאחד. שוריק נחוץ לי כמו אוויר לנשימה, הוא היה שותף קרוב לחלומות האישיים שלי, ללא רתיעה או ביקורת. הקריאה באיגרת אפשרה לי להביט בו כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה, הרגשתי התעוררות אפילו שאני בעצמי לא ידעתי למה.
שוריק המשיך בשתיקתו ועדיין הביט בי במבט שנועד להפנט אותי, עיניו הביטו בי ברכות ויצרו אווירה של ערגה, שהייתה נחוצה לי כל כך, וכה אופיינית לו.
לפתע עלה חיוך על שפתיי, שיתפתי את שוריק בבדיחה ישנה נושנה, "אישה אמרה לרעותה 'אצל הגבר הזה מצאתי את עצמי.' חברתה ענתה לה 'לא ידעתי שאיבדת את עצמך דווקא אצלו, חשבתי שזה קרה אי שם לאורך השנים בסופר מרקט.'"
אחרי ששככו הדי החיוך שוריק אמר "רק לחשוב שכל מה שיש לנו יכול להיעלם כך סתם, ולהישאר מאחורינו, מאוד מפחיד לא?" הקשבתי ולא מצאתי בתוכי את הקול, הוא נבלע בתוכי ולכן לא אמרתי לו את המילים המתבקשות, שברגע שבו חציתי את מפתן ביתו ונכנסתי לחייו, גיליתי אין ספור נתיבי בחירה מתפצלים לכל כיוון. לא אמרתי כי נראה לי שבמוקדם או במאוחר יהיה עלי לוותר על משהו. הרי היו עוד נתיבים ראויים והוגנים כדי להתנחם, ורומן מהצד לא נכלל בהם.
הבנתי שכל זה הוא תרוץ מאוד עלוב, ידוע לכול כי גם אם מקובל לכלול מאהב בחיים כדי להגשים חלומות אישיים, יש גם אפשרויות אחרות, כיוונים שונים ואפילו... שגרה פשוטה...
וכך מצאתי את עצמי אומרת בהדגשה "הרי נשבענו בשם הכנות והפתיחות שניתן לעצמנו את האפשרות להיות יחד כל זמן שנאהב מתוך בחירה."
שוריק החליט להצטרף, אף כי חש שהובס מעט, "כן, אהובתי היקרה, הרצון לשינוי יכול להאיר את יחסינו באור חדש. לעתים אני מתגעגע לזמנים הטובים שהיו לנו, אז היה טבעי כל כך שראינו בעצמנו ברי מזל ומאושרים. דומה כי את ואני תמיד התגאינו באהבתנו ומעולם לא נהגנו בה כמובן מאליו, רק בעת האחרונה דעותייך השתנו, וכתוצאה מכך אני חרד לכול."
חיבוק טוב חתם את הפגישה.
יום העצמאות השלושים ושישה למדינה הניב תחושה טובה מאוד, הכול הלהיב וכולי התמלאתי הכרת תודה ותוכניות בשפע. מצב רוחי נהפך שובב וברגע של חולשה הדגמתי לדורון כמה בגדים תחתונים שקניתי שבוע קודם בחנות האהובה עלי.
"איזה מותגים אתה מעדיף?" שאלתי
"את יודעת שאני מעדיף את העניין האמיתי, עירום נשי, אך אני נהנה להביט בך, אולי כך אבין כיצד בנויה אישה ובייחוד את?"
אלו היו חילופי הדברים ביני ובין דורון כאשר התלבשנו למסיבת יום העצמאות שתוכננה כפיקניק והייתה אמורה להיות הצלחה גדולה. פרופסור אוקספורד, שעבד עם דורון בפרויקט משותף, הזמין אותנו להצטרף ואמר שאשתו, קארין, היא בדיוק האישה שאתה אמצא שפה משותפת.
דורון הוסיף ואמר כי בארוחה, שתיערך בחצר הבית, ישתתפו אנשים רבים ששמחת חיים ויצירתיות מאפיינות אותם, כי מן המפורסמות הוא שקארין בוחרת את חבריה בקפידה ורבים מהם אינטלקטואלים שמחשבתם פתוחה. קארין חיבבה את דורון מאוד ולכן הואילה להזמין אותנו להצטרף אליהם ואל חבריהם ונחגוג עמם בחיק הטבע בביתם במושב.
ההזמנה מאוד החמיאה לאגו שלי, הרגשתי שליטה, היה לי תפריט הרזיה משופר ועליתי על מסלול הנכון, למדתי כיצד למשוך בחוטים בייחוד במשך היום. הרגשתי טוב והאמנתי כי ארוחה לאורו של יום לא תוכל לאיים עלי, כי ממילא הייתי צריכה לאכול לפחות ארוחה אחת מזינה.
החלטתי לא לקחת את ההזמנה ברצינות רבה מדי, לשכוח את הלחץ הכרוך באכילה חברתית שהסבה לי כל כך הרבה סבל בעבר. דורון היה מאושר שהסכמתי ללכת, אך לא היה בטוח בנוגע לתפריט שלי, והוא העיר מתוך חשש אמיתי, "ייתכן שיהיה עלינו לוודא שיהיה לך כל מה שנחוץ..." אני לא דאגתי, היה לי ברור שעדיין אין ברצוני לוותר על חיי חברה והחידוש נראה לי לא מסוכן ומאוד הלם אותי. ידעתי שאירוע מסוג זה יכול להיות טוב מאוד ויהיה בו אוכל מתאים, ולא רציתי למצוא את עצמי מתחרטת ברבות הימים על כי ויתרתי. האמנתי שצפויה לי הצלחה בהתמודדות ושאדע לבחור נכון.
דיאטת הביניים של חמישה ימי מיץ לא הטיבה איתי, וחזרתי לאכול בריא כהמלצת הדיאטנית, למען האמת כבר אחרי יומיים לא יכולתי להמשיך, כי התעלפתי כאשר רק התחלתי לעלות במדרגות עם הסלים המלאים בבקבוקי מיץ טבעי, למזלי צנחתי לזרועותיה של מלכי, מצב שהיה מאוד מבייש ולא נאה בכלל, כי מילא להתעלף, אך בנוכחותה!
יותר מאוחר שמעתי אותה אומרת בידענות,"לוסי לא אוכלת נכון, לכן..."
היה לי קשה להאמין עד היכן חוסר כנות יכול להגיע.
באותה עת פיתחתי לי הרגל להתפלל לאלוהים כדי לקבל תמיכה ועזרה, אף על פי שמעולם לא הייתי אישה דתייה, החלטתי להיעזר גם בכיוון הזה, מכיוון שהייתי זקוקה לעזרה, קיוויתי לקבל אותה מהאלוהים. כל המחשבות האלה התרוצצו בתוכי כאשר ארגנתי את משפחתי, דורון הוריד את המתנות לאוטו ולפתע פתאום הפנה אלי שאלה, "ביררתי, תהיה פסטה איטלקית לצהריים, האם זה יהיה טוב בשבילך?"
לא האמנתי, זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה סביבי שוטר שיעמוד על משמרתי.
"תראה, דורון,", ככה עניתי, וניסיתי לא להיות חריפה מדי, "אני מעריכה מאוד את הניסיון שלך לעזור לי, בעיקר לאור העובדה שהתעלפתי במדרגות. ואני יודעת שיש לך ביקורת על כך, אך אתה מבין שזה היה עוד אחד מאותם הניסיונות שלי, שחשבתי שבהם גלומה התקווה האבודה," דורון הפסיק אותי, ואמר נחרצות "ראי, מעולם לא התעמקתי בתפריט שלך, לכן כאשר סיכנת את בריאותך בצום של מיצים נבהלתי מאוד. לכן אני שואל, כי אני מתעניין מה עוד יהיה נחוץ לך?"
"נכון..." התרככתי, "אתה צודק, אולי באמת הגזמתי ואי אפשר לסמוך על ההחלטות שלי, אך היום, בפעם הראשונה זה זמן רב, ודווקא בפיקניק ובחברת אנשים חדשים וזרים, ברור לי לחלוטין מה תהיה הארוחה המרכזית שלי. אני יודעת שיהיה בסדר, ויהיו ירקות טריים ומאודים בצד הפסטה האיטלקית, אין בכך כל ספק. בעבורי זו תהיה חוויה חלומית אולי שברירית במעט, שיכולה להשתבש, אך אני יודעת שאהיה מוכנה, ורצוני עז לבטוח במרב הכוחות שגייסתי לשם כך."
דורון הביט בי וגאווה לא מוסתרת נשמעה בקולו, "אני מבין ושמח שהנחת בצד את כל החששות שהצטברו אצלך, הרי תמיד מימשת את החלומות שלך."
"נכון, אך במשך הזמן איבדתי את הביטחון שלי," השבתי לו בכנות, "כי הניסיון שלי הוכיח שבפרוץ התשוקה לאוכל, משתלטת עלי נוסחה מסתורית וביטויה קשה מנשוא." ואז הוספתי בנימה יותר רכה, "היום אני רוצה לא לדבר הרבה, אלא לעשות, אולי אפתיע את עצמי. אני רואה ביום עצמאות זה הזדמנות להתחלה חדשה, לאכול סביב שולחן בחברת אנשים זרים ולא להכשיל את עצמי. אני שונאת את השונות שלי מול האחרים, והיום אני רוצה לחולל קסמים בקשר לכך. טוב לי שאתה דואג לי בעבור שנינו, אך אכילה נכונה משולבת בחיי חברה היא הנושא כאן."
"בואי נרד מזה," פסק דורון וחיבק אותי בזרועותיו.
חשתי טוב כאשר אמרתי את מה שהיה על לבי אף שחשש קל התחיל לקנן בי, עד כמה באמת אחזיק מעמד במסגרת חברתית, הרי נכשלתי בכך לא פעם אחת?
סיימנו להתארגן, רוקנתי את הזבל לשקית וביקשתי מדורון לסגור את החלונות לפני היציאה מפני עשן המנגלים. ירדתי למטה, סגרתי את המוח לכמה רגעים מפני השירים העצובים שזרמו מתוך הרדיו, ידעתי שבמכונית לא יהיה מנוס מכך ודורון ינצל את ההזדמנות ויקשיב לחדשות כהרגלו בכל רגע פנוי.
במדרגות לכיוון דלת חדר אשפה ראיתי את עליזה ובירכתי אותה בברכת חג שמח, אך הדמעות שבעיניה גרמו לי למבוכה מיידית היה בהן דוק של עצב כמו עור מצולק על פצע מדמם.
בתשובה היא התפרצה ואמרה "צר לי, לוסי ,אך אני לא שמחה כלל ואין לי מצב רוח לחגיגות, לא מרגישה שיש לנו מדינה משוחררת, עצמאית. הלילות שלי הפכו לבנים, כמו אז כאשר הנקתי את אדם התינוק, רק שעכשיו הוא רחוק ואני חסרת אונים באותה מידה."
מתוך דבריה הבנתי שהיא החליטה להישאר בבית כי אין ביכולתה להתנתק, היא לא הייתה מעוניינת לחגוג עם משפחתה, לא בעוד בנה נמצא בצבא. אף על פי שהשמועות דיברו על הסכם שלום בלבנון והפלוגה של בנה הייתה אמורה לסגת לגבול.
עליתי נסערת ושמעתי את סוף החדשות ואת ההגדרה שסתרה את עצמה והייתה המגוחכת כל כך, "במבצע שלום הגליל עדיין האש בוערת."
מתוך הדברים הבנתי שהייתה הפגנת מחאה נגד "המבצע", אנשים נפצעו ואדם אחד נרצח, הכול הלך ונמלא סתירות. דאגתי לבן של עליזה שנלחם אי שם והגן עלינו, הוא וחבריו לא הפגינו בכיכרות, הם היו עסוקים בעבודות שטח.
בדרך לבית המארחים דורון פתח את שמשת המכונית, ברמזורים הוא צילם את החג ואת הפארקים שהלכו והתמלאו באנשים מנפנפים, לבסוף הסכים לסגור את השמשה, כי ריח הבשר על האש שרף לי את הנחיריים. ניסיתי ליהנות מהשירים שהושמעו ברדיו ומהנסיעה בצוותא עם הדר, אך שפע ההבזקים בלבלו אותי ולא הותירו מקום לנעימוּת, פלא היה בעיני כי הקריינים ציינו רק מידע מעיק שמן הראוי לא להרחיב עליו את הדיבור ביום חגיגי כמו יום העצמאות, אך עדיין שמרתי על מצב רוח סביר.
בכניסה לבית המארחים עברנו לעולם אחר. ואכן שני הענקים האלה חיו בגדול, הם קישטו את ביתם בנוסח הכרזת העצמאות של המדינה. זו אכן הייתה חוויה טובה להיפגש אתם, המראות החזירו אותי לתקופת החגיגות של ילדותנו. לעתים התגעגעתי לאותה פשטות חלמתי על אותם המראות והריחות ויכולתי כמעט לגעת בלשוני במתיקות הזיכרון שעלה על שפתיי. בחצר הענקית שקושטה בכחול לבן חשתי את נגיעתה של התקופה ההיא שהייתה שלנו בימים הרחוקים ההם. כולנו חשנו שהדברים אז היו בעלי עוצמה גדולה ונראה שגם אם היה מעל ליכולתנו להכיל את רגשות הפטריוטיזם, לא עלה על דעתנו לוותר על עצמנו למרות הקשיים. היו לנו חיים טובים והם זרמו להם ולפעמים השעות לא הספיקו לנו. במצב רוח פילוסופי מאוד חצינו את שער הכניסה, גם רגע זה היה רגע קסום כשלעצמו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -87-88-89-90-91 סופרת
מרחוק ראיתי את קארין, היא נראתה מדהים ותבעה את ניצחונה, היא, שלא כמוני, לא נזקקה להפגין כל התאפקות ומעולם לא הייתה לה בעיה עם כמויות אוכל לא רצויות או מזונות משמינים, לפחות לא ממה שנראה לעין. אצלה ההחלטות התקבלו בפשוטות והתגלגלו מעצמן בדרך טבעית.
התקדמנו לקראתה ואחרי שהחלפנו נשיקות באוויר מצאתי את עצמי אומרת "תודה לך על ההזמנה נראה לי, כך על פי חזות הבית, כי עריכת מסיבה מהסוג הזה הולמת אתכם להפליא, סממני החג משגשגים כאן ומשקפים היטב את האופי הנהדר שלכם."
"האם תצטרפו למשקה ראשון, הרשי לי ללוותכם לשולחן המתאים לכך."
קארין הייתה אישה מנומסת ונדיבה, ואחרי שהתיישבנו בנוחיות בכורסאות שפוזרו בשטח הגן המשיכה לדרכה כדי לקבל את פני האורחים האחרים שבאו לקראתה.
שעת הצהריים המאוחרת עמדה בפתח ובמקביל לשיחות התחילה ההגשה האין־סופית של מנות עשירות ומפתות שזכו להערצה ולהערכה רבה יותר מאשר בכל אירוע או מפגש שהייתי בו עד כה.
מבט של תדהמה עלה על פני, התקשיתי להאמין שהגענו לרגע כזה, רגע ללא כל עננה. נכון, לא הכנתי את עצמי לשפע הסלטים הביתיים, לא אלה הרוויים במיונז, ולא טעימים לאף אחד מאתנו, ושלא לדבר על מראה הפיתות הבוכריות תוצרת בית שהונחו בפינה המוצלת בחברתן של לחמניות קלועות ולחם שום אפוי. ריח המאפים בלבל אותי מעט ולמרות הכול נהניתי מהמראה ומהחברה ואפילו נשארתי רגועה. בדיעבד הבנתי שגם בנקוב השעות הצלחתי להיחלץ.
התאמצתי, התאפקתי ובתוך כך הקשבתי לקטעי שיחה, ואז ראיתי מרחוק פנים מוכרות, את שרי ויגאל חברים משותפים של המארחים ושל רות ואמנון חברינו. חשבתי לעצמי, הזוג הזה גורם לי להיזכר בעוד דברים רצויים בחיים, זולת אוכל, שינה ואמבטיה מלאה במים.
הרבה אנשים חשבו שכסף ומעמד לא מספקים את האושר שבנישואין, אך כאשר גבר כמו יגאל, מצליח כל כך, יכול להרשות לעצמו לפנות שעות לבילוי על רמה, אם נסיעות בחו"ל ואם טיולים ברחבי הארץ, הזוגיות יוצאת נשכרת ונוצרים אותם הרגעים שבהם סופגים השראה והתחדשות זה מזה. זה היה סגנון החיים שבו הצטיינו שרי ויגאל, כך לפחות זה נשמע מהסיפורים של רות.
הייתי רוצה דבר דומה, זו הייתה דרך נהדרת ליצור קשר טוב בנישואין, אך בעודי חושבת על כך הרגשתי את הכיף הלא מציאותי והמעט משעשע, ולא סיבה לקנאה.
הבטתי בהם מחדש, כי הרי שקעתי בהרהורים, והם פסעו לקראתי למקום שבו עמדתי. בזווית העין קלטתי את קארין, היא עמדה מרחוק ויישרה את הפרחים היפים בצדו האחר של הגן, הרגשתי שהיא גוננה עלי בדרך מאוד מנומסת בכך שהשהתה את תנועותיה, כל זה במחשבה שאולי אזדקק לבת שיחה נוספת. זו הייתה דרך נוספת להפגנת אירוח מעולה. הרגשתי מעט רעב חיפשתי בעיניי את שולחן הכיבוד של המנות הראשונות, אך מיד הבחנתי במגש ערוך שהופיע מאי שם בידי מלצרית חיננית, וכך גיליתי מחדש מה היא המשמעות האמיתית של דאגה לפרטים הקטנים, שהכסף יכול לרכוש.
הושטתי ידי לפטריות אפויות וחייכתי לשרי ולבעלה, תחת מסווה של סבלנות ונועם הסתרתי את חוסר יכולתי להכיל את התנהגותה המתנשאת כלפיי, בשלב מסוים, יגאל הביט בי ואמר את הדבר המדהים הבא, "אניני מכירך הכרות מעמיקה דיה, אך נראה לי כי את מוטרדת מדבר מה האם אני יכול לעזור?" לא קטעתי אותו, אכן, הוא צדק זו הייתה התנסות קשה, אשר הותירה בפני סימנים לא חברתיים. שמחתי שדבריו נאמרו בנועם ורק לאוזניי שלי, אף שחשתי את ניצני התמיהה באוויר מצד שרי. התבלבלתי, כי לגמרי לא היה לי ברור מה הוא המרחק שהיה עליו לעבור כדי לא להשתלב בעמדתה של שרי.
הצלצול הדמיוני הציל את המצב והלכנו אל השולחנות הערוכים.
המנה המרכזית הייתה מהודרת ויפה מאין כמוה, פסטה בנוסח נאפולי. סיר גדול, שהיה אחד מאוצרות הבית, עמד במרכז השולחן ובו רתחה בשצף קצף הפסטה. צלוחיות מעוטרות בפרחים קטנים פוזרו בכמה מוקדים על השולחן הארוך, ובהן רוטב עגבניות סמיך, שאפילו הבשמים היקרים ששלטו בחדר לא האפילו על ניחוח הריחן הטרי שעלה ממנו. גבינת פרמזן קשה וחזקה הוסיפה את תבלין האהבה.
כל המוזמנים, גם המנוסים שבהם, פערו את עיניהם. אכן המראה היה מיוחד, מלצריות חינניות שטפו את הפסטה בזריזות והגישו לצלחות. סובבתי את הפסטה על קצה המזלג ערבבתי והרמתי כמות שמספיקה לחצי נגיסה, לא ציפיתי לארוחה כה נהדרת, לכן כאשר דורון פנה אלי בחיוך ואמר "את צריכה משהו?" לחשתי לו "רק את הזמן שחלף..."
הארוחה הייתה מדהימה, הייתי מאושרת, רציתי להאמין שהארוחה שבה התנסיתי תהווה פתח למשמעות אמיתית ותוכל להפוך לדוגמה לבאות, כמובן שהבנתי שיהיה עלי לעשות את הדבר הנכון בכל ארוחה מחדש...
דורון אחז בזרועי בחיבה ובעדינות, "כן, אני שמח שעשינו את כל ההכנות לקראת בואנו לכאן."
ואני חשבתי, למה אני מוותרת על אכילה בחברת אנשים, למה האמון שלי בעצמי כה סדוק, למה אני שוברת את לבי. במובן מסוים זו הייתה חגיגה טובה, נשארנו כמה שיכולנו, הרגשנו שהנצח לנו, אפילו השירים בצוותא לא העיקו עלי, והכול היה כדאי ובעל משמעות, אפילו הילדים נהנו, הודיתי לאלוהים שאפשר לי להתנהג בצורה הולמת.
כל התחושות האלה ליוו אותנו בדרכנו חזרה הביתה, וללא כל הכנה התשוקה נפרצה, הבנתי את זה ברגע ששמעתי את עצמי אומרת לדורון "אני מתה מרעב, נשארו הביצים הקשות, לא?" בהמשך תכננתי לחפש את הפיתות הקרות שהיו לנו במקרר. הכול היה מוזר ולא הגיוני. במאפים החמים תוצרת בית לא נגעתי, אבל ברגע שנכנסנו הביתה התאוותי לפיתות קרות ולא טריות.
דורון הביט בי ואמר "אני דואג לך, בפיקניק הייתי שבע רצון, לא נלחמת חזק מדי, לא ריצית אף אחד, אפילו שוחחת ארוכות עם שרי. אולי בכל זאת החשיפה למטעמים הזיקה לך אפילו שהיא הייתה מאוד בטעם ולא הוגשה בצורה מוגזמת?" הוא המשיך ומבוכתי גדלה, "תמיד אני תוהה מה גורם למה? הנה הגענו רחוק כל כך, או אולי כך שכנענו את עצמנו, אני חש רגשי אשמה, לא רציתי לתסכל אותך יותר מהנחוץ. לשבש לך את הביטחון. את לקחת סיכון, ואולי בכך פגעת בעצמך, הרגלי האכילה שלך הם תמיד צעד אחד קדימה, מושכים אותך לתוך החושך, וזה מצב נורא... תמיד האמנתי שתפקידי להגן עלייך וגם בזה רציתי להתערב. כאשר הוזמנו זה נראה לי כמו רעיון מצוין, כי קשה לי לראות אותך כאישה, אשתי, שכה אהובה על כולנו, לא אוהבת את עצמך."
בעודי מקשיבה, חשתי כיצד התשוקה האדירה שלי לנגוס בפיתה הקרה עם הביצה הקשה מעבירה אותי על דעתי. תהיתי על כך, הרי לא הרגשתי כל חוסר אונים מול השפע שהוגש במסיבה והביטחון שלי במהלך היום גדל והתעצם, אפילו קיוויתי שהובלתי מצב חדש כמו לאכול בפומבי פסטה ברוטב ופירורי פרמזן. המילים הגלויות של דורון הפתיעו אותי, העיתוי שלהם היה גרוע או טוב, תלוי בעיני המסתכל, כי התקוות הסתתרו בחושך. ומעבר לכך חשבתי שהוא ישקע בעיתון ואוכל לנתח את ההתרחשויות ללא מהומה מיותרת, אבל ללא התראה הותקפתי מכל הכיוונים, לא הרגשתי בטוחה מכל רע, הובסתי.
דורון תמיד רצה לתמוך בי והוא ניצל גם את ההזדמנות הזאת, אך בסופו של דבר השתלשלות העניינים באותו יום הותירה אותי נבוכה ומבוישת. וזאת שלא לפי הדעה הרווחת שאדם יכול להיעזר באדם אחר. הבנתי שרק כוח גדול ממני יכול לעזור לי להתמודד, ולא נראה לי שזה יכול להיות קשור לבן אנוש.
המחשבה על תבוסה שחוויתי אחרי שניצחתי, נטרלה בי כל מחשבה שפויה, הגעתי רחוק עד הסוף, ונותרתי עם ריקנות עמוקה. בדמעות אחזתי בפיתה ובתוכה שתי ביצים קשות. האם אוכל להימנע מלנגוס בה? המחשבה שאולי מחר, אולי מחר אדע להתגבר... נראתה שקרית עוד יותר, הבטתי בדורון ואמרתי מילים שהפתיעו גם אותי, "מחר אנסה לראות את הבעיה מזווית שונה," כנראה משהו נשבר באותו הלילה והניב את האכפתיות ואת האמונה, זרקתי את הפיתה.
שבועיים לאחר מכן האור בחוץ הלך והתחזק יותר מהרגיל, היום התארך, וזה עוררו בי ביטחון רב. לכן קבענו להיפגש עם רות, הרגשתי כיצד החמימות שבי עלתה כי אף אחת לא ידעה להרגיע אותי כמותה. רות עמדה בפינה היפה של הגן הציבורי והביטה סביבה,היא ראתה אותי והתקדמה בריצה לעברי וזרועותיה פתוחות. התגעגענו זו לזו ולהרגשה של יחד. רצינו להספיק הרבה, היו לנו המון נושאים לשיחה, לכן קבענו להיפגש רק שתינו, לפני הארוחה במסעדה שאליה הוזמנה גם שרי.
שמש הכתה בנו במלוא עוזה, אך חומה לא מנע מאתנו את ההנאה, בן רגע מצאנו מקום ישיבה בצלה של סככה. רות חיבקה אותי ולחשה לי "קחי את הכול בהומור ובקלות," בידה היא אחזה צלחת יפהפייה, מקושטת במניפה מתפצלת על רקע הים האדום, היא הושיטה אותה לעברי בחינניות. בצהרי יום שישי ובחלוף שבוע עמוס אשר עבר על שתינו בחרנו להיפגש מול החוף היפה ביותר להביט ביכטות שהתרחקו לתוך הים הפתוח.
רות האמנית רצתה לפנקני במתנה מעשה ידיה, וזו שהביאה הייתה יצירה מדהימה במיוחד.
"תודה," הודיתי בנימוס.
היא הביטה בי בחוסר אמון מוחלט "האם את מתכוונת לשבת בפנים נפולות? אני לא מאמינה שכך צריך לחיות, תפסיקי עם העליות והירידות שהדיאטות גורמות לך, גם אם זה מתכון מיוחד מעיתון צרפתי."
חייכתי, בדיחה פרטית מימי נערינו...
רות הייתה ונשארה חברה מאוד רגישה, לכן היא ניסתה בכל דרך להוריד את המתח שבאוויר ולתמוך בי, אף שלא ממש הבינה במה העניין, היא הייתה זקוקה לכמה רגעים כדי להתעשת ולסגור את פער ההבנה על מנת להוביל את השיחה לאיזה שהיא מסקנה.
"לוסי יקרה, מטבע הדברים אני קרובה הרבה יותר לעמדתך מאשר רוב האנשים, אך עדיין קשה לי להבין, כיצד את עוברת ממצב למצב נכנסת ברגל ימין חזרת ברגל שמאל ולבסוף ניצלת דקה לפני חצות,כיצד קורה ההיפוך?"
היססתי מעט, רות לא ממש התלהבה מניתוק הקשר שלי מהחיים החברתיים בגלל בעיית האוכל, והדבר האחרון שהיה נחוץ לי זו הרמת גבה, אך בכל זאת פתחתי וסיפרתי:
"...אז לאורך כל אותו יום בפיקניק לא היו רמזים לכך שעשיתי החלטה לא נבונה בכך שחידשתי את הקשר החברתי, ייתכן שההבטחה שהבטחתי לעצמי להתרחק לזמן מה כן העיקה עלי ולכן נעתרתי להזמנה. אך כנראה, שלא במתכוון, הלחשושים שסביבי של הנשים היפות והרזות נשמעו היטב באוזניי, אפילו ששום דבר לא נאמר באופן גלוי."
מיד ספרתי לרות על הדברים שקדמו לאותה מסיבת יום העצמאות, עד כמה התרגשתי להתחיל תקופת חיים ללא ההאבסה בסופי שבוע או בחגים, והייתי בטוחה כי בכך טמון הפתרון.
"נכון," הוספתי בידענות, "אני מודעת לכך, שיש החלטות שאורך החיים שלהן הוא לא יותר מיומיים לפעמים שבוע, ויש כאלה שמחזיקות עד צהרי יום שישי, כאשר החלות החמות מגיעות הביתה, אך תמיד באופק עומדת התחלה חדשה כבר ביום ראשון.
לכן להיענות להזמנה ליום פיקניק סמוך להתהוותו של שינוי בגישה, ועוד ביום חג, היה לא הגיוני ולא לגמרי במקום. אך כאשר שוחחתי עם קארין בטלפון התרשמתי עד כמה היא גאה להזמין אותנו והתרככתי. קיוויתי שהפעם אהיה מוכנה לכל הדקויות, לכל הרמיזות, לכל הדברים שמהם מורכבים יחסים בין אנשים, ואמנם במשך היום עצמו שמרתי יפה, רק בערב הרגשתי שהשמים נפלו עלי."
הבטתי ברות והוספתי בהדגשה, "כן, ניסיתי להיות הגיונית, הגעתי בהרגשה טובה ויכולתי להתמודד עם השפע והמראה המפתה של המטעמים. לתדהמתי כאשר הסטתי את המבט לכל כיוון שלא יהיה, גיליתי מולי שולחנות ערוכים כמו יצירות אמנות, כמו דגל המדינה, התקרובות אשר הובאו היו מעל ומעבר לכל חג שהכרנו..."
רות,הניחה את ידה בידי ואמרה "ברור לי שאנחנו צריכות לשבת ולדבר, ורק על סמך ידידות והבנה ארוכת שנים כמו שיש לנו, נוכל להבין כיצד נוצר המתח בסוף אותו היום וכיצד הגישה השתנתה."
התאמצתי להקשיב לרות למרות מוזיקת רקע שנשמעה מרחוק ובלמה את קולה, המוזיקה סבבה סביבי, אבל החיבה של רות כלפיי ניכרה בתנועותיה, נרגעתי מעט.
מצאתי את עצמי מנסה להגן על ילדותי או אולי על זיכרון שתעתע בי.
"כל חיי נאבקתי עם כמויות האוכל, איני יודעת איך מתנהגים בצורה אחרת, זה כך מאז ילדותי... נראה לי שהוריי דווקא הקדישו לנושא את הזמן הדרוש."
רות הביטה בי ואמרה "בואי אסביר לך מה אני רואה כמקור לכל הבעיות שלך. אני תמיד אומר לך את מה שאחרים לא יעזו, כי נראה לי שאני זוכרת את ילדותך במדויק, ולפי מיטב הבנתי, הילדות מעצבת את התנהגותנו גם כאנשים בוגרים."
בסקרנות אמרתי "בואי נבדוק מה יש בילדות שלי שאחסנת בזיכרונות שלך."
"לפי מיטב הבנתי לא תמכו בכך בילדותך, כך לפחות זה היה נראה, ואצלי זה היה אף גרוע יותר, כי אני בכלל הוזנחתי רגשית," שקט מתוח השתרר, מעין אי־נעימות. הרגשתי שרות רוצה לחשוף את עמדתה ללא פחד, היא הביטה בי והוסיפה "אומר לך בכנות, יהיה עלייך ללמוד להכיר את עצמך מחדש, ואז לעשות למשפחה שלך הכרה עם אופייך המחודש."
הייתי חייבת לתמוך בה, "את צודקת, גם לך רות לא היה קל... אני זוכרת בוודאות כיצד הורייך התערבו בכל הלך מחשבה ובכל רגש שעלה אצלך. בהתערבות הזאת גזלו ממך כל שביב של מחשבה עצמאית ואולי גם טרפדו כל ניסיון להצליח."
רות פרצה בצחוק, "את יודעת, לוסי, היום ברור לי מעל לכל ספק כי גם הוריי וגם הורייך חשבו באופן דומה, הרעיון היה זהה, אותם האיסורים רק כל אחד הביע את עצמו בצורה שונה, באותה תקופה כל המבוגרים האמינו שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים מאחורי דלתות סגורות והוציאו את הזרים מהתמונה."
רות המשיכה וחיוך קל ריצד בזווית פיה, "לוסי, האם את זוכרת את השעות הרבות שבהן ביליתי אצלכם בבית? מחשבה חדשה עלתה בראשה "האם ייתכן שמה שהציל אותנו ואת הנעורים שלנו זה היחד שלנו, כאשר כל אחת מאתנו מצאה מפלט בביתה של רעותה וכך הצליחה להתרחק מהאווירה העכורה שבביתה שלה? כן, כנראה רוב שנות התבגרותנו העיבו עלינו מצבי הרוח של האנשים המבוגרים שסביבנו, התנהגותם נעה מקצה לקצה, לכן התאמצנו כל יום מחדש להדוף ביקורת ולמצוא תמיכה ועזרה הדדית".
היא סיכמה את הנושא "כיום כל ההחלטות שלך הן על סמך מציאות שהייתה לא פשוטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -92-93-94-95-96-97- סופרת
היא סיכמה את הנושא "כיום כל ההחלטות שלך הן על סמך מציאות שהייתה לא פשוטה ואולי אף מאוד מורכבת, האם הזיכרון שלי יכול לספק לך תשובות והבנה?"
שקעתי בהרהורים, תמיד בשיחה עם רות התבררו לי דברים חדשים ותמיד עלה דבר מה נוסף ובתום דבריה הבנתי מעט יותר. הבנתי,כי מעולם לא חוויתי אכילה שפויה ומאוזנת, ארוחות מסודרות ובריאות, מאוד ייתכן שהיא הגזימה בהשפעתם של הוריי על הרגליי, בייחוד שהיו שנים שממש לא הקשבתי לדברים שניסו לומר לי, אך כנראה בכל זאת המילים חדרו אלי.
היא התרככה ובלמה מעט את התוכחה "גם בעבורי זו בעיה לאכול בלילה באירועים חברתיים, כי הרי לעולם הדבר לא נגמר בטעימה בגלל הכמויות. לא פעם גם אני שוכבת במיטה ערה, בניסיון למצוא דרך להתגבר על כאבי הבטן כדי שאוכל להמשיך לישון."
הרגשתי מעט סיפוק כי מאוד ייתכן שהצלחתי להסביר את עצמי במעט.
"כן, את צודקת," הערתי בעצב, "קראתי לא מזמן ,כי ההיאחזות באוכל היא קצה קרחון של בעיה חמורה מאוד, וכנראה סופו של כל אדם שסובל מעודף משקל להודות בכך. במובן מסוים עדיין לא הפנמתי את כל הזיכרונות מהילדות ולא הפקתי את כל הלקחים ולכן יש לי קושי לעבור מילדות לבגרות. הנה הביטחון שלי בעצמי מתנדנד ולפעמים הקרקע נשמטת מתחת לרגליי ואיני יודעת היכן זה ייעצר."
רות הביטה בשעון, היא חיכתה לשרי והתחילה לאבד את סבלנותה "אני לא מסכימה עם ההצהרה הזאת, הרי הרומן שלך עם שוריק זו צלילה עמוקה לתוך מצב של אישה בוגרת, ולעומת זה הכמיהה לאוכל זו תכונה שונה לגמרי ולא מעידה על ילדותיות, היא מאוד מורכבת, שקופה ועמומה בו זמנית."
חייכתי, רות הזכירה את שמו של שוריק ונראה שהפך בעיניה לבן ברית, "את צודקת, לכולם קשה להשתחרר מהרגל כלשהו. הנה באירוע החברתי האחרון התרחש משהו מאוד טוב בצורה הבסיסית ביותר, כי בסופו של יום החג הייתה בי כמיהה עצומה ללא גבול והתגברתי עליה, קיבלתי על עצמי את האחריות."
רות נכנסה לדבריי ופסקה "מעולם לא הכרתי אישה יותר אחראית ממך."
"כן, הצליח לי, אך אין לי את היכולת אף לדמיין איך נראית תקופה ארוכה מאוזנת בלי שהתשוקה תתקוף אותי בשעה כלשהי, לועו של הכריש ער גם בלילה."
הזיכרון שטף אותי, לגמתי מהמים הקרים. נראה לי כי מיצינו את הנושא לאותו יום, אפילו שחשתי צורף לחשוף עוד רגשות שהודחקו שנים והכבידו עלי.
נזכרתי במשפט של הדוכסית לוסיאנה:
כשלא מפחדים מהפחד ומלהיות פגיעה נחשפות היכולות הנסתרות ביותר.
ראינו את שרי מתקרבת, אכן השיחה התארכה החום נעשה בלתי נסבל לכן החלטנו להיכנס פנימה, התיישבנו והזמנו לנו אוכל. המלצרית רשמה את ההזמנה, סלט בולגרי בעבורי, שרי הזמינה טוסט צרפתי ורות קפה עם עוגת גבינה מושבחת. המלצרית רשמה גם את השתייה ועזבה.
נוכחותה של שרי שינתה את האווירה מיד, היא פנתה אלי ושאלה "נהנית ביום עצמאות?"
ולא חיכתה לתשובה ופתחה בשטף הדיבור האופייני לה כל כך.
הערתי, "הרי בילינו יחד, כמובן שנהנינו, לא?"
שרי חייכה חיוך מתוק וייצוגי ואמרה "הרכילות האחרונה שאני מתה לספר לכן תהפוך אתכן הראשונות לדעת, בשלב מאוחר יותר כולם ידעו. רצף אירועים בלתי נמנע הוביל למצב שבו הזוגיות שלי מתפרקת."
הבטתי ברות, היא השיבה לי במבט המום.
"סיפור שקשה להאמין שהוא אמיתי, מעולם לא האמנתי שאני אהיה במצב שאוכל לומר כי איבדתי את בעלי. יגאל מיצה את הזוגיות, מובן שלכן אין מושג בדברים האלה, אך אני נכנסתי לסטטיסטיקה."
השתררה שתיקה מעיקה, אף אחת מאתנו לא העזה לענות או להוביל את הנושא למקום אחר הרגשה עמומה השתלטה עלי, משהו לא הסתדר לי...
שרי המשיכה "אני רוצה להבהיר כמה דברים לפני שאתן ממהרות לרחם עלי. ראיתי שפע של סימנים שהובילו אותי למחשבה שהוא מתעתד לצאת מהזוגיות הקיימת, אפילו שתקופה לא מבוטלת הוא הכחיש ואולי אפילו גרם לי תענוג והתרגשות במכוון, אך זו כנראה הייתה דרכו לרכך את התמונה לפני שהוא העמיד את גורלי בצומת דרכים."
רות לגמה מהקפה ואמרה "אינני מבינה מה קרה, הייתה לכם זוגיות יציבה, נודעת בעוצמתה, לפחות לי היא נתנה המון תקווה בתא המשפחתי."
"כן!" ענתה שרי והפגינה ביטחון שלא במקומו, "הגענו למסקנה, החופש לחיות חיים מלאים כמו שראינו לנכון אבד לנו."
רות התעקשה שלא כהרגלה, "שרי, אני דואגת לך, ממה שמחכה לך בתהליך הפרידה, כאשר תתעשתי ותתרוקני מהציפיות המנופצות, מרגשי הכעס, ותתמלאי בריקנות עמוקה."
הבטתי בשרי בבהלה ואמרתי "גם אני חוששת לך, את חייבת לעצור ולקבל עזרה, להיפרד זה קושי לא מבוטל, את זקוקה לעצה כדי לא לעשות טעויות בלתי הפיכות."
שרי הסתכלה בי, כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה ואמרה "אולי את צודקת, אך אני באמת מאמינה שמה שמונח על כף המאזניים זו הערכה עצמית, ולשמחתי אני בקשר טוב עם עצמי, בייחוד מרגע שיגאל עזב. הכתבתי לחיים סדר עדיפות שונה. מצאתי בתוכי את הרצון לעשות מה שצריך, ולא להיצמד למוכר ולידוע. איך אפשר להתנבא מה יעשה אותי מאושרת? שמעתי מפי יגאל על הקשר שלו, לא מיד קלטתי את עומק הקרבה, והרי הכי קשה זה לחוש נטישה, ובכל זאת לפי הנאמר היה קשה שלא להבחין שהוא מאושר כמו שמעולם לא היה אתי. לוסי ורות, כן, יש לכן פה מי שהיא שמבינה מה זה לתמוך בשינוי של האחר..."
שרי המשיכה ואני הקשבתי בעניין רב, היא דיברה יותר מדי, בלי הקשרים בין הדברים התאמצה מאוד לתת הסברים, לא הייתה כל מבוכה בקולה... מכיוון שראיתי אותם כזוג במסיבה האחרונה, לא ממש האמנתי לשלווה שלה.
רות קלטה את ספקותיי והוסיפה "החיים מנווטים אותנו לכיוונים שונים, ואיך שלא תסתכלי על זה הסיכויים להתגבר על פירוק הזוגיות אף פעם לא יהיו שווים, אלא אם כן תקבלי שליטה מוחלטת על השינוי המתבקש."
לרגע עברה לידינו המלצרית ושאלה אם הכול בסדר ובכך פיזרה במעט את האווירה הכבדה שהשתררה באווירה.
בלילה שיתפתי את דורון בכל העניין והוא ציין בחוכמה רבה "יש לך רגשות מעורבים, לעולם תצפי מעצמך להבין את המניעים שלה, במקרה זה השקפותיה מאוד זרות לך, לכן אינך מסוגלת להבין מה הם המסרים הכפולים שהיא שדרה."
"כל שינויי מציף רגשות וחששות, אך בסופו של דבר מי לא מעריץ תכונה כמו אומץ ומי לא חש קנאה לנוכח אומץ כזה? יותר מכל דבר אחר אדם זקוק לביטחון שחלומותיו לא נפגעו ולא ייפגעו."
דורון שתק רגע ואז ענה "בואי נחזור אלייך, יש לך את כל משנדרש כדי לנצח, את מסוגלת להמציא את עצמך בלהט ועוצמה מחודשים גם לאחר ייאוש וחוסר אונים שתוקפים בעקבות חרטה ורגשות אשם. שמרי על עצמך, הניחי לשרי היא לא בליגה שלך."
אכן הייתי מודעת שבחיים יש הפתעות מקובלות, אך ביטחון מופרז והחלטות לא שקולות הם מן השטן, לכן השיחה עם שרי נראתה לי הזויה.
המפגש עם שרי הביא אותי לצומת דרכים.
בהחלט לא שמחתי להיתקל בה, היו לי כלפיה רגשות מעורבים, לכן בתום שבוע עמוס ומתסכל לא פחות מקודמו הוצפתי בבלבול שהניב שיחת טלפון מעמיקה ביני ובין שוריק. זו הייתה אחת מאותן השיחות שלו היה לי רשם קול הייתי מקליטה ושולחת לרדיו כדי לקבל ייעוץ ועזרה.
שאלתי אותו "ממה נובע כוח המשיכה בין בני אדם?"
לא חיכיתי לתשובה, עניתי לעצמי "חנופה מחמאות וקבלה ללא תנאי, כמו כן הרבה תשומת לב אישית ובלעדית."
שוריק לא ענה מיד, אך אז הוא התעשת והסביר "אני הוא האדם בחייך המאפשר לך לקבל את עצמך ללא כל ביקורת. קסמי נעוץ בכך שלמרות היותי גבר זר, אני מביט בך בקרבה. נכון, לא תמיד אני יכול להשפיע עלייך ולגרום לך להפסיק להתלונן, אך מעולם לא אפסיק להדגיש כי בעיניי אין אישה יותר נשית, חושנית ומרגשת ממך. ואני שואל אותך, אם כן, כיצד יחסים כאלה יכולים להיחשב ככישלון או למה עלייך לוותר עליהם?"
"יש תשובה לכך," עניתי לו ללא היסוס, "למרות העוצמה וההתלהבות אתה גורע ממני ביטחון בסיסי בחיים פשוטים, השגרה שלי שזורה בהמון כאב, פחדים, חרדות וגעגועים. אני חיה חיים כפולים, מרגישה בריקנות שהתשוקה מנסה למלא, החיים שלי בבית ובעבודה נהפכו קשים עד מאוד וההשלכות לא נעימות. מדי יום ביומו נבחנת אצלי ההערכה העצמית, אני רואה את עצמי דרך רגשות שאותם אני חשה מתחת לפני השטח. אמנם היחסים שלנו דומים לסיפור של ספינה מדהימה, מפוארת וגדולה ששטה בים הפתוח, אבל בלי משים הרוח הטבעית מכוונת אותה לכיוון השרטון לאט וללא שליטה."
שוריק שהיה הגבר הסבלני ביותר שהכרתי, הקשיב ואז אמר "אני לא מתעלם מכל אשר אמרת ומרגיש מתוך מילים עד כמה את נסערת, יחסים בין בני אדם, ובעיקר בין גבר לאישה, אף פעם לא היו ולא יהיו פשוטים. מעולם לא ציינתי לפנייך, אך מערכת היחסים שלי עם אשתי המנוחה הראתה בוודאות שהיציבות ושיתוף הפעולה בזוגיות שלנו נבעו מכך שאני בלמתי את חוסר האיזון, את העליות והירידות, ניהלתי מאבק מתמיד בין מוחי ללבי, בין החובה להנאה. שנים בתוך נישואיי התכחשתי לאותה אמת שזיווג זה נדנדה לשניים, עולה יורד, למרות היותו נטוע באדמה. היום ברור לי שרק שני אנשים חזקים ובטוחים בעצמם יכולים לחיות בהרמוניה, אך אשתי לא האמינה לא בעצמה ולא בכוחה, ובכל מצב בעייתי או אי־הבנה התקפלה ונסוגה או בכתה ונעלבה, ואני למדתי לוותר על רצונותיי כנגד חולשתה.
"אהובתי, אומר רק זאת, כי כאשר אני נמצא אתך כוחי וחולשתי משתלבים בכוחך וחולשתך. אך לעולם לא אעמוד בדרכך, ואשמח אם תיעני לבקשתי ותבואי לבקרני לשעה קלה לפני נסיעתי לכנס במילאנו, תחשבי על כך, את לא חייבת להחליט עכשיו, אני אחכה לך."
נשמתי עמוק לשמע הווידוי הלא צפוי. לא יכולתי לראות את הדמעה הקטנה בזווית עיניו אך מההכרות אתו הרגשתי בה. המחווה שלו, אשר הובע במילים, היה נטול כל אנוכיות ונאמר בכנות צורבת.
הוא הוסיף "תראי כמה קשה היה לנו למצוא זה את זה בתוך ההמון המתלבט."
"כן," עניתי "אכן קשה לאנשים למצוא נשמה דומה."
הוא המשיך בלחישה מהססת, "לעולם לא ציפיתי כי אצטרך להיאבק מחוץ לכותלי בית משפט, אך למענך אאבק ללא ליאות אם אצטרך."
באתי במבוכה לשמע דבריו, ידעתי עד כמה הוא טוב בשטח המקצועי, אך גם שמחתי שבדיון הזה עמד בצד שלי. שוריק יקירי, אמרתי בהיסוס "עולם האהבה מחוץ לנישואין הוא תובעני לא פחות מכל עולם אחר, והמאמץ דורש ממני פתיחה של קווי מחשבה חדשים, דבר שמאוד מקשה עם העניין של האוכל."
"כן, אני מודע לכך יותר ויותר," הסכים אתי שוריק.
"אני שומע ממך איזה סבל את עוברת אחרי פגישה בינינו, ולו הקצרה ביותר, ולכן אני מבין את הרצון שמתעורר בך לעשות הפוגה ובייחוד אחרי שיחתך האחרונה עם רות. לא אציק לך," הוא המשיך את דבריו החמים, "אני מבטיח שאהיה אתך בכל שלב ובכל החלטה, גם אם כרגע אני מרגיש באיום על חיי."
בזמן שהקשבתי לקולו הרך עצמתי את עיניי ודמיינתי את חיי ללא נוכחותו, הופתעתי מהבור שנפער בתוכי, בור שחור שכולו ריקנות. אך את הדברים שאמר לאחר מכן היה לי עוד יותר קשה להכיל, לא עמדתי בהם. שמעתי אותו אומר בלחש נעים, "יחסים כמו שלנו יוצרים התלהבות, אך גם הרבה מבוכה. הם מתדפקים על דלתנו במלוא כוחם, אך לא הם הבעיה, ואף על פי שאני מסכים עם חששותייך שזו לא תקופה קלה בשבילך, בכל זאת לא המעשים שלנו עומדים למשפט, אלא ההרגשה המוכרת המפעמת במלוא כוחה והיא הפחד להיות מאושרים כי בעבור האושר משלמים."
שוריק הוא משפטן, כבר אמרתי את זה.
לפני שאמרנו שלום ונפרדנו, הביא שוריק את הציטט האהוב עלי מתוך דברי יוהאן ללוסיאנה אהובתו:
[בפונט אחר]אין בעולם דבר שאי אפשר לשנות זולת המוות עצמו, בעיניים עצומות הביטי לשמים ורק בדרך זו תכלי לראות בברור את הקרן שחצתה את הסכנה[עד כאן פונט אחר]
חשבתי רבות על אותה שיחת טלפון ומחשבה שקיננה בי, הוא הבטיח לי כבר בהתחלה לא לעמוד בדרכי לעולם, וזה הדבר הגדול שתמיד יעשה למעני.
מדורות של ל"ג בעומר התלהטו בחוץ. דומה כי האש ניסתה לכלות גם אותי, וכנראה לא עמדתי בכך בגבורה גדולה. תחושה של חמימות עברה בי כאשר שילמתי לנהג המונית והשארתי לו טיפ, הרגשתי נדיבה יותר מהרגיל או אולי פשוט לא הייתי מרוכזת. הערצתי את שוריק והרעיון לחיות את חיי בלעדיו הקשה עלי מאוד, אך מיום ליום נעשתה הפרידה ממנו לצורך הכרחי בעבורי וראיתי בכך הזדמנות נהדרת לתרגל כישורים של אישה חופשייה מכבלים של עצמה. את המרחק הקצר לביתו פסעתי שקועה במחשבות מטרידות, כיצד מתרגלים פרידה וחוזרים הביתה?
הצטערתי שלא נגסתי בקוביות שוקולד בטעם משמש בהיותי במונית, לא היה לי נעים מהנהג וחוץ מזה להתנשק בטעם?!
כאשר נפגשנו וראיתי אותו מקרוב השתוממתי, עיניו של שוריק נראו זועמות קמעה, אולי בעקבות השיחה האחרונה, אולי כי חצינו את אותם הרגעים המכריעים ביחסנו וכל החלטה שנחליט בינינו עלולה לחולל שינוי אדיר לשאר החלומות.
אחרי ברכת שלום מעט מסויגת אמרתי את אשר על לבי, כי לאחרונה נעניתי בין לבין ולא ממש הרגשתי ביטחון בעמדות שלי. שאלתי אותו ברוך "האם אתה יכול להבין אותי?"
שוריק התיישב סמוך אלי, במרחק נגיעה, הוא נשמר לא לפלוש למרחב האישי שלי, כך התנהגנו ברגעי מתח. הוא אמר בעדינות "חשוב ועדיף שתשמעי אותי עד הסוף, יש לי סיבה להאמין בנו, אעשה כל מה שיידרש, אך קשה לי להפסיק לחשוב על הפגישות שלנו. אני לא מנסה לשכנע אותך לעשות מה שאת לא רוצה לעשות ממילא כאשר את מביעה את טענתך ברגעים מסוימים, אך מה עם ידידותינו, האין היא מיוחדת? נראה לי שנוכל לצפות לעתיד טוב יותר אם נאמץ לעצמנו חלומות חדשים. האם לא כך הוא הדבר ברגעי משבר?"
שוריק העורך דין יודע לשכנע בצורה היפה ביותר והמבלבלת ביותר, וכשאמר כי אל לי לדאוג, כי נסיכות לעולם לא דואגות, התרככתי.
ידינו נמשכו זה לזה והמילים הופכו למבטים אינטימיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -98-99-100-101 סופרת
ארוחת הערב שלנו התחממה בתנור זה היה מאפה חצילים עם גבינה קשה ומלוחה, הריח הטוב נספג באוויר,זו הייתה דרכו של שוריק להבליט את התחושה כי שוב ומחדש טיפסנו לתוך חיינו במעלה הדרך העולה, ושוב בזרועות משולבות. יותר מאוחר, בתום הארוחה המדהימה, התמתחתי וחשתי נינוחות בכל חלקי גופי, הנחתי בזהירות רבה את כוס היין על השולחן, וחיכיתי ששוריק יסיים להכין את הג'קוזי.
חשבתי לעצמי כי הכול התאים מאוד למה שחשבתי מהתחלה, כי אין בעולם הזה דבר שיכול לעצור בעדי ואין דבר שיחזיר אותי לגבולות שפויים. כמו מבעד למסך שמעתי את שוריק והבחנתי בקריצה בעיניו, "סביבך יש תמיד מסתורין קסום, אפילו במקלחת כשאנחנו עירומים ומתיזים מים זה על זה."
שוריק ידע כיצד לסחרר את ראשי... אף על פי שדימיתי את עצמי לאישה אחראית והתייחסתי לחובותיי ברצינות רבה, הנה במערכת היחסים אתו התנהגותי העידה עליי שלא עשיתי מאומה כדי לשנות את הכיוון, לא התייחסתי לטיב ההתרחשויות וכרכתי את הסכנה סביבי, ממש לא נקפתי אצבע. גם באותו רגע החלטתי להיכנס למקלחת להתיז סילוני מים לכל כיוון, אש המדורות עדיין להטה.
בין לבנון לישראל גובש הסכם שלום, צה"ל נסוג עד ארבעים וחמישה ק"מ מן הגבול. חדשות מסוג זה כן אהבתי לשמוע, אך נהג המונית שהחזיר אותי הביתה לא נראה לי מרוצה, "צריך להיכנס בהם, אסור לוותר, זו ארץ אוכלת את יושביה," והוא פנה אלי וציין בלהט, "עוד יחזרו לשם כל החיילים שלנו, שום דבר לא נגמר, תהיה לבנון שנייה, אני אומר לך."
שילמתי מהר ובצעד כבד עליתי במדרגות. שאלתי את עצמי שוב ושוב למה נהגי מוניות מדברים כל כך הרבה פוליטיקה, בייחוד נוטים לפרוש את דעותיהם לפני נשים. בדרכי למעלה החלטתי להיכנס לעליזה, לא יצא לנו לדבר הרבה בעת האחרונה. פעמון הדלת צלצל אך איש לא ענה, אולי בגלל המוזיקה שרעמה שם בקולי קולות, עליתי הביתה בהרגשה מוזרה.
"משהו מטריד אותך"? זו הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את עליזה כשנפגשנו שבוע לאחר מכן.
"זו אני ראיתי את האור," התנצלתי כאשר היא פתחה לי את הדלת.
עליזה הביטה בי ואמרה "כן העתיד שלי נקלע לסכנה ואני בעצמי תוהה איך ולמה"?
נדהמתי האם זו רק בחירה מעניינת של מילים או?.. הרגשתי שלא היה לי מספיק מידע על מה מדובר ולא הייתה לי כל נקודת אחיזה. עליזה הפסיקה את שטף דיבורה והביטה בי במבט אבוד, "הרי אני יודעת בסתר לבי כי אתמודד עם כל מה שיבוא במוקדם או במאוחר, אך כרגע אין לי את המילים המוכרות כדי לטשטש את רגשותיי, אני מרגישה מבוכה ופחד גדול.
הנחתי את ידי על כתפה הצרה ואמרתי לה "'תמיד אתמוך בך בשעתך הקשה הבטחתי, זוכרת? אני מקווה שבזה אין לך כל ספק."
ללא כל עיכוב נוסף שמעתי מפיה את אחד מאותם הסיפורים, המדהימים כשלעצמם, שקרו דווקא לה.
"'אדם התינוק שלי השתחרר סוף כל סוף מבית חולים. שהיתי אתו שם כל השבוע האחרון יום־יום."
"מה קרה?" שאלתי המומה ומודאגת.
"הלם קרב, ככה הם קוראים לזה, ואני אומרת בפשטות, שראה בעיניו הצעירות את מלאך המוות," וכך ללא כל הפסקת נשימה היא גוללה את סיפורה בשטף. היא סיפרה שמאז האירוע ועד עכשיו היא מנסה בכל דרך להסיח את דעתו מהזוועות שראה. מאז ומתמיד עליזה הייתה מאוד יסודית בכל מעשה ומעשה שלה ועכשיו, כאשר היה צורך בכך, היא גייסה את עצמה ומצאה בתוכה הרבה כוחות נפש כדי לעשות בעבור בנה את מה שהוא לא היה יכול לעשות בשביל עצמו.
נשארתי המומה, המשכתי להקשיב כלא מאמינה.
"הכול בא אליו בחטף, חבריו לא הספיקו להתריע, אך בעודם מסתתרים, הוא הוציא את ראשו, כנראה לא עיכל את המצב ולכן לא פחד, ואז הוא הבחין בחיילים חמושים עם רצח בעיניים. הכול אירע פתאום, רגע אחד הוא וחבריו שלטו במצב... ובמשנהו...בום."
התיישבתי ולקחתי לעצמי כוס מים, עליזה המשיכה ואמרה בידענות, "את תמיד אמרת לי כי שיחה כנה מעומק הלב מקרבת בין אנשים, לא? אז אני ניסיתי לדובב אותו, אך הוא דיבר על הכול חוץ ממה שעבר עליו, אדם בני התינוק כבה."
הבטתי בפניה של עליזה ולא האמנתי למה שראיתי. לפני ניצבה אישה שונה, כאילו התעוררה מתרדמת עמוקה, חייה באמת השתנו והנטישה הזוגית בן רגע איבדה מחשיבותה. התהפכו החיים וכל הסיטואציה הפכה למערכה אחרת, השחקנים נשארו אותם שחקנים.
היא המשיכה בקול עניני "יש את זלהמן שמשפר לי מאוד את ההרגשה," ואז היא הדגישה, "אני בוטחת בו והוא נעשה לחלק מחיי, ובימים אלה, הקשים כל כך, הוא הסיכוי שלי לחזור ולהתעורר, אם בכלל. ועוד דבר מאוד חשוב, דווקא בשעת צרה כמו זו בעלי 'ירד לי מהעיניים'. קשה לי שלא לכעוס על עזיבתו של אליהו, ואת החלל שהוא השאיר לי ולילדיו אי אפשר למלא, נכון, המצב עם אדם מאוד מלחיץ אותי, אך זלהמן מושיט יד ומשפיע לטובה על מצב הרוח שלי."
המומה הקשבתי לדברים שהלכו והפתיעו אותי עוד יותר, נכון, סיכמתי לעצמי, היא נראתה מותשת, אך באופן אחר ומאוד תמוה היא התמלאה בחיוניות, קיבלה מחדש תפקיד ובכך הצליחה לרכך את הדי הבומים ששמע בנה וגם את הדי הפיצוץ שאליהו בעלה יצר. קולות הרעם החיצוני חדלו ללוות אותה, והיה לי ברור לחלוטין שמהבית שלה נשמעו קולות אחרים לגמרי.
"כיצד ולמה הגענו למצב הזה?" אמרה ופרצה בבכי. "הרופא אמר לי, הבן שלך בר מזל, מה הוא היה עושה בלעדייך?"
כן, הרופא צדק, היא הסכימה אתו שאחרי שמצב רוחו של בנה הפך מוזר, מרוחק ואובד עצות פשוט קשה לתיאור, רק היא הצליחה לגרום לו לחייך מעט, וכך חזר המבט המוכר לעיניו, ולו לרגע קט.
"בשביל מצב כמו של החייל שלי נולדו האמהות, לא כך הוא?" השיבה לרופא המכובד.
כן, סיכמתי לעצמי בעודה מדברת, ראיתי מול העיניים שלי ממש כיצד נבנתה פרספקטיבה חדשה, מבט אחר על אותם האובדנים. לגמתי עוד לגימה קטנה של מים ופנטזתי על כוס קוקה קולה קרה עם פלח לימון, עליזה הכינה לנו קפה והמשיכה, ואני החרשתי ולא האמנתי למשמע אוזניי, "אני צריכה לחזור לעצמי ולשקם את חיי ואסור לי להרים ידיים ולהיכנע, רק כך אציל את בני, זאת המסקנה שאליה הגעתי כאשר הבטתי בו שוכב שם במחלקה בבית חולים. רק אז הבנתי שבכל אדם, גם צעיר מאוד, יכול להיווצר חור שחור ולא ייוותר לו דבר כי הפחד והחרדה השתלטו עליו. הידיעה הזאת פתחה אצלי רגשי אשמה, תסכול וגם חוסר אונים, אולי לא אוכל לעשות שום דבר בנדון, חשבתי." היא הביטה בי במבט של אישה אחרת, "לפי הבעת פנייך, לוסי שלי, את ודאי שואלת את עצמך, למה אני מעלה את כל זה עכשיו? אז התשובה היא כי באותו היום שבו הסתכלתי עליו והבנתי שאם הוא יצטרך להתמודד עם הפחדים שלו, אני אתמודד עם שלי גם אם אצטרך לכופף את ידיי. עזיבתו של אליהו הייתה רגע מאוד הרסני בשבילי ולא הייתי מוכנה לכך. ויותר מזה אומר לך אני לא מעמידה פנים שהנטישה לא הרסה אותי, או הייתה קלה בשבילי, אך מהר מאוד התברר לי שהנושא האמיתי אינו אני או אליהו במקרה שלנו התברר שזה אדם, בני. המרחק מאליהו חשף את חוסני אף על פי שהרבה שנים הייתי תלויה באחרים ומעולם לא רציתי להיות עצמאית, גיליתי להפתעתי כי היציאה מתוך הבעיות תלויה רק בי ובכוחי. מצבו של החייל שלי נתן לי הזדמנות מצוינת להפגין את כישוריי."
הבטתי סביבי, הבית היה נקי ומצוחצח, אך לא כמו פעם ועליזה נראתה אסופה, הדיבור שלה השתנה כאילו התאימה את השפה לעצמה החדשה – לאישה הלוחמת.
מאין השינוי? תהיתי וברכתי עליו.
עליזה יצאה לרגע מהמטבח וכאשר חזרה אמרה בעדינות, "אדם הלך לישון."
ברקע שמעתי מוזיקה שקטה מתנגנת מתוך חדרה של הבת. כן, השכנים שלי התבגרו. עליזה הגבירה את הווליום ברדיו כאשר הקריין ברשת א' הודיע שעכשיו תתחיל מוזיקה שקטה לתוך הלילה.
"כל עוד הדברים לא לגמרי בטוחים כדאי שלא נדבר על זה."
זה היה נוסח שיחת הטלפון שקיבלתי מנעמה בשעה עשר בלילה, לטעמי זה היה מאוד מאוחר, במקרה הרמתי, אף שכבר הכנתי לעצמי טוסט ועיתון לפני השנה.
הייתי סקרנית ולכן שאלתי מיד "מה קרה?"
נעמה התגעגעה אלי ורצתה לשתף אותי בחדשות מרעישות וכך גילתה לפני את אותם הדברים שזה עתה סיפרה גם לרוחמה, "התקשרתי אליה מיד אחרי ארוחת הערב, אצלך היה תפוס..." אך היא החליטה לא לוותר, זה היה ההסבר שלה לשעה המאוחרת..
"אז מה הבשורה הגדולה?" שאלתי.
"אז עכשיו כולם ידעו, אין דואר יותר מהיר מחברתנו רוחמה."
"כן," הסכמתי אתה.
"אז ככה: הנושא המדובר לוהט וחם ובוודאי יגרום למהפך רציני בחבר'ה... לחניתה יש רומן עם גבר עשיר ובעל מעמד – עם הבוס הגדול שלה, רומן המקשה מאוד על המאמץ להציל את מה שנותר מהנישואין שלה, אף על פי שכבר מזמן היה ברור לכולם שהנישואין של חניתה ונוח נגמרו באופן הרשמי ביותר ועכשיו גם מקום העבודה שלה הפך... עבודה ותענוג...."
שתקנו קמעה ואז נעמה המשיכה, "אני לא חושבת שיש עוד משהו שאנו יכולות לעשות, לא. אך רציתי לעדכן אותך כי אינך מגיעה אלנו יותר, ולא ראוי שתשמעי את זה באקראי."
וכאן היא הוסיפה ותמיהה נשמעה בקולה, "חניתה מתכננת לבוא אתו למסיבה הקרובה אצל רוחמה ונחמיה הצדקנים. חניתה חברתנו הגדירה את עצמה אישה עם אישיות שלא מוותרת בקלות ותמיד עוזבת מצבים שאי אפשר לפתור אותם, או כאשר הדרך נחסמת, גם אם צפוי שיהיו לכך השלכות חמורות ולא נוחות ככול שיהיו".
הערתי, "לא פעם היא עוררה בי ובך ואולי גם אצל ברוריה הרגשה שרשת בחירה קפדנית אופפת אותה, אף אם לא במתכוון. היא יצרה תדמית מושלמת של חיה ותן לחיות בזוגיות שהמידע החדש שהבאת עשוי לתת הסבר לכך, אבל אולי גם כמה מהאשליות האחרות שפיזרה סביבה ייסדקו בדרך אולי תיסדק גם החזות החיצונית של זוגות אחרים."
"לדעתי הדבר החמור באמת, זה בעצם המעשה המתריס שלה, כי על ידי כך היא מסכנת את המהות של הנישואין המוסכמת על כולנו," אמרה נעמה.
התיישבתי ביתר נוחות, הרגשתי מבוכה פליאה ומי יודע מה עוד, אך המשכתי להקשיב כי באמת שלא היה לי מה לומר.
"'הוא יימצא חן בעינכם'," כך ציטטה נעמה את דבריה של חניתה, "'יגאל מיוחד, שנון, מנהל גדול בבנק, לובש חליפות ומשחק בבורסה. כל היום בטלפונים, כאשר אני עצובה...' כך היא שפכה את לבה, '...הוא מצחיק אותי, פשוט יש לו כשרון טבעי למצבי חירום והוא מחזיק בבעלותו יאכטה מפארת, אך גם לגרושתו שרי הוא השאיר מספיק.'"
הקשבתי לנעמה ולא האמנתי למשמע אוזניי, המחזר ה"מיוחד" התחיל להתחבב עלי.
אמרנו לילה טוב וסגרתי את השיחה בהרגשה מוזרה. הייתי בהלם ואי נוחות קלה פשטה בגופי. הנה חניתה סיימה ללא היסוס שלוש־עשרה שנה של נישואין והפכה את האהבה החדשה לאפשרות רצינית ביותר, תמיד היא הייתה כה נחושה באשר לדעותיה והבליטה אותן, אך לדברי נעמה הגבר החדש שלה לא דומה לאף אחד שהכרנו. כן הגבר העשיר היה יגאל של שרי אך העדיף את חניתה מהפרברים על פני אשתו, נסתרות הן דרכי האהבה.
סקרנות אחזה בי, איזה מונולוג נשמע משרי עכשיו?...את הטוסט הקר זרקתי לפח, באותו לילה לא אכלתי, נסתרות הן דרכי האל.
בעצה אחת עם דורון החלטתי לנסוע להתאוורר כדי לספוג מעט שקט, שהייתי זקוקה לו נואשות. רציתי לעצור את הכול, לקחתי הפוגה מכול מערכות היחסים שלי, כללתי בכך גם את האוכל כסוג של קשר מכושף.
נכון היו לי התחייבויות של קריירה ילדים ומשפחה, אך איבדתי את יכולת ההידברות עם עצמי, רציתי לתקן את עצמי ולמלא את הריקנות ובמצב רוח כזה הגעתי לעיר הדרומית. חשבתי שאולי הייתי צריכה לעשות משהו באשר לכל מערכות היחסים האלה, למנוע פגיעה נוספת בי או במשפחתי אף אם זאת לא הייתה מעולם הכוונה שלי. בעת האחרונה הרגשתי מחנק, רציתי להבין מה היא האישיות שלי, מה זה אומר להיות לבד כאשר אף אחד לא יימצא לידי.
לאחרונה היו לי כמה הפתעות, כיניתי אותן "ביוגרפיה אנושית",
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד --102-103-104-105-106-107 סופרת
הופתעתי לשמוע ולראות את עליזה, ואף מנעמה לא ציפיתי לרכילות כה עסיסית על חניתה ומנהל בנק שלה שעזב את שרי בשבילה, אך הבעיות שלי עם האוכל עדיין גרמו לי את הסחרחורת הכי גדולה וחששתי שנמלאתי חרדה מעבר לנחוץ.
הקשבתי לקולות החדשים וקלטתי שגם חיי השתנו, התבגרתי, התפכחתי מעט, בייחוד אחרי הפגישה האחרונה עם שוריק. תהיתי האם עלי לחתוך באמת את הכול, הרי הכול יצא משליטתי,ולא רק כמויות האוכל שהערמתי לתוכי, אלא גם שפע הרגשות הלא ברורים שבעבעו בי. לקחתי את האוטובוס של חצות אל העיר אילת, הגעתי לקראת הזריחה ומיד התיישבתי מול הים האדום והנוף המדהים. מסביבי היו אנשים זרים ולכך בדיוק הייתי זקוקה, לחוויית הלבד, למגע עם עצמי, לקרבה לעצמי.
המטרתי על עצמי המון שאלות, פחדתי מהתשובות. מתי בדיוק הפכתי לעבד של תשוקותיי ופיניתי לכמיהה היוקדת מקום כה נרחב בחיי, הפסקתי לעשות את מה שנכון והשארתי מאחור את הדברים שבהם כה האמנתי? האם נרדמתי כאשר החליפו ערוץ? תהיתי מהי התשובה הנכונה? הסיפורים ששמעתי לאחרונה הזכירו לי כי הסחת דעת מהדברים החשובים עשויה להוביל להרס האמון, והדרך תאבד מכוחה הייתי חייבת להודות שמיום ליום הפכתי יותר ויותר מבולבלת ובעדינות היה אפשר לומר שהופר האיזון בין השפע לבין ההרס שהבאתי על עצמי.
שוריק אהב את התשוקה שלי לחיים, אך לא הכיר בהרס שאותה תשוקה הביאה לצלחת שלי, הוא אהב את הדרמתיות ואת ההתלהבות, גם אני הערצתי את התכונות האלה, אך התחלתי להיות פחות בטוחה שזה מה שנחוץ לי, ידעתי בברור שישנם עוד ערוצים לחיים טובים.
תהיתי אם תפילה חזקה דיה ומכוונת במדויק תשפיע על הדברים, תנקה את הטעויות, ולא תאפשר לחזור עליהם או לדרדר אותי להרס נוסף?
את ארוחת הבוקר אכלתי בחוץ מול שונית האלמוגים באווירה של דקלים כאשר המים והשמים נפגשו בתוכי.
"מה תזמיני, בבקשה?" חייכה אלי המלצרית הצעירה.
השבתי לה בחיוך "סלט גדול וכריך טונה, ואחר כך כוס קפה טוב עם הרבה קצף." בעודי נהנית מצליל ההזמנה, שמעתי מהצד קולות שיחה זרים, אך הדברים אשר נאמרו היו בעלי תוכן מוכר,עד כאב.
"בבקשה, עתליה, זו לא דיאטה," ניסיתי לא לנעוץ את עיניי בשכניי לשולחן הסמוך, אך המילים שנאמרו חתכו בי.
"למה את עושה מהומה מהאוכל שלי, עזבי אותי לנפשי, הרי כל הזמנה שאעשה והיא לא כמו שלך תהווה בעיה, לא?"
האישה המשיכה בשלה, "עתליה, את יודעת מה קורה לסוכרת שלך עם אכילה של עוגה כזאת עשירה? ומה יהיה בצהריים, עוד מזון עתיר שומן וקינוחים אין־סופיים? האם לא תפסיקי את הזלילה לעולם?"
האישה שכונתה עתליה הגיבה בקול נמוך, כאילו נבוכה והתביישה מעט "קשה לי לאכול בחברתך, ומאוד ייתכן שזו הייתה טעות להזמין עוגה כל כך גדולה. תירגעי, פשוט חשבתי שבנופש מותר,לא?"
בשארית כוחותיה היא ניסתה לשנות את כיוון השיחה.
חשבתי לעצמי, מעניין האם גם מחלת הסוכרת יודעת שעתליה יצאה לנופש?
אכן התקשיתי מאוד להאזין להערות המטורפות והמוכרות כל כך גם אם היה מרחק ביני לבין השולחן הסמוך, לחלוטין לא התאים לי להיחשף גם בנופש לזעם ולחוסר שליטה בפעולות שאמורות היו להיות פשוטות ורגילות. זמן השקט שלי הופרע ונותרו לי עוד פחות מארבעה ימים להתחרות נגד הרעש הסביבתי כדי למצוא את השקט שבעבורו טרחתי והגעתי לכאן.
בערב ירדתי לחוף. השמים הוארו בכוכבים הבוהקים. התיישבתי בבית קפה ועדיין חשתי בתוכי את המאבק, השתדלתי בכול כוחי להבין מה חשוב ממה כי לא היה לי גם לא מושג קלוש מהו הדבר שיחליף את התשוקה שהשתלטה עלי וניהלה את חיי.
ירדתי דרומה לעיר משגעת כדי להרוויח זמן ולגלות מתי הנוכחות שלי משכבר הימים תופיע מחדש. רק על מנת שלא תהיה טעות, הבנתי היטב כי בשלב ההוא של חיי היה לי כל מה שאי פעם רציתי ועוד, אבל לא היה לי את עצמי.
דרכי הפכה למפותלת ורציתי לחבר את הקצוות.
מצאתי לי מקום בבית הקפה "מקום אחר", הפניתי את מבט עיניי לעבר הרי אדום, החוף התמלא נשים חשופות חזה וגברים מעריצים, צבע החול הפך קטיפתי ורעש הגלים דמה למוזיקה מכושפת. הבטתי ביופי שמסביב, סלעים בגדלים שונים הציצו מתוך רכסי הרים מרהיבים מאין כמותם בייחוד בזמן זריחה אך גם בזמן שקיעה. הזמנתי מרטיני יבש ושלחתי את המלצר לדרכו.
בהמון מובנים שכחתי כיצד להיות אני, אחרי הכול העולם כן טרף אותי, לפתע פרצו הדמעות. תהיתי, מה הן האפשרויות שיכולות לעורר תקווה, אך אפילו בנוף עוצר הנשימה הנשקף מולי היה בי ריחוק, נקלעתי לחוסר אונים והתחלתי להשלים עם המושגים גורל, ייעוד... מחשבות מסוג זה. המקום שאליו הגעתי, הריק, הציג את חיי לראווה ונתן הכשר לחוסר שליטה, וללא שום כוונה הפכתי את הצבעים הזוהרים לצבעים אפורים ודהויים. ירדתי דרומה לחשוב, כי התקשיתי לסמוך על עצמי ולא תמיד עזר לי לשפוך את הלב וללכת אחרי עצה, גם אם היא הייתה טובה ומועילה. תהיתי שוב האם אצליח להתעשת אי פעם או אולי פספסתי את הרגע בכך שהגדלתי את הבעיה והפכתי אותה רצינית עוד יותר, כך או כך העובדות היו שהסתבכתי מאוד.
לא פעם אמרו לי כי קל לדבר עם זרים, זה לא מחייב, אולי דווקא כאן, באילת באמת יהיה אפשר לדבר, חשבתי. וכשיוהאי, הגבר הזר בעל גינונים צרפתיים מאי שם, התיישב לידי ואמר "אפשר להזמין בעבורך מרטיני נוסף?" שיחקתי אותה. אחרי כוסית ואפילו ארוחת ערב דיברתי ללא הפסקה לתוך הלילה, הייתי צריכה אוזן זרה, הייתי צריכה נקודת מבט נוספת, לחדד את חושיי שהחלידו, וכך שפכתי את לבי.
יוהאי הקשיב ובמבטא צרפתי כבד השלים את המחשבות שלי, "זה לא ייאמן, עד כמה הצלחת לא להתייחס ברצינות לעצמך ובכך הסבת לעצמך הרבה מבוכה מיותרת. לפי עניות דעתי רק את עצמך אחראית לטפל באומללות שלך וכל שעה היא זמן טוב להכיר בכך, עלייך למצוא חברים טובים וליצור מודל חדש לקבלת עזרה. כמו שאני רואה את החיים, מאוד לא נכון להיות מכור לכל דבר שהוא ובייחוד לא באופן חד־צדדי, אין בכך עתיד ולכן לא תוכלי לצפות אלא להכחדה."
ברגע ההוא, ממש מול גלי הים והאופק האין־סופי, הבטתי בו בעיניים כלות והתוודיתי, "מאז ומתמיד הייתה בי אשליה שאפשר לחיות את החיים ללא חשבון ולא יהיו לכך כל תוצאות שליליות. נכון, כך חשבתי, הנה רק המחשבה על כך מפליאה אותי עכשיו..."
הוא ענה "אפילו אל תלכי לכיוונים האלה. נסחפת לים על ידי זרם חזק ונפלת לתשוקה מכושפת הדומה למערבולת סבוכה, בכך גרמת לעצמך דכדוך וצער לפחות כך זה נראה לי. על מנת לראות בצורה שונה את אותם הדברים, ממה שראית עד כה, עלייך לרצות בכך מאוד, והדגש הוא על לרצות."
מעודדת מהידידות החדשה עם אדם זר ולא תלוי קבענו פגישה ליום המחרת, התיישבנו לאכול במסעדת דגים מתחת למים. פתחתי את השיחה בזה שהזכרתי ליוהאי את המשפט שבו הוא סיים את שיחתנו בליל אמש עלייך למצוא חברים טובים וליצור מודל חדש לקבלת עזרה.
"כן, יוהאי, צדקת," המשכתי את הרעיון שלו, "עזבתי חברים של שנים, היסטוריה משותפת, כמעט כמו משפחה, נטשתי אנשים במקום להישאר מוקפת בחברים ולא נלחמתי על חברות משכבר הימים. בסופו של דבר הערבים שהתפנו לא הפכו לטובים ושפויים כמו אלה שלהם חיכיתי, הם הפכו לא פחות גרועים . בכלל לא מה שקיוויתי.
"דורון בעלי הזהיר אותי, אך כרגיל לא הקשבתי, והסוף של המהלך אפילו לא נראה באופק."
יוהאי הביט בי ואמר "סוג כזה של מהלך מאוד מוכר לי, גם אני חתכתי קריירה מבטיחה ופניתי לאפיק חלומותיי, אל האמנות, והפסקתי לעשן אחרי שנים שבהן עישנתי שתי חפיסות ליום, הייתי בטוח שבכך תהיה לי הקלה, אך בהתחלה מצאתי ביצה עוד יותר טובענית, ורק יותר מאוחר מצאתי את שביל היציאה."
הקשבתי לו ולא האמנתי שהגבר השפוי והנאה אשר ישב מולי היה מכור לעבודה מכופתרת ולניקוטין בצורה כה הרסנית, התעודדתי והמשכתי, "לאחרונה חששותיי גברו, האוכל נהפך חבר הכי קרוב, מעולם לא תיארתי לעצמי שארחיק לכת כל כך. המטבח שלי נהפך למלכודת וממנו אין לי לאן לחמוק."
"מה זה הוכיח לך?" שאל יוהאי ומיד ענה "רק הראה לך בברור שהבעיה זה לא התחייבויות חברתיות."
התעטפתי ברגש עצבות, "לא כך חשבתי. כאשר סירבתי לאירועים חברתיים הייתה לי כוונה טובה וחשבתי שבכך אבנה הזדמנות לחיים בריאים."
יוהאי לגם מהסודה ואמר, חיוך חמוד מרצד בזווית פיו, "אז עכשיו אין לך חברים ולכן את לא יכולה להעמיד פנים שהבעיה היא באירוח לילה, יום או בכלל, סתם השמצת אותם. ומה בקשר לדורון האם לא חסרים לו חיי חברה?"
הבטתי בו, התביישתי, אך עניתי "זאת לא הייתה כוונתי, באמת אהבתי אירועים, אך האמנתי שלחתוך בהם זה מה שנחוץ לי, ואשר לדורון, טבעי היה לו לא לומר אף מילה, אף על פי שמעולם הוא לא הסכים עם הניתוק מחיי חברה, קל היה לראות את החסר הזה בחייו. כן אפשר לומר שכל האשמה הייתה עלי, ואין לי כל מושג מה אעשה עם ההתנהגות שלי."
יוהאי אחז בידי ואמר "מובן לך שזה לא חייב להיות ככה?"
"כן." השבתי. "אך הכול הפך למביך ומבלבל, המסיבות נהפכו גרועות כל כך, לעתים היה לי קשה לקום להתלבש ולצאת, לא ארגנו משחקים ושכחנו לרקוד, כמות הכיבוד גדלה מעל לסביר וכמובן היה הרבה אלכוהול."
"ו... מה קרה?" משך אותי יוהאי בלשוני כדי לעודד אותי להתוודות בכנות.
"לא עמדתי בכל זה, ההתמכרות שלי לא נעצרה והחברות ארוכת השנים קיבלה מקום אחר לחלוטין. מצאתי את עצמי נלחמת בהם ובעצמי בעת ובעונה אחת, וכך מצאנו את עצמנו משני עברי השולחן."
"אני מבין,"חיזק אותי יוהאי "לא הצלחת לשכנע אותם בשינויים הנחוצים לך."
"אך גם לא שכנעתי את עצמי..."
הדמעות הגיעו, נתתי להן לרדת ולצאת מתוכי, המשכתי, "לא העליתי על דעתי עד כמה הכול יהיה קשה. אחרי שעזבתי אותם המשכתי לגרום לעצמי נזק גופני חמור לא פחות, כך בכל יום שישי, וגם אחרי חצות. איבדתי את היכולת להתנגד ללחם, לחם עם נקניק או בלעדיו. איבדתי את הביטחון בכוח הרצון שלי, ואולי חבל שעזבתי, כי הפשטידות שהוגשו במסיבות היו על טהרת הירקות, ואת העוגות הרי בכלל לא אכלתי."
הדמעות התחלפו בחיוך קל, "אתה רואה יוהאי, הכול עניין של תפריט."
יוהאי התיישר בכיסא ואמר דבר שמאוד הפתיע אותי, אך במידה מסוימת הרגיע גם, "את נשמה יפה, וכנראה שלעולם כבר לא תחזרי להיות אחת מתוך ההמון. נכון, נטשת אותם ואף שמצבך לא השתפר בסופי שבוע ולא השתנה לטובה, את השתנית. את לא אותו האדם שהיית, ולמרות חוסר ביטחונך, המצב הוא זמני, כי רצונך העז לשנות את חייך יהפכך לאישה שפויה."
הסכמתי אתו ואהבתי מאוד את השקפת עולמו. "אתה צודק," אמרתי לו.
"אני חייבת להגיד לך שהייתי חוזרת ועושה את אותה הפעולה. נכון, אולי ביתר רגישות ובלי לצאת בהכרזות גדולות, הייתי מרוכזת בעצמי והעיתוי גם הוא לא היה הכי טוב."
חשתי שדי לווידויים, כי על אף האמפתיה שבינינו, לא הזכרתי את הנישואין שלי וגם לא את אי־שביעות הרצון שלי מהתקדמותי בעבודה. יוהאי היה גבר משכמו ומעלה, הוא הבין שיש לי המון שאלות פתוחות, המון פערים. לכן הוסיף בעדינות ובהבנה מדהימה, "החיים מספקים תשובות מעורפלות,אך את חייבת להודות שלמרות כל הרגשות הלא פתורים, הם השאירו בלבך ריקוד ומוזיקה, האם לא כך הוא?"
"כן," הסכמתי. "את הטוב אשא אתי בלב, לזה לעולם לא אפנה עורף ולעולם לא אתן לאוכל את העוצמה להרוס את הזיכרונות."
נפרדנו והסכמנו ללא מילים שלא ניפגש שוב, ההבנה עם החיים הושגה.
השהייה בעיר היטיבה אתי וחיממה אותי במעט הרגשתי המומה, אף שחייבת הייתי לציין שהעיר הדרומית העבירה אותי גל. אספתי את חפציי ועליתי על האוטובוס הישיר מצאתי את עצמי נמרצת יותר מתמיד. המחשבות החדשות מילאו אותי ועלו על גדותיהן.
חזרתי הביתה במלוא העוצמה.
חזרתי למנהגים הטובים של פעם, ניצלתי את ההזדמנות וארגנתי את הניירת האין־סופית. אך קרה עוד נס, שמעתי את בתי הבכורה נגה מציינת בטלפון שעליה לקצר כי מתוכננת לה פגישה עם אמא שלה, אך אף שקבענו לצאת, ומכיוון שלא התערבתי, ולא הייתי מוכנה להביך אותה המשכתי לחכות עוד ועוד. במקרים קודמים נהגתי להעיר לה. הפעם השתדלתי לא לזרז אותה לסיים את השיחה, אף על פי שזה היה בהחלט מאוד מפתה. התאזרתי בהמון סבלנות, הגם שלא זכרתי מתי הייתי נדיבה כל כך כלפי העיקוב בתוכניות שלי.
אפשר להגיד שהשלווה שנסכה בי החופשה באילת עדיין ניכרה בי. בגילה של נגה כל שיחת טלפון עם חגית הייתה מרתקת, היא הייתה עסוקה אך ורק בעצמה, הכרתי בעובדה זו והיה לי ברור שלא נצא לדרך אלא כשתסיים סוף־סוף, אחרי הכול לא כל יום בתי הייתה מוכנה לצאת אתי לקניות ולשבת בבית קפה לשיחת אם־בת.
הסברתי לדורון כי בתקופה זו של גיל ההתבגרות אשתדל לעמוד בכל התנאים שלה ואסתער רק כאשר היא תסכן את עצמה. צחקנו כאשר הדגשתי לפניו כי להיות אם לנערה בגיל ארבע־עשרה זה להיות מעט עיוורת, חירשת ואילמת. הכנתי לעצמי כוס קפה ובעודי לוגמת מהקפה החם עלתה בי השאלה הנצחית, האם אני היא האם שצריכה להיות או שעסקתי מעל ומעבר בעניינים שלי? הנה אפילו כלפי עצמי הפרתי הבטחות לא פעם, אכזבתי את עצמי ביותר מהזדמנות אחת.
בינתיים נגה סיימה ומצאנו את עצמנו בחוץ. היא באמת הייתה זקוקה למלתחה חדשה לקראת כניסתה לבית ספר תיכון, רעיון מרתק ומרגש כשלעצמו, ורציתי להעניק לה את ההזדמנות לחוויה מהנה של קניית מלתחה חדשה. נגה התייחסה מאוד ברצינות למראה שלה, החולצות שלה היו קטנות וכל החזות שלה הייתה מסוגננת ואיכותית במיוחד כאשר גובה מכנסי הג'ינס הדגיש את קו המותן. הבחירה שלה בבגדים הייתה מותאמת לאישיות שלה ולאופנה כאחת. היא השקיעה בזה המון תשומת לב, בייחוד לפרטים הקטנים, שלא כמוני, אני הסתכלתי במראה ולא ראיתי באמת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד --108-109-110-111- סופרת
באותו יום פנינו זמן זו לזו ואפשרנו לעצמנו להיות בסביבה שבה אנו לבד ללא האחים ודורון. אחרי שבילינו כמה שעות בקניות, התפנינו לשבת בבית קפה כדי להירגע נוסח נגה, לכן ניצלתי את הזמן הנינוח מיד ברגע שהתיישבנו. פתחתי והסברתי בקיצור, שהיה ארוך מדי לדעתה, על התחלות חדשות. ניסיתי לומר לה שלהיכנס לבית ספר תיכון לא בהכרח אומר שחייה עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה, זה אומר רק עלייה למדרגה נוספת בחיים הארוכים שנכונו לה. "יהיה עליך לבנות לוח זמנים חדש בסדר שונה, דברים שיש לקחת בחשבון כאשר הלימודים הם בעדיפות ראשונה, ולהתאים את עצמך לעומס, לא לבזבז זמן."
"נכון," היא הגיבה "אך שעות השינה, מה יהיה עליהן?"
ניסיתי לומר בדרך הכי רכה "הסדר ישתנה לא תוכלי ללכת לישון מאוחר בלילה ולקום מוקדם בבוקר, מבלי לאחר, מעתה תצטרכי להקדים את שעת השינה."
נגה התרעמה "איפה הגמישות? כיצד אוכל להיות מעורבת גם בדברים האחרים?"
בנחישות דעת עניתי לה מיד "למען האמת, הדבר לא נורא כל כך, יהיו גם הרבה מסיבות ואירועים ונראה לי שתסתדרי," מיהרתי להרגיע אותה, "אם תצטרכי עזרה, את יודעת שאת יכולה לבקש." עצרתי רגע ואז אמרתי מתוך הלב "לא תמיד ברור לי כיצד את מרגישה באמת, אך אם לא תשתפי אותי..." שוב עצרתי ואז הוספתי בקול צלול ורם "לא משנה עד כמה אהיה עמוסה, או במה אני עסוקה, את תמיד ראשונה בסדר העדיפויות."
את המשפט האחרון נגה דקלמה יחד איתי ושתינו פרצנו בצחוק.
"העומס בחיים זו שגרה מבורכת."
בכך פג קסם של היחד, ונגה אמרה, "אמא, אני מצפה ממך להוריד לחץ של ציפיות, טוב?"
באותו שנה חודש אוגוסט היה חם מאוד והלחות הייתה גבוהה מהרגיל, וכך הגענו לסוף עונת האבטיחים ובפתח עמדו זה לצד זה ערב ראש השנה ויום הולדתי. לתדהמתי השיחה שלי עם נגה בבית קפה הפכה להשקעה שהניבה רווחי משנה, ולכן יכולתי לומר כי הייתה לכך חשיבות גדולה.
נכון מוקדם מדי לדעת והכול יכול היה להתהפך, אך כבר זמן קצר אחרי כן התרחשה הפתעה גדולה, זו הייתה ההתייחסות שלה לכל אשר עמד להשתנות בחייה, הכול קיבל תפנית. שני אירועים התרחשו זה אחרי זה. דבר הראשון היה שינוי דמותו של החדר הפרטי שלה. נכון שתמיד היה מעוצב ובעל אופי, אך באותה עת היא סידרה אותו סידור שונה ובאופן מדהים. יש לשער כי השיחה גרמה לה לשינוי בזווית הראייה. נכון גם בעבר היא הצטיינה בכשרון עיצוב מיוחד, ומאז היותה ילדה רכה הבאתי את העניין לתשומת לבה, ובכל זאת...
ואם כבר מדברים, אצל ליאור הדברים הצטברו והצטברו עד כי נראה שבסוף הוא יצטרך לישון בפינת החדר בקצה הקודקוד. הילד הזה מצא שימוש לכל דבר ואם לא בהווה הוא תכנן לו עתיד. ליאור לא הוטרד, אף על פי שהשינוי שהתחולל אצל נגה בחדר התחיל לעורר גם אצלו סימני שאלה.
הפלא הראשון, אשר התרחש בחדר של נגה, היה מיון וסידור הבגדים בתוך הארון ולא מחוצה לו. הישג גדול. לא ייאמן שזו הייתה אותה נערה חסרת הסבלנות אשר אהבה שהדברים ייעשו במהירות ולא פינתה זמן לאחסון נאות של הבגדים. אפשר להוסיף גם את הווילון הכפול שהוסר מהחלון, כך שהשאירה רק את הבד השקוף. היה לי ברור כי זה סמלי, השתקפות האור שנפל לתוך חדרה בייחוד בעת הזריחה שיחק תפקיד חדש בחייה. דמותו החדשה והמלוטשת של החדר העידה גם על ליטושה של הנערה.
הפלא השני אירע כמעט ללא כל הכנה, ההצלחה שלי עם נגה עודדה אותי והחלטתי להועיל גם לעצמי, ולמרות קוצר הזמן לפני החגים גמלה בי החלטה לנסות מחדש את דיאטת בריאות המורכבת מירקות ופירות בתוספת לחם מלא יוגורט ודגים.
רופאת המשפחה המליצה לי לקרוא מחקר שכותרתו "מה גורם לאנשים לבחור תזונה בריאה ומאותת להם שכדאי לעשות את השינוי?"
אמרתי לה שלעתים כאשר אני קוראת תפריט, חלק מהאוכל המוצע כאפשרות נראה לי לא מתאים לאורך החיים שאותו אני מנהלת, ואז כאשר אני מנסה להתאים את עצמי ולהתפשר בעשייה עצמה אני נשברת ומתאכזבת מעצמי מחדש.
הרופאה הקשיבה לדבריי ואמרה "נראה לי ששקעת בייאוש עמוק מדי וחיברת בין הרצון להיות רזה לבין לאכול נכון. עלייך להתרכז בהפחתה אמיתית של כמויות המזון, או השוקולד, וצריך להיות לך ברור כי הדבר חשוב אחרת נצטרך להתאים מחדש את משקלך לתרופה להורדת לחץ דם."
מצאתי את עצמי נבוכה מעצם הרעיון שיהיה עלי לחשוף את המשקל החדש, שאם לא, אסכן את בריאותי. השיחה הפחידה אותי אך גם הפליאה אותי, הייתכן שחלה אצל הרופאה שלי פריצת דרך משמעותית בהבנת הבעיה שלי ולפחות חלק מההסברים שלי על תופעת ההתמכרות כנראה עברו את מחסום ההבנה.
כאן הרופאה העירה ללא היסוס, "לדעתי זה מה שעלייך לעשות, לרכוש את האופי הנכון דרך עזרה מקצועית, דיאטנית תעקוב אחרי משקלך באופן סדיר ותמדוד באחוזים את קפלי השומן שעל גופך."
הקשבתי לה, הערתה האחרונה עוררה בי זעזוע עמוק והרבה כאב.
רגע לפני שהלכתי הרופאה הוסיפה "נראה לי שיהיה טעם לחזור ולהמשיך עם הדיאטנית ואף על פי שהתאכזבת ממנה בעבר, לדעתי, זו האפשרות היחידה."
הקשבתי לה ומאוד הערכתי את ההבנה שלה, על אף הבלבול שהשיחה יצרה אצלי בייחוד אחרי שהזכירה את הכישלון בעבר. אבל הבנתי שאסור לי להרים ידיים ולמרות ההיסוס הדיאטנית יכלה לעזור לי בדרך, ועם תמיכה שבועית היא עשויה להוביל אותי ולעזור לי לחולל שינוי.
הביקור אצל הרופאה ניער אותי היטב, יש דברים שאולי יכולתי לעשות אחרת, אך בביקור אצלה החלטתי לשתף פעולה למרות החשש שניקר בי. וכך נמרצת ובטוחה בעצמי ירדתי למחרת מוקדם בבוקר לקנות רימונים ותמרים טריים להעשרה, בהמלצתה של הדיאטנית הרפואית שעבדה בשיתוף פעולה עם רופאת המשפחה. היא הסבירה לי כי פירות וירקות מלאי עסיס, והם יספקו לי את כל אשר גופי היה זקוק לו, אך יהיה עלי להקפיד על הכמויות גם אם הן בריאות ונחוצות לגוף.
לאכזבתי מצאתי את החנות של חסייה סגורה. מרחוק ראיתי שלט גדול תלוי על המשקוף, הוא הודבק כלאחר יד ונטה מעט שמאלה, מעוטר באותיות גדולות ובכתב יד נאה למדי, וכך נכתב בו: "מפאת מותה של הקוזינה החנות של חסייה תהיה סגורה עד אחרי החג"
התעכבתי בניסיון להיזכר בדמותה של הקוזינה האהובה על חסייה.
שלומקה, הספר של הזקנים, ראה אותי מרחוק ומיד יצא החוצה כדי לשתף אותי בחרדותיו, "ראש הממשלה שלנו מנחם בגין הודיע על כוונתו להתפטר," הוא הביט בי הלום כאב, כאילו נדהם שלא התעלפתי בו במקום, לא ענה על שאלתי בקשר לחסייה ונכנס לחנותו הקטנה כפוף מצער.
עליתי הביתה מתוסכלת, חרדה הזדחלה לתוכי בעודי שוקעת במחשבות, לא ידעתי לאן להוליך את אכזבתי. לא היו לי הירקות הנחוצים, ובכלל היה עלי להתארגן וללכת לחנות רחוקה הרבה יותר. אובדת עצות נכנסתי הביתה ומצאתי את עצמי מרתיחה ביצה רכה לארוחת בוקר הוספתי לה פרוסת לחם מרוחה בגבינה ללא כל המרכיבים שהומלצו לי. התחושה שנוצרה הייתה כהד קלוש ורחוק לדבר האמיתי, אך אלה היו הצעדים היחידים שהכרתי להתחלה חסרה. בעודי לועסת הבנתי כי יהיה עלי לבקר את חסייה בביתה, היא תמיד חזרה אמרה "כאשר אין אף אחד, גם קוזינה רחוקה נחשבת למשפחה קרובה, ובמשפחה כמו במשפחה אוהבים באמת כל קרוב גם אם הוא רחוק."
ברגע של חולשה היא התוודתה לפנינו כי הקוזינה הייתה החוט היחיד שקשר אותה לעבר, "אישה עם זיכרון שלי," ככה היא כינתה אותה, "תמיד רציתי לשכוח והיא, הקוזינה, הייתה נחושה בדעתה לזכור ולהזכיר." כן חסייה עברה הרבה בחייה וברגע ההוא, בעודי מאוכזבת רק כי לא הכול הלך טוב עם הקניות שלי, התביישתי. הרגשתי שלא הייתי שורדת כמוה, היא ידעה כיצד מתנהגים במסע החיים, היא ידעה כיצד לתרגם את פעולות הזוועה ליכולת הישרדות טובה. אשר לי ברוב הזמן הפגנתי חזות ללא רבב והצלחתי להסתיר את התוהו ובוהו אשר התחולל בתוכי.
ידעתי שבמקום להשקיע את עצמי במחשבות וייסורי מצפון על התנהלותי עם עצמיי עדיף לחפש חנות ירקות אחרת, אך העיסוק במחשבות ובניתוח האכזבות נתן בי את אותותיו. האי־נוחות שהתאספה מתחת לפני השטח התחילה להציף, אכן גורלה של חסייה נמהל בתוך פחדיי שלי.
אספתי את עצמי והתיישבתי במרפסת, ניתחתי את מחשבותיי.
הרי אף אחד ממכריי ומחבריי לא נמצא במקום שבו הוא חשב שיהיה. החיים מפתיעים, לכן באותו רגע לא חיבבתי את עצמי על האכזבה הגדולה שנבעה מסיבה פרוזאית כל כך, חנות ירוקות סגורה. הרי קיבלתי כלים להבנה ולתמיכה מדיאטנית מקצועית, אסור לי לוותר על רצוני להעניק לעצמי את הג'ינס הצמוד כמתנת יום הולדת, חלום שפיעם בי בכל שנה, די היה לי בכישלונות. הדיאטנית הדגישה את דברי הרופאה שיהיה עלי להשקיע בתזונה הנכונה לאורך זמן כדי לעלות על דרך המלך. הבנתי שאף שלא אכלתי ירקות בארוחת בוקר אסור לי להישבר. וזה שמצאתי את החנות של חסייה סגורה לא יכול להצדיק את הסערה הרגשית, יהיה עלי להתעלם מכך ולעבור לסדר היום, הרי זה מה שקרה בעבר לא אחת, אי אפשר שמצבים לא צפויים הם שינהלו את חיי.
שוריק אומר לי לא פעם "החיים מגיבים אלינו רק באותה דרך שבה אנו רואים את עצמנו לכן עלייך לבטוח בעצמך ולהתיידד עם עצמך."
הוא פסק בנחרצות "דברים תמיד צצים ומנסים לשנות לנו את הכיוון שבחרנו בו, אחזי בעצמך כמו בעוגן, חבויה בך אישה יפה, מינית ורזה," הוא הזכיר לי את הברכה האהובה עלי לקראת יום הולדת "בשנה הבאה אכוון את המיתרים שלי מחדש."
ניגבתי את דמעותיי וירדתי לחנות ירקות שמעבר לכביש העוקף.
התור למספרה נקבע מראש לתחילת חודש נובמבר אך גם שם לא זכיתי במנוחה. מעולם לא הבנתי מדוע גם בסלון היופי אי אפשר לשמוע מוזיקה רגועה ומרגיעה, במקום תחנת רדיו שמשדרת מהדורת חדשות כל חצי שעה. רעש מכונת הייבוש לא חיפה על דברי הקריין וכך שמענו אותו מודיע "פיגוע חבלה בעיר צור, ששים חיילים נהרגו." רציתי לסגור את הראש, זו הייתה בעבורי הדרך היחידה שבה יכולתי לשרוד ידיעות כל כך נוראיות.
תורי לחפיפה הגיע.
אף על פי שאיבדתי את החשק להתעכב וליהנות מהבהרת השיער ומן התספורת לא הייתה לי כל בררה, התור נקבע ולא יכולתי פשוט לקום וללכת. החלטתי להיות סבלנית ומצאתי את עצמי קוראת כתבה גדולה שבלטה מתוך מגזין לאישה.
הכותרת זעקה: "נשים שמנות תמיד בלחץ, אל תהיו!"
בגוף הכתבה הופיעה נוסחה לפיה לכל אחת יש משקל רצוי לפי מבנה העצם, גנטיקה משפחתית ועוד, מיד ראיתי את השאלון המצורף ונחפזתי כדי לענות עליו. בתום ספירת הנקודות גיליתי שאני מעל המשקל אך להפתעתי לא הרבה מעליו. משהו בי רצה לקבל את זה, התאים לי לחשוב שהייתי בסך הכול בסדר, והסיפור שלי לא כל כך גדול, בכתבה נאמר שירידה הדרגתית היא הדבר הכי נכון. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אך בשבילי להישאר במשקל יציב יותר מיום או יומיים היה נס בפני לעצמו.
רציתי לכתוב מכתב תגובה ולומר כי אצלי המצב שונה, הנה בדיאטה האחרונה ירדתי חמישה קילוגרמים במשקל עם עזרה מקצועית, אך עדיין היה לי קשה לשמור על איזון ולא להשתמש באוכל כפיצויי. הדיאטנית האחרונה הצליחה להשפיע עלי במשך כמה שבועות ובפגישה האחרונה היא ציינה שהכול הולך יפה. כתגובה מוזרה למחמאה יצאתי ממנה וקניתי בייגלה גדול, ומיד אכלתי כדי להירגע, התנהגות לא שפויה ולא מובנת..
שעת השקילה הפכה לשעת מבחן כמו של תלמידה בבית ספר היא החליפה אצלי את התוכחות והמחמאות, למזלי בורכתי ביחס מדהים מהגברים שבחיי, הם לא שיתפו פעולה בהרס שגרמתי לעצמי. רציתי לכתוב את כל זה, אך ויתרתי.
הספרית הזמינה אותי לכיסא המיוחד והתחילה להבהיר את שערותיי, ריחו החריף של הצבע פיזר את רסיסי הבלבול, עצמתי את עיניי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-סוף פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -עד 117 סופרת
שוריק צלצל, רצה שניפגש ,הוא אמר "אם תהיי בסביבה נקפוץ לחוף, יש לי חול מדהים כמו באילת ממש מול המשרד. ברצוני לראותך, אני מרגיש את סערת לבך, וכאשר תבואי אנסה בכל כוחי לאסוף את מחשבותייך ולארגן בעבורך את המעשים."
השיחה הייתה מאוד מבלבלת ולמען האמת הרגשתי מבוישת ונבוכה.
"אבוא," עניתי ללא יכולת לסרב. "כן, ודאי, אקח מונית בסביבות השעה שתים־עשרה, מיד בגמר הישיבה וארד בסמטה הקרובה לבית הקפה."
רק הגעתי, הבטנו זה בזה ומיד הוא נישק אותי וכרך את זרועותיו סביבי, הים הגדול והסוער הבריק כמו מראה מעל האופק הרחוק, הסלעים לא הסתירו את הנחוץ לראות. הייתה בי יכולת להשלים עם דברים לא נוחים ולהתאים את עצמי לכל מצב, אך לאחרונה ההתמודדות הכבידה עלי ותבעה ממני קצב מהיר יותר ותדירות גדולה מדי ולכן התקשיתי יותר ויותר לתמרן.
חפנתי את אפי בתוך לחיו ולחשתי לו "בבקשה תגרום לרגעים הטובים שלנו להאט ולו במעט!" טיפות הגשם שהתחילו לרדת היו ממש גדולות ואילולא הפרגולה הרחבה, הייתי עשויה להירטב לגמרי, לא רציתי להירטב אף שטיפות הגשם הן אהבתי הגדולה.
התיישבנו בנוחות בבית הקפה הפינתי ואחזתי בשתי ידיו בערגה, הוא הביט בי ואמר "את הרי מאמינה במחזוריות החיים, לא?"
הוא חייך את חיוכו, לפתע הוא נראה לי פגיע מאוד. לפני שעניתי וללא התראה כלשהי הופיעו חבריו מרכוס ויערה. הופתעתי מאוד, אף שנזכרתי כי זו היא הצעדה הקבועה שלהם לפני הצהריים. גם המלצרית הגיעה ושאלה "אתם מוכנים להזמין?"
הפגישה המפתיעה עם הזוג גרמה לי למחשבה כי התחלתי לעשות דברים שבאופן טבעי לא הייתי עושה אותם, לא בעולם המעשי והמוגן שבו חייתי. הבטתי בשוריק ולראשונה ניכרה בו אי־נוחות קלה, גם אם שמר על חזות מהודקת, ישב זקוף ונאה מלא ביטחון ולא מסגיר חולשה, לפחות לא לעולם החיצון. הוא פנה לזוג חבריו והזמין אותם להצטרף אלינו. מרכוס הפנה אלי את מבטו כמבין את מבוכתי, ואמר "לא,תודה."
ומיד דיבר עניינית על נושאי עבודה על מנת לסלק כל מבוכה מהדרך. "הרשה לי להטיל ספק, אך אתה מתעקש לשווא הרי דנו בנושא לפני שבוע, יש בקו ההגנה שלך הרבה דברים שאנחנו זקוקים להם, אך בלי משים נעלמו ממנו ההוכחות האחרות."
קמתי בחופזה והתרחקתי לכיוון השירותים, אחרי התנצלות קלה.
היה עלי לתת לעצמי זמן לחשוב, הופתעתי מהפגישה עם חבריו של שוריק ולאור הנסיבות מוטב היה אם לא הגעתי לפחות לא באורו של יום. חיינו בעולמות שלכאורה נראה שלא ייפגשו לעולם, אך התאהבנו ומצאנו דרך זהה לכן חובה עלינו לעשות את הדבר הנכון בשביל שנינו.
הארכתי בשטיפת הידיים במטרה להרוויח זמן בעצמי, לא הבנתי למה.
שבועיים עברו להם ומצאתי את עצמי טרודה מאוד, הן בעבודה והן בבית, קניות הצטברו וניקיונות נעשו דחופים יותר ויותר. בימיה האחרונים של שנה שאלתי את עצמי לא אחת איכה עברה לה שנה במהירות כזו? באותו לילה, דורון הגיע מוקדם יותר מהרגיל וסיפר בהתרגשות שרשמו אותו לטיול בשמורת ספארי של קניה. הבטתי בו וראיתי כיצד הוא רעד רק מעצם הרעיון, ונראה לי כאילו בעלי חיפש מקום מפלט נסתר בעולם פראי וטבעי יותר. הקשבתי נפעמת כאשר הוא תיאר את פרטי הנסיעה "הסיור לא יהיה קל ויכלול נסיעה ארוכה ברכב שטח עם נהג מדריך. הקבוצה התארגנה במקום העבודה ונשהה בשטח שבועיים, מקום העבודה יישא במימון והמסע, למרות היותו היקר מכפי שידענו, לעולם לא יטריד אותנו, לא אנחנו נצטרך לעמוד בהוצאה."
זה היה חלומו הגדול, שנים שחיכה לכך, "חיים בטבע". הוא קרה לזה, חשבתי לעצמי, מעניין שהטיול הזה שכה הלהיב אותו הוא מאין שילוב של נגישות לבעלי חיים פראיים הנעים בחופשיות ומנגד אנשים שהציבו לעצמם גבולות, הסידור הזה יכול להניב מבט מחודש על חוקיות החיים, לבחון את האיזון ואת הקשר האישי ביקום הנרחב.
דורון הוסיף ואמר "הנסיעה חיונית בעבורי, הן למחקר והן להנאה, ואולי תאפשר לי להבין את השנויים שחלים בבני אנוש, וכך באמצעות צפייה בחוקי המשחק של הטבע אשלים את המחקר שלי."
לי הוא נראה, פשוטו כמשמעו, נואש לצאת מהבית, אך במקום לברר את החרדה שהשתלטה עלי נכנסתי לחדר אמבטיה והתקלחתי. דורון נכנס להתקלח אחרי, ניצלתי את ההזדמנות, העברתי בחוסר סבלנות את כותונת המשי מעל ראשי, והלכתי למטבח, מזגתי לעצמי כוס חלב ..
חזרתי למיטה וניסיתי להירדם כנראה הצלחתי, אך בשתים־עשרה בלילה התעוררתי מחדש, הרגשתי כמיהה ללעוס דבר מה, לקחתי לחם שחור מעט יבש, מרחתי עליו חמאה מלוחה הולנדית ומעליה שמתי שתי חתיכות נקניק, טעמו המלוח של הנקניק עשה לי טוב. לגמתי מים. זו הייתה דרך נוראית להפר את הרצף ואת ההחלטה לשמור לפחות על אכילת אוכל בריא, אך רק טעמו המטבל של הנקניק הרדים את חושיי. לפני שנרדמתי שוב חלפו בי מחשבות סותרות, צער על חוסר ההיגיון שבמעשה האכילה שיגרום לכך כי למחרת לא אוכל לנעול את המגפיים מפאת הנפיחות בקרסוליים ובצדו נוחם קלוש שהנסיעה תהיה טובה הן לדורון והן לנישואין שלנו, שהריחוק יקרב. ממש לפני שהחלומות אספו אותי לתוכם הרשיתי לעצמי להגניב מחשבה הגיונית למוחי, הרי ברור היה לי כי הנסיעה שלו התאימה לי אף יותר מאשר לו, ואולי היא תשחרר את התקיעות ואת אי־היכולת לזוז לשום מקום, שלי ושלו. דורון יאוורר את המוח, יעשה חיים יותר ממה שהוא מצפה, ואילו לי תהיה מנוחה מחשיבה רבה כל כך, איהנה ממה שהיה לי, אירגע באמת, ארפה.
בסוף אותו שבוע עליזה שאלה אותי "מה דעתך על כמה פגישות של טיפול פסיכולוגי?"
רציתי לענות לה,כי מעולם לא הלכתי, אך היא המשיכה מיד, לא הקשיבה לתשובה שלא נאמרה ורק הוסיפה בנחישות הלא אופיינית לה שאותה פיתחה רק לאחרונה, "השקעתי בעניין, ובשבוע האחרון סיימתי את הפגישה האחרונה בטיפול, נעזרתי הרבה במטפלת כדי לדבר על המצב שאליו נקלעה משפחתי. אדם בני חש הרבה יותר טוב, הגיע הזמן שהוא ימשיך לשלב החיים הבא ולפי עצתה של הפסיכולוגית גם אני אלך לדרך שלי."
היא סיפרה שהשאלה הראשונה של המטפלת הייתה "האם הפרידה הדרמתית מאליהו גרמה לי להתכנס בתוך עצמי או להתאמץ ולחזור לחיים אמיתיים?"
עליזה הביטה בי ואמרה "את יודעת יותר מכל אדם עד כמה הייתי אחראית, אך לפי דברי המטפלת זה לא היה כלפי עצמי, ואני יכולה רק להבטיח לך לוסי שכעסתי מאוד כאשר היא ציינה זאת. בפגישה השנייה הבנתי כי פגעתי בעצמי ללא כל יכולת לשרוד, יצרתי מבעלי אליהו מפלצת וכך סיימתי את תקופת נישואיי בטרם עת."
באותו שלב בשיחה יכולתי שלא להגיב, אך בכל זאת אמרתי לה "למען ההגינות ובמחשבה שיהיה לכך סיכוי קלוש, אולי היה עלייך להילחם כדי להציל את נישואייך, אולי היה עלייך ליישר קו, לסלוח ולתת לו לחזור כאשר הוא ביקש."
"לא," ענתה עליזה נחרצות, "לא, תראי מה אירע יותר מאוחר וכיצד הרגשות שלי עברו מצד לצד והמקום היחיד שבו הם האטו היה כאשר אדם בני נפגע ושקעתי בעשייה אחרת, ורק על ידי כך גיליתי בעצמי כוח, עוצמה ונחישות מאוד גדולים."
הייתי חייבת להסכים אתה כי מי היה מעלה בדעתו לראות את עליזה מקבלת החלטות,תומכת, מארגנת, כמו אשת קריירה אמיתית ולא עקרת בית בינונית. אכן, חשבתי, אך לא אמרתי בקול רם, יש דברים שפשוט לא מתקבלים על הדעת.
היא המשיכה ושאלה "את יודעת מה מדהים בכל הסיפור?" עצרה רגע ואז ציטטה את המטפלת שלה "כל אדם מוצא בתוך תוכו עוצמה וכוח, כאשר המצב נעשה ברור ועליו לבחור..." היא המשיכה "כל עוד לא הייתי בטוחה שזה הסוף פקפקתי בעצמי ופחדתי מהפחד עצמו, כי זכרתי שמאז ומתמיד התרוצצה אצלי המחשבה שאם בעלי מאושר, אני מאושרת. אחרי השיחה עם המטפלת הבנתי כי באופן טבעי גייסתי את הכוחות האחרונים ערכתי רשימת בעד ונגד, וראיתי כי לא משנה עד כמה השתדלתי, בסופו של דבר, כל מה שעשיתי היה לא בסדר. לא הצלחתי לרצות אותו, אף שלכך חינכו אותי. חשבתי שיש נישואין אידיאליים ולכן מבחינתי הדברים היו אמורים להיעשות בדרך שונה. באופן טבעי נפגעתי והתאכזבתי, אך היום, שנה אחרי, אכפת לי מעצמי ומהרצונות שלי לא פחות ממה שהיה אכפת לי אז ממנו ומהרצונות שלו ואם החיים אילצו אותי לבחור, אני בוחרת בי."
בעודנו מדברות נשבה רוח חזקה. הערב היה ללילה, ולכן קצת הופתעתי כאשר מלכי יצאה לקראתנו והתערבה בשיחה. היא הקשיבה לסוף דבריה של עליזה והוסיפה בחוסר סבלנות "הנישואין הם קשר זוגי כמו הקשר בין האדם לחיים עצמם, הם שילוב מיוחד של אהבה אכפתיות, כנות והמון תשוקה, ולא כאשר צד אחד, במקרה שלך האישה הופכת לעקרת בית ועובדת ניקיון, בשביל זה אפשר לשכור עוזרת, וחוץ מזה הרי אנחנו נמצאות במאה העשרים." לא האמנתי לאשר שמעו אוזניי. הבטתי בה, תהיתי אם היא בעצמה מאמינה במה שהיא אומרת, אך היא נשמעה אמיתית ללא כל תחושה של מרירות, וכמעט ללא ציניות.
כן, הבחורה הזאת עשתה דרך מאז גיליתי את ההקאה הסודית שלה, ממש עשתה את זה ללא כל עקבות חיצוניות.
עליזה המשיכה בשלה ובלהט רב, ולא הבחינה לחלוטין בשינוי שחל במלכי, או בדבריה, אף על פי כן נשארה מלכי והקשיבה.
"השאלה האחרונה בפגישה הטיפולית הייתה איפה אני היום? ואז הפסיכולוגית הסבירה לי שהנישואין לאליהו היו משמעותיים גם לו, ובכל זאת בוקר אחד הוא החליט שאפשר גם אחרת ולכאורה נראה כי כל ההשקעה והאמונה היו לשווא. אך לא כך הוא. אי אפשר לומר שהנישואין לא היו טובים, אולי לא אידיאליים, אבל היה בהם גם טוב. ועם זאת הם סחטו אותנו לוותר על עצמנו האישי, שינו את סדר העדיפויות שלנו. היא הציעה לי להסתכל על עניין העזיבה בצורה אחרת, להמשיך לבטוח בגברים, למרות החרדה וכאב הנטישה. הסכמתי אתה."
עליזה המשיכה בקו מחשבה זה, "בעקבות דבריה הבנתי שהיו לנו רגעים מאושרים וזמנים טובים יחד, אך האהבה שלנו כנראה לא הספיקה ובהשפעתה של האישה האחרת אליהו נחפז לעשות החלטות גורליות."
הסטתי את מבטי, לא הרגשתי נוח, אך שמעתי אותה מעמיקה ברעיון, "הייתי רוצה לחשוב שתמיד אדע אם מסתירים ממני דברים, אך בענייני לב וכנות אפשר לשטות בכולם." גם עכשיו לא נפלו פניה של מלכי, אכן היא בנתה לעצמה תמיכה ולא הגנות מזויפות, בשלב הזה היא נפרדה מאתנו ונכנסה פנימה בברכת שלום ולהתראות. ואילו אני רציתי לקבור את עצמי באדמה, הבנתי לפתע כי עליזה התקדמה מהר מדי אחרי שחייתה לאט מדי.
כמה ימים לאחר מכן התקשרה נעמה "מה שלומכם?" שאלה, "כיצד זה חלף הזמן, החודשים רצו, איך ההרגשה לאחוז בחיים החדשים?" השיחה ממנה לא הפתיעה אותי, הייתי מוכנה לכך, מסיבת הסילבסטר הסתיימה והייתי חסרה בנוף הטבעי. היא פתחה ברכילות הבסיסית כי למרות הכול גם לה היה ברור שהפרטים יענינו אותי מאוד. "הערב החברתי התחיל לא רע כמה מחברינו התאמצו להיות ממש עליזים ואפילו התפריט תוכנן במשותף, אך ברגע שהונח על השולחן נפרש ונערך בכלים הנאים התקבל מחזה שונה לחלוטין, עמוס לעייפה. בטיפשותי לא פירשתי נכון את מצב הרוח הלא מחייב שבו היו נתונים האנשים, ובפרץ של גילויי לב הערתי שנוכחותכם במסיבות יום שישי חסרה לי מאוד, ובייחוד היום, לקבל את השנה החדשה. זלדה המארחת לא השתכנעה, וחשתי את הכעס ואת הריחוק שבקע מקולה. ניסיתי לומר שבתור חברים ותיקים לא עשינו די מאמצים להציל את המצב ולגשר על הפערים, כולם הסתכלו בי ברחמים ודיברו בשטף וכל אחד נכנס לדברי חברו. 'חברתך לוסי פיתחה לה מודעות שלא קיימת בחברה רגילה, ונוסף על הכול היא התנהגה בצורה מאוד לא עקבית. רוב שנות החברות וברוב האירועים החברתיים היא דיברה אחת אך עשתה דברים אחרת, מעולם לא עמדה בפיתוי באמת,' כך אמרו לי. נעלבתי בשמך ושתקתי.
"בהמשך הערב ניסיתי ליהנות ולא להתעסק בדברים, הרגשתי שכנראה הגזמתי, אך אז ניגשה אלי אלישבע, החברה הנאמנה של זלדה, ואמרה שהיא לא מבינה האם בכך שהוצאת אותנו מחייך תמנעי מעצמך את נזקי האכילה?"
הרגשתי את כאבה של נעמה, אכזבתי את החברים וגרמתי לתחושה שתהום גדולה מדי נפערה בינינו, האם חייבת להיות בחירה או אני או הם?
אולי הייתי צריכה לנהוג אחרת ולא להצהיר הצהרות רבות כל כך, אולי הייתי צריכה לגלות סבלנות רבה יותר. האם נכון לומר כי גם אם לא הגעתי למסיבות הליליות וגם לא לאירועים ביום היה עלי להיות בקשר טלפוני. בחרתי ללכת עד הסוף וייתכן שהיה צדק כלשהו בדברים הקשים שנאמרו עלי. בכל אופן התיאור של נעמה הבליט את השוני שהיה קיים ביני לבין האחרים. תמיד הייתי שונה, היו שאמרו במובן הטוב והמעניין כדי להסיט את הנושא בצורה היתולית, אך האמת פחות משעשעת.
מעודדת משתיקתי נעמה העזה להמשיך, "רק תשני את הגישה, תיראי, גם לנו נחוצה דרך חדשה שאת כה רוצה לאמץ, גם אנחנו רוצים לדעת כיצד להתמודד עם החיים, לא? אולי זה ייעודך, להביא למודעות של כולנו את הצורך בשינוי, כולם יכירו תודה כאשר ישתנו אצלם הדברים לטובה. לי ברור לחלוטין כי אכן את אישה מסוג אחר, הרי מאז ומתמיד הכרתי בכך, לא?
"בהמשך המסיבה כולם התעייפו, כמה מאתנו אף חשו בחילה כי העוגות של רוחמה פוצצו את הבטן. לבסוף לא רקדנו, אכלנו המון ואפילו שתינו מעל למקובל, כך מתוך אדי האלכוהול קיבלנו את פני השנה החדשה."
באתי במבוכה, לפתע הרגשתי יובש בגרון ובפה, חששתי אפילו שאולי פיתחתי צרידות מיידית. ימים יגידו מי טעה, במוקדם או במאוחר כולנו נבין.
שתקתי... לא לרקוד בערב כמו סילבסטר? זה אמר הכול. ולכן הרשתי לעצמי להתרווח בחופשיות. לא ידעתי מה להגיד, לא היה בכך טעם, ראיתי את עצמי בעיני רוחי מתארחת במסיבה כזאת וחייכתי, עדיף הומור על בכי. אבל אז, כאשר חשבתי לעצמי ששמעתי הכול, נעמה העבירה נושא ומעודדת מתשומת לבי המשיכה במה שבאמת הסעיר אותה אף שהנחתי שתהיה מוכנה לכך, או לפחות חשבתי שאני אהיה מוכנה.
"לוסי, מה יהיה עלינו? כולנו שמרנים כל כך או אולי מקנאים? מה גרם לחניתה לחשוב שהחבר'ה יקבלו את יגאל, הגבר החדש בחייה, ואת יחסיה אתו, מה זה עלה בדעתה לחשוב שיקבלו שינוי מרחיק לכת כמו זה? הייתם חסרים לחזות בהופעה שלה אתו, זה היה כמו ללכת נגד הטבע. ברגע שהם הופיעו הם הפכו למרכז תשומת הלב.
"במובן מסוים היא דרשה את ההכרה בקיומו ולא הייתה התנצלות באוויר, לכן השקט סביבה הופר, והחבר'ה הביעו את אי־שביעות רצונם בשפת הגוף שלהם, שהייתה אולי לא במקום, אך... אני מניחה שהם לא יבואו שוב בעתיד הקרוב, היא הבינה דברים ולא תגיע אתו, ובוודאי לא למסיבת בר מצווה הקרובה של משה הבן של זלדה ואהרון. הם יחד כמעט שנה ולדעתי זה פרק זמן מאוד מכובד, אך זו הייתה הפעם הראשונה שזה היה כך באופן גלוי כל כך."
ניסיתי להרגיע את נעמה ואמרתי לה "כמה אנשים את מכירה שמקבלים הזדמנות לבן זוג חדש בפעם השנייה וגם אמיצים דיים לבוא אתו לאותו עולם שבו הם מוכרים בדמותם האחרת?"
"כן,את צודקת," ענתה לי נעמה, "מעולם לא חשבתי על כך, אך לפחות אני ואת קווינו למצוא אצלנו קצת יותר פתיחות, לא?"
הרגשתי כמוה, ואולי מסיבות שונות משלה, הרגשתי כי נתקענו כאשר בגרנו, והמבוכה שלי אף גדלה, לא הצלחנו לקבל בהבנה שינויים אישיים. נעמה המשיכה לדבר בבהלה הולכת וגוברת, כי היחד החברתי היה מאוד יקר לה, אך למרות החשש שלה לא היססתי ואמרתי שוב ומחדש "אולי הקסם של השותפות החברית שלנו הפסיק לעבוד בתקופה האחרונה?"
נעמה התפרצה באי־נחת "לדעתי עדיף, מה שלא יהיה, להיות שייכת לחבר'ה על פני הבחירה בבדידות, ואולי בכל זאת צריך לחשוב על דרך שונה, איך לעלות בחזרה?"
נעמה היא מורה, והיא טובה במקצועה ולכן באופן טבעי חשבה על לקחים ושיעורי בית.
"תראי," אמרתי, "בשלב הזה בחיינו החברתיים אחריות, דאגות ועייפות השתלטו עלינו," ולמרות הרגשת ההתחסדות המשכתי, "פעם העולם סבב סביבנו, עם חלוף הזמן נוצרו מהמורות, אף שנזהרנו והתאמצנו להניח יסודות מוצקים כדי לגשר בינינו ובין החיים. למדנו כי לא תמיד אנו יודעים מה לעשות עם הרגשות המפעמים בנו והופכים אותנו לשונים מהמקובל, וכנראה לעולם גם לא יהיה אפשר להתרגל ליצר השאפתנות המגרה אותנו לעוד ועוד, גם הקנאה באחרים הובילה אותנו לערוך השוואות ולהעביר ביקורת. עם יד על הלב, תגידי את בעצמך, האם זה הוא לא חלומם של רבים מאתנו לגלות למה הדשא של השכן ירוק יותר?! הנה גם בשיחה זו בינינו יש הרבה סקרנות, הרי ברגע זה אנחנו מרכלות, לא? אז הכול קשקוש, והתוצאה הסופית זהה!"
לפתע חשתי תשושה לחלוטין, אמרתי לילה טוב וקולי לא ממש נשמע.
בלילה סיפרתי לדורון את פרטי השיחה עם נעמה, הוא מצא בסיפורים שלה הרבה עניין. הבנתי שיש כמה יתרונות לרכילות וחשיפת סודות כאשר הם שיכים לאחרים. כן, באופן מפתיע קל היה לי לדבר עם דורון, כאשר השיחה לא הייתה עלינו והחבר'ה היו נושא מצוין לקיים סביבו זוגיות כלשהי, ובמה שנוגע לחניתה ויגאל....לא נמצאו המילים.
בתוך כך הרגשתי עד כמה אפשר להיות מרוצים כאשר מדברים על הכול, משתפים בכל, בטוב וברע, במצחיק ובעצוב, ואולי גם במה שלא נוח, האם לא כך נראית הזוגיות שמדברים בה ומהללים אותה?
כן גם אני שנאתי את ההרגשה שאין לנו את הדבר הזה, אך למען האמת נמאס לי לתת לעצמי ציונים של טוב ורע, לכן באותו רגע חשבתי באופן חיובי וניסיתי ליהנות מהיש.
לפני שנעצמו עיניי עלה בי המשפט המבורך של לוסיאנה הדוכסית שלי:
החיים הם לעתים כמו זבובים במים, לא יותר מזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הפרק השלישי בספר "כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על הצעד השלישי מתוך התוכנית של אכלני יתר אנונימיים סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד השלישי אומר:-החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת אלוהים כפי שאנו מבינים אותו.
נסים יש בשפע,כול אחד ואחת יכול לציין נס קטן שהתרחש עבורו ולו פעם אחת.
אי לכך האמונה נמצאת בתוכי,אני עומדת בשקט ומקשיבה,הפחדים עלולים להפריע ,חשש יכול לבלבל,אך עם השקט ההבנה מופיעה,וכך אני מגלה שכול הפתרונות נמצאים בתוכי,במיטב היכולת שבי,בכול זמן ובכול מקום,בשקט.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד 121 סופרת
צעד 3 - עבודה בעיניים
שבוע אחרי שדורון נסע לספארי בקניה התעוררתי מוקדם מהרגיל ובתוכי רחשה התרגשות ועשייה. לא הטלתי ספק ביכולתי להצליח בפעם הזאת, אף על פי שנכוויתי לא פעם אחת, ההרגשה הייתה שההחלטה היא במקום והסיבה טובה מאוד.
ההרגשה הטובה הייתה נעוצה בכך שהצלחתי לשמור על ירידה של שלושה קילוגרמים מתוך החמישה, כלומר, הפנמתי חלק מהחוקים של הדיאטנית, חוץ מזה לא היה עלי לחץ להכין ארוחות מורכבות, הקניות נעשו פשוטות יותר, הכול היה תלויי רק בי, לא היו שני צדדים, לא הצטרכתי להתמודד עם ההעדפות של דורון שימצאו את דרכן למקרר הזוגי ולארונות המטבח, לא היו גירויים מיותרים, כמו אוכל מבושל, בשר אורז ועוד...
השהות בבית ללא דורון התבררה כדבר טוב לפחות בשבוע שחלף, ולכן הנחישות להמשיך לא הפתיעה אותי, היה לי ברור שאף על פי שתחילתה של כל דיאטה משדרת שהכול אפשרי, בדיאטה הזאת הנוכחית הרגשתי דבר נוסף – רצף.
התחלתי להתנסות באכילה נכונה ללא הרבה פריטים קטנים. הדיאטה שתוכננה בעבורי הייתה די מגוונת ואף על פי שבתחילה קצת חששתי, הבנתי שהאחריות על כל הארוחות תטיב אתי. באותו בוקר פיעמה בי הרגשה נוספת כמו של ילדה שהופתעה מעצמה, גם לי זה נשמע מוזר, אך מעולם לא דאגתי רק לאוכל שלי,אשר לילדים להם קניתי מוכן{
אחרי סוף השבוע השני הכול התחיל להשתבש. התפריט אף על פי שהכיל לא מעט גיוון התחיל לחזור על עצמו והתחיל לשעמם, בשלנית גדולה מעולם לא הייתי, והרי דורון הוא היה היוצר הגדול בשטח הזה. המחשבות המוכרות חזרו אלי כאשר תכולת הצלחת שלי התרוקנה והצטמצמה והרי מראש היא לא הייתה עמוסה, וכך הכמיהה הלכה והתחזקה והאיפוק בין ארוחה לארוחה התקצר.
הסלט החי הפך למת והתחיל לגרום לי בחילה.
אחרי שבועיים ויום נשקלתי ודווקא בשעה מאוחרת, לקראת הלילה, זה היה רגע של חולשה, ביטלתי את ההתלהבות והפכתי את התרחיש להזוי ומוכר עד כאב. הנה היו לי ימים טובים של דיאטה מסודרת מאוד, התחלתי כמה ימים לפני הנסיעה של דורון וההיעדרות שלו זירזה את הנס, אך עוד לפני שהצלחתי לברך על ירידה כלשהי כבר קלקלתי. נראה כי הדחף להישקל ולקבל אישור הפעיל את התשוקה וכך השמדתי את העדויות הטובות, השקילה התבררה כהרסנית אף יותר מרגשות לא פתורים.
בדרך כלל נשקלתי דבר ראשון בבוקר, אחרי הליכה לשירותים. רק אז היה מגיע תור הקפה והנה באותו ערב נסחפתי במדרון, נשקלתי בלילה, ולכן כמעט ולא הייתה ירידה, כאילו לא עשיתי די או לא סבלתי מספיק גם הענשתי את עצמי לפני לכתי לישון, ונשארתי עם המחשבות.
את התשוקה הלא מאוזנת הרגשתי ללא הרף ובכך דמתה ללועו של הכריש, לעולם לא היה לה די, גם לא בלילה. בחוש דמיוני מפותח הייתי אמורה להגיע למשקל יעד מיד עם הכרזת הדיאטה, מקסימום בתוך יום־יומיים אם הואלתי בטובי לעשות דבר נוסף כמו לוותר על אכילה בשעות הלילה. הרגשתי מבוכה בצד הכעס, כי באמת האמנתי שמצאתי את ההמשכיות, הדיאטה האחרונה העלתה לי במעט את הביטחון בעצמי, היא הייתה בריאה, כלומר ללא אוכל שמן או עתיר סוכר. זו פעם ראשונה בחיי הבוגרים שלא אכלתי עם המשפחה שלי או של דורון, לילדים הייתה חגיגה הם קנו במעדנייה מה שרצו, וכולם היו מרוצים.
עד לרגע בו נשקלתי...
בדקה שראיתי את הספרה הלא צפויה הוצפתי בהרגשה המוכרת של כישלון התאכזבתי מירידה של מאה גרם בלבד, כי בסיכומו של דבר, נשארתי באותו משקל כמו שבוע קודם למרות כל הניסיונות.
הדיאטה האחרונה הוכיחה לי כי הכול אפשרי עם תוכנית אוכל מבוקרת, אך ברגע שהפסקתי ללכת לפגישות עם הדיאטנית הידרדרתי, היה לי עצוב, התגעגעתי לארוחה חמה וכך הלכנו למחרת לאכול אצל משפחתי. זו הייתה חסימה של הסיכוי לחזור ולהתמיד.
כמה ימים מאוחר יותר, בשעת בוקר מוקדמת, התעוררתי עם רגשי אשמה, מחשבה חלפה במוחי, אולי יהיה עלי ללמוד כיצד להכניס אצבע לפה ולהקיא את הכול. נמאס לי להרגיש כמו בהיריון, עז היה רצוני בבטן שטוחה ומוצקה, אך גם באותו רגע, בתוך ייאוש ואכזבה, הראש שלי התחיל לחפש מה לאכול ושיהיה טעים. נזכרתי בחמין שבמקרר ולא הבנתי כיצד ויתרתי עליו, המחשבה הזאת גרמה לי להיות תוקפנית ועצבנית ומצאתי את עצמי טורפת אוכל מכל הבא ליד, איבדתי שליטה ואכלתי הרבה מעבר למותר.
החודשים חלפו ושנת שמונים וארבע הפכה את דפי לוח השנה ושום דבר מפתיע לא הגיע ולא קרה, לא נמצא מענה להצהרה שסוף העולם יעמוד בפתח, כמו שנכתב ברומן המפורסם של ג'ורג' אורוול.
דורון חזר מהספארי ונחת בבית מרוצה ומאושר ומיד הכריז "במקום ששהינו בו העולם רק התחיל את צעדיו, כל הציפיות לא הכינו אותי למה שראיתי וחוויתי במסעי לספארי, הנופים היו שזורים בקסם מיוחד, המלון שלנו היה ממוקם בשמורה ואנחנו כקבוצה חיינו בנפרד מהעולם האמיתי שבחוץ, עולם החיות.
החיות היו סביבנו והצפייה בהן גרמה לי להבין דברים רבים... כמו מה היא המשמעות של התחלה ושל סוף... מה כדאי לזכור ומה כדאי לשכוח בתהליך ההישרדות."
באמירת מחץ זו דורון הפך לגבר צעיר ונרגש, גבר שהתאהבתי בו. הוא ניסה לסחוף אותי לתוך ההתלהבות אף על פי שעבר די זמן מאז נחת בארצנו שנמצאה בסכנת הכחדה – אנושית. לשמחתי יכולתי להפגין שמחה והרגשתי שותפה לחדווה שלו, למרות ואולי מכיוון שרגשותיי היו מבולבלים והתהפכו מצד לצד.
אך עוד דבר קרה, נגמרו השתיקות המעיקות אשר היו בינינו לפני הנסיעה ורופפו את הקשר, כי הנסיעה חוללה בו שינוי לטובה, העניקה לו משאבים חדשים. האזנתי לו גם אם לא הרגשתי מרוצה או קרובה לעצמי. נראה כי דחפתי את עצמי לפי התהום כאשר ניסיתי להשיג את הבלתי אפשרי, את כל העולמות.
השבועות חלפו די בעצלתיים, בכל מקרה כך אני הרגשתי. חג פורים התדפק על דלת ביתנו, ומבחינתי זה היה תמיד החג המרתק ביותר, הוא אפשר לעטות מסכות באופן רשמי. הבית התמלא בהמולה פעלתנית שאפשר היה להרגיש למרחוק, המולה כזאת מעולם לא הטרידה אותי.
הילדים הסתובבו נרגשים ומדדו תחפושות בשלל צבעי הקשת. למען האמת נגה למדה את מלאכת האיפור והפכה לנערה, ליאור העדיף להתלבש כלוחם אמיץ ורדף אחרי אינדיאנים אדומי עור, והדר התקשטה ללא סוף מול המראה והחליפה בגדים, לא רק תחפושות.
כולנו אהבנו את החג הנפלא הזה, ובייחוד את הבקרים שלפניו ולאחריו שבהם אכלנו אוזני המן תוצרת בית הורי ושתינו קפה ביתי בחלב מוקצף... תפקדתי כאמא במשרה מלאה, ובכל רגע פנוי אספתי דברים מהרצפה, אפילו סידרתי את החדר ההפוך של ליאור, קיפלתי את חלקי הבגדים והתחפושות שהדר פיזרה, הם מעולם לא טרחו להחזיר שום דבר למדף התנהגו כמו ילדים מאושרים בחנות כולבו ענקית.
לא מתוסכלת, ידעתי והרגשתי שאף על פי שהם נראו כעסוקים בשלהם, הם הבחינו בעזרה שלי והעריכו אותה מאוד, אפילו שליאור רטן שסדר או בלגן שווים בעיניו.
כמדי שנה בחג פורים מצאתי את עצמי גם הרבה בחוץ, התאפרתי כהלכה כדי להיכנס לאווירה ויצאתי להשלים את הקניות האחרונות, אהבתי להציץ בחלונות הראווה שלאורך הרחוב הראשי, מכל מקום הביטו בי המסכות בעניין רב, וכך קרה שבלי משים נתקלתי בחניתה ויגאל שהסתובבו גם הם. אחרי ברכת שלום לא ברורה, יגאל, שהיה מאוד מופתע לראותני, ניסה להתבדח ואמר "בחג שהוא כולו מסכה, מצאנו מישהי אמיתית."
הוא חיבק את כתפיה של חניתה שסוככה על עיניה ולחשה "אל תשפטי אותי לחומרה, מאז המסיבה החשש שלי מתגובות של האנשים גבר, וכל דבר אפילו הקטן ביותר הזיל דמעות מעיניי, אך אז התגברתי והבנתי כי לא הכול סובב סביבי והנחתי בצד את הדרמה שהייתה לי עם החברים שלנו. הם עשו הרבה רעש, שהפך מחריש מדי בעבורי, מאוד ייתכן שכולנו נסחפנו, אך זה הרי העניין בלעטות מסכה, זה ככה בכל קבוצה חברתית, לא?" היא אמרה את אשר על לבה ואז אחזה בידי והציגה את יגאל "האם אפשר להזכיר את שמו לפנייך?"
ברוח דברי הלצה עניתי "תני לי לחשוב על זה לרגע... התשובה היא חיובית."
חניתה חייכה, "יופי, כי הרגשנו שיצרנו מהפכה גדולה, ואני שמחה שלא מפריעה לך להיראות אתנו." הקשבתי לדבריה והתמלאתי פליאה אמיתית, עד כמה זה היה מובן מאליו בשבילם להיות יחד. ברור לכול שהאווירה שבה הייתה שרויה הזוגיות שלהם לא ממש נפגעה מחבלות של העולם המוסרי, וזו זרמה בקצב נכון, הם תבעו את ניצחונה של האהבה.
כל הפגישה עמדנו נינוחים, אף על פי שנגענו בנושאים "האסורים". הרגשתי שהשיחה התנהלה על מי מנוחות, לפחות כך זה נראה בשפת הגוף שלנו.
פניתי לחניתה ושאלתי "האמת שכאשר נעמה צלצלה אלי די הופתעתי, לא ידעתי שהפכתם להיות כה קרובים."
יגאל השתלב מחדש בשיחה ואמר "ייתכן שאין לנו תשובות נכונות אך דבר אחד ברור מהרגע שאנחנו יחד אני לומד ביתר עוצמה מה הם הצדדים החזקים שלי ומה עומקן של חולשותיי. יחד יש לנו את הזמן לחשוב ולהתוודע למה שהיינו ולמה שאנחנו היום. הקשר שלנו נתן לי הזדמנות להרגיש מחדש איזה נטל נשאתי בקרבי וכיצד הייתי מותש ומרוקן נפשית. כן, אני מנסה לבנות את עצמי מחדש, שומר מכל משמר שלא להעמיס על עצמי מחשבות מיותרות כדי לא להזמין מחדש את הרצון לשלוט בכול, או לשקוע מחדש בתוך חוויית אני־כול־יכול של רגעי הגאווה שהיו מנת חלקי. אני באמת מאמין שחניתה היא האישה הנכונה כדי ללמדני ענווה מהי, ואני משתוקק להצליח אתה בדרך. כך או כך אנחנו בהחלט מאושרים."
אכן, הייתי חייבת להודות בפני עצמי שלשרי גרושתו היו ביטחון ועמידה איתנה, בייחוד כאשר שמעתי את יגאל מהלל את התרומה שבת זוגתו החדשה הביאה לחייו. נפרדנו יפה, הרגשנו מידה רבה של הקלה, לפחות אני הרגשתי כך. שמעתי בתוכי דממה מחרישת אוזניים, הרי לכל מילה שנאמרה הייתה יותר ממשמעות אחת.
מיד אספתי את עצמי בנשימה עמוקה, נראה שגם אני לא הייתי נוהגת אחרת גם אם הדרך הביתה הייתה הופכת לקצרה יותר.
יותר מאוחר יצאתי לגן עצי האורן שמאחורי הבית, היה קריר, לכן התכרבלתי ברדיד מבד קטיפה, הבטתי בילדים המחופשים. בעבורי זה היה מסעיר ומרגיע בו זמנית, כי התחפושות, הצבעים, הריחות והיופי תמיד חיזקו אותי, וטיול ארוך יותר מזה לא רציתי לעשות.
שאלתי את עצמי, אם הייתה ניתנת לי היכולת באותו רגע ממש להחזיר את הזמן לאחור, האם הייתי משנה את מעשיי לו הובטח לי שלא אגיע למבוי סתום?
אולי נתתי מכוחי לאחרים יותר מהנחוץ, ובכך חלקתי להם מעצמי ומחלקי בעולם הזה יותר מדי?
למרות השאלות והתשובות החלקיות שניקרו במוחי הרגשתי שכל שהכרתי והייתי רגילה אליו כמו הונח מאחוריי, והדרך שהשתרעה לפניי התמלאה מהמורות. התיישבתי על הספסל, אימצתי לתוכי את הדממה, כי העולם סביבי הפך די רועש.
רות התקשרה ובישרה לי בשמחה "סוף כל סוף תהיה לנו הזדמנות להיפגש לארוחת בנות, אני את ושרי, במסעדה היפנית. תוכלי לראות את השינוי שחל בה, היא חזרה מטיול ביפן מחוזקת, אני מניחה שהיא תעניק לנו הרבה חומר למחשבה כשניפגש עמה פנים אל פנים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד 122-123-124-125-126- סופרת
כהרגלי בעת האחרונה, לא הייתי במיטבי, לכן גם באותו יום ביקרתי את הירקנית לפני שהמשכתי למשמרת שלי בעבודה. חסייה הירקנית הפכה לבת משפחה שכונתית ולמוקד עליה לרגל לרכישת חוכמה ודעת לכל נשות הרחוב.
בכל רגע היא תחקרה את הנכנסים לחנות ונידבה עצות, כאילו תיעדה ראיונות, אכן שינויי גדול מאוד התחולל בה מאז הקוזינה שלה הסתלקה מהעולם, כמו שהיא חזרה ואמרה "החלטתי לאמץ לחיקי את באי העולם כולו. כדי לא להרגיש נטושה או עזובה, אחסה בצל הירקות הפירות, והפיצוחים שהוספתי למלאי, החיים ממשיכים ואני עדיין כאן, לכן לא אשקע בבדידות... הפיצוחים נועדו לגברים שבחבורה, למלא את זמן הצפייה במשחקי הכדורגל."
לא היה בכך כל ספק, משהו הפשיר במוחה היוקד של חסייה שלנו.
באותה הזדמנות היא המשיכה ואמרה בקולה הצלול והחד "מדובר ברצונו של אדון גורל... אי לכך עלי לשקול היטב ובכובד ראש את ההתרחשויות האיומות שחוללו הנאצים, מצווה עלי להימנע מצעדי ייאוש או מחשבות מיותרות, ועלי לזכור שאני זו שניצלה מהשואה, ועדיין נמצאת כאן."
הרבה זמן אחרי כן עדיין חשבתי בהערצה על כוח ההישרדות של חסייה. למען האמת, חסייה הייתה אישה מדהימה, במקום להיחנק ולמות היא עטתה מסכה מאיכות טובה, התביישתי כי בשבילי הכסות לא עבדה. זה היה הלך הרוח שלי גם כאשר תקווה, האישה הצעירה שבה טפלתי זה כמה שנים, נכנסה לקבל ייעוץ והדרכה.
תקווה הפכה לחברה באותו יום שבו ילדה והפכה לאמא של שחר, ובאותה הזדמנות עצמה החליפה את שמה לתקווה אצל הרב. רצתה מזל טוב יותר. היא נכנסה והתיישבה מולי מיד, הצמידה את רגליה זו לזו בישיבה של גבר, כן, גם לה הפריע המפגש הצמוד של הירכיים, שלא היה מראה נשי במיוחד ולמרות היותה גם חברה וגם מטופלת שלי, היא התנהגה בצורה חצופה מאוד.
המבט בעיניה אמר: אני מבחינה כי עלית במשקל במקומות הלא נכונים...
היא הביטה בי בתדהמה ובריכוז רב, וכל זה אף על פי שבנה הציק לה ודרש את תשומת לבה. היא לא היססה ואמרה "אז אני מניחה שאת עדיין מנסה דיאטות כל יום ראשון? בואי ואספר לך מחדש על אותה קבוצת תמיכה שהזכרתי לפנייך לפני שלוש שנים, ייתכן שהפעם הכול יישמע לך אחרת. אני יודעת שלקבל עזרה מקבוצה אף פעם לא היה לרוחך, ובעבורך זה נחשב לבזבוז זמן, לא כך הוא?"
הרבה לפני שהתעשתי או בכלל ניסיתי להגיב לכך, היא הוסיפה "הנריטה האמריקאית, המכונה המייסדת, היא דמות שיכולה להציל אותך ועוד רבים אחרים..."
עד כאן, שום דבר לא היה חדש, הרי תקווה בעצמה חייתה כמה שנים בעיר ניו יורק ולכן כל דבר שהזכיר לה את ארצות הברית היה כפלא בפני עצמו, לפחות כך הוא היה בשבילה.
תקווה המשיכה בהתלהבות "בתקופה האחרונה הנריטה האמריקאית מתגוררת בארץ, וזה למזלנו, כי רק היא יכולה לחולל בעבורך את הנס. הנריטה, היא דמות ראויה להערצה ונחשבת לאגדה, גם בחו"ל, היא אחת הגדולות".
התוספת האחרונה כנראה הייתה מוגזמת, אך היא נאמרה, כדי לחזק את המסר באוזניי.
אכן לא ראיתי את תקווה הרבה זמן, היא תמיד מיהרה ללכת ומעולם לא הקפידה להגיע דווקא אלי באופן מסודר, כי בעבורה כל אחת שנתנה שירות הייתה טובה, מה שהיה לה הכי חשוב זה להיכנס בזמן שנקבע.
הלהט שלה גרם לכך שמצאתי את עצמי מתוודה "כן יש משהו בדברייך לגבי חשיבותה של דוגמה טובה.. " גמגמתי והוספתי "כבר מזמן קשה לי עם העליות והירידות, ולאחרונה דווקא אחרי דיאטת בריאות מבוקרת, קשה לי אפילו בשעות העבודה, ולא רק בלילה, נתפסתי במלכודת שטמנתי לעצמי, אוכל בריא, ובייחוד כאשר התפריט כולל לחם מלא, שמן זית, וטחינה, בריא אך משמין. מה אגיד לך, יש מה שהוא בדברייך, אני זקוקה לתוכנית שונה מכל מה שהכרתי עד כה, תוכנית עם רעיונות חדשים."
תקווה הביטה בי "האם לא הייתה לך הזדמנות לפני שלוש שנים להצטרף לקבוצה שיכלה לעזור לך? האם נתת לכך סיכוי?"
"אולי, ואולי לא," עניתי.
אבל אז הוספתי "זה לא היה בשבילי, פחדתי להתקשר לחבורה מוזרה, אולי טעיתי ואני כן זקוקה לעזרה מסוג שונה, אף על פי שאני לא מאמינה בעזרה קבוצתית."
לפתע הרגשתי נינוחה דיי, כדי לומר "את יודעת, לאחרונה גיליתי בתוך עצמי צד שמעולם לא ידעתי על קיומו, גיליתי הרבה יתרונות במסווה של האכילה, ניתקתי קשרים עם אנשים שלא רציתי בחברתם, ובעתות משבר מצאתי נחמה בשוקולד. אך לאחרונה מרכיב ההנאה מהאוכל הלך ונעלם."
שחר בנה הקטן נעשה חסר סבלנות, סיים את הציור וסידר את כל הקוביות לגובה המרבי ובהיותו חסר תעסוקה התחיל למשוך את בגדיה. תקווה ניצלה את ההפרעה ואמרה בנחישות "טוב אז החלטנו, נלך לפגישה ביום שלישי הקרוב."
היא נראתה מרוצה מעצמה כאשר אמרתי בסדר והנעתי את ראשי בחיוב, אף על פי שלעצמי מלמלתי שעוד אחשוב על כך.
היא עזבה, למזלי לא היו לי מטופלים נוספים, וזאת מכיוון שפיניתי מקום וזמן לעבודת הניירת שכבר הייתה בפיגור רציני. התחלתי לארגן את המגרות ואת ההזמנות החדשות וחוץ מזה תכננתי מבעוד מועד לערוך ארבעה ביקורי בית אצל כמה זוגות מתוך הקבוצה האחרונה שאתה עבדתי בהדרכה.
עדיין הדהדה באוזניי ההצלחה הגדולה, שפע המחמאות ושביעות הרצון שהרעיפו עלי בפיקוח, לאחר שהגיעו לאוזנם השמועות הנכונות. למען האמת, לא היו בית או דירת מגורים באזור העבודה שלי שלא ביקרתי בהם ולו פעם אחת, והחוויה הזאת הייתה טובה בשבילי ובשבילם.
המשרד שלי היה מתוכנן יפה, ובימים שהיו לי כוחות ומצב רוח טוב, גם העבודה זרמה לא רע, אך באותו יום, ברגע שתקווה יצאה, נעשה לי מאוד עצוב והרגשתי אי־נוחות רבה, ייתכן שזה היה בעקבות השיחה שבה אפשרתי לחברה לא הכי קרובה להתערב לי בחיים, אך היא הצליחה לעורר בי חרדות מהולות בהמון ציפיות. מאז ומתמיד תקווה ידעה לתת הופעה ולכבוש במה. ההרהורים עברו בי במהירות, המצב הזוגי שלי לא ממש התאים למשימות חדשות, אך מצד שני הסבל הכרוך בהנהגות שלי כלפי האוכל הכביד עלי. רגשי האשמה שבתוכי, עלו בקשר הדוק עם המתח בנישואיי, את מראה גופי שהשתנה חדשות לבקרים ממש מול עיניי לא אהבתי, למרות כל זה, עדיין גברה עלי העקשנות.
לאור כל זה גמלה בי ההחלטה, אגיע בעצמי לדרך נכונה, ללא קבוצה.
בסופו של דבר, לא הלכנו לפגישה וקבענו מועד אחר. הרגשתי שלגורל הייתה יד בדבר והוא צירף כמה אירועים שנועדו להחליף את הפגישה.
נפגשתי עם רות ושרי לשיחת בנות במסעדה יפנית, כמו שקבענו. הבחירה במסעדה זו הייתה מחווה מצד שרי, היא הזמינה אותנו, כדי לעלות שלב אחד גבוה יותר את הנחישות שלה ואת ההרגשה הטובה שרכשה לעצמה בטיולה האחרון ליפן. מראה המסעדה השאיר אותי ללא מילים, התרגשות אפפה אותי כמו בהרפתקה מרהיבה, ואף על פי שהמקום שנבחר היה יכול להביאני במבוכה, לא נרתעתי או התלבטתי והגעתי לשם. החלטה שהפליאה אותי עד מאוד כי בכל מה שנגע באוכל הרגשתי שיש לי בעיה, וחוסר הביטחון שיתק אותי לעתים קרובות.
זו הייתה המחשבה שחלפה בי כאשר עיינתי בתפריט שהונח על שולחננו.
אכן זה היה המקום האחרון שבו חשבתי שאמצא אוכל מתאים או נחמה, אך ברגע שההזמנה נלקחה והתפריט יצא לדרך, פיעמה בי תחושה שהלכה והתגברה ששרי מסוגלת לעשות כל דבר שעושה לה טוב, ואת זה רציתי לאמץ. היא לקחה את הגירושין כהזדמנות להסיר מעצמה את העלבון, תכונה שלדעתה הייתה המכשלה הגדולה ביותר בחיים.
השיחה זרמה בעצלתיים ותרבות האכילה במסעדה היפנית שימשה תרגול טוב לפיתוח הסבלנות. המנה הראשונה הייתה מרק מיסו, הוא נמזג לקעריות אותנטיות וטעמו ערב לחכי, לטופו היה טעם שכמוהו לא טעמתי מעולם והפטריות התמזגו עם הבצל הירוק ונקצצו לפיסות הזעירות ביותר שראיתי אי פעם. שרי נהנתה מחברתנו וסיפרה המון חוויות ולא הראתה כל אי־נוחות מהאזכור של רות על אודות הזוגיות של חניתה ויגאל. היא רק הקשיבה אחרי שלגמה כמה כפות מהמרק אמרה "רות יקרה שלי השמועה שעברה כי הם כל כך יחד ומציגים חיזיון שהוא דמיוני יותר מאשר אמיתי, לא מטרידה את מנוחתי. אחרי שנים כה רבות של נישואין, שזכורים לי כתקופה טובה, רגועה וללא מאבקים, אינני רוצה להיות גסת רוח, ולמרות גורם ההפתעה אני מעדיפה לחשוב על הגבר הזה, שאהבתי ואיבדתי, כעל ידיד. ואולי באמת לא משנה מה אני מרגישה לגבי ההווה, המשכתי הלאה, ומה שחשוב לי שאכפת לי מעצמי ובו ורק בו אתעניין."
שרי לגמה מעט מיין האורז והמשיכה, "ביום שיגאל עזב הרבה הוטל על כף המאזניים, היינו זוג מאוד אמיד, הוא בא ממשפחה מאוד עשירה, ובעבורי כסף מעולם לא היה דבר של מה בכך. במהלך השנים שלנו יחד לא תמיד הייתה לי שליטה על הנכסים המשותפים ועל החלטות שעמדו על הפרק, זה היה טוב בעבור שנינו, לפחות זאת הייתה דעתו. בזמן שיגאל החליט לעזוב גונבה לאוזני הידיעה שאפשר גם לנהוג אחרת. סירבתי לחשוב שחלק מהרכוש המשותף ייבלע ולא יישאר ברשותי. בגלל ההוצאות לעורכי הדין לא רציתי לעשות בחירות שגוייות. די היה לי בכך שהוא עזב, לכן אספתי את עצמי ואת רגשותיי ושילחתי אותו לדרכו, וכך הצלתי את חלקי ברכוש.
הקשבתי לה, היא דיברה ללא בושה ויכולתי לומר שנעים היה לראות את שרי שלנו במלוא תפארתה. כך או כך התרוצצו בתוכי מחשבות סותרות, ויותר מהכול הבנתי שיש ביכולתי לדאוג לבריאותי הגופנית, גם כאשר האוכל שאכלתי יכול להיות שונה מכל אשר הורגלתי.
רות נכנסה לשיחה והשלימה בעבור שרי את החורים שנפערו בתחום הרכילות האחרונה, ואז היא נתנה לה עצה, "שרי במוקדם או במאוחר יהיה עלייך להביט בשברים שנצרו כדי להעמיק את היציבות בחייך."{זיו הוספתי}
השיחה הופרעה כאשר הובאו לשולחן שלנו המנות המרכזיות, חתיכות זעירות של דג סלמון עטוף באורז ולכל אחת הוגשה צלוחית של רוטב סויה, את תבלין הזנגוויל ליקקנו בין הפיסות הזעירות כדי לתת לחיך את ההנאה המרבית.
שרי כינתה את המנה המדהימה סושי וסיפרה שהיא התוודעה אליה בטיולה ביפן. תה חזק חתם את הארוחה. למען האמת אהבתי את הכול, אף על פי שלאורך כל הארוחה לא הצלחתי למחוק את הבעת הפנים שלי שהביעה תדהמה שבאה מבפנים.
כמה ימים לאחר מכן, בשעת ערב מאוחרת, התיישבתי לי במטבח דורון היה מחוץ לבית והיה אמור להגיע מאוחר יותר, הכנתי לעצמי שתי פרוסות לחם עם ממרח מיונז משובח וכמה עגבניות פרוסות דק, לא המלחתי כי ערכי לחץ הדם שלי עלו לאחרונה וזאת למרות הכדורים שלקחתי באופן קבוע.
התיישבתי בנוחיות ופתחתי את הסימנייה בספר ההגות האהוב עלי "טמה מתערבת" הגעתי בקריאה לדף מספר תשעים ושמונה והתמלאתי תמיהה שהלכה וגדלה לנוכח המילים:
[מכאן פונט אחר...בדרכנו להיות בוגרים עלינו להבין, כי בכל אדם ובכל מצב יש מסר, והוא חיוני לנו כדי ללמוד מה הם כישורי החיים...
למילה הנאמרת יש קסם, הן לטובתנו והן לרעתנו כי הכול תלוי ברמת הידע והמיומנות שאותה פיתחנו עם השנים. למילים יש כוח ובייחוד למילים במעופן, אפילו כאשר רק שמענו אותן, ולא האזנו להן ממש, הן עוצרות אצלנו. למרות הניסיון העז שלנו להתעלם מחלקן הן מצליחות לעורר בנו את כל השדים מבפנים.
הרבה דברים מזמנים לנוי החיים, מעצבים את התגובה שלנו ואת השקפת עולמנו. גם מחשבות חולפות הן תוצאה של אותם הדברים ששמענו ואימצנו במודע ויותר שלא במודע. המכלול של כל הדברים ששמענו, גם דברים שכביכול שכחנו, מאוחסן במגרה כלשהי ונקרא 'זיכרון לחיים'.
כדאי להקשיב ופחות לדבר, אין צורך מיד להשיב או לומר דבר מה, אלא ללמוד עוד ועוד ורק אז לבצע את השינויים הרצויים...[מכאן פונט אחר
סגרתי את העמוד, ומוחי התחיל לקדוח רעיונות, למילים שקראתי הייתה השפעה מאוד גדולה עלי. זרקתי את הפרוסה השנייה, כן, הספר הצליח לגעת בי. התרווחתי בנוחיות והקשבתי לתחזית מזג האוויר, הקריין דיבר על סוף שבוע נעים ועל מהפך במזג האוויר, הוא ניבא את זריחתה של שמש חורפית והדגיש שהאוויר הקר יפנה את מקומו לאוויר חמים יותר. הגלים בים יהיו גבוהים וזרימתם עזה יותר, באופן כללי הטמפרטורות יעלו, אף על פי שיהיה צפוי טפטוף קל כבר בלילה הקרוב.
כן, חשבתי לעצמי, מזג האוויר משתנה, חשתי את עצמי משתלבת בנוף.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -130 סופרת
דורון נכנס הביתה, מוקדם מהרגיל. הוא התיישב והביט בי ובכך אותת לי שיש לו משהו להגיד, הנחתי בצד ללא שהיות את כל המחשבות שהעסיקו אותי והתפניתי להקשבה. תמיהתי הלכה וגדלה, כאשר הוא אמר "אתמול עיינתי בספר שקראת זה עתה וברצוני להבין, כיצד אני יכול לעזור לך?"
השאלה שלו די הפתיעה אותי, ראשית שהוא ביקש להיות ממש מעורב, שנית, הוא חשב שבידו הפתרון, כדבריו הוא מכיר אותי מצוין, זאת אף על פי שאני בקושי הכרתי את עצמי.
הבנתי שעלי להקשיב לו, ולו למען הנישואין שלנו, שלא נותרו בהם הרבה נקודות מפגש לשיחה פתוחה, זאת המחשבה שחלפה בי בעודי מתכננת את צעדיי ובוררת את מילותיי.
דורון המשיך ואמר בדאגה "לאחרונה הנך נסערת אף יותר מהרגיל, האם יש דבר מה שאת מסתירה מעצמך?"
הבטתי בו, התרשמתי מאוד ועניתי "כן, מאוד ייתכן שהגזמתי בתגובות שלי, אך נכנסתי למעגל קסמים, מצב שהכניס אותי לשרשרת של אכזבות."
"אתי את לא צריכה להעמיד פנים שהכול מושלם," נכנס דורון לתוך דברי, "אני רוצה לעזור לך לשנות את גישתך לגבי האופן שבו עלייך לרדת במשקל ולהישאר במשקל יציב. אסביר לך את השיטה שלי, תבצעי שינויים קלים בלבד, אל תסתערי על כל הארוחות, תהי יותר רכה עם עצמך."
מהומה גדולה התרחשה בלבי, הקשבתי והרגשתי כמו על סף התרסקות, הכול נשמע מגוחך להחריד...
היה לי בן זוג מבין וקשוב, איזה בדיחה... מה באמת היה חסר לי...
הרגשתי ששילמתי מעל ומעבר בעבור הכמיהה שלי.
מדוע לא יכולתי להתגבר על הוראות הפעלה פשוטות שהחיים הציבו, כן, חיי יכלו להיות הרבה יותר קלים, אם הם לא היו תלויים ברגשות שלי כלפי שוריק, וגם לא בריצויו של דורון, לכן אולי טוב יהיה לנסות ולראות מה קבוצת תמיכה תוכל להציע לי.
בעודי חושבת כך, נעצבו פניי בלי משים, דורון הביט בי ברכות כאשר אמר "קשה לך עם השיחה? אני אמצא בעבורך פיצוי נאות, השאלה היא האם תאפשרי לי?"
חייכתי ועניתי בנועם, שלא כהרגלי, "הדרך היחידה המוכרת לי היא פיצוי דרך האוכל, ולרוב הדבר עוזר ומנחם ברגע שבו החיים מפתיעים אותי עם בעיה זו או אחרת."
הבטתי בדורון, הוא התעלה על עצמו, לא רציתי לאכזב אותו יותר מדי או לצנן את התלהבותו, אך הייתי חסרת אמונה שאם אשתף אותו בעשייה למעני תוכל להיות לזה תועלת כלשהי. כוונותיו היו מאוד רציניות והוא הרגיש שהוא יכול ללמד אותי להתאפק, ואני חיפשתי דרך להגיד לו שבתוכי משתרע ג'ונגל עמוק ורחב שמחבר ביני ובין התשוקות שלי, יער־עד מלא ייסורי מצפון, הכחשה גדולה ורגשות אשם כבדים, כבדים עד כדי כך ששום כמות של שוקולד לא די בה להשקיטם, מצב שהוא מעולם לא נחשף אליו.
המקום דומה לספארי פראי רק הרבה יותר גדול מהמקום שבו ביקר לאחרונה.
הדאגה שלו יצרה בי הרגשה אפילו יותר גרועה, חשבתי על הבחירות שלי, כמה מהן היו גרועות, הטעיות חזרו על עצמן, לא היה מוצא. מחשבה אחרת חלפה במוחי, אולי מקצת מן הדברים הייתי מוכנה להגיד לו. אף על פי שהחלומות שלנו פנו לאפיקים שונים.
שתקתי.
דורון קם והכין לנו כוס תה, לי עם סוכרזית, והביא גם פרוסת עוגת גבינה קטנה. התה לא היה טעים, לא מתוק ועם טעם לוואי, דורון הציע להכין בעבורי קפה בחלב.
שמעתי אותו מלמל לעצמו "לשתות בלי סוכר בכלל, נראה כחסר כל היגיון, מה כבר מזיק בכפית סוכר?"
רציתי לענות שזה הרבה יותר מסובך ממה שהוא חשב, אך נדמה לי שהבנתי גם אותו.
באותו לילה דורון התהפך במיטה, ואני קמתי כמה פעמים וחזרתי וניסיתי להירדם, אך הרגשתי חוסר מנוחה ותסכול. לא הבנתי כיצד ייתכן שהשקעתי בעצמי כל כך הרבה ולא הצלחתי לנוע קדימה.
זה היה לילה ללא שינה, לילה לבן.
נזכרתי באמרתה של לוסיאנה:
[מכאן פונט אחר מצב של תוהו ובוהו, הוא המצב הטבעי דקה לפני בריאת העולם.[עד כאן פונט אחר
אך רק כאשר השמש עלתה הבנתי כי היה פער גדול בין ההתייחסות שלי למציאות ובין חלומות לא מציאותיים.
סוף הקיץ נגמרו השזיפים החמוצים והאפרסקים המתוקים.
ובכל זאת יצא משהו טוב מאותה שיחה עם דורון, קבענו שנמעיט בקניית הפירות, לפחות ננסה לזמן מה.
התלוצצתי עם דורון ואמרתי לו "נראה לי כי בקיץ הזה אכלתי כמות פירות שהייתה יכולה להספיק לי לחיים שלמים לפחות לגבי השזיפים זה ודאי כך... אז מעתה נמעיט," הוא הבין וצחק. עוד באותו יום צלצלתי וקבעתי פגישה עם תקווה ותכננתי לי חופשה שנתית שהייתה אמורה לפנות לי זמן איכות לעצמי. ביציאה מהבית ראיתי את מלכי, היא הביטה החוצה דרך החלון, ובמקביל שמעתי את קולה של תקווה והוא נשמע חזק וצרחני "מוכנה להמריא?"
כן, חייכתי לעצמי, אני מוכנה. היא עמדה מרחוק והעבירה את רגלה מצד לצד.
הבחורה הזאת הייתה כולה רעש וצלצולים ובעיקר לא הייתה לה סבלנות, לכן בו ברגע שעלינו לאוטובוס והתיישבנו היא התחילה לדבר בביטחון ובמהירות שהיו אופייניים לה.
"אני לא אוותר ובסוף אמצא דרך להפגיש אותך עם הנריטה, היא הדמות החשובה ביותר, היא נערצת על רבים, היא המייסדת. רק היא ראויה להסביר לך מה היתרונות של התוכנית."
רציתי להשתלב בשיחה לכן מיד שאלתי "מה היא כבר יכולה לחדש לי שלא הכרתי עד כה?"
תקווה לא ענתה על שאלתי, אך הציעה "כאשר נבוא תקשיבי לנאמר וכך תביני כל דבר בעתו, סבלנות..."
וכך מצאתי את עצמי בדרך לפגישת הבית השבועית של הנריטה המייסדת ששמה הלך לפניה. ברגע שבו תקווה הפסיקה לדבר כדי לברר עם הנהג את הכתובת המדויקת, התכנסתי לתוך עצמי, היה לי שבוע לא פשוט בעבודה, הייתי צריכה לסיים דברים לפני היציאה לחופשה, אכלתי מכל הבא ליד מחוסר זמן, אכילה לא מסודרת ריחמתי על עצמי, התעייפתי מלהתעייף.
תקווה חזרה והמשיכה ללהג "שמעתי רבות על התוכנית, ומדובר בהצלחה כבירה לפחות בארצות הברית. היא טובה בעיקר לאלה שנמצאים בתקופת שפל, כשהאכזבות מתחילות לצאת מכל הכיוונים. התופעה הזאת מכונה אובדן שליטה."
עניתי לה בחיוך קל וללא היסוס, "באוזני הדבר נשמע כמו נפילה של ניירות ערך בבורסה לניהול כספים, השלבים לא ברורים לי לחלוטין, ואינני יודעת כיצד אגיב בהמשך. הרי את יודעת מתוך ההיכרות בינינו כי מאז ומתמיד אהבתי את החופש לבחור ולהיות עצמאית, הסכמתי לבוא אתך כי לאחרונה לא הצלחתי לפתור לעצמי חלק מהדברים והמציאות הסתכלה לי בעיניים."
תקווה לא ענתה.
הגענו בזמן, התיישבנו, וכל הפגישה נעצתי את עיניי בהנריטה היא ישבה בראש השולחן מול הקבוצה, לא יכולתי שלא לשים לב לשפת הגוף שלה, לא רק למילים אשר בקעו מגרונה והתפזרו בחלל החדר, היא הייתה מאוד עניינית ועם זאת מאוד אישית, במיוחד כאשר תיארה "את החור השחור במרכז הבטן הרכה".
היה לה כשרון טבעי לנאום, נמשכתי.
היא פתחה בכמה שאלות והסבירה שאין צורך לענות אלא אחר כך, כל אחד בתורו ידבר ככל העולה על לבו. השאלות היו נוקבות מאוד והיא דיברה בגוף ראשון:
האם עשיתי כל אשר ביכולתי כדי לטפל בהתמכרות שלי לסוכר, שומן ובצקים?
האם אני מתייחסת בכבוד לרגשות שמסעירים אותי ומתישים אותי כל כך?
האם חסרה לי אותה עוצמה של חירות אמיתית, שלא תלויה בדבר...
האם קיימת דרך אחרת?
המייסדת הייתה באמת נהדרת יכולתי לראות כי שפע המחמאות היה מוצדק, אך השאלות שהיא הציגה לראווה גרמו לי למבוכה ולדאגה קלה. חששתי שלא אעמוד בציפיות הגדולות. דאגתי ובצדק, כי לאחרונה החיים העמידו לפניי עובדות שלא יכולתי לשאת, בייחוד הקשבתי לה כאשר היא תיארה את חולשותיה, מאוד הזדהיתי, כי בדומה לנאמר גם אצלי הבעיות השתלטו על חיי היום יום שלי.
התכווצתי בתוך הכיסא, ותהיתי, האם להצטרף?
הבטחתי לעצמי שלא אקלקל את הרושם הראשון שקיבלתי ולא אתן לעצמי לשפוט לפני שאתן הזדמנות. דבר נוסף שלמדתי מדבריה של הנריטה הוא שהיו לי הרבה דברים חשובים שכדאי היה לחיות בשבילם, ושאם אבוא שוב כל הטוב יישמר לי.
הפגישה הייתה נהדרת אף על פי שעלה בי חשד קל שהיה בה מן הסתם שילוב של אמת ושקר, מהר מאוד הסרתי את המחשבה הלא נעימה, כי בפגישה לא היה שום ניכור באוויר, וכבר המילים הראשונות חדרו עמוק מאוד לתוכי.
ניערתי את עצמי מהמחשבות והמשכתי להקשיב "אני מתגוררת בעיר גדולה, ביתי נמצא בשורה אחת עם בתים מעוצבים ומטופחים ועד כמה שזה לא ייאמן יש בהם מעלית ומרפסות שמש יפות. בחיי יש שפע שלא גורם לי כל אושר כי ההתמכרות הביאה לי את מחלת הסוכרת.
"אסור היה לי לאכול סוכר ואם הייתי נמנעת מכך הייתי מונעת מעצמי נזק עצום. ידעתי שיהיה עלי לעשות בעבור עצמי את הדבר הנכון. מעולם לא נתתי לאף אחד להתערב לי בחיים, ובוודאי לא סבלתי שדיאטנית כלשהי, מוצלחת ככל שתהיה, תתערב באוכל שהנחתי בצלחת, או תפעיל עלי לחץ."
היא המשיכה ולא הרפתה, "לא רציתי לקבל שום הוראות מאנשי מקצוע, כי מאז היותי נערה אלה אכזבו אותי שוב ושוב. אחרי אין־ספור דיאטות התחלתי להיות קצרת סבלנות ומעט גסת רוח. זכורה לי הפעם האחרונה שישבתי מול רופא בקליניקה פרטית, הבטתי בו ואמרתי, רק כדי לזעזע, כיצד אתה שוכח שלעתים, יותר מהכול אני רוצה רק המבורגר שמן ונוטף והמון צ'יפס בצד?
"בארצות הברית שמעתי את הרעיון של הקבוצה, הגעתי ומיד הבנתי שזה המקום שאוכל לקבל בו את כל העזרה הנחוצה, ולאט לאט המחשבות ההרסניות התחילו להרפות ממני, הנחתי את הפחדים בצד."
הנריטה המשיכה ונשימתי הלכה והתקצרה "אני אישה משכילה ואשת העולם הגדול, עיסוקי מגיעים עד התפוח הגדול, אך ברגע זה יושבת אני מולכם, מול קבוצה של מאה איש ואישה, אתם לא מוכרים לי, ומרביתכם אף לא מכירים זה את זה והנה מה שיש לי לומר לכם בכנות, נינוחות ובחשיפה גדולה.
"חולשתי הגדולה לבייגלך קטנים עם מלח מטרידה את מנוחתי בזמן ישיבות חשובות. בייגלך קטנים הפכים אצלי לחשובים יותר מכל דבר בעולם, רק בגלל שמישהו שם אותם בכמה מוקדים בצלחת על מפת השולחן. שקית פתוחה ומרשרשת של בייגלה אשר נקנתה בפרוטות או בסנטים מקבלת אצלי עדיפות בתאי המוח על פני עסקה השווה מיליוני דולרים, שעמיתי ואני דנים על פרטיה בישיבה.
"אין ספק שזה כל הסיפור כולו בנוגע להתמכרות ולחוסר שליטה בסיסי."
רעד עבר בי לשמע הדברים הנאמרים, מאותו הרגע לא היה לי כל ספק כי ההיכרות עם קבוצת התמיכה חוללה בי מהפכה. התרשמתי מאוד.
בתום הפגישה נגשתי להנריטה והודיתי לה, היא חייכה אלי ואמרה "רק תחזרי ותבואי," וכך רכשתי לעצמי ידידה גדולה.
באוטובוס בחזרה, לא ייאמן כי יסופר אך תקווה שתקה, כל אחת שקעה בשלה. כן, הפגישה הממה אותי בייחוד כאשר שחזרתי את המילים שבהן חתמה את דבריה, היא חזרה ואמרה שהיא תלך לכל מרחק, כדי להציל את עצמה, היא ותושיט את ידה לכל אכלנית כפייתית, בכך שתיתן דוגמה אישית שהדבר אכן אפשרי. "אני מחויבת לריפוי הסבל," הרעימה בקולה, "האגדה המהלכת."
בטרם נפרדנו לשלום, תקווה העירה, כי מעולם לא העלתה בדעתה שמחלת האכילה גורמת לעוד מחלות קשות אחרות, חובה עלינו לעשות הכול כדי להינצל ממנה. תקווה האמינה בנסים מאז שינתה את שמה הפרטי אצל הרב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -134 סופרת
דורון ישן כאשר שבתי הביתה, במיטה רכנתי ונתתי לו נשיקה, חשתי התרוממות רוח, אך שמחתי שהוא ישן, העדפתי להיות לבד עם עצמי. ייתכן ששיחה עמו הייתה עוזרת לי, אך טוב שישן. למרבה הפלא אפילו לאכול לא התחשק לי התמלאתי התרגשות אדירה. האמת היא שבאותו רגע לא הייתי זקוקה לשום גירוי נוסף.
במו עיניי ראיתי את הנחישות שאותה הפגינה הנריטה והדיה נדחפו לכיוון שלי, היא עופפה כמו פיה מחוללת פלאים. האם היא הייתה התקווה שלי לשינוי אמיתי? צמצמתי את אישוני עיניי והבטתי דרך זגוגית החלון, הווילון הסתיר לי אך במעט את החוץ והצלחתי להבחין, כי הלילה היה בהיר ללא כל ענן, הירח היה כמעט מלא והפיץ סביבו הרבה אור. נשאתי תפילה, היא לא הייתה הראשונה בחיי, אך לראשונה בקשתי עזרה להשתחרר מהאויב הפנימי אשר שכן בתוכי.
המטרתי על אלוהים שאלה אחת ארוכה, "האם האישיות שלי מורכבת מדי לתוכנית כה פשוטה או שפספסתי משהו בהבנה של משמעות העזרה הדדית?"
שבועיים אחרי הפגישה עדיין הרגשתי את ההשראה הגדולה שהנריטה הרעיפה עלי. הכול נראה לי הרבה יותר טוב, החלטתי לתת הזדמנות לתוכנית, תהיה מוזרה ככול שתהיה רציתי עזרה. עוד דבר אחד התרחש בפגישה שהיה מאוד שונה ולא מוכר, לא נתנו לי מרשם לדיאטה, אהבתי וגם שנאתי את הרעיון, שהותיר את הבחירה בידי. הייתי מבולבלת, כי בעבורי זו הייתה מחשבה מאוד לא מוכרת, לא פשוטה, לא הבנתי כיצד אגש לבניית תפריט אישי והתקשיתי להבין כיצד הדבר יעבוד אצלי. אך תקווה עודדה אותי וקיוויתי שהדבר יסתדר בהמשך.
נזכרתי בכל הדיאטות שקיבלתי, "עשי כך ואל תעשי כך", דיאטות שציוו עלי מאכלים ששנאתי, כמו לאכול בבוקר ירקות וגבינה רזה או להגביל את כמות הפירות ולהשאירם אך ורק לארוחות ביניים. אלף לילה ולילה, אלף ניסיונות כושלים שהכתיבו לי אנשי מקצוע יודעי דבר, אשר לא ידעו עלי כלום... לפחות לא על הדקות הבלתי מנוצחות.
הנריטה הדגישה באלף מילים ויותר כי כל אכלן כפייתי זקוק לעזרה, לתמיכה, בעיקר מאנשים שנמצאים במצבו ומתמודדים עם קשיים הדומים לאלו שלו.
מחשבה מעניינת וחדשה התגנבה לראשי, אולי באמת הגיע הזמן לבנות בעצמי ולעצמי תפריט המתאים לסדר יום שלי, אף על פי שהדבר יהיה מוזר מפחיד וחדשני מאוד בשבילי. כיצד אדע מה לאכול ומתי מבלי להתגנב למטבח כדי לאכול שוקולד ולחשוש להיתפס בעיניים צופות.
הדי הפגישה הראשונה הלכו ונחלשו, אך לא לגמרי בעצם מה שהשתנה יותר מהכול זו המודעת להשתנות, לא, לא, היכולת... לא היה בכך כל ספק, שהחיים זימנו בעבורי הצטלבות גדולה עצומה ומכובדת בהחלט. הפגישות העניקו לי נוחם איכותי רב מאין כמוהו, שלא כמו רוב הפעמים שבהן ניסיתי לבצע שינוי ולא פענחתי את החידה. התוכנית הייתה בהירה ומובנת ולא נתנה לי הרגשה שהבעיות לוטות בערפל, לפחות כך זה נראה.
התחלתי להכיר את האנשים החדשים ללא כל בלבול או מבוכה. החלטתי ללכת ליותר ויותר פגישות והייתה לי הפתעה, התברר לי שהמצב לא היה כל כך פשוט, הייתי מעזה לומר שגיליתי שהוא היה מאוד מורכב. לא פעם חלפה בתוכי המחשבה שאולי ההתלהבות של תקווה הייתה מוגזמת ולא הצדיקה את עצמה.
בהרגשה זו עניתי לטלפון של שוריק, "אפשר להחזיר את החיים שלך למסלול מוכר ולברך אותך ביום הולדת שמח... אהובתי שתהיה לך שנה טובה והרבה צחוק וחיוכים, לעולם לא תהיי דומעת, והיה אם כן, ימיסו ויבהירו דמעותייך את הכאב ויעלימו אותו לנצח."
הקשבתי לו ונעשה לי ברור כי מאז ומעולם כל החלטותיי, ובייחוד החשובות שבהן, נעשו בחסות האהבה... למרות ההבנה הזאת לא השכלתי לפענח מה הניע את שוריק להעניק לי את כל השפע, אך חוסר הידיעה הזה לא קלקל לי את הרגשת המלאות ולפחות באותה שיחה הייתי מרוצה ונינוחה.
קבענו להיפגש וכאשר הגעתי לקן האהבה שלנו, ששיקף בעבורי את אהבתם של לוסיאנה ויוהאן המיתולוגיים, רגשות עזים הציפו אותי מיד והם התעצמו עוד כששמעתי אותו מזמר שירי אהבה צרפתיים. אז הפסקתי לחשוב ודמעתיי נשרו. שוריק ידע כיצד לעורר את תשומת לבי והתעניין בכל מה שקורה בחיי. ומכיוון שמזמן לא התראינו הוא חיבק אותי ולחש באוזני, "השתנית לטובה מאז..."
התיישבנו בנוחות, זרועו חבקה אותי, התכרבלנו, ועיניי דמעו, נמסה מתשומת לבו, עניתי "כן, שוריק, חוויתי משהו שונה ואולי גדול מהחיים עצמם."
שוריק הביט בי בחיבה, הוא היה גבר זהיר ומאוד חכם, ולכן ידע שאל לו לפקפק באמרות הדרמטיות שבהן תיארתי את ההתרחשויות.
מעודדת כרגיל, המשכתי, "בקיץ האחרון אכלתי הרבה פירות ושוקולדים, מעל ומעבר לכמות המקובלת אפילו עלי... והבנתי עד כמה זה נורא, וכך הגעתי למקום ששיקף לי באור אחר לחלוטין את נושא ההתמכרות.
אהובי רכן כלפיי בחיבוק, "יפה ומתוקה שלי, לבי נקרע עלי, אני מבין עד כמה קשה לך, ולצערי אני יודע שאיני יכול להצילך מכך, כמו שאת תמיד חוזרת ומדגישה."
מחשבות נינוחות חלפו בראשי, הוא תמיד ידע לומר את המילים הנכונות אף על פי שחשדתי שאולי מדובר בתמימות שלי, נראה שלעולם לא אוכל לראות מהו תפקידו האמיתי בתמונה השלמה של חיי.
באחת הפגישות עם הנרייטה נאמר כי לעולם אי אפשר להיות לגמרי בטוחים או לשער מהם המצבים שיכולים לגרום לאדם להישבר ועל מי הוא יישען בסופו של דבר.
מישהי אחרת הוסיפה שאי לכך צריך מאוד להישמר, כי לפעמים מעשה קטן ולא נחשב או מילת תמיהה או שאלת הבהרה והסכר ייפרץ ולא תהיה לו תקומה.
התרווחתי בכורסה ואמרתי לשוריק "עלי לגשת לרעיון הקבוצה לאט, היא טובה לי מכיוון שכל חבריה נמצאים באותה צרה והיוזמה לעזרה נראית אמיתית. הם אמרו כי השינוי יבטל את הטירוף שבאכילה הסוחפת, קשה להאמין, אך מכיוון שאני מאמינה כי אין מקריות בחיים, חייבת להיות תקווה שהדבר יחזיק מעמד."
מעודדת מהתעניינותו הכנה של שוריק הוספתי "לכל אדם יש צלקות שזקוקות לתמיכה, כי הרי כל ההתמכרויות דומות, והן לא משחק ילדים… ובאחת הפגישות דיברו על כך שאפשר להצליב את הדברים הגדולים באמת ולבחור נכון. מישהי הדגישה את הטעויות החוזרות ונשנות, אחרת ציינה בכאב את ההכחשה את הסחת הדעת או המצאת התירוצים, היא הדגישה שהיא רוצה לצלול לתוך החלטות נכונות."
הבטתי לתוך עיניו של שוריק ואמרתי "גם כשאני יודעת שההתמכרות שלי גורמת לי לקושי להסתכל על עצמי במראה או אפילו להביט לתוך עיניי, גם במצב זה אני מתקשה להפסיק אותה בכוחות עצמי, לכן בחרתי לנסות את הקבוצה אף על פי שמאז ומעולם התקשיתי לדמיין את עצמי משתפת אנשים זרים בחיי האישיים."
שוריק לא אמר דבר, רק חיבק אותי ברוך, לא פלא שהערצה שלי אליו הייתה כל כך גדולה. נזכרתי בדבריה של רות כאשר חזרה ואמרה שוב ושוב בפליאה רבה, כי קל מאוד לאהוב אותי, מעולם לא הקשיתי על אנשים והציפיות שלי לא היו גבוהות מאף אחד חוץ מאשר מעצמי. ברגע שחשבתי על כך, חשתי מבוכה ואולי גם מעט כעס, כי היה בהצהרה מעין אצבע שהצביע עלי והאשימה אותי בחוסר התאמה מוחלט ביני ובין העולם, דבר שמאוד לא היה מקובל עלי. הציפיות שלי היו תמיד מאוד מוגדרות מהעולם ומהאנשים מסביבי.
הייתה לי הרגשה שהגזמתי בווידויים, ועברנו למרפסת. רציתי לתת לו את ההפתעה שהכנתי בעבורו. אף על פי שהחגים חלפו להם זה מכבר, לא רציתי לוותר וקניתי לו מתנה מאוחרת ממני, בושם יקר ואהוב במיוחד, לעומת המתנות שהרעיף עלי, אני נתתי לו מעט מאוד מתנות קנויות, אך כדבריו אני הייתי המתנה החשובה מכול.
שוריק התרגש מאוד ואמר בקול רועד "בבקשה לוסי תזליפי לי את במו ידייך מהבושם המטריף שהבאת לי, רק כדי שמחר, כשלא נהיה יחד, עדיין אחוש אותך על עור גופי." שארית הפגישה לא דמתה לתחילתה...
בדרך הביתה, במונית, חשבתי לעצמי שהכול היה משונה, תמיד חשבתי שהיחסים שלנו בעייתיים בגלל היותי אישה נשואה, אבל הנה מצאתי רעיונות חדשים, חברים מלהיבים שגרמו ליחסים שלנו לא פחות טלטלה.
פניתי לנהג מונית ושאלתי "האם נקלעת אי פעם למצב שבו ציפיות חדשות הרחיקו אותך מחלומותיך?"
שמעתי לא פעם שנהגי מוניות אוהבים לדבר, אך הוא הביט בי בתדהמה וענה "אני באמת לא יודע..." ולא הוסיף.
נזכרתי באותה חברה שאמרה שאפשר לדחות לנצח את ההחלטה לעשות את הבחירה הנכונה. שילמתי, יצאתי והתקשיתי להבין מי אני, ומה הוא רצוני. למרות ההתלבטויות שלי המהפך התחולל בדרך כלשהי, וכעבור שבוע התעוררתי לבוקר שונה מכל אשר ידעתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -137 סופרת
נורית, חברה מקבוצת הבית, נכנסה לתוך חיי, היא העירה אותי כדי לשמוע ממני מה הן התוכניות שלי וכיצד אארגן את הארוחות שלי. אף על פי שהתוכנית תפסה מקום רב במחשבותיי ובסדר יומי, יצא שדווקא באותו בוקר הייתי מאוד רדומה ולא היה לי כל רצון לפרט את מעשיי. נורית התנצלה ואמרה שהיא הייתה בטוחה שאני ממשכימי הקום.
השבתי לה "נכון, לא יכולת לדעת שלאחרונה אני מוצאת את עצמי מאוד מנומנמת דווקא עם עלות השחר."
נורית לא נבוכה מקולי הישנוני ואמרה "אכילה לא נכונה קוצרת בך כל חלקה טובה ומשתלטת גם על הערנות שלך, בדרך זו היא נוגסת בכול וגורמת לכך שאפילו השעון הביולוגי שלך הזיז את מחוגיו."
מעבר לקו שמעתי את נורית מאיצה בי בעדינות "רק תנסי לבנות לך תוכנית קטנה, אפילו אם לא תעמדי בכך, נו, בבקשה!"
באותה עת לא שערתי עד כמה האישה הזאת תשנה את חיי, ותעשה בעבורי מעשים מדהימים... בשטף ובמהירות היא המשיכה "ארוחות מוכנות מראש ומסודרות בצלחת אחת זו תוכנית האכילה."
מחשבותיי נדדו לשמש שהופיעה וחשבתי מה מוזר, כי בעוד היא דיברה ראיתי את המאור הגדול מופיע במלוא עוצמתו בקו ישר מול החלון שלי וכך בפעם הראשונה התוודעתי למושג "הימנעות טובה" נוסח חדש שהקביל למילה האיומה דיאטה, אהבתי את המונח המוזר הזה מהפעם הראשונה ששמעתיו.
היא סיימה במשפט הקסם, "המטרה היא להתחיל יפה את הארוחה, אך הכי חשוב לסיים את החגיגה בשלום."
המשכו של אותו יום וגם הימים שבאו אחריו לא דמו כלל וכלל לחיים שהכרתי. במחשבה שנייה, המפגש עם הקבוצה והקשר שלי עם נורית קרה בזמן ובמקום הנכונים, וזאת אחרי ערפל ממושך שבו הייתי שרויה וכה התקשיתי למצוא ממנו דרך מילוט.
המשימה שנורית הטילה עלי הייתה להכין לעצמי שלוש ארוחות ליום, את חלקן שמתי בקופסאות שרכשתי בחנות מעבר לפינה, ותמיד הייתה לי קופסה מוכנה לקחת לעבודה. נורית הפכה להיות החברה הנהדרת, ולפי מה ששמעתי עליה בפגישות, זכיתי...
בשיחה שניהלנו אחרי אחת הפגישות היא החליטה לעזור לי ולהתקשר אלי גם אם לעולם לא אטלפן אליה בעצמי כדי לבקש עזרה. היא פינתה בשבילי זמן ויחד בנינו תוכנית אוכל שהתאימה לי. היא ציינה שיהיו עוד פעולות נלוות בהמשך, וכך תהיה לי תוכנית החלמה אישית.
בשיחת טלפון השלישית היא הבהירה לי שיהיה עלי לעשות הפרידה…
מיד שאלתי אותה "מה להפריד ממה?"
היא ענתה ללא היסוס "הפרדה בין האוכל שאת מכניסה לפה ובין הרגשות שאת מכניסה ללב, וזו היא אחריותך האישית."
הקשבתי ולא ידעתי מה לומר, המילים שלה הפילו אותי מהרגליים.
אחרי אין־ספור שיחות, ובפרץ של כנות, חשפתי לפני נורית את המשקל שלי, דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן, לאור הווידוי שלי היא טלפנה פעם נוספת עוד באותו יום בשעת אחר הצהריים ובכך הפיחה בי ביטחון. לא הרגשתי כה נורא שחשפתי את עצמי לפניה.
המשכתי את השיחה של הבוקר וקולי רטט, "החלום שלי זה להגיע למשקל של חמישים ושמונה קילוגרם, להיות רזה כמו ביום החתונה. אף על פי שגם אז זה היה אחרי דיאטה אכזרית מאוד."
המשכתי לדבר אף על פי שקולי רעד "ברצוני להיות רזה, רק כך אצליח להרגיש ממש נפלא שנתי בלילה תהיה קלה, ולא אחווה את הכבדות של בטן שנראית כמו בלון מנופח, שהילדים אוחזים ביום הולדת. אני לא מבינה," הוספתי, "למה זה כל כך קשה?"
נורית הקשיבה ובדרכי נועם, שלא ניתנו לי מעולם משום אדם, הרחיבה בנושא, "יש לי הצעה בשבילך, תעשי את הפעולות הנכונות ואת התוצאות תשאירי בצד, הרי אין טעם להתחיל בהימנעות רק כדי להפר אותה לאלתר, והכול בגלל שאת לא מרוצה מהתוצאה."
הסכמתי אתה לחלוטין וצער עמוק אפף אותי לשמע קולה ודבריה המשכנעים. נורית הפסיקה את השטף שהייתה נתונה בו ושאלה "מתי בתקופה האחרונה משקל גופך נשאר מאוזן ויציב לאורך זמן, ללא שימוש בצום חלקי או דיאטה מטורפת?"
התקשיתי לענות לה, מתי באמת עמדתי על אותה ספרה לאורך זמן?
התשובה האמיתית הייתה קשה גם לי, אך עניתי "זה היה ממש מזמן, בהיותי נערה בבית ספר תיכון, לפני שנים, ואז עם הזמן גרמתי לעצמי נזק כל כך גדול בכך שהפכתי לנדנדה שעולה ויורדת כמו בגן שעשועים"
נורית נשארה שקטה והזכירה לי ששום דבר לא קרה מעצמו כך סתם...
בבהלה שאלתי אותה "למה את מתכוונת, מה את שומעת מהצד?" התעניינות שלי גברה, התרגלתי לנזיפות של "חסרת אופי", ואילו אתה השיחה התנהלה בגובה העיניים.
"כן, לוסי," אשר לשאלה שלך, אז ככה, "מה שאני שומעת מהצד זה שאת רוצה לשלוט במה שאת אוכלת, אבל אין לך את היכולת להתמיד בשליטה הזאת, לפחות לא לאורך זמן..."
לא האמנתי למה ששמעתי, בדרך כלל קשה לי להאזין לביקורת, אך שמעתי את עצמי מגיבה בנועם "אין לי שליטה, את צודקת, נכון. אין לי כוח... כלומר... איך פותרים בעיה שכרוכה בשאלה של כוח?"
נורית היססה, אך רק לרגע קצר, ואז ירתה את התשובה החביבה עליה "עלייך לפתח נכונות ומודעות, תכונות אופי אשר מדרך הטבע מתפתחות לאט מאוד, אך הן אשר יביאו אותך לנקודה שבה אני נמצאת היום.
"נקודת ביצוע...
"התגייסות לכל מאמץ כדי להכין את האוכל המתאים, הדבר לא תמיד קל ולעתים קשה לא לקנות במעדנייה או להתאפק בישיבת עבודה כאשר לאורך כל השולחן וממש מול העיניים מונח כיבוד עשיר, ובשפע...
"בארבע שנים האחרונות גייסתי את כל כוחי כדי לאכול נכון, תמיכת הקבוצה מאפשרת לי סוף סוף את השינוי המיוחל, אך הוא התחולל בהדרגה, רק אחרי שניקיתי את המדרכה בשביל שהוביל לתוך תוכי."
את המילים האחרונות שאמרה לא הבנתי, באותה עת. בנקודה זו היא סיימה כי הייתה לה התחייבות לעוד שיחה והיא רצתה לעמוד בלוח זמנים.
בשבועות שבאו אחרי כן היו לי שפע פגישות בעבודה וביקורי בית, אך למרות העומס תכננתי כך שבחלק מהבקרים ההתחייבויות יעברו לשעה מאוחרות יותר. חזרתי לקום מוקדם בבוקר אף על פי שזה היה מאבק לא קטן, כבר בעת ההכנות ליציאה הגוף שלי אמר תודה.
פיניתי לי זמן איכות ושבתי לפעילות האהובה עלי, שחייה. אהבתי את ריח המים דימיתי אותו לבושם נדיר מאין כמוהו והפעילות במים העניקה לי קלילות וגמישות של אישה מינית, רכה, נשית ושובת לב.
המים היו בעבורי סמל להישג, עדיין זכרתי כיצד שכנעתי את עצמי ולקחתי לא פחות מעשרים שעורים מלאים וכל זה רק כדי להיכנס למים עומדים, אחרי ששנים פחדתי להיכנס אפילו למים רדודים לחלוטין. את תנועות השחייה למדתי אצל מורה פרטית וכך התגברתי על פחדים עמוקים.
שיניתי את הרגלי האכילה, לא נגעתי בכיבוד בזמן הישיבות, אפילו לא טעמתי, וכל זה הביא אתו מהפך בתפקודי ובעצם בכל דבר, למרות העייפות הרגשתי בטוב.
התמדתי והלכתי באדיקות לכמה וכמה פגישת, לפעמים גם פעמים בשבוע. רוב הפגישות היו לרוחי, אך בזו האחרונה הנריטה הדגישה "נסיעה למרתון של סוף שבוע זו עליית מדרגה, ואת היתרונות הרבים של המרתון גיליתי אני רק הרבה יותר מאוחר.
הקשבתי לה, ולא רציתי להיעדר מהבית לזמן ארוך כל כך, ובייחוד שבאותו סוף שבוע הוזמנו עם רות ובעלה למסיבה היוקרתית אצל שרי. לכן החלטתי לא להשתתף במרתון. לא חשבתי שעשיתי בחירה שגויה, על אף הדעה הרווחת. אמנם חשתי ביקורת סמויה וחשבתי שזה היה חסר רגישות, והתעוררו בי רגשות אשם, אך אף שהתוכנית נראתה לי מאוד מושכת ואף שכך הרגשתי ולמרות כל הרעיונות החדשים לא רציתי לעלות מדרגה ולנסוע לסוף שבוע מרוכז, אף כי הנריטה המליצה על כך בכל פה.
ברגע שדרכתי בגן העיר, במסיבה של שרי, ראיתי אותה, היא נראתה נפלא לבושה בגד מדהים שזרם עם הגוף הנערי שלה. הבד נפל קפלים קפלים כמו טיפות מים, ששום דבר לא בלם אותן בנפילתן, הכתפיות נפרמו כאילו באקראי. היא אחזה בגביע פורצלן שבתוכו בעבע יין לבן, אך תנוחת מרפקיה לא הסתירה את שדיה ששימשו רקע לתחרה הצרפתית, הבד ליטף את ישבנה והבליט את מותנייה ובכך עשה את העבודה המתבקשת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -139 סופרת
ההופעה שלה הייתה תלויה אך ורק באופייה החזק, היא הצליחה ושרדה כנגד כל הסיכויים. בסמוך אליה עמד גבר זר, וזאת לא הייתה מקריות כאילו הוא הופיע מאי שם, נהפוך הוא, מעמדו היה רם מאוד, ובעבורה הברירה היחידה להמשך החיים, לכן היא התאמצה והתקרבה אליו מהר ככל האפשר. ואף כי הנטישה נותרה בעינה, זו הייתה הדרך הכי מוצלחת לנצח ובכך למצוא מהר מאוד את מקומה.
הזר הנאה חג סביבה כאילו המזל שיחק דווקא לו, נהניתי לראות אותה כך ואף על פי שזו הייתה אותה שרי המתנשאת, ההילה סביבה הייתה שונה. הזוגיות שלה נראתה מדהימה, אך כאשר הבנתי לעומק מה בדיוק מעמדו של בן זוגה עצרתי את הנשימה.
רות העירה, "אכן ברת מזל היא ידידתנו, בשבועות ובחודשים שלאחר הפרידה היא ניסתה בכל כוחה ובכל דרך להכיר גבר בעל מעמד וכסף."
הסכמתי עם רות, מעמד וכסף היו הדברים החשובים ביותר לשרי, בעיקר אחרי שהנטישה זרקה אותה לשטח לא נודע.
רות הביטה בי ואמרה "יש לנו מה ללמוד ממנה, הפרידה יכלה לחולל הרס רב, אך שרי אספה את עצמה והשיגה מחדש גבר שיהיה כרוך אחריה. היא תמיד הייתה נחושה להשיג את הדברים הגדולים ותמיד ראתה בעיני רוחה את המהלך הבא."
האירוח היה למופת ודמה לארוחה מלכותית של בית מלון, הכול הוגש באסתטיות רבה ביותר. המנצחים הגדולים היו הסלטים הטעימים מעשה ידי שף מיומן. גם הפשטידות היו משובחות, דגי המלוח הובאו מאלסקה, הקינוחים האקזוטיים עתירי קלוריות סנוורו אותי או אולי זה היה בהשפעת המשקה האלכוהולי שזרם בכוסות הקריסטל. כן זו הייתה מסיבה מאוד שונה מאלה שהכרתי וכנראה העדפתי לבלות בחברתם של זרים בעלי ממון ומרתקים מאשר בסוף שבוע עם חברותיי החדשות.
נגסתי בחתיכה זעירה של דג כאשר שרי התקדמה לקראתי בחיוך, מרגע שנודע לה על הקשר שלי עם חניתה ויגאל הפכתי "משפחה יותר רצויה".
היא שאלה בנועם "האם להביא לך פירות ברוטב תפוחים חם?"
אכן היא ניסתה לתת לי הרגשה טובה הבטתי בה וחשבתי, החברה הזאת הפגינה כלפיי רגש ובכל זאת הרגשתי זרות ורציתי לבכות כדי למוסס את העצב. מהומה רגשית אפפה אותי, שרי שידרה שקל מאוד לחיות וכל מה שקרה לה לא השאיר אותה בודדה או לבד. היא העלתה על פניה חיוך ולחשה לי "תנסי להרעיף על עצמך חיבה ולגרום לעצמך להרגיש בטוחה, זכרי שלפעמים אנשים צריכים רק לבחור!"
הבטתי מסביב כל חברותיה נראו כמו יצאו מירחון אופנה, כזה שאפילו לא ידעתי על קיומו. בשלב מסוים הרגשתי שאיני יכולה לשאת את כל המתרחש סביבי, לראות את שרי, עוד ניחא, אבל ברגע שכל הנשים סביבה נראו כמוה, זה היה סימן שאני הייתי הבעיה. בעבורי זה היה עוד ניסיון להידמות לחלום בלתי מושג, לא היה לי ספק שחברותיה עמלו קשה כדי להגיע לחזות כה מטופחות, הן שידרו מיניות, ובמהלך האירוע למדתי יותר מהכול שהמראה שלי לא סיפק אותי. לא אהבתי את חזותי הגופנית, וזאת אף על פי שירדתי מעט במשקל והגעתי במיטב בגדיי, התגאיתי בסתר לבי בתוכנית החדשה שלי ולא חזיתי עד כמה מסיבה מסוג כזה עדיין יכולה לפגוע בי או לגרום לי להתבייש בעצמי.
משך כל הערב נצמדתי לדורון והרגשתי מבוכה וחוסר ביטחון, מצאתי בתוכי את האומץ להיענות להזמנתו של דורון לריקוד הטנגו, שיוויתי לקולי גוון רגוע ככל האפשר, ושאלתי אותו "כיצד הוזמנתי למסיבה בכלל?"
בשקט ובצנעה הוא ענה לי "אין בך שום פגם, שרי מכירה אותך ומאוד מעריכה את אישיותך, גם האחרים ייכבשו ברגע שתשתחררי, הכול הוא רק פרי דמיונך, ובשלב הזה של ההיכרות את עדיין לגמרי זרה להם."
מעודדת מעט עניתי "הרי הגעתי להישגים מרשימים, ועלי לחוש כשווה ביניהם, האם השכלה גבוהה זה לא דבר משמעותי?"
אך בתום הריקוד כאשר הרמתי את ראשי וראיתי את החברות של שרי מצודדות ומטופחות כל כך, לא היה לי כל ספק שכרטיס הכניסה למועדון שלהן הוא הידור, בגדים, בושם, וגוף נשי מושלם. ברור מאוד היה לי מה הנשים המהודרות האלה עשויות להגיד עלי, שלא בנוכחותי, להם היה ברור לחלוטין מה נדרש מאישה כדי להופיע בציבור.
ניגשתי לרות ואמרתי "עשיתי טעות חמורה מאוד, למה בכלל הגעתי? יש בי המון מבוכה אף על פי שדאגתי במיוחד להופעתי התאפרתי, והכנתי את עצמי בבית."
רות רכנה כלפי ואמרה "לוסי, הביטי בעצמך, את לבושה במיטב האופנה, וכולך צללית מדהימה. את מעמידה להשוואה את הישגיך הטובים מול חיצוניותן של הנשים סביבך לכן את מרגישה כישלון אדיר. ...הניחי לעצמך..." נשארנו כמעט עד הסוף, יחד החלפנו שנה, וכך פסעתי בצעד חרישי ומעט מהסס לקראתה של שמונים וחמש מלווה בהרגשה כבדה שחשבתי שכבר השארתי מאחור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -141 סופרת
השינוי הפסיק לתת בי את אותותיו לאחר המסיבה היוקרתית, תכולת הקופסאות וארגונן, חיתוך הסלט והכנת צלחת האוכל שלאחר יום העבודה וכל יתר המנהגים שרכשתי לי החלו להתרופף חשתי כיצד עייפות נפשית השתלטה עלי, והסיטה את המחשבות ללא הרף, הפיתוי לשוקולד התעצם אף על פי שהדהדו בי המילים שזו זריקת מרץ מזויפת.
לא רציתי לוותר לעצמי בכזאת קלות, אך מיום המסיבה יכולתי לראות איך חזרתי להיות מסורבלת, מסתתרת מתחת לשמיכה בכל הזדמנות, נגעתי בייאוש המוכר... התחלתי לטעום שוקולד בשעות הערב המאוחרות... ברגע ראשון לא זיהיתי את בעיה. תוכנית האוכל שלי נפגעה וגם הרגלי הפעילות הגופנית שרכשתי בעמל כה רב התייבשו לגמרי, בקלות רבה ויתרתי על הנאת השחייה במים...
אחרי שבועיים ניסיתי להתעודד וקבעת תור למספרה. מעשה שהתברר כטעות, עשיתי הזמנה של הרגע האחרון ולכן נאלצתי לשבת ולחכות ומכיוון שבאותו זמן לא התברכתי בהרבה סבלנות השקעתי את עצמי בקריאת מאמר נורא וגס רוח.
קראתי והשתוממתי "אופנת הנשים המלאות ירדה למקלט ואף על פי שהן מפיצות בושם נהדר, זו רק תזכורת לכך שהנשיות שלהם רחוקה ולא נגישה, כי אי אפשר להגיע לערווה שבשיפולי הבטן השמנה."
העולם הגדול והרוח הצעירה קוראים הידד ושרים שיר הלל לריח הניחוח העולה מהג'ינס הצמוד! וכך התחזקה בי הדעה כי אכילה בסתר היא גלויה לעין כול כי את מפלי השומן אי אפשר להסתיר.
חזרתי מהמספרה והלכתי לנוח, אך מיד כאשר התעוררתי משנת אחר הצהריים, הרגשתי שהדלתות נסגרו עלי, ידעתי שישנה תוכנית ויהיה עלי לחזור ולקבל החלטה בנוגע אליה. הרגשתי אכזבה מעצמי, היה לי קשה שלא לראות את האמת שעליה דיברו בקבוצה, שישנה דרך אחרת. נכנסתי למקלחת והבטתי במראה במבט חודר וישיר מאוד רכסתי את החזייה, הרגשתי את הכתפייה מתקפלת מכיוון שהייתה קצרה מדי לאורך הכתף שעוביו גדל באופן משמעותי, הברזלים חתכו את העור מתחת לשדי.
החרדה נשקפה בעיניי, הבטתי במתאר גופי ונלחצתי. קפלי השומן הקיפו אותי מכל הכיוונים, אפילו בכאלה שלא ידעתי שאפשר, הסנטר הפך לעבה מדי, פרקי כפות ידיי לא נראו לי עדינות דיין כמו שהיו פעם וכמו שאהבתי אותן, פעם התגאיתי בהן. אך הדבר שהכי הפריע לי זה השפשוף שנוצר במפגש הרך שבין שתי ירכיי וגרם לאדמומיות לא נעימה.
מחשבות מלגלגות צצו בתוכי, למדתי כיצד לבנות ארוחות, אך לא הצלחתי להתמודד עם טעמי החיים המשתנים, לא המתוקים ולא המלוחים, לא שרדתי את הקנאה בנשים היפות שהיו במסיבה של שרי, שהצליחה לבנות את עצמה מחדש בכל תנאי שהחיים הציבו בפניה.
למזלי עדיין הקשבתי להודעות במזכירה האלקטרונית, כך שידעתי שתהיה לי הסעה לפגישה, אם אהיה מוכנה בזמן ואחכה למטה. ניגבתי את הדמעה הבודדת התארגנתי במהירות, צחצחתי את שיניי וטעמה של המשחה חדר לנחיריי, זרם הדמעות התגבר והתערבב עם זרימת המים, סיימתי וסגרתי את הברז. נזכרתי בדברים שנאמרו בפגישות, דברים שחזרו עליהם שוב ושוב: יש להפנים את הרעיון שאכילה כפייתית זו מחלה שאין עליה כל שליטה הגיונית, אם רוצים בכך ואם לא.
עז היה רצוני להכין לעצמי כמה כריכים עם הנקניק הטעים, ופשוט לא להתקיים, אך ניתקתי את עצמי מהרעיון הנורא, לא ויתרתי לעצמי.
נזכרתי בדבריה של לוסיאנה:
[מכאן בפונט אחר]לעולם אל לך לוותר לחיים, עלייך להאמין ביכולת שלך כי התקווה היא בת בריתך. [עד כאן בפונט אחר]
התלבשתי וירדתי למטה למרות הכול… הפגישה נקבעה והנסיעה הייתה ארוכה מאוד. אחרי השלום הנהדר זזנו. החברות כבר חיכו למטה בסבלנות, וכך מצאתי את עצמי נכנסת למכונית, כנגד כל הסיכויים. נכנעתי ויצאנו לדרך ולפגישה, אכן הטבעתי בתוכי את הייאוש כדי להתחיל מחדש. הגענו והמקום היה מלא מפה לפה, החברים התכנסו במהירות, בזמן ובדייקנות האופיינית לתוכנית כה מיוחדת. מרחוק ראיתי את נורית יושבת בראש השולחן, כן, היא הביעה את עצמה ואת ההחלמה שלה באופן הכי בהיר באמצעות הגוף שלה, אך ברגע שבו התחילה לדבר הכול נעשה בהיר עוד יותר. המשפט הראשון שאמרה ניער אותי לחלוטין, היא דיברה על עצמה, אך זה היה כאילו דיברה על הדברים שהרכיבו את חלומותיי שלי בשלמותם.
היא התחילה בתיאור "אני רוצה להיראות טוב בחזיית ביקיני בים, ובמכנסי ג'ינס צמודים ביציאה עם חברים לבית קפה בשעות הערב."
הקשבתי, באמת הייתי קשובה ולמרות זאת חלפו בראשי מחשבות אחרות חוסר נוחות וכאב קל בשיפולי הבטן המשתפלת. קולה כמו חדר מסך והגיע אלי "תרצו את מה שיש לי, את ההצלחה שלי, תצטרפו אלי?
"מיד עכשיו!
"הרי אתם יודעים כיצד להתחיל, לא?"
הרעיון החדש שנאמר הצטרף למכלול הרעיונות שלה והכרתי אותם היטב. תהיתי מה אעשה, והייתי מבולבלת מאוד. נורית המשיכה ועברה לפרט ביסודיות את התוכנית היום־יומית שלה, "מוקדם מאוד בבוקר, אחרי שיחה עם המאמנת, אני מכינה את רשימת המזונות שלי, מאכלים שאני צריכה לשים לב אליהם אני שמה בטור הימני, מאכלים שמפריעים לי להצליח ולא הייתי מודעת לכך אני שמה בטור השמאלי."
בשלב זה סגרתי את הראש, הכול היה הרבה מדי בשבילי, הרבה שינויים ודרישות לפגישה אחת.
נורית החזירה אותי הביתה ובדרך חזרה היא אמרה לי בחיוך גדול "לוסי, אני יודעת עד כמה את דואגת, אך יש לי כמה רעיונות בנוגע לתוכנית האוכל שלך, נגשים אותם יחד ונכנה אותם 'חלומות זעירים' אני אתמוך בך לאורך כל הדרך, מעתה ועד עולם!"
זיכרון קלוש חלף בי במעורפל, דברים שמפניהם הזהירה הדוכסית לוסיאנה:
[מכאן פונט אחר]אל תאמיני בהבטחה של "לעולם" – תאמיני בעצמך, ותני לזמן זמן.[עד כאן פונט אחר]
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -143 סופרת
נורית המשיכה לתכנן ולפנטז לנו עתיד משותף, סגרתי את הראש ורק הנהנתי בראשי בנימוס. יותר מאוחר כאשר פתחתי את דלת הכניסה של הבית עדיין התרגשתי מאוד וגם הייתי מעט קצרת רוח. דורון קיבל את פניי ומיד שאל "אז איך הייתה הפגישה וכיצד הרגשת?"
קולי רעד כאשר ניסיתי לענות לו, שוב הייתי מבולבלת מאוד.
דורון הנהן בראשו, "כן, אני מבין!"
לא, חשבתי אינך מבין, כי...
בתוכי בצבצה הכניעה... הכול הפך להיות גדול עלי... הכול הפך להיות מוזר...
התנצלתי לפני דורון ופרשתי למיטה, ניסיתי להירדם אך משמעותם של אותם "חלומות זעירים" העסיקה אותי לתוך הלילה. ידעתי שיהיה עלי להתמיד בתוכנית, לא לחשוש מחשיפה או כישלון, אך למרות הידיעה הברורה כי המשימה תהיה מאוד מלחיצה אצטרך ללמוד ולבטוח ברעיונות מבריקים של קבוצת אנשים זרים. נורית, לחשתי לתוך הכר, תני לי רגע ואני אעבור את הפחד ואחצה את הפגיעות.
דורון חיבק אותי חזק ורק כך הצלחתי להירדם.
בסוף שבוע שלאחר מכן גמלה בי ההחלטה והצטרפתי למרתון של קבוצת התמיכה, אף על פי שזה היה חג פורים החלטתי לנסות ולבלות בצורה שונה ולא עם משפחה או חברים. דורון הסכים, לפחות לא הביע התנגדות ממשית.
כבר בירידה במדרגות ראיתי את סימני החג, המסכות נראו בכל קומה, חשתי כי המזוודה הקטנה שאחזתי בידי הייתה המסכה החדשה שלי, בלבי בניתי אישיות חדשה, הרגשתי את הדרמה באוויר. הייתי מאושרת, בעבורי ההנאה צחוק ואושר התחילו הרבה לפני הגעתנו לקיבוץ עין הסערה.
ראיתי את חברותיי החדשות מרחוק, הן דיברו בערנות. התיישבתי במושב האחורי, חביבה כבר הייתה במכונית, היא וחמדה נראו נפלא, חמדה נהגה בעצם היו רק שתי ברירות או היא או חביבה. בראותם אותי חביבה פנתה אלי בחיוך ואמרה "'אני אתרגש כאשר אראה את נילי מהקריות, לא ראיתי אותה מאז המרתון הקודם, וזה היה מזמן. שמעתי שהיא בהימנעות מאוד טובה והורידה הרבה משקל.
חמדה חיזקה את הדברים ואמרה "בשיחת טלפון עם נילי בשבוע שעבר היא סיפרה לי עד כמה היה לה קשה להשאיר את המשפחה בבית, אך היא הבטיחה לי להתייצב לסוף שבוע זה, לא משנה מה..."
ואז היא הוסיפה, אחרי שהבטתי בה בתמיהה, "נילי מצליחה לשמור על ההימנעות ומפגינה נאמנות גדולה לתוכנית, גם על חשבון המשפחה, היא נוהגת על פי הכלל שחובה עליה להחזיר ולו מעט ממה שהתוכנית נתנה לה כאשר הצילה אותם מאכילה מטורפת."
חמדה המשיכה לדווח אף על פי שהיה עליה להיות מרוכזת בנהיגה, אך כדבריה היא הייתה נהגת טובה וידעה לעשות בו זמנית כמה וכמה פעולות, היא הרימה את קולה ואמרה "נילי הפכה להצלחה גדולה ועוזרת מאוד לחברות חדשות, משתפת אותם בנס שאירע לה עם ההימנעות. עברו עליה שנים רבות של כישלון, בדיקות רפואיות גרועות ודימוי עצמי נמוך, בקיצור התוכנית הצילה אותה בזמן."
חביבה הוסיפה "אני מכירה את המנכ"לית של נילי ויודעת שהיא מרעיפה עליה שבחים רבים, נס אמיתי."
הרהרתי לעצמי, אכן נילי בזכות ההימנעות בנתה לעצמה חיים מאושרים, נטמעה בסביבתה הרגילה, והפכה להיות אישה במידה הנכונה, ועם כל זה גם בולטת משכמה ומעלה במשרדו של עורך דין. הגענו די מהר הכבישים היו ריקים, רוב האנשים נשארו בביתם לנוח, נרשמנו בקבלה, וגררנו את המזוודות לחדרים שיועדו לנו. רציתי להתקלח, זו הייתה דרך מצוינת לגרום לי להישאר ערנית, ולא היה לי אכפת כמה זמן זה ייקח.
חמדה וחביבה התרעמו על כך, כי לדעתן במעשה זה התחמקתי בכוונה תחילה מהפגישה המקדימה שהייתה חשובה ביותר. לא הסכמתי איתן, כי חשבתי שזו לא כל האמת, אף על פי שהייתה מידה של צדק בדבריהן.
זה היה סוף שבוע ראשון בעבורי, היה לי קשה להתמודד עם הרעיון כך שייתכן שחיפשתי דרך מילוט עוד לפני שהתחיל המרתון. הבנות התארגנו ויצאו לפגישה המקדימה, נשארתי לבדי. הבטתי סביבי, החדר היה נחמד אך לא גדול במיוחד בעבור שלוש נשים, הדבר לא היה משמעותי, כי רוב השעות תכננו להיות עסוקות בפגישות, ולא לנוח בחדר. לבסוף הצטרפתי, רק באיחור קל, אך הרגשתי שהנריטה הבחינה בכך. זו הייתה הפגישה הקבועה שלה, היא המשיכה דיברה בנעימה סמכותית "הכיוון והמסורת שבו יתנהל המרתון מיועדים לכל החברים מכל חלקי הארץ... נקווה שבעבור כולנו זה היה סוף שבוע מאוד מיוחד."
הקשבתי לה והרגשתי מאוד מבולבלת, חמדה וחביבה נראו נינוחות להם זו כבר הייתה חוויה מוכרת. חביבה טענה שזה כמו משחק חדש, וצריך להכיר את שפת ההוראות כדי ללמוד כיצד, למה, מדוע ואיך.
בשעה שבע בערב ירדנו לפגישת פתיחה חגיגית, וכאשר הוצגה לפנינו התוכנית לפגישות המשך, לא ממש הבנתי על פי מה תוכננו הנושאים. עיינתי בתוכנייה, הנושא המרכזי של המרתון היה "אמונה והשפעתה על החשיבה" הפגישה נקבעה לשעה עשר ביום המחרת. תמהתי כיצד נושא כזה אמור לפתור לי את בעיית האוכל ולהפחית את כמות האוכל בצלחת.
שום דבר לא הכין אותי למה שהתרחש בחדר האוכל בשעת ארוחת הערב, זו הייתה החוויה המוזרה ביותר בכל שנות חיי. התיישבנו לאכול בצוותא, כל אחת מאתנו נושאת על עצמה עבר עשיר והרגלי אכילה שונים. הבטתי סביב, חלק מהאנשים נראו לי לא שפויים לגמרי, מעולם לא ראיתי מראות מסוג כזה, כאילו לא אמיתיים.
חביבה לחשה לי "יהיה בסדר לא כולם ככה... לא נורא!"
היא בעתה בי מתחת לשולחן כדי שאירגע ואתרכז בדבר החשוב, אסתכל סביבי כדי לבחור לעצמי מודל להימנעות טובה. תהיתי האם ההתנהלות סביב הבעיה המשותפת הייתה אמיתית והאם בסופו של דבר אמצא חברות אמיצה שתיתן לי את ההזדמנות שלה חיכיתי זמן רב כל כך.
...אמונה והשפעתה על החשיבה התברר כנושא שעורר בי השראה מיוחדת. המנחה דיברה בקול צלול ברור וחד "אני מישירה מבט לכל העיניים אשר נישאות אלי וללא כל הסתייגות אומרת לכם, הצעד השלישי הוא הצעד הכי משמעותי, התחלתי להאמין שאלוהים יכול ורוצה לעזור לי. הרי אני חסרת אונים ותמיד רוצה לחוש מחדש את האוכל בפי...".
הבטתי במנחה, הקשבתי ושמתי לב שמשהו מוזר התחולל בתוכי, שמעתי מילים מוכרות, הרגשה מוכרת ובהמשך שמעתי את נצחיה, זה היה שמה, אומרת "כן הנושא מוכר וידוע ולא גורם לבעיה מיוחדת, ככה תמיד טענתי לעצמי, ושכנעתי את כל הסובבים אותי שאני יכולה להפסיק אם רק ארצה, אך האמת היא..."
נצחיה המשיכה והפתיעה את כולנו "האמת היא שהאוכל העודף לא מרפא, לא נעים, לא מרגיע ולעולם לא משכיח, נהפוך הוא, האכילה גורמת לי להיות חיה רעה ומעולם לא חיברתי בין המצבים, לא הבנתי את הקשר... כמויות הסוכר או כל מזון אחר שמתפרק לסוכר מהיר גורמים לי לעשות דברים לא טובים. לא נחמה, או הקלה של הכאב, אפילו לא הפגת מתחים, אולי רק לרגע – עודפי הסוכר שוקעים בוורידים שלי מטביעים את רגשותיי וגורמים לי לחוסר תחושה."
הקשבתי וחשבתי לעצמי, מה רע בכך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -147 סופרת
נצחיה הגבירה את קולה "דווקא כאשר אני בהימנעות מההתמכרות שלי, כמו עכשיו, עולים בי גם רגשות כעס אנושיים ורצון כנה לשנות את המצב, והרי התסכול שהרגשתי כשלא הרשיתי לעצמי לכעוס הביא אותי למצב הנורא."
התבלבלתי וחשבתי לעצמי, מה רע בקצת עזרה מסוכר כדי להירגע מכעסים?
כנראה שקעתי בהרהורים עמוקים מדי כי לפתע שמעתי את נצחיה אומרת בקול רועם "לטווח ארוך סוכר לא מרגיע, לכן על מנת להרגיש באמת טוב צריך להשתנות ולתת זמן להסתגלות, לפתוח פתח ומקום לאלוהים."
בזה היא צדקה, כן, מדבריה אלה הייתי מרוצה, לכל מצב צריך להסתגל פיזית וגם נפשית, אבל אלוהים? לגבי זה לא הייתי בטוחה.
נצחיה הוסיפה ואמרה בקול יותר שקט "התקווה היא זהותו השנייה של אלוהים כאשר הוא מופיע מתוך הבור השחור ביום של ייאוש."
התרגשתי מאוד מההנחיה היא הצליחה לשכנע אותי בכך שייתכן, רק ייתכן, שגם אני אוכל לסמוך על כוחו ועל עוצמתו של אלוהים. אחרי הפגישה הצעתי לה להיפגש בלובי של בית הארחה, הזמנו קפה.
לא התעלמתי מכך שבהנחיה היא בוודאי רצתה מאוד להרשים את כולם והגזימה מעט, אפשר היה להתווכח עם דבריה ובכל זאת החלטתי להתיידד אתה, האמנתי שתהיה לה השפעה טובה עלי.
התיישבנו נינוחות, הזמנו קפה ולגמנו מן המשקה המהביל, קשקשנו על כל דבר שבעולם. נצחיה אמרה כי מאחורי כל קשקוש יש משהו, וכל דבר הוא פרט בתוכנית הגדולה.
היא הביטה בי ואמרה "האין זו עבודתו של אלוהים, יכולתנו לדבר בשפה משותפת, אני נולדתי וגדלתי במשפחה דתית, כמעט חרדית, ואת... אמנם אני מרדתי, כי לא הרגשתי באמיתות האמונה, ראיתי באורח חיינו רק התחייבות לנוקשות, ופחד עמוק במיוחד שבא לידי ביטוי בעונת החגים. זכור לה כיצד הרב חזר ואמר שבקשר עם אלוהים אין קרבה יש יראה.
"דווקא עכשיו שחזרתי בשאלה ונכנסתי לתוכנית לגמרי לא דתית, למדתי דרך הצעד השלישי כל שהיה נחוץ לי לדעת על אודות האמונה. מצאתי בתוך עצמי את האלוהים שלי ואת החוש השישי שמוביל אותי למקום שבו נמצאת העזרה הנחוצה בעבורי."
היא הביטה בי בעניין רב ושאלה אותי "יש לך מושג איזה נוחות זו להיות בת חסות של אלוהים שהוא רק שלך?"
"לא," עניתי, אין לי מושג כיצד ואיפה מתחילים..."
נצחיה התייחסה לכך ברצינות וענתה "אלוהים ממוקם בכל נקודה ונקודה במרחב, לא סגור בשום מקום או זמן, לכן הנה לך הראיה הכי מוצקה לנוכחותו התמידית. פשוט תבקשי ותקבלי..."
כאן היא פתחה בהסבר מיוחד משלה "כל אדם באשר הוא אדם מרגיש את האלוהים בלבו, מה שנקרא הקול הפנימי. רוב האנשים לא מקדישים לכך מחשבה, כי לכך קיימים אנשי דת למיניהם, או אנשי קשר אחרים, הם נחשבים למקצוענים והם אלה שמתקשרים בעבורו. רוב רובם של האנשים לא בטוחים בעצמם די בנושא האמונה האישית, לכן עושים 'כאילו' את הפעולות המקובלות הנדרשות מהם. בעבור רוב האנשים נסים קורים באגדות, והם צופים בהם מרחוק כמו בהצגה, מוקסמים, אך בוחרים להמציא את עצמם במציאות קודרת. הם מתמלאים פחד לנוכח אובדן שליטה אפשרי, כאשר אירוע חריג נכנס לתמונה וחייהם מתהפכים עליהם. כאן המקום להיות הוגנת ולומר שבאמת קשה להאמין בנסים, באלוהים... בייחוד כאשר רוח חזקה נהפכת לסערה ומעיפה אותך לתהום, פשוט ככה... ההבנה קשה בתחום הזה, לכן חשוב ללמוד כיצד לפתח כמיהה לאמונה אישית."
הרגשתי עייפה לפתע פתאום, אולי כי הנושא באמת נגע בי... חיבה גדולה נקשרה בי כלפי נצחיה ורציתי להדק אתה את הקשר. בהמשך היא נתנה לי המון רעיונות כיצד אפשר לנצח במלחמה הכי קשה של חיינו.
באותו היום התכנסנו לקבוצות קטנות, בחנו את נושא האמונה שלב אחר שלב, היו שהבינו אבל לא תמיד הסכימו עם קולות האמונה שמסביבם. חברה אחת אמרה שבמצבים קשים היא פנתה לאוכל והפכה אותו לסוג של אמונה. אחרת סיפרה שהתנהגה בחוסר אחריות, העדיפה לשמור על כוח הרצון, עקשנות וסרבנות לשמה. ואילו לי הייתה נגיעה ראשונה ורכה בקיומו של האלוהים דרך המילים שנאמרו. בשעות אחר הצהריים עלה חיוך מפויס על פני, נזכרתי בהנריטה שניגשה אלי ואמרה "כן, האוכל ממלא תפקיד גדול יותר ויותר בהתרחשויות שאותן כולנו עוברים. עשי את הדברים נכון ובכך תמנעי מעצמך סיבות לדאגה אפילו הקטנות ביותר."
היא קיוותה לשכנע אותי בהלך מחשבתה, לבסוף הנידה בראשה, והודתה כי גם בעבורה האמונה לא תמיד קלה, ולא פעם היא אוכלת כדי לפתור דברים ובכך ממלאת את החסר.
"למה את מתכוונת בדיוק?" שאלתי.
היא הפנתה כלפיי את אותו המבט השמור אצלה לכנסים העסקיים בנסיעותיה בעולם הגדול ופנתה אלי במבטא אנגלו־סקסי שצלצולו היה מאוד מיוחד בעבורי "רוב שנות חיי גיששתי אחר דרך להבין מהי הטובה הצומחת לי מהאמונה, כאן בתוכנית גיליתי שיש קשר חזק בין האמונה לבין הצלחה, וכך למרות המרחק הרב שחשתי בנוגע לזה אילצתי את עצמי לאחוז בכל כוחי בצעד השלישי, שלמען האמת אף פעם לא חמק ממני והיה נוכח בעבורי תמיד."
בדבר אחד היא צדקה בהחלט הרגשתי מוזר, אולי כי היה מדובר בניב של השפה האנגלית או אולי כי נזכרתי בלוסיאנה ובדעותיה על מה שעלה בגורלן של החלטות שהושפעו משברון האמונה. לרגע נעצבתי מאוד וביקשתי להיות עם עצמי, שמעתי את קולה של הנריטה והיא דיברה חרישית "בבקשה, לוסי, תביני, לקבל את הצעד השלישי כחלק מהתוכנית זו הדרך היחידה להביט מחדש בעבר שלנו ולהבין שמאז ומעולם הרצון העצמי חסר הרסן ניסה להשתלט על חיינו."
בפגישת הסיום הרגשתי כאילו התעוררתי למציאות של חלום והייתה לי הרגשה נעימה, נגעתי בעומקם של רגשותיי והופתעתי מכך, לא ציפיתי שהאמונה תהיה המפתח להחלמה, אף על פי שזה היה הדבר המקובל בחברות רבות. בדרך הביתה, חביבה נהגה וחמדה התכנסה בשתיקתה, עדיין זכרתי את דבריה של נצחיה בשיחה שניהלנו על כוס הקפה, היא דיברה בנחישות רבה ואמרה שהאמונה המחודשת בהחלט משנה את עולמן של נשים ואף של הגברים בתוכנית להחלמה. חייכתי לעצמי והחלטתי שאנהג במידע זה במעט הומור, אך גם בתבונה וברגישות. באותו סוף שבוע חל בי שינוי משמעותי. רעיון ההחלמה האישית הניב הישגים אמיתיים, לא מצאתי את האמונה המושלמת, אך בהחלט מצאתי את נצחיה.
הימים התחילו לרוץ, ואני רצתי אתם. נוכחתי במספר רב של פגישות, בערים שונות, עד לנהריה הגענו. נצחיה הפכה למאמנת רוחנית, היא האזינה לי, התייעצתי אתה וחוויותיי השתנו באופן שלא ציפיתי לו. הרגשתי מוגנת, לא מותשת, ויותר מכך, נהניתי מן האופן שבו האמונה נכנסה לתוך חיי. החיים החלו לנוע במסלול חדש, תוכנית האוכל שלי השתנתה לטובה והקשר עם נצחיה הלך והתהדק.
ערב אחד כאשר נכנסתי הביתה שמעתי מרחוק את דורון, הוא היה בשיחת טלפון "מה זאת אומרת? ודאי שאני בטוח שלוסי לא בבית, ברור שאני מבין, פשוט היא עוד לא חזרה מהפגישה, שיכולה לקחת את מחצית הלילה, רק לעתים נדירות היא לא מתעכבת, וחוזרת ממש אחרי הפגישה. מיד אחרי הפגישה הן יושבות על כוס קפה לאטה ללא סוכר נטול שומן ונטול קפאין."
מרחוק הקשבתי, ואז נכנסתי בשקט בעודי ממשיכה להאזין לשיחה של דורון, ולאור הדברים שנאמרו חשתי אי־נוחות קלה. נכון, לאחרונה ביליתי בפגישות של אחרי הפגישות לא מעט, סוג של התפרקות, אך הייתי בטוחה ושהכול בשליטה. ניסיתי להישאר רגועה, למרות השיחה המטרידה, שהייתי עדה לה שלא באשמתי. דורון סיים לדבר ושמעתי אותו ממלמל לעצמו מתוך החדר "די, אפעיל את המזכירה." כנראה הוא צדק כי מיד נשמע צלצול נוסף.
מכיוון שדורון לא ענה לטלפון גם אני לא העזתי, וכך שמענו את המזכירה האלקטרונית מטפלת בעניין.
"היי כאן משפחת... אנא השאירו הודעה אחרי הצלצול."
התיישבתי ולשמע הדברים אחזה בי מבוכה, צריך לשנות את נוסח ההודעה, חשבתי. למה היה לי אכפת כל כך כיצד נשמע צליל קולי... דורון לא נראה מוטרד אלא התעניין ולמרות השעה המאוחרת שאל "האם הפגישה הייתה מלאה באנשים חדשים, שעדיין התווכחו עם המונח מחלה..?"
"כן," עניתי והנהנתי בראשי.
למען האמת דורון נראה לי אחר, חדור תקווה בלתי מוסברת מעבר לרגיל, הוא המשיך "אני לא רוצה להישמע מטופש, אך הסתכלתי מהחלון פעמים אחדות, כי מעט דאגה כן כרסמה בי, אך ברור לי כי ההשפעה הטובה שיש לקבוצת התמיכה מאוד ניכרת בך ובמצב רוחך, ועל כך אני מברך."
סביר להניח שזה לא היה נאה, אך כאשר חשבתי בבהירות הבנתי שדורון בחושיו החדים הרגיש בטוח יותר ביחסנו הזוגיים לאור תחום ההתעניינות החדש שמצאתי. נראה שלאבד דברים זה כואב, אך כואב פחות כאשר יודעים למי מאבדים אותם. פניתי לכיוון חדר השינה, הלאות התפשטה באבריי. ביקשתי מדורון להיכנס אתי למיטה וברגע שהתמקם הוא הזיז את השמיכה כדי לפנות לנו מקום, הוא חשב שאם נעשה אהבה כדאי יהיה לעשות אותה במלוא הנוחות.
החיים שלי נכנסו למסלול שונה ולגמרה לא מוכר. מיום ליום התחזקה בי ההחלטה ללכת ליותר ויותר פגישות, ראיתי בכך ההזדמנות ולא רציתי להתעלם מההתלהבות המחודשת שנכנסה לתוך חיי. נצחיה הפכה למאמנת הצעד השלישי באופן רשמי, והשיחות אתה דמו להר געש מתפרץ, היא נתנה לי המון כוח. היחסים הפכו לעמוקים, מלאי עוצמה נכונה, הייתה לי סיבה טובה להאמין שסוף כל סוף הכול יהיה באמת שונה.
בשיחה האחרונה אמרה לי נצחיה "הגיע הרגע בחייך שבו עלייך להפסיק להתנצל על צורת האכילה שלך כי זה הוא מצב של חוסר אונים ומחלה."
עניתי לה "מפעמת בי התלהבות ואני מוצאת בכך הנאה גדולה, אך איני בוטחת די בכוחותיי, לעומת זה אני מעריכה מאוד את כוחו של ההרס הרגשי שלי על עצמי ועל אחרים, כך שקשה לי להתעלם ממנו."
נצחיה התעקשה "לא פעם התנסיתי במצבים דומים, אך לעולם לא מאוחר להשתנות. הנה אני עבדתי קשה על התדמית הקבועה שדבקה בי, אפילו חזרתי לאמונה אחרי שהתנתקתי ממנה וכל יום קורנת ממני מחדש בריאות טובה, וביטחון עצמי שאומרים 'מה שאני זה מספיק', אכן בזכות התגלית החדשה אין לי רגשות אשמה אף על פי שיש באמונה הזאת טמטום מסוים."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -150 סופרת
זו הייתה שיחה ארוכה מאוד, הגזמתי קצת בדבריי, כך הרגשתי, הרי לא התכוונתי, לפחות לא במודע, להביע שפע כזה של רגשות מעורבים, ובכל זאת התמלאתי הרגשה של אובדן דרך. הכרתי באופיי המיוחד, ידעתי שאם קיבלתי על עצמי דבר – ביצעתי אותו, לא כך היה לגבי הכמיהה ותוצאותיה. הרבה דברים טובים קרו לי במשך שנות חיי, אך אף אחד מהם לא היה מסוגל לרפא את ההתמכרות ההרסנית. אך הקשר המיוחד שנוצר עם נצחיה עזר לי להבין מהו גודל השבר, ועד כמה הוא אמיתי בעבורי. השעות שבהן שקענו בשיחות טלפון, הפכו בעבורי בלתי נשכחות, חשבתי על חיי עד כה ועל מה שעוד צפוי להגיע. ראיתי לפני את מיליון הפעמים שבהן בגדתי בעצמי, שיקרתי לעצמי שישנם דברים יותר חשובים מאשר לדאוג לבריאותי הפיזית, וכך חסמתי לעצמי את העתיד, במשך שנים הכחשתי את הבלתי נמנע, לא חשבתי בכנות ובכך הדפתי את החלומות המציאותיים.
המרתון שבו השתתפתי וההכרות עם נצחיה הגיעו בדיוק בזמן, אחרי שריסקתי את עצמי ואת נפשי הכי טוב שידעתי. בשיחה האחרונה היא אמרה לי "תודי שאפילו את המאמינה בכוח הרצון, תודי שלא פעם חשבת שעלייך לבקש עזרה מקצועית. זה נראה אפילו לך נכון והגיוני והיית צריכה או אמורה לעשות את המעשה כדי להרחיק את מחשבות הייאוש מעצמך, אחרי כל כך הרבה שנים של כישלונות, עלייך להיות כנה עם עצמך. הדרך היחידה שתאפשר לך הצלחה היא האמונה בהזדמנות, ולא הדרישות של עשי ואל תעשי. כאשר תראי תוצאות, תתחילי לסמוך על ערוץ האמונה."
שוחחתי על כך עם דורון זו הייתה שיחה נוקבת, הוא העיר הערה חשובה "בכל תחום בחיים ולכל אירוע יש זמן ומקום הולמים.
ואני אמרתי "מחלת ההתמכרות נחשבת לאירוע הולם בהחלט, ואם לא מטפלים בה עלול להיות מאוחר מדי והחיים יאבדו לנצח."
ואז בפרץ רגשנות ורצון לווידויים, אמרתי בכנות "לא הרבה פעמים בחיים פוגשים התלהבות, לכן חובה עלי להשתתף בה. ויש עוד דבר, ואתה אולי לא תאהב את אשר אומר אבל לכל מקום שבו הלכתי רציתי לראות את עצמי חופשייה, נצחיה פתחה לי את הדרך לכך, דרך ערוץ האמונה, ודווקא בכך נתנה לי את השליטה. בדרך זו היא הראתה לי כיצד לקחת צעד קדימה, לפנות לעצמי מקום ולתת בידי אלוהים את השליטה."
הקיץ הגיע ונעמד בפתח, נעשה חם ולח כבר משעות הבוקר המוקדמות, כך זה היה גם באותו בוקר כאשר אור ראשון הפציע והשעון הראה את השעה חמש וחצי. נעמדתי מול המראה והתבוננתי לתוך אישוני עיניי, התחלתי ללמוד כיצד להעניק לעצמי את החיים שהייתי ראויה להם. מעט רדומה שמעתי את הצלצול, היי כאן משפחה... אנא השאירו... הרמתי מהר.
נכון, השעה הייתה מאוד מוקדמת, אך לא רציתי לפספס את איילה, היא הייתה המאומנת הראשונה שלי והייתה זקוקה לי מאוד. ההתקדמות הגדולה שלי בתוכנית, ובעיקר בצעד השלישי לקחה אותי כמה צעדים קדימה והסכמתי להיות למשהו למישהי...
שמתי את השיחה על רמקול כי לא היה לי נוח לאחוז את אפרכסת הטלפון ודורון ישן חזק במילא.
"אני אומרת לך, לוסי, הבעיה שלי חמורה, והמצב הולך ומחמיר, לכן היה עלי לנתק את הקשר באופן מידי, ואני זקוקה לעצתך."
הקשבתי בחצי אוזן עדיין הייתי עייפה מאוד.
ניסיתי להבין, איפה הסתתרה הבעיה שלה, הבנתי לאור מה ששמעתי בלא מעט פגישות שהדבר שהיה הכי קשה לכולם הוא לקבל אחריות, והרבה אנשים חזרו ואמרו, כי יש טעם להמשיך. מישהי אמרה פעם אחרונה כי היה עליה לנקות את הברכיים מהאבק ולקום, היא ציטטה משפט שאמר, מצליח מי שנופל מאה פעם וקם מאה ואחת.
עניתי לאיילה באותו נוסח "תמשיכי ולא רק כדי להשיג תוצאות מידיות, אין טעם לדוש בזה מעבר לנחוץ."
היא המשיכה "כן, אבל, המצב מחמיר!"
כעסתי בלבי, היא רצתה לדוש בזה עוד ועוד.
"מה הבעיה?" שאלתי.
"אכלתי קופסה נוספת של גבינה לבנה, לא רשמתי אותה בתוכנית האוכל שלי, ונשברתי... ואז אכלתי מכל הבא ליד... קשה לי עם היחסים העכורים בבית."
לא האמנתי למשמע אוזניי, איילה ירדה מהפסים אחרי שהייתה במצב כל כך טוב, ובשליטה מלאה. אכלה ככתוב בתוכנית האוכל שלה, ירדה יפה במשקל, והנה עכשיו...
מחשבה חלפה בראשי, השיחה עם איילה עוררה בי כמיהה בלתי נשלטת לכוס קפה עם טוסט גבינה צהובה, וזה הרבה יותר ממה שהיה נחוץ לי בעיקר בשעת בוקר מוקדמת זו.
לפתע היא התעשתה, והפכה להיות היא עצמה קופצנית ולא צפויה, ואז היא אמרה "לוסי, אני אומר לך מהי תוכנית האוכל שלי להיום: קערית קטנה של מלון ביוגורט דל שומן מיד כשאתיישב לארוחת בוקר.
שוק של עוף, 120 גרם וסלט חי דחוס בתוך שלוש כוסות לארוחת צהריים. ובערב נדבר מחדש כי יש לי היום חתונה במשפחה. ביי."
לא חזרתי לישון, נעמדתי מול החלון וחשבתי, הקשר שלי עם איילה עטף אותי בכסות של נתינה בעוד בעצם התערטלתי והפכתי לעירומה, ללא חומת מגן וללא מחיצה. איילה לא כפתה את עצמה עלי, לכן הבנתי, כי אני היא זו שנאבקת בעקשנות ילדותית להפוך אותה לעצמאית, הרבה לפני הזמן. היא נאבקה בשדים שלה ושילמה מחיר יקר, ואף על פי שעדיין לא הכרתי את המצבים שחוותה החלטתי להיות מוכנה לבאות ולא לכעוס עליה. לא הייתה לה לא היכולת ולא החוכמה הדרושות כדי להילחם למען עצמה, ולכן כאשר הסכמתי להיות לה למאמנת, נעשיתי מוכנה להילחם אתה על חייה.
הייתה לי מאמנת משלי ובזכותה הייתה לי ההתלהבות שגברה והצטברה והפכה אותי ליותר ויותר שלמה. היא שאספה בי את החלקים הטובים וחלק גדול מזה היה עלי להעביר עכשיו לאיילה. הזכרתי לעצמי את מילותיה של נצחיה שהיו החלטיות באופן האופייני לה "ההתנהגות שלנו עם האוכל בפרט ועם החיים בכלל לא מובנת ולא נסלחת, אך אם ברצונך להשתנות ולשפר את מצבך חובה עלייך להגדיל את הנתינה כדי לברך על הקיים."
כן נצחיה ידעה כיצד לרומם את רוחי והיא מעולם לא החמיצה הזדמנות לעשות זאת, לכן הבנתי שלמרות אי־ההסכמה עם איילה יהיה עלי לחזק אותה. התמלאתי בביטחון שנבע מן המחשבה כי האמונה בדרכה של נצחיה הובילה אותי להתנסות בהתנהגות טובה יותר, באותו רגע החלטתי לעשות את המעשה הגדול וללכת עם איילה לאורך כל הדרך.
החגים הנוראים כמעט חלפו. והתמיכה היום יומית של נצחיה נתנה בי את אותותיה. בכל פגישה ופגישה חיברתי את הקצוות שנפרמו ופסעתי בצעדים קטנים הלאה, צעד אחד קטן ואחריו צעד קטן נוסף זעיר של "איפוק פנימי" ושיננתי לעצמי, מצאי סבלנות לכל התהליך... בטחי לחלוטין באלוהים, רק הפחד מפחיד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -154 סופרת
זה היה המצב כאשר חג הסוכות נעמד בפתח והסתיים יום הכיפור, הבטתי לראשונה על כל נושא הדת בעיניים אחרות, פקוחות, במושגים של חיה ותן לחיות, מעולם לא התחברתי לתפילות ולמנהגים המסורתיים, לעומת זה במפתיע גישתי השתנתה ומצאתי את האמונה בתוך תוכי ללא מתווכים, הרגשתי מוגנת.
דורון והילדים יצאו מהבית לאיתור "הסוכה היפה", ואני התפניתי והרמתי את האפרכסת לנצחיה בשמונה ורבע בדיוק, זו הייתה השיחה הקבועה שלנו התאמתי את עצמי אליה, ברגע שהיא הרימה את האפרכסת קולה החד והצלול מילא את כל המטבח או אולי הרמקול שלי היה חזק מדי?
"האם את עייפה, האם זה נורא לקום מהמיטה בשבת כל כך מוקדם כדי לצלצל אלי? האם הקדשת הרהור נוסף לפיתוח הקשר שלך עם האלוהים?"
לא הגבתי, שתקתי נבוכה קמעה, נצחיה המשיכה בביטחון "את ההימנעות החדשה שלך תבני בכוחות משותפים עם עצמך, אתי ועם אלוהים, ואם המושג אלוהים מרתיע אותך בואי נכנה אותו בשם אחר ונאמר 'כוח תומך לא מוכר', 'החוש הפנימי', לא משנה, העיקר שיהיה אתנו. את תוצאות השקילה נבדוק רק פעם בחודש."
בעודה מדברת הכנתי את עצמי למקלחת, המחשבות הטרידו אותי. נצחיה הבטיחה ללכת אתי לאורך כל הדרך, אך הגוף העירום שהביט בי במראה ראה הבטחות שנופצו, תסכל אותי יותר מהנחוץ, הבטן נראתה מאוד שמנה, התחתונים החדשים לא ישבו יפה וחרצו בעורי הלבן והיפה קווים אדומים, תהיתי כיצד אשיג תוצאות מלאות, עד עכשיו הצלחתי רק חלקית.
מתוך עצמי שמעתי אותה עונה "אם לא תאכלי הרבה לחם, כעבור זמן לא תתענייני בו בכלל." ואוו חלפה בי מחשבה, נשמע מבטיח, קיוויתי שאכן כך יהיה.
בקול חלוש ניסיתי לעלות הצעה הרבה יותר נוקשה "האם לפי דעתך התפריט הטוב ביותר אינו כולל לחם בכלל?"
נצחיה הזדרזה לענות והגיבה בעדינות תקיפה "לא אמרתי זאת, חשוב להקפיד על פרוסה אחת בבוקר ואחת בארוחת ערב, בתנאי שתתחייבי לא להתקרב אליו בלילה. תבטיחי לי לחפש את העזרה בתוך האמונה הפנימית שלך, ואם לא תמצאי אותה בתוכך, נסי שוב, ורק אחר כך, חפשי אותי, הבנת?"
בעודה מדברת חלפה בי מחשבה, כי יש לי אלף סיבות להיכשל באמונה, אך הייתי חייבת לומר את האמת, היו לי גם אלף סיבות טובות שעליהן לא חלמתי אפילו, ועלי להודות לאלוהים. ברגע שסיימנו את השיחה המוזרה הרגשתי כי נפתח בי צוהר ועלתה בי החלטה שלא הייתה קיימת בי עד לאותו יום, החלטתי לשאת תפילה ולבקש החלמה מאכילה כפייתית ירדתי על ברכיי על כרית רכה וקולי הפנימי יצא מתוכי לחלל העולם, הוא היה חזק וצלול "אנא אלוהים רק היום, רק ליום אחד ולכל יום נוסף, תן לי הימנעות," שמעתי את עצמי כהד.
הנס התרחש, דיברתי עם אדון עולם בפשטות עממית! חזרתי שוב לחדר אמבטיה רעדתי, אך הרגשתי שאני לא לבד. כן, אולי אחרי הכול יהיה עתיד להימנעות שלי, חייכתי לעצמי.
שבוע אחרי הגילוי החדש קיבלה את פני בהגיעי לעבודה סוהם היא הייתה חברה טובה לעבודה "הבאתי עוגיות מהחפלה של אתמול, אך אני רואה כי הבאת אתך אוכל מיוחד, כל הכבוד, כך יהיה לך יותר קל לרדת במשקל, נכון? בכל מקרה אני אתמוך בך."
הכרתי אותה שנים לא הייתי מדמיינת שהיא מבינה גדולה בדיאטה, אך היא התלהבה מאוד לעזור והדבר נגע ללבי. לפני ששמתי לב הלא ייאמן קרה, סוהם, שכה הקפידה לכבד את כולנו מהעוגיות המיוחדות שלה, ומעולם לא קיבלה סירוב כלשהו כתשובה, רכנה וסילקה אותן בחינניות לתוך המטבח הקטן, וסגרה את הדלת אחריה.
אחרי ארוחת הבוקר היא ציינה "לוסי, את חברה טובה ואינשאללה בקרוב תגיעי לחלום שלך מחוץ לדלת המקרר."
מיום ליום נעשו הבקרים קרים יותר. לקראת סוף החודש הוזמנתי לדבר בקבוצה, להנחות פגישה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי והתרגשתי מאוד אף על פי שאלה היו חבריי מקבוצת הבית שלי, אנשים ששיחות הטלפון אתם זרמו בתוך חדרי ביתי בכמות שלא הייתה מביישת מרכזייה בין לאומית. אפילו הילדים שלי היו מודעים לצד זה שבחיי.
ביום המיועד, נרגשת עד לעמקי נשמתי, התיישבתי מול חברי קבוצתי, מקצתם היו מוכרים לי רק מראייה, אחרים היו חברים טובים והיו גם כמה זרים, שזו הייתה להם פגישה ראשונה. אך למרות הקהל המגוון, שישב מולי והאזין לי, שום דבר לא מנע בעדי לדבר בחופשיות על רגשותיי, השתמשתי במילים פשוטות. התחלתי עם שאלות סגורות, שלא חיפשתי להן תשובות מידיות "מה קורה לי בשעות הערב המאוחרות כאשר לפתע ללא כל סיבה אני אוכלת שוקולד וזאת אחרי כמה פרוסות לחם עם נקניק קבנוס יבש? מדוע אני נותנת לחפיסת שוקולד את הכוח למוסס לי את התקווה, להציף אותי בחרדות שאין להן מענה? בתוכנית הבנתי שיש בי תלות."
בהמשך הדגשתי ואמרתי "אין לי כל ספק, שנחוצה לי עזרה רבה. בכל ארוחה בחברת הילדים, ההורים או באירועים יישאר חשד סביר שאכנע ללחץ של הכמיהה. אני לומדת לדאוג לכך שכל המצרכים הנחוצים לי יהיו בביתי או ירכיבו את הארוחות שאליהן אני מוזמנת. אי אפשר להפריז בחשיבות ההחלמה מהתמכרות לאוכל והיא דורשת משמעת פעילה, כי להיות בהימנעות אפילו ליום אחד זה להיקרע ממאמץ.
"לאכול מסודר, להכין ירקות ולחזור על כך לפחות פעמיים ביום אם לא שלוש, כרוך בעייפות ובעבודה קשה, מעולם לא חשבתי שאצליח לעשות את זה ואני דווקא כן מצליחה. התברר לי שאני לא גרועה כל כך וגם יודעת לבקש עזרה, אפילו מצאתי את האמונה באלוהים שלי. לאחרונה הבנתי שאנני מסוגלת לתכנן את רגשותיי מראש, לכן עלי לתכנן את האוכל שלי מראש.
"אביא לפניכם דוגמה, יש לנו בעבודה מושג 'העוגיות של סוהם'. סוהם היא חברה מהעבודה, העוגיות שלה תמיד היו חזקות יותר מכל החלטה שלי, אך בפעם האחרונה היא הבינה ועזרה לי בכך שסילקה אותן משדה הראייה שלי. המעשים שלי ומראה הקופסאות המלאות ירקות עשו בשבילי את העבודה, והשיגו בעבורי את ההבנה יותר מאלף מילים שאמרתי בעבר. אנשים התקשו להבין אותי כאשר ההחלטות שלי היו לא יציבות."
הפניתי את מבטי לאנשים החדשים ואמרתי "לפני כמה שנים הגעתי לפגישה אך חשבתי כי היא לא נועדה בעבורי, ולא נתתי לה הזדמנות. לקח לי זמן יקר להפנים."
סיימתי בהקלה ושמעתי את נצחיה אומרת, תודה למנחה שחלקה אתנו את זמנה ואת התוכנית שלה, כך פתחה את הערב וכל החברים מוזמנים לדבר ולהביא את אשר על לבם.
בתום הפגישה יצאנו החוצה, בקצה הגינה עמד ספסל איילה ואני התיישבנו. איילה פנתה אלי רועדת מקור, כן היה מאוד קר. חודש דצמבר באותה שנה היה גשום וחשוך שנת שמונים וחמש עמדה לפני סיומה, איילה נראתה מאוד נרגשת, אך דבריה היו מאוד צלולים וברורים, היא בקשה ממני להקשיב לאשר היה לה לומר.
"בפגישה הקשבתי לך, אמרת דברים ששמעתי ממך יותר מפעם אחת, אמרת שעל מנת לרדת במשקל ולהישאר רזה עלי להיות כנה עד הסוף ומה יותר טבעי מאשר לדבר אתך כמאמנת ובייחוד הערב כאשר שמעתי אותך בהנחיה, הקסמת אותי. אודה לך מאוד אם תוכלי לפנות לי זמן, ולהאזין לווידוי שלי כהקדמה לצעד ארבע.
חשבתי לעצמי, מה מהר הזמן חלף, לא האמנתי אך אולי זו תהיה דרך יפה לסכם את השנה החולפת ולהקשיב לאיילה.
הרגשתי מעט לא נוח להקשיב לחשיפה שלה, לא חשבתי שיש לי זמן פנוי לכך, אך לאורך שנות חיי למדתי, כי אין מושג כזה כמו זמן מושלם. הבטתי באיילה והנהנתי בראשי להסכמה, אף על פי שהרגשתי חרדה קלה, שטיפסה ועשתה את דרכה כלפי מעלה לתוך לבי, המעמד הגדול והרם גרם לי לפיק ברכיים לפחות ברגע ההוא, ייתכן שיבוא יום ויהיה לי קל יותר, אך באותו רגע אחזה בי התרגשות. התמלאתי פליאה, הקול שיצא מגרוני היה שלֵו ובוטח "אפנה עבורך זמן ואתמוך בך בכל מקרה."
הבטתי באיילה והיא נראתה מרוחקת ומוטרדת מאוד, היה לי ברור כי הנושא חשוב לה ורגיש, היא הייתה במתח. הגילויים ותוכן השיחה המתוכננת נראו מאוד טעונים, ולא, לא היה לי שמץ של מושג במה היה מדובר. התזמון שלה בסך הכול לא היה רע, בתקופה ההיא בחיי האישיים היו לי יותר ציפיות ונכונות להעלות רעיונות חדשים ותומכים. קבענו להיפגש ביום שלמחרת. כבר בפתח ברכנו בשנה אזרחית טובה ובשורות טובות. בחוץ, היה קר. נכנסנו פנימה והתיישבנו בפינה, השולחנות היו עמוסים בסועדים, אנחנו הזמנו קפה. הבטתי באיילה ואמרתי "בואי נראה במה מדובר?"
היא נגשה ישר לעניין וללא כל הקדמה "כיום אני יודעת שזלמן לא רצה לפגוע בי, שמעתי את הנאמר בהרבה פגישות, ואני מבינה שהוא לא התכוון לשחק ברגשותיי, לפחות אני משתדלת להאמין בכך, אך, כן, הייתה לו בעיה אתי מאחר שלא טיפלתי בעצמי, היה לו קשה עם המראה שלי כאשר העליתי המון במשקל.
"זלמן קורא לעצמו עכשיו זלהמן, את האות ה' הוא הוסיף אחרי שהשתתף בסדנה לשיפור עצמי שאליה נרשם בהמלצת חברים בעבודה. בוודאי פטפט עם חברים על מצב הנישואין שלנו, וסיפר כיצד הוא סובל ממני, לא מצליח לישון לצדי במיטה המשותפת בגלל הנחירות העזות שלי שהסיחו את דעתו והבריחו אותו לסלון לילה אחר לילה.. אכן, המצב שלי החמיר וגם אני הבנתי אותו. זו גם הייתה הסיבה שהוא נרשם לסדנה של סוף שבוע, התוכנית שם הייתה מאוד מגוונת ועלתה כסף רב, הוא דיבר, שמע הרבה, כמעט לא שתק ובסוף יצא הביתה אתה. סוג של שיפור עצמי. שנים הוא היה אתי, ולפתע הכול השתנה, היא שינתה את הכול.
"בדיעבד אני חושבת שהעובדה שגיליתי רק עכשיו מה שקרה, הצילה אותי, עד כמה שזה יישמע מוזר, החברות בקבוצה עוזרת לי לשרוד, וזה מזלי, לפני התוכנית הייתי מגיבה שונה לחלוטין. הרי את החיים שלנו ניהלה שגרה, אולי לא הכי נעימה כי עיקרה נסב סביב ההשתוללות שלי עם האוכל או לחילופין צום, דיאטה ואיסורים שונים סביב הקניות. לפעמים לא ראיתי הרבה מעבר לדלת המטבח אפילו לא הצצתי, כמו שאומרים... נכון, גם המין בינינו היה מחוסל כבר זמן רב. בכנות אומר, זה היה נוח בעבורי, הרי הייתי שרויה בתוך מסך עשן, אבל זלמן תמיד היה בסביבה גם כאשר לא הסתכלתי מסביב, הלך אתי לכל אירועי המשפחה, גידל אתי את הילדים, אז מה התרחש, כיצד נפלתי על הגילוי המדהים?
בוקר אחד נעצתי את עיניי דרך זגוגית החלון, בכלל רציתי לנקות את השמשה, ראיתי אותו ופניו החוצה, לבושו מכנסי ג'ינס וחולצת טי־שירט לבנה, ורק מעיל, חצי מעיל על כתפיו, לא זלמן שלי ילך לבוש כך בחורף... דומה לטרזן. לא מיד חשדתי, אך לפתע קלטתי, חטפתי מכה בראש, יצאתי ממחבוא של עצמי. הכול התבהר לי אך רק בשבוע האחרון הבנתי שבעלי הצליח במשך תקופה ארוכה לחיות בשני עולמות, התחזה לבעל, קיטר התלונן, והטיל עלי את כל האשם.
תתארי לך, הכול היה בתוך הבית, קרוב כל כך, ושום אלומת אור לא חדרה אלי ושום פעמון אזהרה לא הדהד באוזניי, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש. הוא בעצמו אמר שזה נמשך כבר פרק זמן די ארוך. אני הייתי שקועה בהתמכרות שלי, אוכלת בטרוף ובחוסר אחריות, ואילו הוא השתלט על כל היתרונות שנבעו ממצב זה, בצורה הכי נוחה לו. רווח נקי בשני העולמות."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-סוף פרק שלוש --עד עמוד -157 סופרת
ברגע שהזכירה את האישה האחרת, מחשבותיי נדדו הרחק משם לשוריק שלי, ועל כל אותם המצבים שפגעתי בדורון ללא ידיעתו. הבטתי באיילה, דמעות בצבצו בעיניה והיא המשיכה "אפשר שלא לכאוב את הדימוי העצמי הנמוך שבו כה שקעתי ואת הסיכוי האפסי לרכוש מחדש את הכבוד העצמי שלי? ישנתי במשך שנים. בעקבות התוכנית הצלחתי להבין שהיחסים אצלי בבית לא היו שפויים, הבהרתי לו את עמדתי, היא או אני... הוא בחר ללא היסוס. הפסקתי להיות האישה שהוא רוצה להיות אתה או יבחין בה בחדר עמוס לעייפה. כך הוא הכיר אותה, ואני פספסתי בגדול."
בעודי מקשיבה לה, ניסיתי לשמור על ארשת פנים הגיונית, הגילוי שלה השפיע עלי עמוקות שרירי פני התקשו וכל מעשיי צפו מול עיניי. הרגשתי מבולבלת, פניתי אליה ואמרתי לה בכנות ובחשש הולך וגובר, לא בטוחה בצדקתי, "איילה יקרה, דברייך גרמו לי להבין הרבה דברים ואומר לך כיצד אני רואה מה באמת הניע את הגלגל לכיוון האובדן הגדול. איבדת את עצמך, ולא את בעלך; כעסת על עצמך, על אותם האזיקים ששמת על עצמך במו ידייך. ויתרת על יחסי מין, על נשיות, ויתרת בקלות על האושר שלך. קשה לחיות במסע של אכילה מטורפת, היא בולעת אותך ואת מקומן של ההבטחות. לקחת את חייך אל תוך מצולות הים, הטבעת את עצמך, לא השארת בעבורך פיסת קרקע יבשה."
איילה הקשיבה בכאב גדול "מה שאת אומרת לי זה שאני בגדתי בי ולא הוא בגד בי..?"
"כן, איילה, בתוכנית שלנו לומדים שיש אפשרות לבחור," איילה הפסיקה אותי ואמרה "אז עשיתי נכון... אמרתי לו ללכת, אף על פי שלבי נשרף, הרי כל חיי בליתי בנישואין האלה וחשבתי שנלך בדרך זו עד זקנה, דרך חיים קבועה ומוכרת. הוא מרד בדרך, ואני משלמת היום את מחיר חגיגת האוכל הממושכת. חוויתי בדידות, אכלתי לבד, בהסתר, עכשיו כל הבית לרשותי... עלי לרזות, ובכך לגרום לו להתלהב ממני מחדש. לא הייתי רוצה או מוכנה להיות במקומו ולחיות אתי. הוא הלך לסדנה של שינויים באותו סוף שבוע, לכן עלי להביא את השינוי לתוך ביתי."
הקשבתי בהתעניינות גדולה, כבר לא הייתי בטוחה שרגשותיי היו זהים לשלה, הרגשתי בלבול בתוכי, עצרתי אותה ובעדינות גדולה הערתי "האם את רוצה לחיות בנישואין שיש בהם תנאים להתאמה, או שאת מעדיפה להיות בזוגיות בלי תנאים בגלל..."
איילה ענתה ללא היסוס "אני מבינה את מה שאת אומרת, אך נפגעתי ונתקפתי פחד עמוק מהדחייה שלו, קשה לי לחשוב שאשאר לבד, אף על פי שבו זמנית בסתר לבי אני יודעת את האמת. התוכנית והקבוצה עזרו לי להבין שקודם כול עלי לטפל בעצמי, כי נישואי תמו, ללא כל קשר... ההתחייבות שלו כלפיי פשוט נגמרה."
איילה פרצה בבכי "אני מרגישה רע, היה לי חשוב לשתף אותך ולשמוע את דעתך."
נגעתי בידה ואמרתי ברוך "אני מקווה שהווידוי שלך גרם לך לראות את הדברים אחרת, שמת את חייך באור, זמן רב מדי העשן כיסה את עינייך. תזכרי היטב, את אישה ולא גוש שומן ופה אוכל."
נפרדנו, שילמנו, וחזרתי הביתה כולי נרעשת. במהלך הווידוי של איילה לא העזתי לחשוב שבעצם כאשר היא דיברה על אישה אחרת, היא דיברה על עליזה שלי. כמה ימים לאחר מכן פגשתי את עליזה, הרגשתי נבוכה, אך נכנסתי לכוס קפה.
מיד היא שפכה את לבה "המתיחות ביני ובין אליהו שקעה ובזמן שחלף הנתק הפך לעובדה קיימת, עברנו את סף הרתיחה," היא המשיכה, "למען האמת חסרה לי הזוגיות הקבועה, אך במקביל הטיפול בעצמי מפיח בי תקווה, ולקשר עם זלהמן יש חלק גדול בזה."
חששותיי גברו ושאלתי אותה "מה באמת עומד על הפרק?"
עליזה הבינה לאן מועדות פניי וענתה "הזמן דוחק בי לשקול את הנושא לכאן או לכאן ולכן אני רוצה להתייעץ אתך כדי לגבש עמדה הגיונית ופחות דרמטית."
הבטתי בה ועניתי מיד וללא כל היסוס, "ברור לך כי מיסוד הקשר עם זלהמן יחולל שינוי דרמטי בחייך ואין ברצונך לחזור ולהעניק חשיבות ראשונה במעלה לו ולצרכים שלו."
"לוסי, באמת! כמובן שאין לי התנגדות ליצור בעבורו בית חם המפיץ ריחות בישול ללא מחיקה עצמית. זקיפות קומה נבלעה בסירים ואותה אני מקווה לקבל בקשר החדש, כי הערכה והכבוד כלפיי יהיו שיקול מכריע ביחסים, כי זה מה שהיה חסר לי יותר מהכול."
היא הוסיפה ואמרה "בעבר הייתי המסמר התלוי בקיר, ובקשר הנוכחי אני רוצה להיות התמונה המרכזית."
היא סיפרה מעט רכילות, בחוסר נוחות כלשהי "בתקופה האחרונה נעשו כמה ניסיונות הן מצדו והן מצד אשתו להידברות, כך הוא סיפר לי למען ההגינות, אך המתיחות ביניהם לא פגה בעקבות השיחות הקצרות, אף על פי שהם ניסו בכל דרך להיות מנומסים."
אז ציינה עליזה בקול מעט שונה "אולי הכול מוקדם מדי בשבילם, והמשבר והנתק מאז הכיר אותי עדיין לא מאפשר שיתוף פעולה באופן מלא ובכנות, אף על פי שהוא מאוד מתאמץ ליישר את ההדורים למען חברות של שנים עם אשתו, צריך לדעת כיצד להיפרד כך אני מאמינה," הוסיפה שכנתי המדהימה, "לכן הפיוס בעבור כולנו נחוץ, חיוני."
חשבתי לעצמי, עליזה פיקחית מאוד, השקט בצד השני יישרת אותה לא פחות מאשר אותם.
"כן, את צודקת," אמרתי מיד, "ההחלטות המשתפות או בעצם חוסר ההחלטות, כמו שזה נראה עד עכשיו כואבות יותר מהפרידה עצמה."
לא יכולתי שלא להבחין, איזה שינויי אדיר חל בעליזה, היא ציינה "אי אפשר לראות אף מצב רק בדרך אחת, לכן יש לי ביטחון ואני מאמינה שאשתו, אף על פי שלא ויתרה עליו, תחפש דרך נוספת כדי לחיות בלעדיו ותיתן לזלהמן להמשיך בלעדיה."
בערב ניסיתי לסכם לעצמי את מה שקבלתי בשנה שחלפה, היא העניקה לי את נורית, ואת איילה וסמנה בעבורי את התקווה שעליה דברה נצחייה בצעד השלישי. שמונים ושש עמדה ופתחה לי את הדלת שהייתה חסומה זמן רב מדי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הפרק הרביעי בספר "כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על הצעד הרביעי מתוך התוכנית של אכלני יתר אנונימיים סופרת סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד הרביעי אומר:- ערכנו חשבון נפש נוקב וחסר פחד עם עצמנו.
צעד ארבע הוא הפתרון שלנו,בקרה,הבנה מי ומה אנחנו.
צעד ארבע כפי שהוא מובא דרך הדמויות בפרק ארבע מעביר אותנו להכרה שחיינו יהיו לא רק אפשריים אלא גם טובים יותר.
צעד ארבע מזכיר לנו את ניסיוננו בעבר ואת הרגשות שהלב שלנו התמודד ניצח גם אם באחרים הפסיד.
במילים אחרות חשוב לעבור ניסיונות,אך חשוב יותר להכיר בהם כאבני דרך.ניסיונות הם מקור השראה שלנו,
צעד ארבע לא ישחרר אותנו מכאב,מחרטה או אשמה,אך זו עבודה שחייבים לבצע כדי להישיר מבט לחיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד עמוד159 סופרת
צעד 4 - החלום מחוץ למקרר
רציתי לתרגל מעשה נכון נוסח הדברים ששמעתי בתוכנית והזמנתי את משפחתי לארוחה אף על פי שדורון הטיל בכך ספק רב.
הוא אמר "האם את בטוחה שלמדת במה זה כרוך, ואיזה מחיר עצום תשלמי?"
הבטתי בו בהבנה אך עם זאת עניתי "זה זמן רב שלא יצא לנו להתארח בארוחות משפחתיות, ומכיוון שהתחזקתי אני מתאווה לבדוק האם אפשר ליצור מערכת יחסים חדשה."
דורון הרים גבה...
הארוחה נקבעה ליום שבת בצהריים אצלנו בבית, אך ברגע שהם הגיעו נראה שלא התכוננתי כהלכה, וכנראה עשיתי דבר לא נכון. הפגישה ביני ובינם לא הייתה נינוחה או רגועה והניבה מיד את השאלה "מה השתבש? איך הגענו למצב כזה שכל אחד בביתו וכולנו כה רחוקים?"
הוריי לא סיפקו תשובות, רק האשימו שמאז ומתמיד טיפחתי תקוות גדולות מדי.
"אמא יקרה," לחשתי במבוכה אך ללא כל היסוס, "הנושא הוא לא מה הם חלומותיי, אלא למה את רואה בי תדיר את הלא בסדר. הנך יודעת עד כמה השתדלתי להיות בת טובה וחשבתי שהצלחתי, אך מעולם לא קיבלתי את אותה מנת אהבה ללא תנאים כאשר צעקתי הצילו."
אמא הביטה בי בתדהמה גדולה והגיבה בגוף שלישי, זו הייתה דרכה כאשר היא רצתה לחדד את הדברים אך לא להיות אישית "בנסיבות מתאימות הילדה הזאת יכלה להיחשב כבת טובה מאוד, כי רגשות סוערים והרפתקנות יכולים לגרום להתעוררות, אך עם הזמן סגנון החיים שלה נראה גרוע ודמה יותר להר געש והאסון שבא בעקבות התפרצויותיו."
היא נראתה מרוצה, ואז הבנתי כי ייתכן מאוד שכך זה יהיה כל שארית חיי. האווירה הפכה לקשה מרגע לרגע, ונעשיתי תשושה מכדי להגיב, בשלב מסוים הפסקתי להקשיב. למען האמת הכול היה חד כיווני, ביס אחרי ביס שקעו בתוכי התחושות, עד שלבסוף אפילו מעט הנגיסות גרמו לי לבחילה.
מאוחר יותר באותו ערב הלכתי לפגישה של מוצאי שבת. נורית הייתה המנחה והזדקקתי לה מאוד. היא לא הייתה המאמנת שלי וגם לא מאומנת, היא פשוט הייתה חברה הכי טובה שהייתי יכולה לבקש לי. הגעתי מוקדם מהרגיל רק כדי לדבר אתה, רציתי למצוא כתף, הרבה לפני תחילתה של הפגישה הרשמית בכיתי. הערב ירד, הכול היה מאורגן, אחרת זה לא עבד, טוב היה לראות את כולם והפגישה עמדה להתחיל. נהניתי מהרגעים שלפני הפגישה ונדברנו לדבר בקרוב.
"אני נורית ואני המנחה שלכם לערב זה."
הבטתי בה, בבחורה המדהימה והרזה הזאת, וניסיתי להיות מרוכזת בשטף דיבורה הקולח, הוקסמתי. נורית הורידה כמעט אדם שלם ממשקלה ושמרה על כך כבר שנתיים ויותר, כאשר היא פתחה בהנחיה היא הישירה את מבטה קדימה והפנתה את מבטה אל כל אחד ואחד בחדר. כשדיברה אפשר היה לחתוך בסכין את האוויר הדחוס בקשב רב.
"יש לי כמה אפשרויות, כמה דרכים שעלי לבחור ביניהן, ועוזר לי מאוד להביט בעצמי במראה ואז לגעת בעור פניי הקורן. יום ועוד יום והגוף גומל לי בתודה גדולה. החיים עם האוכל העודף שונים מהחיים שלי היום. פעם הייתי אומרת לעצמי, הלוואי, הלוואי, הלוואי, ואחר כך... והיום אני אומרת, עכשיו, עכשיו עכשיו. בביס הראשון האוכל מאוד נעם לי, תשוקה אנוכית, זה האופן שבו הכרתי את החיים, כך גדלתי וחשבתי שגורלי ללכת עם זה עד הסוף, סיפור קלאסי.
"האם יש בי חרטה על העבר? לא, יש בי צער כי חיכיתי שנים כה רבות."
הבטתי בה כאשר היא ביקשה "תסתכלו עלי! גם אתם יכולים, לא חייבת להיות לכם תוכנית האוכל שלי, אך אל תהיו אבודים."
היא פתחה בסיפור חייה כדי להראות מאין היא צמחה ולאן יכלה להגיע לולא עצרה את ההרס. בחדר שרר שקט מוחלט, בפתח דבריה היא הודתה לחברים קרובים ואז הגביהה את קולה וציינה "בכמה דברים איחרתי, עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך בחניכיים, בשיניים ובמערכת העיכול. כן, הקאתי את האוכל, לא רציתי להשאיר את העדויות על גופי..."
הבטתי בנורית וראיתי את פניה, היא הייתה נרגשת, בייחוד כשאמרה את המשפט האחרון, היא המשיכה למרות ההיסוס.
"גדלתי בבית מסודר ומאורגן, שבו היינו חייבים לאכול ארוחות סדירות ותמיד בזמן, לכל אחד הוקצבה מנה, לא יכולנו להרשות לעצמנו לאכול מהמזווה או מהמקרר. גדלתי עם עצבות מתמשכת, תמיד רציתי עוד, אך נאלצתי להתנהג בהתאם כבת משפחה מחונכת. הילדות המוקדמת הפכה בעבורי לסיוט, הילדה של אבא אמא לא התאימה לדימוי של ילדה שברירית, עדינה, רזה, ילדה שאוכלת כזית. מעולם לא הצלחתי להתאים את עצמי בדיוק למה שציפו ממני... כדי להיות יותר ברורה, אביא כאן את נושא המנות האחרונות. ברגע שהן הגיעו לשולחן, רציתי שתי פרוסות עוגה ועם הרבה סוכריות, וזה הוציא את הוריי מדעתם. אמא לא יכלה להאמין למשמע אוזניה, הכיצד? הרי ילדה מנומסת לעולם לא תהיה תאוותנית כל כך...
"במסיבות משפחתיות היה הכי נורא, היחס שלי לכיבוד הפך לבעיה, כי היה לי תיאבון גדול, הכול הלך והעצים. ההתנהגות שלי במסיבה הייתה זהה להתנהגותי בבית, רק הקהל היה גדול יותר, זכיתי למבוכה ולשיפוט גם מאנשים שבקושי הכירו אותי. שמעתי סביבי לחישות 'ילדה למשפחה מאוד מוצלחת "סופר משפחה" והיא שמנה כל כך וכנראה גם חסרת כישרון, עם שיער מקורזל, וסתימות בשיניים.' נפגעתי וניסיתי להתאמץ יותר, אך לא הצלחתי להפוך לילדה שכולם רצו. שתקתי מול האנשים ובלילות בכיתי וקיוויתי שהסיוט יחלוף מעצמו, בינתיים אכלתי... אולי גם את עצמי...
"יום אחד בהיותי בת שתים־עשרה ארגנו לי פגישה עם דיאטנית, היא הייתה הראשונה בסדרה. לא סירבתי. לא היו לי הסתייגויות. התחלתי לרדת במשקל ופתאום שמו לב אלי, המצב החדש מצא חן בעיניי, ובתוך זמן קצר מצאתי דרך לזרז את העניינים, צצו ההקאות. למרבה ההפתעה לפחות בשנה הראשונה אף אחד לא ראה ולא שמע את אשר עוללתי לעצמי. ה"דיאטה" התקדמה מצוין, זכיתי לתשומת לב, הפכתי לנערה רצויה, אנשים התקשו לזהות בי את הברווזון המכוער, הפכתי לברבור, לפחות בהתחלה. רק במבט מקרוב היה אפשר לראות את העננה שכיסתה את פניי, בייחוד סביב השפתיים והפה. הדימוי העצמי שלי התחלק חלוקה שווה בין הכנסת האוכל והוצאתו. סירבתי לאכול ולהשאיר אותו בתוכי, המחיר של להיות שמנה לא התאים לי ואני אז רק בת ארבע־עשרה.
"באותה תקופה כולם היו מרוצים, אף על פי שדאגה קטנה העיבה בלב אמא, המחזור החודשי שלי נעלם, אותי הדבר לא הטריד במיוחד. עד שללא כל אזהרה נכנסתי לדיכאון, סירבתי ללכת ללימודים בתיכון, ישנתי, אכלתי והקאתי. הכול יצא מכלל שליטה, אך למזלי חזרתי לאכול כמויות גדולות עוד יותר ממה שיכולתי להקיא, כך שלא מתתי מתת־משקל, אלא מתתי לאט מהכנסת המזון והוצאתו באופן פראי.
"והשאר היסטוריה, ואני כאן... עצרתי את ההרס... ההחלמה שלי התרחשה בשינויים קלים. התיידדתי עם האוכל והפנמתי הצלחות קטנות."
העיניים של נורית הביטו קדימה, קלטתי את חוזקה, הרגשתי בטוחה כאשר הבטתי בה. כל העיניים בחדר התמלאו דמעות, הייתה הבנה גדולה שהתרחש כאן נס, היא הצליחה לזעזע את האנשים, לגעת בהם... נורית מצאה אותי במבטה ויצרנו קשר ברמה אחרת, אהבה בלתי אמצעית, אכפתית. דגדוג קל העלה בי חשד שיכול להיות שלי יהיה קצת יותר קל, הרי מעולם לא הייתי כל כך מסכנה ומעולם לא הקאתי, אז....
סגרתי את הראש....
הבנתי כי בכל תקופה או בכל מצב יציב או לא ברור אפשר להרים ראש ולא לאבד תקווה. שמעתי אותה מסיימת "שוב אני רוצה להודות לכולכם שבאתם ועל ההזדמנות שנתתם לי לספר לכם על האכילה המטורפת, וכיצד עצרתי את המוות."
בעודי מקשיבה לסיום דבריה עלתה בלבי מחשבה כי בפגישה זו נורית ואני הנחנו את הבסיס לידידות, ידידות שמאירה את "החלומות הזעירים והאפשריים".
חזרתי הביתה במצב רוח לא ברור... מלאה בהחלטות להמשיך בדרך החדשה, לסלק את החששות, להאמין בעצמי ולעולם לא לשכוח איזה דמות הייתה לי כאשר אחסנתי את השוקולד בתיק הגדול והשתמשתי בו כתירוץ וכמגן לכל בעיה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד עמוד163 סופרת
שמונים ושש האיצה את צעדיה ויום רדף יום, אפילו החג האהוב עלי חג פורים חלף לו. המסכות הוסרו, או כך האמנתי. הקשר שלי עם המאמנת נצחיה הלך והתחזק, וכך גם תוכנית האוכל שלי התייצבה והשתפרה ואיילה הרוויחה מכך, כן, הייתה זו תוכנית של שרשרת איתנה לעזרה הדדית.
בוקר אחד הקדמתי לקום כדי להגיע לעבודה, הרגשתי חדורה מרץ והמון החלטות לביצוע. צלצול הטלפון מאיילה והשיחה שבאה בעקבותיה מוקדם בבוקר נשמעו באוזניי כמו מנגינה שבורה ומיותרת. היא פתחה במרץ ונדמה לי ששכחה לנשום "אני זקוקה לעזרתך כדי להבין, ושוב אני כה מתנצלת שאני מפריעה לך, אך הייתי חייבת לדבר אתך חיפשתי אותך שוב ושוב."
נכנסתי לדבריה ולשטף ההתנצלויות שלה, האצתי בה לומר לי במה מדובר, לספר מהתחלה, ובלבי חשבתי עד כמה זמני קצר.
איילה פתחה מיד בעיקר "במסיבה שהוזמנתי אליה לא הכרתי את כל המוזמנים הוזמנו גם זרים, טוב שמזמינים אנשים נוספים פעם בשנה, אצלנו זה תמיד כך בנשף מסכות. זלהמן לא הגיע, זה המצב אצלנו לאחרונה, אך אני החלטתי שלא אוותר, לא אתבייש ואלך לבד. כבר בתחילתה של המסיבה ראיתי אותו, את הגבר עם המגבעת של מערב הפרוע, הוא עמד סמוך לשולחן שעליו הונחו כל מגשי הכיבוד ממש במקום המרכזי, ידעתי על כך מכיוון שכבר מתחילת הערב האוכל שבה אותי, והסתובבתי בסביבה די הרבה עוד קודם לכן. לא היה לי קשה להבחין בו, יותר מפעם אחת הוא העיף בי מבט חטוף, למעשה בכל עת שהרמתי את הראש הוא היה שם, חששתי לגשת לשולחן הכיבוד כל זמן שהוא עמד שם ובוהה בי בגלוי או בסתר."
ניסיתי להכניס הומור לתוך שטף דיבורה ואמרתי "אפשר לומר בהשתאות גדולה כי זו הפעם הראשונה שלא היית צריכה להתאפק בנוגע לכיבוד, ועוד במסיבה, כי המבוכה שאחזה בך גברה על הכול."
"אכן כך..." המשיכה איילה, "רק כאשר הוא ואשתו, כנראה אשתו, עזבו, הרגשתי הקלה, ויכולתי להישיר את מבטי. מה שהביך אותי יותר מהכול, זו השאלה, למה הייתה בי תחושה מעורבת של דגדוג חד בחזה אך גם קהות חושים סמויה?"
קטעתי אותה שוב, וחבל שהתערבתי, אך אמרתי "למה קשה לך כל כך לקבל ולקלוט פלירט באוויר ולהישאר שלווה, אדישה או לחילופין מאושרת?"
"לוסי, את הרי יודעת עד כמה אני בבעיה עם משקל הגוף שלי והצורה שבה אני נראית, לכן מאוד הפתיע והביך אותי האופן הגלוי שבו הגבר הזה הביט בי, פחות חששתי מההשלכות של היותו נשוי או קשר אפשרי בעתיד. ניסיתי לטלפן אלייך למחרת המסיבה כמה וכמה פעמים, הרי את מבינה את הקושי שלי, לא? גבר שלא מכיר אותי גרם לי לחוש... קשה לי להגדיר במילים, מה הוא גרם לי להרגיש... דוגמנית צמרת שרועה על עמוד האמצעי של ירחון הפלייבוי… אף על פי שידעתי שאין שום סיכוי בעולם שאתפתה לקשר, וברור היה לי כי לא יהיו בינינו שום יחסי מין מפאת המראה שלי..."
ושוב התערבתי, אכן הנושא הציק לי באופן אישי, "מדברייך משתמע, כי הגבר שראית מולך היווה סכנה גדולה לכל מה שמחקת עד כה, ובדרך כלל גם הצלחת לא רע, וזו התשוקה העולה, שהתבררה כאפשרית למרות הדימוי המוצק שיש לך לגבי הגוף שלך."
ידעתי שהיה עלי לשתוק, הכאבתי לה שלא במתכוון, אך היא הייתה כה נסערת שהמשיכה בשלה "אכן זה היה קשה מנשוא, מבטיו החודרים הסירו את בגדיי והשאירוני עירומה כיום היוולדי והמחשבה על כך לא הביאה תוצאות מחמיאות במיוחד, רציתי למות... תתארי לך, לוסי, ברגע שהם הלכו, ולמזלי הם עזבו מוקדם יחסית, הכול השתנה מבחינתי, ונזפתי בעצמי. על מה הייתה כל המהומה ואולי בכלל המסקנות שאליהן הגעתי מוטעות והוא לא ממש התעניין בי, ואולי דמיינתי הכול. אך גם זה לא עזר, עזבתי את המסיבה בבושת פנים... כן, והיום אני בכלל חושבת שכול שהתרחש היה מין סוג של העמדת פנים, אחיזת עיניים, לא? הרי בחג המסכות עסקינן..."
ואז שמעתי אותה אומרת את הדבר העצוב והמפחיד באמת, "כיצד יכולתי לעלות על הדעת שגבר מדהים כל כך ישים לב לאישה שמנה כמוני, כנראה יש לי חלומות שהם לא מציאותיים בכלל, לא!"
בעודה מדברת בלהט ובכאב, המהול בריגוש תמוה, עלתה בדעתי המחשבה כי זה בדיוק הזמן בעבורה להמשיך לכתוב ולעבוד על הצעד הרביעי, חשבון נפש יסודי לגבי העבר. היה לי ברור כי הדרך תהיה ארוכה, אף על פי שבכל שיחה אתי היא חפרה עמוק יותר ויותר לפחות היא עזבה את השיתוק הדמיוני. הגבר הצית בה משהו שהיא חשבה שכבר כבה.
החלטנו להמשיך בשיחה בפעם אחרת, הייתי חייבת לקטוע אותה עכשיו. הכנתי את עצמי ליציאה ולפגישה עם ארזה המפקחת, בשיחה האחרונה היא גרמה לי להתפתל, והחלטתי להפסיק את ההתנהגות הזאת כלפיי, נראה שבזמן האחרון המצב יצא מכלל שליטה. התגעגעתי לזמנים שבהם הרגשתי תמיכה בכל רעיון ובכל החלטה שהעליתי שיכלו להטיב עם קהל המטופלים. השינוי היה קשה בעבורי, לכן הפכתי פגיעה וחשופה במצבים שונים בייחוד כאשר לא הייתה כל תגובה.
בכניסה למשרד, סוהם חיכתה לי בחיוך גדול והכינה לי ולמפקחת כוס קפה. מיד ניגשנו לעצם העניין ואמרתי לה "לאור גודל האחריות שהוטלה עלי לאחרונה, מן הראוי שאקבל קידום הולם." בלבי חשבתי שאסור לי לאפשר למשהו או למישהו לאיים על הביטחון ועל השקט שלי, גם אם זה קשור לפרנסה שלי, הרי בסופו של דבר מדובר היה במיצוי עצמי ובמקצועיות.
המפקחת ארזה העירה "אני מכירה רק דרך אחת לקבל את אשר מגיע והיא להכין תוכנית חדשנית, לפתח סבלנות ולהמתין. אם וכאשר תתפנה משרה מנהלית נוספת תוכלי להתמודד עליה."
הערתי בנימוס מרבי "כמו שאני רואה את הדברים, לא נכון לדחות את הקידום או לחפש תירוצים לעיכוב."
ארזה התעלמה מהערה.
סיימנו את הפגישה די מהר, היא אמרה לי כל מה שרצתה לומר. ייתכן שהייתי צריכה להתאמץ יותר, אך אף על פי שהרגשתי במיטבי באותו זמן, השיחה עם איילה הכניסה בי תוהו ובוהו, ולא היה בי הכוח למנוע את הדחייה שחוויתי כעת מארזה.
שוב הגיעו ימים שלפני ערב פסח וכל בית בישראל הפך למרקחה, כולם ניסו להיות כמו כולם, לחשוב על ניקיון ושפשוף התריסים, אך כל מה שעלה בי היה הרצון להקדיש את כל הזמן לניקיון פנימי. הייתי עייפה מאווירת הניקיונות שסביבי, תחושת אשמה התגנבה אף היא, אך ניסיתי באמת להיות פתוחה לכל העניין. התאמצתי והלכתי להרבה פגישות עם החברות החדשות שלי. דיברנו על הכול, לעתים עלה בנו החשש שאולי נסחפנו, הרי היה לנו חשוב להישאר אנשים מן היישוב, ואף על פי שבטחנו בתהליך לא רצינו להיראות כמשוגעות... בייחוד בכל הנוגע לאמונה ולרוחניות, עדיין היה לי מאוד מוזר לערב את האלוהים במה שאחסנתי במקרר הביתי, בדרך שבה קניתי בסופר מרקט, או בהתנהגותי באירועים משפחתיים. לאט ובזהירות גרפתי את ההזדמנויות הקטנות ולמרות ספקותיי, נכנעתי לדרך שהייתה אמורה ללמד אותי כיצד לאכול נכון ופשוט, ולהיות מאושרת.
נורית שהפכה לחברת נפש עוררה בי השראה, והעניקה לי הנעה קדמית. היא עודדה אותי להסיר את הפחד, לא לוותר או להתמוטט. הפעולות שהיא עשתה הפכו בעבורי מסר שהיה אמור לעבוד גם בשבילי. הרבה מחשבות פקדו אותי במיטתי לפני השינה, הבנתי שהפסקתי לזהות את עצמי מהרגע שנכנסתי לפגישות ושמעתי תוכנית. געשו בי רגשות, תחושות שונות ממה שהכרתי, הם נגעו במהות שלי, התחלתי להביט אחרת בטעיות שלי, התחלתי לחשוב מחשבות חדשות. התחלתי לשאול מי אני? זה היה רציני בשבילי, כי מעולם לא חשתי כך בעבר. ואז קרה הלא ייאמן, ואולי בעצם הדבר הכי מתקבל על הדעת כתוצאה מהמצב הקיים. לאחר שנים של תרדמה ביחסים עם דורון חשנו התעוררות, הוא היה מוקסם ממני והעריך את התפקיד שהקבוצה מילאה בחיי.
זה היה בוקר בלתי נשכח, הוא עשה את הלא ייאמן. צלצל למשרד שלי וארגן לי חופשה ליום אחד...
"ברצוני לחגוג את החלמתך..." כך הוא הודיע לי, וביקש שניפגש. ההתרגשות והאי־ודאות גאו בי בו זמנית. התיישבנו בבית קפה והוא זרק את הפצצה, "בואי נתכנן את הנסיעה הראשונה שלנו ליבשת אירופה, מזג האוויר שם מדהים."
הבטתי בו המומה לא רציתי להחמיץ את הרגע האמיתי שלפתע נגע בנישואינו והפך אותנו לאנשים מאושרים.
כנראה לא הערכתי כראוי את ההשפעה הרבה שהייתה להחלמה שלי על ההתלהבות שלו. ההפתעה החמה אשר הוכנה בעבורי באותו יום מיוחד הסירה ממני את עקבות כל הימים הקשים, ועיניי הסגירו את עומק האושר ששכן בתוכי. קיוויתי שככול שיעבור הזמן, כך יתברר שאכן צדקתי כאשר נכנסתי לתוכנית ההחלמה, במחשבה שנייה, גם אם לא, אז כבר הרווחתי. מרחוק ראיתי את המלצרית מתקרבת היא שאלה "מה לגבי ההזמנה?"
השאלה הייתה בהחלט במקום, הפניתי את מבטי לעברה ועניתי לה בחיוך, עבורי היה בחיוך זה מידה של ענווה, ידעתי שאזמין את הדבר הנכון, אף על פי שמתוך התרגשות של הפגישה השתהיתי בבחירה. האירוע לכבוד החלמתי מצא את ביטויו בהזמנת ארוחת בוקר ישראלית שכללה סלט גדול, פרוסת לחם אחת וגבינה רזה.
לוסיאנה אמרה:
[מכאן בפונט אחר[דברים חשובים לא באים בקלות [עד כאן בפונט אחר]
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד עמוד166 סופרת
הזמנו ושלחנו את הבחורה הצעירה לדרכה ואז דורון אמר "רכשת כל כך הרבה ידע ומיומנות תוכלי לנצל אותם בשעת הצורך."
מיד הגבתי "אחרי כל כך הרבה שנים שבהן נתתי לעצמי להגיע למצב שמעולם לא חלמתי שיכול להיות קיים, שאני במו ידיי הזנחתי את גופי – בטיול הגדול אעשה את הכול אחרת."
דורון לגם מהקפה השחור והציע, כי אתייחס לטיול כאפשרות לצאת לעולם האמיתי וליישר את ההדורים, להיות ככל האנשים, לחיות ולתת לעצמי ליהנות. ואז הוא הוסיף וחיוך גדול האיר את פניו "עכשיו זה שלנו, לבד, רק אנחנו והמכונית. נחרוש את העולם ואולי נגיע גם לעולם של עצמנו."
"חלומות זעירים", אלה היו ההבטחות שבאו עם השינוי, רעד אחז בי חששתי לגדוע באמצע את מסע ההחלמה והתקוות פחדתי מהקושי הלא צפוי שיעלה בנסיעה, הבטתי בדורון, הוא נראה לי מאושר כל כך, לחשתי "תגיד לי בכנות, האם באמת אהיה מסוגלת להתרחק מהתוכנית ולשרוד?" המחשבות התחילו את המחול המוכר וגרמו לפניי להיראות עצובות ומעט נבוכות.
דורון ענה מיד וללא היסוס "ברומא המעצימה יתחזק בך התום והלהט, את חייבת להאמין שהדברים שלמדת טובים בכל מקום, וגם בטיול." וכך בעודו מעודד שמעתי אותו מוסיף עוד "אני אומר לך שלא כל דבר צריך להיות קשה כל כך! וכפי שאני מכיר אותך, את תדעי מה לעשות."
כן, הדברים שחסרו בי, נמצאו בו, השתתקתי נבוכה.
יצאנו מבית הקפה ופנינו ברחוב המרכזי ימינה, כי כבר ברגע שחנינו הבחנתי בשלט "השכרת מכונית מחירים סבירים", הכרזה קידמה את פנינו מרחוק, היא הייתה מאוד בולטת ומוארת בחזית חלון הראווה. נכנסנו חיכינו כמה דקות, לא כדי להמשיך ולהתלבט, את ההחלטה ידענו לעשות מהר, אלא כדי שהפקידה תוכל לרשום את המסמכים, בחרנו דגם חדש יפה ומרווח, שילמנו ואז דורון חייך אלי ואמר "אנחנו ברי מזל שאנו יכולים להרשות לעצמנו זמן טיסה."
ואני חשבתי לעצמי, רק בגלל זה?..
כאשר סיימנו עם כל הטפסים, נוכחתי לדעת שיש לי מצב רוח מוזר מאוד, והיה לי ברור למה. תחושת ההרפתקה, לחרוש במכונית כמה מהארצות המרתקות של אירופה, רק אנו ללא אחרים, אמנם הייתה הרעיון של דורון, אבל התאימה מאוד לאופיי לכן נעניתי ברצון, אף על פי שהופתעתי מאוד מכיוון שהגבר שלי עומד על שלו לעתים כה רחוקות.
בערב התקשרתי לנצחיה הסברתי לה את חששותיי "נכון, אני מבינה, ואני חושבת שאין בזה כל היגיון. אך אחרי שהשגתי את היכולת להימנע, אני מפחדת שבכל זאת עניין האוכל יהיה בסכנה ברגע שאעלה על המטוס. אולי סכנה זו מילה שנשמעת כמו הגזמה, אבל האם אפשר להאשים אותי בכך? מעולם לא ידעתי לתכנן לבד את צורת האכילה שלי, ללא עזרה מתאימה ובייחוד במקומות זרים."
נצחיה השיבה "רכשת מספר לא מבוטל של מיומנויות ועלייך לסמוך על כך."
התעקשתי להיכנס לתוך הפחדים ואמרתי "בחו"ל זו רק שאלה של זמן, למען האמת, בתוך כמה שעות יכול להיווצר מצב שיקשה עלי לבחור נכון. מה אעשה בלי ההרגל ללכת לארבע פגישות כל שבוע? אולי עלי לוותר על הנסיעה וזה לא הזמן ולא המקום, להיות ללא חברי הקבוצה והתמיכה שלה אני זקוקה כמו אוויר לנשמה?"
נצחיה הקשיבה בהמון סבלנות והשיבה "זכורה לי הנסיעה שלי לחו"ל בעת הימנעות טובה, היה לי ניסיון לא רע בכלל. בכל אותם המקומות הזרים, אף על פי שלא תמיד הכול היה קל, היה לי האומץ להגיד בקול רם מה הם הגבולות שלי ומה מתאים לי לאכול, כי בחרתי לא להיות בת יענה."
סיימנו את השיחה, ואני חשבתי לעצמי, אנחנו נראה...
ההחלטה יצאה לדרך והתחלנו להזיז את העניינים, אפילו הילדים התרגשו, הסכימו ברצון להישאר לבד כמו גדולים ואחראים "אתם יכולים לסמוך עלינו", זה היה בדיוק הדבר שהדיר שינה מעיניי. אפשר לומר שהעיתוי התאים, וההפתעה באה בעתה. חשתי מאוזנת יותר מאי פעם, כי זו הייתה התקופה הארוכה ביותר שבה מצאתי את המסלול הישיר, אחרי שנים שניהלתי מאבק עם הדיאטות ועם הרצונות הסותרים. נכנסתי לסוג מסוים של שגרה והתמלאתי אומץ שאמצא דרך לשלב את הטיול לאירופה עם אכילה נכונה ובילוי זוגי.
דורון אמר כי אל לי לדאוג אחרי ששמעתי רעיונות רבים כל כך ולמדתי על עצמי הרבה כל כך, וכיצד לא לעשות טעיות חוזרות, הוא בטח בכוחי והיה מוכן לעזור לי. כמובן שהוא הבין שזו אני שאצטרך לקחת את הסיכון.
לגבי הפרידה משוריק, לצערי לא התאפשרה לנו ההזדמנות להיפרד פנים אל פנים ובחיבוק גדול, ולכן כאשר הוא התקשר לא הופתעתי. המילים החמות המוכרות כל כך, כמה אני מהממת ועד כמה הוא אוהב אותי, הטילו בי ספק קל בדבר האפשרות ליהנות מהטיול הקרב ובא. לעתים התקשיתי להאמין שקיים עוד גבר בעולם שהיה כה מאוהב, ועוד יותר תהיתי כיצד זכיתי במאהב מושלם כל כך שהעניק ללא גבולות, ולא הכיר במחיצות.
בסוף השיחה אמרתי לשוריק "אתה גורם לי להרגיש בטוחה בכל מצב, וזה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות בעבורי. הרבה דברים יכולים להשתבש בעקבות הטיול, ולכן אני זקוקה לכל השפע שאתה מרעיף עלי."
הוא ענה "זו הסיבה שאני מתקשר ומשתדל להזכיר לך את אהבתי כמיטב יכולתי." הוא חיכה שאמשיך בדבריי, הזדרזתי לענות כדי לא לתת לו רעיונות מיותרים, מיד הוספתי "אל לך להבין אותי לא נכון... אני כן רוצה לנסוע, אף על פי שיש הרבה מכשולים בדרכי, הרי בסופו של דבר יהיה עלי לצאת לעולם עם סגנון החיים החדש שלי, קשה או לא, יהיה עלי לצלול לתוך המציאות."
שוריק כבר לא היה יכול לעצור בעצמו ואמר "האם לא פשוט יותר, אם תלכי אחרי הדברים הבטוחים?"
"האם אתה נכלל בתוך אותם הדברים..?" עניתי בלחישה שלא ישמע...
לקראת סוף השיחה בעוד מילות האהבה של שוריק עוטפות אותי, הנחתי את האפרכסת והבטתי מבעד לחלון, הזזתי את הווילון ושקעתי בהרהורים נוגים. כן, האהבה של שוריק הייתה מאוד מכילה וזה היה מעולה, אך הבנתי כבר מזמן שלא תמיד אוכל להכיל אותה עם החיים האחרים שלי. בשיחות חולין בין החברות שמעתי לא פעם שלא ייתכן מצב שבו אישה תהיה נאהבת בלי תנאים, הערה מסוג כזה בדרך כלל השתיקה אותי, אף על פי שעז היה רצוני לומר "לא פגשתן את שוריק שלי..."
ובכל זאת, עד כמה שזה הפתיע או אולי לא, התנדנדתי בתוך ספקות, ככל שחשתי יותר תשומת לב ואהבה כלפיי, דווקא אז האוכל ניחם את ההרגשה הלא יציבה.
חשתי אי־שקט וגם הקלה כשהשיחה עם שוריק הסתיימה, ניגשתי למטבח והכנתי לעצמי קפה חם, הבנתי שעבר זמן רב מאז בילינו דורון ואני כזוג, ללא חברתם של ילדינו, בילוי כמו זה שלי ושל שוריק. אולי בטיול המתוכנן נצליח להיזכר בדברים הקטנים שבנו לנו את הזוגיות ונגרום לעצמנו להיות יותר פתוחים וקרובים. עם הזמן ועודף ההתרחשויות ובהתקרב זמן הנסיעה מצאתי את עצמי מודדת בגדים ומתכננת את המזוודה החדשה שלי. קיפלתי את הבגדים המחויטים ותהיתי אם הנסיעה לא תסכן את מה שהשגתי, לפעמים השתעשעתי במחשבה שאולי בעצם השוטטות האין־סופית תשפר את חזותי עוד יותר. הרגשתי שהטיול יהיה לי סוג של משימה, עלי ליצור מציאות חדשה, כי נהיה זוג ונשהה הרבה ימים יחד.
נורית העירה באחד הימים "מה שלא תחליטי תורידי את הלחץ, המועקה והמתח, רק כך תוכלי לחבר בין הימנעות טובה ליחסים מהנים עם דורון לאורך כל החודש. נורית הייתה המלאך המכוון שלי.
ארזתי את התיק האישי, הקפדתי לשים לעצמי את כל התכשירים למראה מושלם... הכנסתי את המייק אפ ואת הפודרה התואמת. ידעתי שמזג האוויר יהיה נוח ולא יהיה קר מדי כך שסוף כל סוף תהיה לי האפשרות להתלבש מחויט ואפנתי ולהתאפר וכל זאת בנוחות אירופית, ללא הזעה או לחות. מרחוק שמעתי את ילדיי הם הכינו את החדרים לקראת השהות העצמאית שלהם. הבטתי לתוך המזוודה הבגדים היפים שהנחתי בה העניקו לה מראה נפלא, וזה לא היה מובן מאליו, כי תמיד היה לי קשה להחליט מה יהיה שימושי ומה יתברר כמיותר, ועבורי זו הייתה אמנות לא פשוטה, במיוחד כאשר גופי היה כאקורדיון.
בעקבות ההפתעה שדורון הכין לי לא ממש ידעתי למה לצפות וכיצד תהיה ההתנהלות במהלך הטיול, לכן המחשבה הראשונה הובילה אותי לרוח הרפתקנות ורצון לערוך קניות בחנויות היפות של רומא ופריז, רציתי לגלות כיצד נראים החיים האמיתיים. אך במהרה הבנתי שזה לא יהיה מציאותי, והבגדים שם יהיו שונים מאוד מהבגדים שאליהם הורגלתי. התעשתי וארזתי את בגדיי האהובים ובכך הבנתי שהמאבק עדיין לא תם אף על פי שהמראה שלי התקדם לשביעות רצוני.
סגרתי את המזוודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד 169 סופרת
רגע לפני העלייה למטוס דורון אמר "המעבר החד ישפיע על מצב רוחנו, כאשר המטוס יעלה לגובה תשתחרר התרגשות בלתי מוסברת, של ציפורים במעופן."
ואני הוספתי "הרמנו את עצמנו מחיי היום־יום למרחבים הפתוחים."
הטיסה יצאה לדרכה.
קשרתי את החגורה, זו הייתה הרגשה טובה נותר מקום. ניסיתי לאסוף את מחשבותיי, הבנתי כי הנסיעה תיתן לשגרה מקום לתזוזה לאורך מסלול ובכך תאפשר לערוך בדיקה מחודשת, אמיתית, של הזוגיות ובכלל. קראתי לא מעט חומר על העיר רומא, תחנתנו הראשונה העבר ההיסטורי שלה שיכול להצית מחדש את ההתלהבות שנטשה את נישואינו. היו לנו הרבה דברים לומר, אך בטיסה שתקנו אותם, היה עלינו ללמוד שתיקות שמדברות.
נחתנו בשעת ערב ובקלות ובמיומנות אספנו את המכונית משדה התעופה ופנינו לדרכנו. מיקומו של המלון היה במרכז העיר הנוף ריצד באורותיו והיה מושלם... האווירה הייתה מאוד מיוחדת, רומא נראתה יפה כמו שדמיינתי וזכרתי אותה מתוך חלומות ילדותי, מסיפורי אבא.
הנחנו את המזוודות ומיד נבלענו בסמטאותיה של ההיסטוריה, אחרי הכול, ואולי זה אך ורק היה הדמיון שלי, אבל הרי הרבה התרחש בעיר שהייתה פעם בירת אימפריה שלמה שנעלמה לה, ומכיוון שכבר נאמר לא אחת "אין חדש תחת השמש", פינינו את הזמן להביט מסביב וללמוד את האווירה, אף על פי שהיינו מאוד עייפים מהטיסה. צמרמורת והתרגשות גדולה אחזה בי כאשר התהלכנו, שלובי זרוע, ודיברנו, אם בלחישה ואם במבט. השמים היו אפורים מעט, אך זה לא הפריע, כנראה רק צבע האוויר דהה עם המאות שחלפו ולא המהות עצמה, הרי במבט לאחור רומא הצליחה לשרוד זמן רב כל כך, וגם באותו ערב היא הצליחה להעביר את אותו הריגוש העוצמתי, לא ממש הופתענו.
עברנו מרחק עצום חצינו רחובות ולבסוף, שותקים ומהורהרים, פנינו בדרך חזרה למלון, למדתי על עצמנו דבר חשוב, שתקנו באהבה, הכרתי זוגות שלא ידעו לשתוק יחד. דורון פתח את המטרייה כי גשם התחיל לרדת, חיפשנו מסעדה איטלקית טובה עם אוכל אמיתי, לא מצאנו.
דורון לחש "נחפש מחר יותר טוב."
לא חשתי כל אכזבה כי ידעתי שטוב שכך, אכילה בלילה הייתה מסוכנת בעבורי, ולגמרי לא בכיוון הנכון. בלילה הצלחנו לישון במיטה הזרה, מצאה חן בעיניי הקלות שבה נרדמתי, טעמה המתוק של החופשה החליפה את הארוחה. השכם בבוקר, אחרי ארוחה קלה, יצאנו לרחובות רומא, הכול הדהים אותי. הסתכלתי על השתקפותי בחלונות ראווה, נראיתי מצודדת, הרגשתי טוב! השעות חלפו, התעייפנו, בשעת אחר הצהריים מאוחרת, כאשר ריח הפסטה עלה באפי מכל סמטה אפשרית, נחיריי וחכי התמלאו כמיהה, לא חשתי נוקשות עם עצמי הייתה בתוכי החלטה לכבד את כללי ההימנעות, הרגשתי בשליטה וסמכתי על עצמי.
שיתפתי את דורון בחששותיי "הרי מרגע שנחתנו ברומא, אני מודעת שייתכן והדברים יצאו מכלל שליטה, כיצד אגן על עצמי?"
דורון השיב בפשטות "כאשר את נמצאת ברומא העיר אין מחשבות מבלבלות ומטאטאות יותר מאשר להימנע מהקיים, כי מה יותר איטלקי מספגטי מטובל בפרמזן ויין טוב."
הסכמתי והרעיון נשמע לי בסדר גמור, עניתי ללא כל היסוס "יהיה בסדר."
המלצר ההדור שעמד בפתח המסעדה הפנה את תשומת לבנו לתפריט הרשום והזמין אותנו פנימה "נראה לכם?" הוא שאל.
המסעדה נראתה יפהפייה, קטנה וצפופה, והשולחנות היו ערוכים כמו למסיבת יום הולדת בסוף השבוע. דורון הנהן בראשו, התרשם מאוד אף כי כל המסעדות כולן נראו נפלא. ההיגיון שעוד נותר בתוכי שידר לי את המחשבה הבאה, קיוויתי להרגיש טוב גם אחרי הארוחה המדהימה והעשירה.
"סניורה וסניוריטה, ערב נעים, תיכנסו בבקשה."
הרגשה טובה פשטה בי, הגברים האיטלקים ידעו איך לקדם עניינים, החנופה תמיד נעימה לאוזן. התיישבנו, הריח עשה אותנו רעבים ולהוטים, קנקן גדול של יין אדום יבש הוגש מיד, ובצדו מים מינרלים מוגזים בבקבוק של פעם. ההרגשה הייתה כה טבעית, לא הפתיע אותי לשבת עם דורון במסעדה יפה מאין כמוה, אולי בארצנו היפה זה היה נראה כמחזה בלתי אפשרי, אך פה שום דבר לא יהרוס לנו את הארוחה, ואת היחד, כך חשבתי, ואחרי כן מחשבה נוספת חלפה בטיסה ולגמרי לא במקומה, את לוסי של שוריק או לוסי של דורון? או אולי של עצמך...
ברגע שהמלצר הגיע, פסקו ההתלבטויות, היה עלי להודות שהמנה נראתה גדולה ויפה והפיצה ריח נהדר גם לשולחנות הסמוכים. דורון הביט בי ונראה לפתע מוטרד מעט, בדרכו העדינה הוא נסה להרגיע אותי ואמר "מנה של ספגטי לעולם לא הרגה איש... הביטי מסביב, לוסי יקרה שלי, המקום הומה סועדים, מעט תיירים והרבה איטלקים מעונבים ויפים, את הרי יודעת מה אומרים, אם האוכל טוב הוא מושך את התושבים המקומיים, לא?"
בראשי חלפה מחשבה "האם זו הפרה של ההימנעות כאשר אני אוכלת פחמימה כה ענקית?" ובעיני רוחי שמעתי את התשובה, החברות ירימו גבה, בנזיפה קלה, טוב את לא רוצה להיוועץ בנו או להקשיב... קולן הלך והתרחק באכזבה גדולה.המשכתי לאכול ובסוף הארוחה קראנו למלצר והזמנתי מנה אחרונה ג'ילטו פירות, אבל רק כדור קטן אחד וחלקתי אותו עם דורון.
ברומא יש להתנהג כרומאי....
הכיכרות של רומא הדהימו אותי, אך הקולוסאום של רומא העתיקה הוא שגרם לי לאבד את נשימתי, תרתי־משמע, מכיוון שמתמיד הייתה לי נטייה להתעלף בקלות אך ורק מהתרגשות, במקום ההוא חוויתי את ההרגשה החזקה מכול, ומעשה שהיה כך היה...
נעמדנו להצטלם בצל העדות האילמת לכוח ולעוצמה מרשימים שגרם לדברים להיראות מלאי השראת הוד הדר. לא היה כל היגיון במה שהרגשתי, אך המראה ונוכחות ההיסטוריה מכל כיוון לא אפשרו לי להחמיץ את הקול שבקע מכל עבר. הצלילים שנשמעו חיברו בעבורי את העבר עם ההווה ואולי בכך יצרו חוויה שלא הייתה ברורה לי די צרכה.
פניתי לדורון ושאלתי "האם במקום שבו אנו עומדים עבר קו האמצע בין מעשים מטורפים לשפויים?"
דורון רצה להשיב, אך בדיוק אז הוא השגיח בזוג תיירים שיכלו להיות לנו כעזר וכיוון אותם לעברי כדי שנוכל להצטלם יחד, אחרי שהעמיד אותי בתצפית הטובה ביותר. הכול היה מוכן, כאשר לפתע, חשתי את הלמות פרסות הסוסים השועטים, ושמיעתי חדרה לתוך הזירה, ולמרות ההמולה היה קשה להתעלם ממה שזעק מכל פינה, החיים נדחקו הצדה, הצדה, הצדה... פחד נורא התגנב לתוך תוכי... ברגע ההוא ראשי הסתחרר והתעלפתי, לא ראיתי את הסוף.
התעוררתי...
דורון התיז עלי מי שתייה מבקבוק, ומיד הכתה בי ההבנה שמתוך נבכי ההיסטוריה שמעתי את קולו של הטרוף האין־סופי שדחף את האנשים לכיוון ההרס ובכך הפחית את הסיכויים לחזור לחיים אנושיים. הבנתי שנמצאה סיבה להיותנו בקולוסאום שבו נטמנו שרידי הזמן, תערובת של המשכיות חולשה וכוח, הרגשתי שדי לי בכך, אך לפני שיצאנו מהעיר והמשכנו בנסיעה שמנו את פעמנו למרכז הקניות המהודר של רומא, אכן, כבר ממבט הראשון החסרתי פעימה. למבטו של דורון, השבתי בחיוך "כן, יהיה עלי לחשוב היטב, על מה להוציא את כספנו."
המבחר בחנויות הדהים ופיתה. ההחלטה שלי נפלה, התרכזתי בקניית נעלי עקב גבוה ותיק תואם, זו הייתה דרכי להרגיש נשית וצעירה. לגבי קניית שמלה או חליפה היססתי, לא רציתי לעמעם לעצמי את רגעי האושר, כי עדיין לא היה לי את הביטחון הנחוץ להתמודד עם מוכרת חיננית ואלגנטית. הנחתי שייתכן שטעיתי, הרי ירדתי כמה קילוגרמים, כך שייתכן שהכול היה אפשרי ויהיו מידות מתאימות גם בשבילי, אך לא רציתי לעמוד לבחינה מול עיניים ביקורתיות וזרות, לא רציתי מבטים מיותרים.
חנות הנעליים הייתה מלאה עד אפס מקום, שפע של נעלי עקב, יפות כל כך שרציתי להזיל דמעות, לבכות. ההידור שבה את לבי מרחוק ומקרוב, הפנט אותי. נעלי עקב איטלקיות שחורות ותיק מעטפת תואם, שיק־אלגנט, כדברי הזבנית, בראשי הדהדה המילה סקסי... במצב רוח זה המשכנו וקנינו לדורון שתי חולצות, ואפילו התמודדנו עם עוד משימה לא קלה, ולא פחות מביכה, קניות לילדנו הבוגרים נגה וליאור, הדר הייתה עדיין ילדה של העיקר המתנות. בתום הקניות כאשר התיישבנו לכוס קפה חשבתי לעצמי, אולי הכול באמת פשוט.
כל מה שיהיה עלי לעשות זה להירגע, גם הקנייה גרמה לי להבנה שהרגשת המיניות הטובה יכולה להגיע גם מנעלי עקב מחודדות, זו הייתה זווית ראיה חדשה בעבורי. הופתעתי ממחשבותיי, אך זה היה הכיוון המדויק שהייתי זקוקה לו.
אבל אז ראינו אותם מרחוק, את שרי ואת הגבר שלה.
הפגישה אתם, שהייתה לא צפויה לחלוטין, הסבה לי עונג שהיה חדש בעבורי, שונה לחלוטין. אחרי ברכות קצרות נכנסנו התיישבנו לכוס יין בבית היין הכי מפורסם ברומא, זה היה המקום המושלם שארץ זרה יכלה להציע. הזוגיות החדשה של שרי עוררה בי עניין כמעט מכושף, כי כל מה שהיה קשור אליה היה שופע כסף, ביטחון, מעמד והשגיות. מהר מאוד התברר לי שגם שרי יכולה להיות פגיעה.. התחלתי להבין עד כמה הכול יכול להיות יפה ומכוער כאחד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד 173 סופרת
מעולם קודם לכן לא ידעתי עד כמה החיים יכולים להיות מפתיעים. היא דיברה בחופשיות משום שבבית היין הזר שררה תחושה של שוויון הזדמנויות והוכחה ניצחת לכך שישנם הרבה דרכים להפיק את המיטב מהחיים. הבטתי בשרי והאזנתי לצלילים שבקעו מגרונה "הכול זז בחיי כאשר פגשתי את צ'רלס, הוא מטפל בי כמו בנסיכה ובזכותו נכנסתי ביתר נוחות לעולם שנטש אותי לאנחות. יכולתי לאבד את הראש ולחשוב שיגאל פגע בי והגיע סוף העולם, אך מהר מאוד הבנתי כי הזמן ההוא היה נקודת השיא של חיי."
צ'רלס הביט בשרי באהבה ואמר "אהיה גלוי לב אתכם, שרי ואני הגענו למסקנה שאין הבדל בין פרק ראשון בזוגיות לפרק שני. הנה עלינו להתאמץ באותה מידה כדי למצות את היכולות שלנו. הסברתי לשרי כי בחיפוש אחרי זוגיות מושלמת תמיד מוצאים שילוב שְווה ערך של חלומות ומציאות."
צ'רלס לגם מהיין ושרי ניצלה את ההפוגה והוסיפה "החלומות שלי תרמו את הטעם הטוב, והגבר שלי פיזר את המציאות באופן אחיד."
דורון העיר "זו דרך יעילה לחיות..."
זמננו לא דחק והשיחה הגלויה נחלה הצלחה, דיברנו על החיים שלנו באמצעות דוגמאות פשוטות, פתאום הכול היה הגיוני כל כך.
צ'רלס הביט בי ואמר "שמעתי את שמך עולה מפי שרי ורות, ראיתיך במסיבה ההיא, ואם יורשה לי, אומר לך שרואה אני בך אישיות עם איכות יוצאת דופן..."
הרגשתי מבוכה לשמע מחמאה מהסוג הזה, וחיפשתי בה דווקא עלבון כאשר היא באה מגבר שהעריץ נשים כמו שרי, בעלות מראה יקר ואופנתי, אך באווירה של רומא הייתה לדבריו משמעות אחרת, זו הייתה העיר שבה התפיסה הרווחת הייתה שגם כוח חוכמה ויכולות גבוהות נחשבו. המילים שלו פעלו את פעולתן ובאופן לא צפוי הם העצימו את תחושת הנשיות שלי... הן היו המילים החזקות ביותר שנאמרו בפניי בחברה הטרוגנית.
לפתע שמעתי את צ'רלס, הוא פנה לדורון ואמר "ברצוני להזמינכם לקונצרט היום בערב, חברים של שרי הם חברי..."
נפרדנו, במטרה להיפגש בערב.
בדרך למלון דורון העיר "התנהגותה האמיצה של שרי הפכה את חייה להישג ברמה מתוחכמת וגבוהה במיוחד, ובכך היא משקפת עבור כולנו את האווירה הנכונה כיצד לחיות בזמנים המשתנים. מאז הנטישה של יגאל היא למדה להביט בעיניים חודרות ובאופן שונה בכל התפתחות אשר נקרתה בדרכה, וכאשר הבטתי בה היום יכולתי לזהות כיצד החיים היטיבו אתה, למרות השפעתם הלא צפויה.
עניתי מיד, כי עוצמתה של התחושה עדיין בערה בעצמותיי, "חוויית הפגישה היום הייתה מאוד חשובה בעבורי, ויהיה עלי למצוא את אותה העוצמה גם בחיים שלי. עלי לשפר את היחסים שלי עם החיים כי סיימתי את מחציתם."
בלילה מאוחר מאוד, אחרי הבילוי המשותף בקונצרט, דורון אמר "מן הידוע הוא כי החיים הם אתגר הרבה יותר גדול ממה שמבינים, לעולם אי אפשר להיות נוכח בכל המצבים, הרי הזוגיות, המשפחה והקריירה חשובים, כל אחד מהם ברמה אחרת, אך כל אחד מהם הוא רק פיסה אחת מהמציאות. לכן, כמו שאני מבין, רק כאשר מאבדים פיסה אחת והיא יוצאת מכלל שליטה, רק אז מחפשים לכפר, לחזור ולשנות."
הקשבתי ועניתי "אין לי כל ספק כי החיים הם שילוב בין התמודדות איתנה עם אתגרים חברתיים ובין חיים אישיים."
למחרת עלינו על כביש מספר שתיים, לכיוון השעונים המדויקים – שווייץ.
הנוף לא דמה לשום דבר שראינו בעבר, בחרנו דרך מבין הדרכים הלא מוכרות, ירדנו מהכביש המהיר וחלפנו בשדות, הטבע היה מאורגן עד הפרט האחרון. בצדי הדרך התנועעו האנשים בשלווה אין־סופית, נהנו מחייהם ומעבודתם כאילו הזמן החולף לא נגע בהם. הבטתי דרך החלון, דורון נהג, את המפה הנחתי על ברכיי, המוזיקה הקצבית של שירי יודל נשמעה ברקע, וכך מצאתי את עצמי מתלבטת... ההרגשה שלי התחילה להשתנות והתחלתי לראות את הכול באור אחר, חיכיתי להזדמנות לכפר על הכול.
תהיתי האם להתוודות בדרך... האם לא תהיה בכך הילה רומנטית? האם המרחבים לא היו קו שחיבר בין עבר והווה? מאיזה נקודה להתחיל? האם דורון ינקה אותי מאשמה? האם הוא יכול להבין את הכמיהה, התשוקה, ההתמכרות האין־סופית ואת הרגש שסחף ועלה?
הייתי חייבת להודות שגם בשבילי שפע השאלות היה מיותר, הרי לעולם אי אפשר לקבל סליחה מלאה או אפילו הבנה חלקית...
דורון שאל "ימינה או שמאלה?" כמה סמלי, עניתי "סע ישר."
הבטתי החוצה, הכול נראה כמו חלום שהתגשם, המראה ריגש אותי כל כך, עצר נשימה, זה היה הווה, כיצד עלה בדעתי להרוס את כל זה? מה אשיג, שחרור לעצמי על חשבון בית כלא לדורון?
צר היה לי שאי אפשר פשוט לומר, מצטערת אם המעשים שלי פגעו בך, בוא נעבור הלאה, אך אפילו אני הבנתי שלא זו הדרך להתקדם...
לפתע שמעתי את דורון שואל "מה הכוונה זו לא הדרך להתקדם?"
התברר לי שדברתי בקול, באתי במבוכה וחייכתי ברוך "סע. הכול בסדר."
לפתע נרגעתי, הבנתי כי אינני צריכה להשתמש בגילוי לשם גילוי, יהיה עלי לשנות את הדרך עצמה מכאן ואילך, להתנהג בצורה אחרת, זה הדבר הראשון שעלי לעשות כדי לא להחמיץ את ההזדמנות הגדולה שיצרנו במסע שיצאנו אליו. לסכן את הכול למען כנות לשמה, מאין צצה לי השטות הזאת..?
נצחיה תמיד אמרה "מחשבות הם לא דבר מסוכן, אלא אם כן, וכאשר, הן הופכות למעשים... תמיד תקפידי לעשות חיץ ביניהם."
כעבור כמה ימים הגענו ישירות לשער הניצחון בפריז. אמנם שער הניצחון, שפיאר את ניצחונותיו של נפוליון בונפרטה, שהיה נערץ על הדוכסית לוסיאנה, היה בהחלט מרשים, אבל השדרה המפורסמת, האליזה, שבתה וריתקה את לבי יותר. שיכורים ולא מיין הסתובבנו בכיכרות היפות ועתיקות של פריז, שהיו מרשימות מכל בחינה, אך רק אחרי שהחנינו את המכונית בבטחה לשביעות רצונו של דורון ופנינו לקתדרלה של נוטרדם, רק אז הזלתי דמעה.
לפנות ערב לאחר שהעייפות השתלטה עלינו עשינו מנוחה קצרה בפינת חמד ושתינו קפה, ואז הרגשתי גאה בעצמי כי חלקנו בינינו חצי בחצי קרפ סוזט מפורסם, הבנתי עד כמה באמת שמרתי על הגחלת של ההימנעות.
נהנינו להאזין לקולות הרחוב ודורון נראה מאושר עד מאוד, אהבתי את הזוגיות ולא דחקתי בעצמי לאף כיוון. פריז הציעה לנו שפע שלא ייאמן… חיים אחרים. צעדנו לעבר הסין. אחזנו ידיים, נהנינו מאמני רחוב בגבעת המונמרטר ולבסוף בחרנו מסעדה רומנטית ומפורסמת לאכול בה את ארוחת הערב שלנו. רצינו ליהנות מהישיבה ולהתבונן בעוברים ושבים, עדיין חשתי את הביטחון המלא, ידעתי לבחור נכון את המנות היפות שהוגשו. שקלתי היטב את הבחירה מול המנות המוצעות, כי הרכבן לא היה פשוט, בתפריט היו הרבה אפשרויות וכולן גירו ומשכו עד מאוד.
הייתה בי מודעת לסכנה, לא הגזמתי, שיחקתי נכון.
אחזתי בידו של דורון והתוודיתי "השהות שלנו יחד מאפשרת לי להעריך את מה שיש לי. אותך ואת המשפחה, ויש בי הכרת תודה והבנה שרק המשפחה יכולה לתת טעם לחיים."
אכן עיר האורות נתנה לי השראה ולקחה אותי רחוק מאוד.
במעבורת ללונדון, אהבת חיי הנצחית בגלל היותה ארץ מוצאה של לוסיאנה, חל שינוי ניכר בתודעה שלי. הבנתי שיש דברים שצריכים להשתנות ולא רק להתגלגל מעצמם, בו ברגע שדורון הגיש לי גביע יין מבעבע ובקול מהסס התנצל "סלחי לי אם בזוגיות שלנו הפרתי את החלומות שלך!"
אפילו הירח שהביט בנו הזיל דמעה… כן, יש דברים שצריכים היו להשתנות... ולא רק להיראות טוב. טיפות גשם גדולות קיבלו את פנינו ברגע שדרכנו על חופהּ של אנגליה, התגעגעתי לגשם ולשמים הרטובים.
הבטתי בדורון ובקשתי בלבי "סלח לי!"
השהיה יחד עשתה לנו טוב, קיוויתי שנראה את זה כך גם כאשר נחזור הביתה.
לונדון אפפה אותי בהרגשה של שייכות שניכרה בכל פינה, זו הייתה השפעתה ונוכחותה של לוסיאנה הדוכסית המיתולוגית שלי.
לחשתי לדורון "אינני רוצה לחזור."
דורון הביט בי וראיתי במבטו המשתאה תדהמה לא מוסתרת, אך אז הוא רכן וחיבק אותי ואמר "אני לא מכיר את ההרגשה ישראל היא הבית היחיד שאני מכיר."
חזרנו ארצה מרוצים אך הלילות שלי הפכו ללבנים, לא הצלחתי להירדם, וכאשר נרדמתי הדהדו בי שוב ושוב אותם המסרים, זו העת לשינויים, תזרמי, אל תיבהלי ...תפיקי את המיטב, תחזיקי מעמד תמשיכי... שיכי...שיכי.. מצאתי את עצמי ערה הרגשתי תשושה ועייפה ממשחק המילים, הרגשתי צימאון מתמשך אף על פי ששתיתי מדי כמה שעות.
באחד הבקרים התעוררתי כאשר עדיין היה חושך, קיננה בי הרגשה כבדה התאוויתי להופעתן של קרני האור.
לחות כבדה עמדה באוויר, לא הצלחתי לחשוב על יום העבודה שחיכה לי, הרעיון הכביד עלי. זכרתי את דבריה של נורית, שכל רגע יכול להיות מכריע כדי לסלול דרך טובה יותר, מדהים היה לגלות, כמה הכול היה קל וברור בטיולנו באירופה. אירופה העמידה לפני מראה מאוד חדה, אך בשובנו אדי הלחות כיסו מחדש על הכול.
השעון צלצל שש, חייכתי לעצמי בדרך כלל זו הייתה השעה האופטימית שלי.
צלצול הטלפון גאל אותי ממחשבות, נורית צלצלה בדיוק בזמן.
"התקשרתי לבדוק אם חזרתם?"
נעצתי את עיניי באפרכסת כלא מאמינה, לו יכולתי לבקש שיחה מרגיעה הייתי מבקשת שיחה עם נורית, והנה היא הגיעה...
מיד ספרתי לה על הבלבול, היא הבינה, ואני הקשתי "האם לעולם אהיה לוקה בחסר, או שפעם יהיו לי חיים רגילים?"
נורית הייתה המלאך המגן שלי, ובחושיה הבינה שאני בלבה של סערת רגשות. היא אמרה "בואי אומר לך בכנות מה היא בעיניי המשמעות של האושר הנכסף, זהו אותו רגע מסוים שבו את שלמה עם הקיים, מצב רוחך ממריא וכל השאר נעלם בערפל."
אספתי את עצמי והשבתי לה "כן, אני מבינה שאין לי כרגע על מה להתלונן, להתגונן, לפגוע או להביך את עצמי, אבל..."
אחרי אתנחתא קלה, אמרתי לה, "בואי נעבור נושא, יש לי הרבה סיפורים מרתקים מהנסיעה לאירופה."
נורית הסתקרנה, אך השיבה שבשיחה הבאה היא תשמח לשמוע את הכול, "תחזיקי מעמד בהימנעות, הרי אנחנו יודעות עד כמה הדרך לא קלה."
הסכמתי אתה ובכול זאת אמרתי לה משהו שבדרך כלל שמרתי בעבור נצחיה המאמנת שלי "יש לך חלק גדול וחשוב בהרגשה הטובה שלי, דרך התמיכה היפה שלך אני מצליחה להבליט את הביטחון הפנימי שלי."
נורית שתקה, לפני שהשיבה במבוכה קלה "אני משתדלת לשלב את הניסיון שרכשתי בתוכנית בחיים האמיתיים ולא נבהלת מהפרעות חיצוניות."
נרגעתי, השיחה עם נורית החזירה אותי הביתה.
אצל בנות דורי לחצות את גיל ארבעים היה ביג דיל כלומר מאוד משמעותי. החלפתי עשור וגם החגים פסעו לתוך חיינו בצעדים זריזים, הם נעמדו בגאווה ומעט התרסה וגרמו לכולנו להתכנס בחשבון נפש ציבורי ואישי כאחד. יצאתי לפגישה הקבועה שלי דווקא ביום הולדתי והדבר נראה לי כמקום המתאים ביותר, אף על פי שלא כולם חשבו כך. הבנתי את ההערה שאותה שמעתי לא פעם... את התוכנית צריך ליישם... תמיד... אין חופש למחלה... אותה פגישה הייתה מוזרה, האנשים היו כה נואשים, עד כי לא בטחו במעשיהם שלהם או של האחרים כלפיהם ודיברו על כך בהרחבה.
עד לפני שנסענו הזדהיתי עם מרבית הדברים שנאמרו אבל במהלך היעדרותי נפל דבר...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד 177 סופרת
עד לפני שנסענו הזדהיתי עם מרבית הדברים שנאמרו אבל במהלך היעדרותי נפל דבר...
רבים דיברו על קושי בתפקוד ועל כך שהם מצאו את עצמם בעמדה נחותה ברגע שיצאו מהשגרה של חיי היום־יום. נראה היה לי שאני הצלחתי סוף סוף להתגבר על מצבים דומים, אך גם בעבורי דווקא היציאה מהשגרה שינתה את רצף ההימנעות שלי. הטעימות עתירות הסוכר, אף על פי שחלקתי אותן עם דורון שינו את האיזון שעליו עמלתי כה קשה לפני הנסיעה. לבסוף הבנתי שכך או כך עמדתי על אותו דרגש עם חברותיי, היציאה מהשגרה והקשיים שבשגרה עשו את אותו הנזק.
המנחה הייתה אישה שמנה מאוד, אך מטופחת למשעי, היא אמרה וחזרה ואמרה "אצלי קורים דברים שקשה לי לשלוט בהם, חלקם מאוד מביכים, קשה לי לנקות את עצמי אחרי עשיית צרכים, פעולה שגרתית, אך יוק, היד שלי לא מגיעה... המצב הבלתי האפשרי הזה גורם לי לבלבול גדול, מאיפה בכלל להתחיל להסביר, זה כמו לא להיות שייכת לעולם האמיתי ולהיות שייכת לעולם של נחותים, כאלה שנתונים בשליטתם של המון כללים מגבילים..."
המנחה הייתה חברה שלנו קרובה מהמושב בדרום, מהוותיקים, והמשיכה בגילוי לב מדהים "יש לי ירכיים ענקיות אני רוצה שהעינינים יזוזו יותר מהר."
הקשבתי לה והסתבר לי שיכולים להיות הרבה פגמים בגוף גם כאלה מאוד נקודתיים ואני תמיד רציתי רק להיות רזה, ומעולם לא ירדתי לפרטים. הבטתי בה והרגשתי כי הדרך מאוד ארוכה וצריכה להיות יסודית, דרך שצריכה לכלול מצבים שונים ומגוונים. ברבע השעה שהוקצב להנחיה שלה היא נראתה כאחוזת דיבוק, התעקשה לחזור ולדבר על דברים מסוימים. שמה דגש על רצון למהפך בהתנהגות וטענה שזה מה שיביא לה סדר יום מאורגן יותר. היא המשיכה ולקראת הסוף אמרה את הדבר הכי מוזר, דבר שאותו מעולם לא שמעתי, היא הדגישה את המילים ודיברה בכובד ראש "הזמן פועל לרעתי והדימוי העצמי שלי נהרס מיום ליום, הפסקתי להיות מרוצה מעצמי וגם האחרים כבר לא מרוצים ממני. המאמנת שלי הציעה לי להתעמת ישירות עם הדברים שמציקים לי, להיות כנה ולכתוב לעצמי מכתב התנצלות על כי פגעתי בעצמי עוד לפני שאתוודע לרוח הרעה שהכנסתי לחיי החברתיים... גוף שמן והתעסקות באחרים חברו בתוכי, הם השאירו אותי ריקה בפנים, המאבק מעייף אותי, הוא מחזיר אותי אחורה, אפילו בלילות נגמרה לי המנוחה. בעצמי אני משפילה את עצמי וטובעת בביצה של הבור השחור בשיפולי בטני הגדולה, האכילה המיותרת הורגת אותי לאט לאט."
כולנו התמלאנו התרגשות עד כדי הרצון לבכות... ולקטר...
נצחיה הצביעה ודיברה אחרת, אף על פי שרבות מאתנו הרגישו דווקא כמו המנחה, "אני הבנתי, כבר בתחילת דרכי, שחברים לאותה דרך זה המפתח לנטרל בתוכי את פעולות ההרס נגד עצמי. דרך העבודה בתוכנית סילקתי את האנשים הלא מתאימים שהשתקעו בחיי. אותם אנשים שחיברו את האישיות שלי ואת השומן שלי לחוסר אופי וחוסר השכלה, חיבור שנראה להם כקו שעובר בין שתי נקודות חיבור הגיוני לגמרי.
שומן הקביל לחסר ערך, ומעט הביטחון שרכשתי נפל לאותו פח... תתפלאו אך כמה מהרעיונות ההרסניים הסתובבו אפילו במשפחה הקרובה שלי." אחרי שהסתיימה הפגישה הרגשתי שבאמת נחתי מהנסיעה, בייחוד כאשר ניגשה אלי בחורה חדשה שהצטרפה לקבוצה בימים ששהיתי באירופה וספק אמרה ספק שאלה "לא אמרו לי כי צריך סבלנות, התהליך נראה לי ארוך מדי ואטי להחריד, אני צריכה לחפש פתרון חריף ומהיר, כדי להתגבר על המכשולים."
הבטתי בה בדממה רגעים מספר ואז אמרתי "אופייה של ההחלמה חבוי אך ריחה ספוג באוויר, בדרך כלל היא עומדת בסתירה לחיפזון. נכון, הכול נראה זר ומשונה בעבורך, אך מה שנראה כך משתנה במשך הזמן, כי לכל דבר יש שתי פנים: איכות וכמות, אז אל תאבדי את הסבלנות."
חשבתי על לוסיאנה שכתבה:
[מכאן פונט אחר]כאשר אתה למטה החיים נשמעים כהד מרוחק,
אך וכאשר אתה למעלה תזוזת הרוח מביאה את הקולות אל מפתנך.[עד כאן פונט אחר]
מיום ליום התעריתי חברתית והדברים התחילו להתקדם. בהתקרב יום הכיפור נסעתי לסוף שבוע עם חברות הקבוצה, וזה היה אחד מאותם האירועים שהעלו את השינוי מדרגה נוספת, השתתפתי בסדנאות לחשבון נפש. באותו סוף שבוע, כבר בפגישת פתיחה, שמיהרתי שלא כדרכי, שמעתי את הדברים בצורה שונה בלעתי את המילים. כל מהלכה של הפגישה נראה לי מבטיח, בהיר, מעט מלחיץ אך ברור לחלוטין.
הסדנאות רצו בזו אחר זו, הדגישו את הרצינות של המחלה, המנחים היו ותיקים מאוד, היו כמה שהגיעו מחוץ לארץ. קבוצות העבודה והכתיבה האין־סופית של הרשימות שערכנו בצעד הרביעי חרצו בי חריץ עמוק, וכך באופן טבעי התרחש המהפך, הועלתה בפניי ההצעה להיות בחבורה שהתארגנה לפגישה שבועית בביתה של הנריטה. החבורה התגבשה בהשפעתן של החברות הוותיקות הן אימצו את הרעיון מהקבוצה שבאנגליה.
הנריטה אמרה "הרעיון של קבוצה אינטימית נועד כדי לעזור לנו, לחברות הוותיקות, לחזק מחדש את ביטחוננו המתנדנד בין ייאוש לתקווה, רעיון מאתגר ומבטיח באופן מיוחד."
הסכמתי לכך, ידעתי שנזדמנה לי זכות גדולה להשתייך לקבוצה קטנה ותומכת, להיות אחת מתוך תשע בנות המזל, הרעיון נשמע לי נהדר. אמנם בחירתי עוררה ספקות אצל כמה מהתשע, כי הייתי החברה מהפרברים ומן הסתם לא ממש התאמתי לנוף התל־אביבי, אך לא נפגעתי. היה לי ברור שגם בקבוצות תמיכה, ממש כמו בחוץ, התקיימה איפה ואיפה, כך או כך ההחלטה נפלה, הנריטה קבעה ועל פיה נשק דבר.
ברגע מסוים נתקפתי פחד וחרדה כאשר עלו וחזרו כל הסיסמאות ונאמר שהן הכרחיות להחלמה. ההיסוסים השתלטו עלי, חשבתי שאולי שאיבדתי את עצמי להתמכרות חדשה, אך במחשבה שנייה הבנתי שנזקקנו לפגישה אישית שתהיה רק שלנו. התכנסנו לסגור פרטים אחרונים והנריטה פסקה "נעצור בתשע נשים, לא יותר, כי צריך לחתוך איפה שהוא."
הבנתי שעוד צפויות בעיות. כאשר השמועה תתפשט הרבה יעמדו בתור וירצו להצטרף, הרי היו לא מעט חברות נואשות ולחוצות. הנריטה הייתה הגורו של כולם זה היה מצב מתבקש.
בפגישת סיום של אותו סוף השבוע, בזמן שהנריטה דיברה, הרגשתי כיצד היא מכוונת את דבריה אל חברי הקבוצה הנבחרת, היא השתמשה בהמון מושגים מהתוכנית בחוץ לארץ כדי להרשים, והצליחה בכך מאוד.
היא הרעימה בקולה ואמרה "ההשפלה של האכילה מורידה את הסיכויים, ההפרות החוזרות ונשנות של ההימנעות מדרדרות את מצבי לפי התהום. שום דבר לא מסתדר מעצמו, התפריט חייב להיות ללא סוכר באופן מוחלט, גם אם זה נשמע לא הוגן..."
הפור נפל כאשר נזכרתי בכל המתוקים שאכלתי בטיול באירופה וכיצד יצאתי מהאיזון, אפילו שחלקתי עם דורון את הקינוחים ואכלתי רק את מחצית הכמות.
חזרנו הביתה יחד עם ג'ניפר במכוניתה של הנריטה, לאחר שיצאנו לדרך הערתי "אינני מבינה, מה נורא כל כך באכילת כמות קטנה של סוכר, לפעמים מקבלים ההחלטות קיצוניות ואז קשה לחזור למסלול נורמלי."
הנריטה, שהייתה עסוקה בנהיגה, הפנתה את ראשה מהכביש והביטה בי בזעם. ג'ניפר הזדרזה והרגיעה את הרוחות "המפתח להימנעות של כולנו זאת העמדה הנחרצת של הנריטה."
בדיעבד אפשר לומר שבאותה נסיעה במכונית, בהשראתה של הנריטה המייסדת, נולד הרעיון שכונה יותר מאוחר "הדרך של הדינוזאורים".
ברגע שהגעתי הביתה, הנחתי את המזוודה שאחזתי ושחררתי את האחיזה, הרצועה עשתה חתכים בשתי ידיי. המזוודה הייתה כבדה מאוד, הבנתי שלקחתי אתי הרבה דברים שלא היו נחוצים לי, לפחות לא חפצים שיש להם מקום בשיחות נפש, לרוב הדברים לא היה שימוש.
דורון קיבל את פניי ער ופעלתן ומיד התעניין איך היה סוף השבוע.
בנימה רכה סיפרתי "התקבלתי לחבורה של הנריטה, וכבר בדרך הביתה נקבעו כללים חדשים, היא אמרה שאין יוצא מן הכלל וההימנעות חייבת להיות ללא גרגיר של סוכר."
דורון שידע קצת על תוכניות האוכל הגיב על כך מיד "את חייבת להיות חזקה דייך כדי להחליט בעצמך מה עלייך לאכול. תקני אותי אם אני טועה, אך תוכנית שנים־עשר השלבים לא ממליצה על שום תפריט, לא?"
"דורון," השבתי לו בסבלנות רבה, "לא אומרים שנים־עשר שלבים, אלא שנים־עשר צעדים, אך, כן, אתה צודק, יש מושג בקבוצה והוא האנונימיות של הצלחת. בצורה זו כל אחד יכול לחבר את עצמו לרעיון, גם בלי להתחייב על סוגי האוכל, הרי גם ככה יש לחץ מוגזם לביצוע שינויים בתחומי חיים בכלל."
דורון הקשיב, ואז שאל בנימה יותר קלה וחיוך ריצד בזווית פיו, "אז איך נגמר הדיון עם המייסדת שלכם, סוכר, כן או לא?"
חייכתי, אכן הכול היה גדול מדי לשעה המאוחרת, ובכול זאת הסברתי "לבסוף זו הייתה ג'ניפר שהשכינה שלום, לה יש נטייה טבעית לכך, היינו זקוקות לה כי גילינו שהיו לנו דעות מנוגדות בכמה תחומים, אף על פי שהסכמנו על לא מעט דברים. רוח הווכחנות השתלטה עלינו, אף על פי שאם אהיה כנה אומר כי יותר הסכמנו מאשר לא."
דורון לטש בי מבט "בואי ואכין לנו ארוחת ערב, הרבה סלט, שכן, למרות הדיבורים, את עדיין בהימנעות טובה מאוד."
בתום הארוחה, ללא מילים נוספות, נכנסתי למקלחת ובשעה שהמים זרמו רצון עז תקפני למשהו מתוק, בעצם לשוקולד, הגוף שלי רעד מכמיהה. נזכרתי בסדנה של הצעד הרביעי ובדבריה של הנריטה "בכל רגע שבו אני אוכלת שוקולד נעצרת המציאות, המחשבות מפליגות רחוק וההווה נעלם עם תוכן החבילה שנבלעה לתוך הבטן."
העור שלי סמר הרגשתי את עוצמת המילים, השתהיתי תחת זרם המים זמן רב ככל האפשר, נשמתי עמוק ושכנעתי את עצמי להחזיק מעמד ולא לפרוץ בבכי. נזכרתי בנורית ובמשפט המפורסם שלה "די לקבל אפילו ניצוץ קלוש של מודעות, לקיומה של החלמה."
יצאת מהמקלחת וזחלתי למיטה, ניסיתי להירדם, דורון חיבק אותי, כדי שארגיש בטוחה, לפני שנעצמו עיני שמעתיי אותו לוחש "המאבק קשה, כי הכרישים היו בעולמנו הרבה לפני הדינוזאורים."
אז, ורק אז, הבנתי את הכוח הגלום בלועו של הכריש...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--החלום מחוץ למקרר-עד עמוד 180 סופרת
החגים חלפו להם והקבוצה הקטנה שלנו התחילה לקרום עור וגידים. הפגישה הראשונה הייתה קשה כי הבאנו לתוך הקבוצה מטען אישי, ואף על פי שהקפדנו לתת לכל אחת מקום, היה לנו קשה לראות כמה עצה טובה היא דבר חשוב. התאספנו בביתה של הנריטה וקבענו את כללי ההשתתפות, כמה מהם גרפו ויכוח, אחרים הניחו על השולחן הרבה הסתייגויות, ומהצד נראה היה כי אם נשכיל לאחד את עצמנו נתפתח ונעוף לשחקים.
ג'ניפר פתחה את הדיון במצפון חברתי ואמרה "המעשה שלנו מנוגד לתפיסה שדלת ההחלמה פתוחה לכולם, נכון, זו קבוצה פרטית אך יהיו לנו בעיות.
הנריטה השיבה "כך או כך אנו נעצור בתשע חברות בלבד, לא ניכנע ללחצים ל'לא נעים' הנצחי. הרי ידוע לכולנו שגם המחלה שלנו מנוגדת לכל שיקול הגיוני."
מוריה נראתה מאושרת ולכן רק חייכה, הבטתי בנצחיה וציפיתי למוצא פיה ואכן היא ציינה "המחלה שלנו אוהבת את השקר הרבה יותר נוח להיות בו מאשר בתוך האמת, ההכחשה נעימה ורכה יותר אנו זקוקות לקרקע כנה ואינטימית כדי שהידידות שלנו תצמיח החלמה מול חומת ההרס, לכן הרעיון, למרות היותו לא מקובל, נחוץ לנו מאוד.
בלבי הרגשתי דאגה קלה, ובהעזה שאלתי "האם הציפיות שלנו לא גבוהות מדי?"
ג'ניפר נאנחה וסיכמה את הנושא בצורה המרגיעה ביותר, "אין ספק שלכולנו מחכה עבודה קשה."
אף על פי שהדיון לא מוצה, עברנו לסבב וכל אחת הציגה את עצמה, אכן הקבוצה שלנו כינסה בתוכה חברות מנוסות ומקום המפגש בביתה של הנריטה נראה כמקום מבטחים. רשמתי לפני לצלצל לאיילה, הייתי חייבת להתנצל לפניה מכיוון שהבטחתי לקחת אותה לכל מקום שבו אמצא עזרה נוספת ואף על פי שהדבר קרע את לבי היא תצטרך להישאר בחוץ. הרגשתי אחריות, אך האמת הייתה שההחלטות שיקפו רק את דעתה של הנריטה. בעודי מתחבטת בתוכי במחשבות הבנתי שיהיו עוד חברות שינסו ללחוץ עלינו, אך חוסר הנוחות שלי נבע מתוך המחשבה על אותו רגע שבו אצטרך לסרב לאיילה.
קנדי הציעה "כמשימה ראשונה נכין רשימה של כל הסודות האישיים ובכך נבחן את המניע האמיתי לכל מהלך ומהלך שעשינו בחיינו. הרשימה תהיה בסיס והתחלה לצעד הרביעי."
רחל העירה כי היא מצפה לפיצוץ ולחץ.
הבטתי בחמדה היא ישבה מכונסת בתוך עצמה ונראתה מעט סובלת, התנהגותה העידה יותר מאלף מילים כי הדברים של קנדי הבהילו אותה מעט. לפתע ללא כל התראה רחל פרצה בבכי וכאשר הגיע תורה לדבר היא אמרה "אני לא אבכה בגלל הגוף שאבד לי, כאשר אני חושבת על כל אשר עוללתי לעצמי כשהעמסתי ללא סוף בצלחת שלי אני מודה כי הכנת רשימה מפחידה אותי מאוד, אף על פי שאני אסירת תודה להיות שייכת לקבוצה. אני מבינה היטב שיש לי מזל, וכולי תקווה ללמוד כיצד להיות אחרת."
ג'ניפר הרימה את ידה ואמרה "החרטה היחידה שאני מרגישה היא על הכאב והייסורים שגרמתי לגוף שלי כאשר העליתי עשרים קילוגרם, תוצאות האכילה שלי מעולם לא חמלו על הנראה לכל עין. האכילה הכפייתית היא הסוד הכי משמעותי והגיע הזמן שאודה בכך ואיידע גם את המשפחה ואת החברים שלי."
החברות דיברו ודיברו ולי היו רגשות מעורבים, היה לי קשה להסכים כי צורת הגוף שלי זו החרטה היחידה, לי היו סודות רבים כל כך שלא הלכתי אפילו לכיוון הזה. כבר בשלבים המוקדמים בתוך האכזבה מעצמי הבנתי שאכן פגעתי גם באחרים, כמו בחבר'ה, כי הרי לא היה לי כל רצון להקשות על אף אחד ובכל זאת... כנראה רוב ההחלטות שלי נקשרו לפחד משינוי.
חביבה הוסיפה "הדרך שלי לא הייתה טובה, הסודות שלי הפכו למתכון להרס עצמי הם עיכבו אותי ולא אפשרו לי לקבל את עצמי בחזרה. כולנו הסכמנו שקבוצה של תשע בנות תאפשר לנו למצוא תמיכה ואהבה מעבר לכל דמיון.
בימים שבאו אחר כך המחשבות, ההחלטות והדברים שנאמרו ליוו כל פעולה שעשיתי הרגשתי שונה, ציפיתי לבאות, לכן הטלפון משוריק קטע את חוט ההתלהבות שלי.
אחרי ברכת שלום, שעליה הוא מעולם לא ויתר מחמת הנימוס, הוא אמר "אהובתי, מה את עושה בימים אלה עם הזמן הפנוי שלך? חשבתי שאצלצל ואשאל מה שלומך? האם זה יחשב לי כפשע?" והוסיף בחוש ההומור המיוחד שלו, "חבר אמור להתעניין, לא?"
התיישבתי ועניתי בשלווה יחסית "שוריק, אני יודעת שאתה מרגיש לא בנוח, אך רק לאחרונה באמת התאוששתי אחרי הנסיעה לאירופה."
"אני מבין, רק רציתי לבדוק שאני עדיין אהובך?"
הוא המשיך לעורר בי רגשות חמים, כאשר אמר "הסתכלתי בתמונות המשותפות שלנו, ולא היה לי כל ספק שהתמזל מזלנו. קניתי לך מתנה ליום הולדתך, אך מכיוון שלא התראינו מאז הנחתי שהתמלאת במתנות אחרות. חסרונך מאוד מורגש אצלי, אך אני לא נותן לגעגועיי להשפיע על אהבתי."
לא יכולתי להתאפק והערתי "אל לך לעולם לתת לשום דבר להשפיע על חוש ההומור שלך."
"נכון, אני שמח שתפסתי אותך ולו לרגע ויש לנו פרטיות, אך האם יתאפשר לנו להיפגש או שאת עסוקה מדי?"
הרגשתי נינוחה ועניתי באהבה רבה "שוריק יקר שלי, בשלב זה בחיי אני עושה סוף כל סוף, מה שאני צריכה ולא מה שאני רוצה.
שוריק לא נשאר חייב וענה "יש לי רעיון מצוין, בואי ואפתיע אותך במה שאת צריכה, מאז ומתמיד הצלחתי בכך."
לא היה מה לומר שוריק היה ונשאר גבר מפתה ובכל מחיר נסה להבעיר בי את תשוקתי בכך שעורר בי זיכרונות נפלאים, בזה הייתי חייבת להודות.
סיימנו את השיחה ולאחר מקלחת חשבתי לעצמי, כי לאורך כל היחסים שלנו ראיתי בו את מה שרציתי לראות, את הנחמה השקטה שרק גבר מאוהב יכול לספק. כן, החלטנו להיפגש, למרות לוח זמנים מטורף שהעסיק אותי באותה עת. כמה ימים מאוחר יותר התקשרתי לנורית והיא הקשיבה למילות הפחד אשר עלו מתוך המשפטים שלי.
"מה יהיה עם המעמד המקצועי שלי, קשה לי כל כך לקבל שהמפקחת מציבה בפניי שער סגור."
נורית היקרה לי כל כך ענתה בביטחון "אסור לך להיות נשלטת בידי פחד מאובדן הכנסה או מכל דבר אחר, גם אם זה אומר לאבד מקום עבודה יוקרתי כל כך."
הסכמתי אתה "אמנם המצב, לפחות כמו שהוא נראה עכשיו, מאוד מטריד, אך אל לי לשכוח את הקהל שלי שכל כך מעריך אותי ומקבל ממני הרבה, אסור לי לגלות ספקות לגבי המקצועיות שלי במיוחד כשהכול עדיין לפניי, הרי אין כמו גיל ארבעים," את המילים האחרונות ציינתי בהומור. אך מיד הוספתי ברצינות, "האם אני צריכה או בכלל יכולה לרצות את כולם גם כאשר המציאות לא נוחה לי?"
נורית הפסיקה אותי ושאלה בסקרנות "לא היה לי מושג שהתלבטות שלך קשה כל כך. נראה לי שאינך יכולה לסמוך על הדרג המנהלי, אחרי שהבנת שזו העמדה שהם נוקטים כלפייך."
"כן..." השבתי בחשש קל.
"יש משהו בדברייך!"
השיחה עם נורית הייתה לא קלה בעבורי, "נורית, בשלב זה בחיי, יש לי צורך עצום בקידום מקצועי, שייכות ושותפות בארגון. המעמד החדש יכול להקנות לי ביטחון אם אממש את עצמי, והוא הכרחי בעבורי, יהיה מה שיהיה."
בלב כבד סיימתי את השיחה עם נורית, עצתה הייתה מאוד חשובה לי, אך עדיין חסר לי האומץ וגם העיתוי, הזמן עוד לא התאים… השיחה חיזקה את מה שממילא ידעתי על עצמי, שיש בי עקשנות, ועם שימוש נכון בתכונה זו אוכל ללמוד לתואר ניהולי, האמנתי שההזדמנות נמצאת בפתח, וגם המכשולים להשגתה.
אך הרעיון נולד בי.
נזכרתי בדבריה של הנריטה בפגישה של הקבוצה הקטנה "תמיד יהיה עלינו להקריב דברים."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--החלום מחוץ למקרר-עד עמוד 183 סופרת
יומיים אחרי כן איילה צלצלה. אחרי ברכת שלום קצרה ומשפט קשה "כמה שנים חלפו..." אמרה "למה ויתרת עלינו והקרבת אותנו?"
שתקתי, ואז היא לחשה "היום שבו הכרתי אותך שינה את החיים שלי, אני מסתכלת אחורה על ההחלטות שקיבלתי וכמה מהם לא היו נעימות. את הצלחת להשפיע עלי לטובה וצר לי שלא אוכל להיות שותפה בקבוצה הקטנה שלכן."
"איילה," עניתי, "כל העניין היה לא לסטות מהכללים של מצפון קבוצה ולכן מה יכולתי כבר לשנות... גם לנו יש דרך להיות בקשר, יש לנו את שיחות הטלפון ואת הפגישות הרגילות."
איילה שתקה ואז אמרה בסוג של ביטחון שלא ממש התאים לה, "ככל הנראה לא תמיד אנו בוחרים בעצמנו! ...את זוכרת את אותו יום הולדת שבו לא ציפיתי לקבל שום דבר מאף אחד? את זוכרת כמה רע הרגשתי, כאילו הגעתי לסופה של תקופה. זלמן הגיע מאוחר העיר אותי מהנמנום, מזג לנו יין ונגסנו בעוגיות המזל, שאותן קנה בדרכו הביתה. הוא אמר שהסתובב בכל העיר גם בחנויות הגדולות וחיפש עוגיות שיהיו דומות בטעמן לעוגיות שהכרתי בילדותי. הוא גם אמר שחיפש סידור פרחים שידמה בצורתו לפרחים אשר היו ביום שנשאנו ויופיים יעשיר את הערב שלנו ויהפוך את היום הולדת ליצירת מופת מרהיבה את מבינה לוסי לא תמיד אפשר לדעת למה לצפות."
הקשבתי לאיילה וצינה פשטה בלבי, לא הייתי בטוחה מהו החלק הדמיוני בסיפור שלה ומה היא המציאות בהם, אכן בהיותי בחוץ לארץ מצב בריאותה הנפשי הידרדר מאוד, וזו הפעם הראשונה שביקשתי ממנה להזמין תור לרופא משפחה.
איילה הגיבה די יפה, שלא כמצופה, "אל תדאגי לי אני מאוד מתרגשת משובך ומנצלת את ההזדמנות כדי לספר לך קשקושים נעימים."
אכן הסיפור עשוי היה להיות מעניין, אך לא בטחתי באישיותה, נדברנו להיפגש.
הזמן חלף ודי במהירות, לא כמו שרציתי, אך כאשר החורף התחיל באופן רשמי, האווירה השתנתה. בעקבות כך עברו בי תחושות מוזרות מאוד.
ערב אחד דורון ישב בסלון, קרא את העיתונים ולי היה קשה לזוז מהמקום, התכוננתי להיכנס להתקלח וללכת למיטה לישון, זה היה יום שישי, יום שתמיד לווה בהרבה זיכרונות. התלבטתי האם לאסוף את עצמי ולשבת לכתוב את צעד הרביעי שלי, הרהרתי לעצמי אף על פי שכלי כתיבה לא היו בקרבתי. בהיתי בטלוויזיה בשקופית ללא כל משמעות, חברתי הפכה בלתי נסבלת אף לי לעצמי, מתח וקיפאון ליוו אותי...
מחשבה טורדנית זמזמה בראשי "האם הכתיבה תהיה לטובתי, אם אפתח את הסודות ואתמודד עם ההשלכות יהיה לי יותר טוב?"
"כמה את רחוקה במחשבות?"
שמעתי את דורון מפנה את השאלה כלפיי, כן אחרי השיחה ההיא עם איילה והפגישה שבאה אחריה הרגשתי שהגיע הזמן. הבטתי בו והשבתי לו בכנות "להיות מאמנת של איילה גורם לי להבין שהזמן לא עובד לטובתי... ייתכן, רק ייתכן, שהגעתי לפרשת דרכים."
דורון הניח לעיתונים ונעץ בי עיניים שואלות.
"פעם היית דוברת שפה כזאת... החלטית ונחושה."
הסכמתי אתו "נראה לי כי כל מה ששמעתי בפגישות גרם לי למחשבות, מן הסתם הגיע הזמן לעשות ניקיון רציני בנפשי, וזו רק לשון המעטה, האמן לי... אמנם הכמיהה שבי נעצרה אבל היה עלי לעשות פעולות נוספות כדי לא לאפשר לדברים חיצוניים להשתלט על חיי. שוב."
נזכרתי בדבריה של נורית "זכרי כי אחד הדברים החשובים שעלייך ללמוד בתור מאמנת הוא שאסור לך לחשוב שאת אחראית על המאומן..."
השעה הייתה כבר מאוחרת, ומצאתי את עצמי חסרת מנוחה, ייתכן שהעובדה שלא אכלתי בשעות הערב הפכה את השעות המאוחרות לריקות, תרתי משמע...
לקחתי עט ומחברת יפה, זו הייתה דרך אמיתית ומעולה לעלות רעיונות טובים, הנייר ידע לספוג ועל ידי כך לנקות את הדקות העכורות של הזמן האבוד.
דורון התיישב לצדי ואמר "חבל שכל השנים לא סיפרת לי את הזיכרונות המשפילים שהיו לך עם האוכל, אך את חייבת לבטוח ולהתמלא בתקווה."
כן בכיתי בלב, בשקט...
מחשבה רדפה מחשבה לא רציתי להסתיר יותר, הבנתי שהדברים לא ייעלמו מעצמם, וחשש גדול קנן בי שהאכזבה תתנפץ לי בפנים ולא יהיה לה מרפא.
לחשתי ברכות "תתפלל בעבורי שלא איחרתי את המועד."
התחלתי לכתוב והנחתי על הדף את האירוע המשמעותי ביותר שקשר אותי למבוכה ולסבל, העט חשף את הזיכרון החזק של העמדת הפנים שהיה כה עמוק בתוכי, עד כי נמנעתי מלחשוב עליו כל חיי הבוגרים... החזרתי את עצמי לגיל אחת־עשרה נערה צעירה מאוד שעצרה בתוכה את כל ההתחבטויות וההתלבטויות. התאכסנו בבית דודתי המהנדסת, הכול היה צפוף, ארעי, רק הגענו לארץ. עלינו ארצה מרוסיה, התכנון המקורי של משפחתי היה לגור בחברתה של הדודה לזמן בלתי מוגבל, רק על מנת להתאקלם בארץ חדשה.
הבית היה קטן, אבא אמא ושתי ילדות, זה היה החודש הראשון שלנו בארץ, זרות ונוכריות לכול, בייחוד למנהגים הלא מוכרים של "החגים העתיקים" ככה קראתי להם: ראש השנה ויום כיפור, ואפילו סוכות.
הכתיבה והזיכרונות עשויים לסגור את הקצוות כך נאמר בפגישות, אך במעשה כתיבה עצמו התוודעתי לכך שהאכילה המטורפת שלי שיבשה את הכול, פתאום ראיתי כיצד העבר שינה כיוון ונסחף לתוך המערבולת והכול בגלל...
זה היה בערב יום כיפור ולפני הארוחה החשובה שמקדימה את הצום, נשארו רק כמה שעות לסידורים אחרונים, הדודה בישלה טרחה ואכסנה את כל המנות במקרר הקטן, שהיה מכוסה בגבישי קרח גם כאשר לא פתחו אותו. המנות הוכנו והושמו בקערות הגשה בתשומת לב ובאהבה רבה, הן היו מאוד צנועות ומצומצמות ונועדו לנו ולמשפחה של הדודה. הדוד התרחץ והתלבש בבגדים חגיגיים, הבית קיבל את המגע האחרון לפני החג הקדוש והעתיק. החג הפחיד אותי במעט, אולי כי זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על עניין העונש והסליחות. בגלל הלחץ הרב שבו הייתי נתונה, חיפשתי נוחם ואוכל מוכר, לא יכולתי להתאפק, והתגנבתי למטבח, ידעתי שקציצות הבשר התפוחות והטעימות מאוכסנות במקרר. ראיתי את המגש כאשר היה עדיין חם, ועמד על השיש. לא היו הרבה קציצות, רק כמספר הנפשות, שקט שרר בבית, אמא ואבא היו בחוץ דיברו על תוכניות לחיים חדשים, אחותי שיחקה קלאס עם הבת דודה, כולם היו עסוקים. החג הקדוש והנורא עמד בפתח, תנועת המכוניות התמעטה.
פתחתי את דלת המקרר, הוצאתי קציצה ואכלתי אותה, בלוטות הרוק שלי התמלאו בעונג גדול, הוצאתי עוד אחת וכאשר נגסתי בה שמעתי את הדוד יוצא החוצה. הסכנה שיראה אותי הייתה ממשית כי המטבח היה ממוקם קרוב מאוד לדלת, בזריזות הוצאתי עוד שתי קציצות בעודי בולעת את זו שהייתה בפי ורצתי למרפסת הקטנה הצמודה למטבח. ניצלתי מהסכנה וכך בעמידה שפופה, מול פח הזבל, גיגית כביסה ובקבוקי זכוכית ריקים בלעתי בחופזה זו אחר זו ובנגיסות גדולות את שתי הקציצות הנותרות, בשרן היה רך וריחן שיכר את נחיריי.
אכלתי ארבע קציצות, רציתי יותר, אך הדבר לא התאפשר, ומכיוון שבלעתי אותן מהר חשתי בחילה קלה אף על פי שהן היו מאוד טריות וטעימות. במעורפל זכרתי שבמקרר השארתי שלוש קציצות בלבד... מה חשבתי לעצמי כאשר אכלתי את המנה העיקרית של משפחתי?
לא חשבתי...
התשוקה להתנחם לא עמדה במבחן!
זו הייתה אכילה לא שפויה, יכול להיות שעוד לפני כן, בבית ברוסיה, התנהגתי באופן דומה, לא זכרתי פרטים אחרים, אך באותו אירוע חטאתי לא רק בזללנות יתר, ביישתי את הוריי, כי בהיותם זרים, הם הואשמו בחוסר יכולתם לחנך את הילדה ובכלל כינו אותי פושעת שגונבת לפני יום כיפור... כל זה נאמר יותר מאוחר, כאשר גילו את מעשיי.
הכעס שהפנו כלפיי היה עצום, זעם וסתירת לחי מצלצלת, הפנים כאבו לי מאוד, אך בלהט ההטפה, אף אחד מהמבוגרים לא הצליח לראות את האמת המסתתרת. הרי לא אכלתי את ארבעת הקציצות כי הייתי רעבה, אכלתי כי לא יכולתי לעמוד בעצב ובגעגועים לבית, לאהבה ולכל המוכר שהשארנו מאחור. הפשע שביצעתי גרם לאי־נעימות ולסכסוך בין שתי המשפחות, הוריי רבו עם דודי מכיוון שהעליב אותי, הם רבו אתי כי העלבתי אותם, אך אף אחד מארבעת המבוגרים לא ראה את משאני הסתרתי, גם מעצמי, ייאוש, חוסר אונים, ופחד עמוק של ילדה חסרת הגנה מעצמה ומתשוקותיה.
סוף המעשה היה שמשפחתי נאלצה להסתפק ברבע קציצה, כמו גם משפחתה של דודתי כי זו הייתה המנה העיקרית. גרונות העוף של המרק הצח היו עדות אילמת לארוחה דלה לפני החג, אני שילמתי את המחיר הגבוה ביותר, דמויי עצמי נמוך כל כך עד שנגע באשפתות. תדמית ארבע הקציצות דבקה בי אף על פי שהדחקתי את האירוע והוא הפך למעורפל, אך נראה היה כי מאז רוב החלומות שלי אוחסנו במקרר.
עברו הרבה שנים למדתי כיצד אוכלים בסתר מבלי להיתפס, רכשתי מיומנות כיצד לפתוח את המקרר בשקט ובלי שיבחינו בי ואפילו כיצד להשלים את החסר בלי שידעו שאכלתי, אך עדיין חשתי את עצמי כגנבת, גם אם זה נעשה בתוך ביתי מהאוכל שאני קניתי או הכנתי.
סיימתי, הדפתי ממני את המחברת במהירות, כי הדמעות היו עלולות להעלים ולמוסס את הכתוב. הזיכרונות והמודעת לאירועי העבר הציפו אותי, כיצד השתלבו זה לצד זה, זרוע בזרוע הגלוי והנסתר, המבוכה ורגשות האשם. כיצד נתתי לזמן לטאטא את הדברים,
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--החלום מחוץ למקרר-עד עמוד 186 סופרת
סיימתי, הדפתי ממני את המחברת במהירות, כי הדמעות היו עלולות להעלים ולמוסס את הכתוב. הזיכרונות והמודעת לאירועי העבר הציפו אותי, כיצד השתלבו זה לצד זה, זרוע בזרוע הגלוי והנסתר, המבוכה ורגשות האשם. כיצד נתתי לזמן לטאטא את הדברים, להתכחש לאמת שהאכילה היא בעיה בעבורי, מסיבה תמיד תרדוף מסיבה, חגים יחליפו חגים אחרים ואכזבות בימי הולדת לעולם לא ייגמרו. הארטיקים תמיד יקררו את הגוף בקיץ, ואת מרק הבשר תמיד אוכל עם הרבה לחם כדי לחמם את עצמי מהקור המקפיא.
העולם כמנהגו ינהג...
כיצד נתתי להבטחה שמחר יהיה בסדר לזרוע חול בעיניי, היא מעולם לא התממשה… היא הייתה ונשארה המחשבה השקרית. בפעם הבאה אדע להתאפק, לא לאכול בחשכת הלילה לבד... שקר, חלום שקפא במקרר.
בחוץ הגשם התחזק, נעשה קר, הטמפרטורות ירדו, סופה פרצה, רעמים וברקים רוחות חזקות. דורון התיישב לידי וחיבק אותי "אל תתני לזיכרונות העבר למוטט אותך."
הבטתי בו, ובפרץ של גילוי לב אמרתי "לעולם נשארה צורת האכילה שלי כאותה ארוחה חסרה שעה לפני כניסתו של יום כיפור."
"האם יש עוד נושאים שעלייך לכתוב עליהם?" שאל דורון.
כן, רציתי לומר, כיצד מתמודדים עם תשוקה לאהבה ולתשומת לב, תשוקה שאין לה סוף, אך לא אמרתי.
שבוע אחרי כתיבת האירוע ההוא ואחרים עדיין חשתי את הצינה באבריי. אחר הצהריים החלטתי על הפוגה והעסקתי את עצמי בהכנתה של ארוחת הערב והאזנתי לשיר שהיה אהוב עלי באותה התקופה... "סתיו בחלונות ובלבבי, לו רק לא נתתי לו ללכת..." השיר התנגן בקול ולכן לא מיד שמעתי את צלצול הפעמון, עליזה עמדה בפתח.
זה זמן רב לא התראינו וכאשר היא נכנסה המראה שלה הפחיד אותי, כאילו איבדה את רוח החיים ועיניה בהו בעולם חדש ולא מוכר. עליזה נראתה אומללה, הגשתי לה כוס מים הבטתי בה וחשבתי, האם סיוטי העבר שלה חזרו?
עליזה הביטה בי ואמרה "אז למה אני, כן... מרגישה רגשות אשם בראותי אותו? מקומי לצדו... אך היא הרסה את החלום שלי, רציתי לבנות מערכת יחסים אחרת, להתחדש, נכון, זה לעולם לא יכול להיות כמו עם אליהו כי שום דבר לא יהיה כמו שהיה, אך רציתי להאמין שיהיה יותר טוב והשארתי דלת פתוחה... וכך בהיפתח החריץ דחפתי פנימה את לבי וגם את נשמתי."
כאן נבהלתי, ממש... "עליזה מה קרה ?"
עליזה הביטה בי כרואה אותי לראשונה, כאילו הסוד השחור צבע את אישוני עיניה. היא המשיכה בקולה השקט, ממש בלחש, "אשתו לא ידעה מעולם כיצד לנהל מערכת יחסים בלי לפגוע באחרים, לכן עשתה מה שעשתה, למה זה כל כך קשה לי?"
"מה מפחיד אותך עליזה?" ניסיתי לעצור את הלא ידוע.
"לוסי, אהיה כנה אתך, המעשה שלה לא צריך לגעת ביחסים שלי עם זלהמן, ובכל זאת אני לגמרי לא בטוחה במה שאני מרגישה או רוצה לומר..."
היא ניסתה לנסח את דבריה ברמזים והייתי מעדיפה שתהיה גלוית לב. ישבנו במטבח, אמרתי לה את הדבר הראשון שעלה בדעתי והמשכתי לחתוך את היקרות הרחוצים, "דברי, תהיי ישירה, אבין הכול ולא אזדעזע!"
נתתי לה מעט הפוגה, היא שתתה מים, הכנתי לנו קפה ...ואז שמעתי...
"שאלתי את עצמי האם לאשתו הייתה בעיה עם הריחוק שלו, אך הרי לא ייתכן שהבעיה הייתה רק אצלו צריך שניים לריקוד הטנגו. ויש לי את כל הזכויות להיות סקרנית לגבי הניכור שנפער ביניהם."
באותו רגע היא לא ממש רצתה להמשיך ולדבר, עוצמת הכאב והפחד, הפתיעו אף אותה, וכל מילות ההיגיון שלי לא ממש עזרו.
ניסיתי ופניתי אליה שוב "הרי את מבינה עליזה שכל זוגיות היא עולם ומלואו," ביקשתי ממנה שוב ושוב "בבקשה תאמרי לי מה הבעיה החדשה שנוצרה?"
היא פרצה בבכי ונמנעה להיכנס לזה, גם ככה היא לא הייתה דברנית גדולה כאשר זה נגע להשפלה.
"אשתו בלבלה אותנו, פעם היא ככה ופעם היא אחרת, לא יציבה כל כך... תמיד היא ידעה מה יותר טוב ולמחרת שינתה את דעתה."
לרגע התרככו פניה והיא שאלה "את חושבת שהאשמה בי?"
"עליזה במה המדובר מה קרה?" כמעט צעקתי עליה, חדלתי מחיתוך הירקות.
"העניין לא פשוט ואין לי מילים... אשתו שמה קץ לחייה."
לא מצאתי ולו דבר אחד שיכול להחזיק אותי מבלי ליפול, עליזה קמה במהירות לכיוון שלי והתיזה עלי מים קרים. כאשר רוחי שבה אלי שמעתי את מה שעליזה ידעה לספר.
"היא בלעה כדורי הרזיה שתתה יין וקופסה של גלידה ללא שומן וללא סוכר, ריקה לגמרי, גם היא נמצאה בסביבתה. השוטר שבא לחקור את סיבת המוות שאל המון שאלות, טוב הוא היה בחור צעיר ונראה המום... כיצד אישה מתאבדת עם גלידה דיאטטית?"
עליזה ניגבה את ענייה ולגמה מהקפה.
השיחה הכבידה עלי, הצער אפף אותי לא הצלחתי לקלוט את הפרטים, איילה בחרה בנתיב נוראי. השיחות אתה חלפו בראשי כמו בסרט... היא תמיד ביקשה זמן...
"תקדישי לי זמן, ואלמד כיצד עוברים הלאה..." משהו שלא תמיד הצליחה לעשות, היא לא יכלה להניח לאחרים לחיות את חייהם, ועכשיו אצטרך אני ללמוד כיצד להניח לה למות את מותה.
נפרדתי מעליזה בהרגשה כבדה, לא הייתה לי עצה אף על פי שחונכתי למצוא עצות תמיד, נתתי לה חיבוק מאופק והיא עזבה. ידעתי בברור שאין לי לא שליטה על המעשה ואין לי גם תשובות, היה בי חוסר ודאות, מה היא האמת באמת. פרצתי בבכי גדול, הבנתי שאיילה שלי עשתה את המעשה הנורא מכול בעיקר לעצמה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--סוף הפרק;;חלום מחוץ למקרר-עד עמוד 194 סופרת
עוד באותו ערב צלצלתי לנורית, ידעתי שהיא תדע לספר את הסיפור שרציתי לשמוע. נורית ענתה בקול שקט, אך לא היה אפשר לטעות בעצב שאפף אותה, בתשובה לשאלתי מה קרה, היא בררה את המילים וכך הגדירה את המעשה, "המזל לא שיחק תפקיד בחייה של איילה, היא הייתה זקוקה להרבה מעבר למה שהיה לה, היא מעולם לא שחררה את חייה מהעומס, הקיפה עצמה באין־סוף מצבים שונים ומשונים, לא ידעה מה שכל ילד יודע, שאם כף היד מלאה יש לרוקנה לפני שלוקחים עוד.
איילה ניסתה לטפל בעצמה דרך הימנעות מטורפת, פעם ללא אכילת פחמימות פעם עם פחמימות אבל רק מעט חלבון; אחר כך חלבון בשפע; תקופות של סוכר ותקופות של מיצים וכמובן אין־ספור ימי צום לניקוי... דווקא בתקופה האחרונה היא אכלה מאוזן כי הקשר שלכם הטיב אתה, אך היא לא הצליחה להתמודד עם העבר ולא הצליחה לקבל את עצמה בהווה, אף על פי שבינינו היא זכתה לחיבה לא מבוטלת."
העזתי ושאלתי "האם רגע האובדן שלה התרחש, כאשר הזוגיות שלה נסדקה?"
"לא, לא רבתי," ענתה נורית.
"היא התרוקנה ולא מילאה עצמה בדברים הנכונים, לכן הבור בבטנה השחיר עוד יותר וכך היא ניצבה פנים אל פנים מול כאוס שהיה מעבר ליכולתה."
שאלתי את השאלה הבלתי נמנעת "האם הצעד הרביעי שהיא התחילה בו אתי, לא היה זרז ויצר תגובה של התשה רגשית?"
"לא," פסקה נורית, "לא! הניתוק היה קיים בה ונבע מתוך כאב ישן נושן, היא מעולם לא הצליחה לראות את העולם בעיניים פשוטות, ולכן ברגע שהתחילה להתחבר למציאות חדלה להתקיים."
נורית הוסיפה ואמרה "איילה העמידה את המוות כדרך להתמודדות."
באותו לילה נפרדתי מאיילה לא נרדמתי בקלות, אך ברגע שנרדמתי, התקשיתי להתעורר.
הקבוצה הקטנה שלנו חצתה את הארץ לאורכה. המיניבוס היה נוח וצחקנו בדרכים. באותו ערב נסענו לצפון, הוזמנו להנחות ולספר לחברים חדשים על התקווה שנכנסה לחיינו. הכנו קלטות מתוך הפגישות הקטנות וחילקנו לחברים, כמובן את מה שהיה אפשר...
ההקלטות שלנו הושמעו בכל מקום, היה להם מקום של כבוד בספרייה של כל קבוצת בית ברחבי הארץ, היו חברים שלא נרדמו בלי קלטת הצעדים שהעברנו בסדנה כלשהי, אחרים שמעו את הקלטת באוזניות בהליכה ספורטיבית. התרגשנו, ובגאווה גדולה הבנו שהעבודה שלנו נשאה פרי.
מיד כאשר הגענו ראיתי אותה, את החברה החדשה, היא צעדה לקראתי. הנחתי את התיק ואת הספרים שנועדו למכירה, והתפניתי אליה. היא הייתה כולה נסערת ולהוטה, ומיד התחילה לדבר בשטף "זו הפגישה השנייה שלי, הכול מוזר, אנשים מתקרבים אלי מדברים, רוצים לתת חיבוק, ולי זה מפריע אז אמרתי לעצמי, טוב, זו גישה חדשה... תסבירי לי למה הם חותרים?"
הקשבתי לה אף על פי שרק הגענו ורציתי להכין לעצמי כוס קפה, השתדלתי להיות סבלנית אך בו ברגע הבנתי שהיא מכוונת אותי לשיחה יותר רצינית, עצרתי אותה בנימוס וקבענו לדבר בהפסקה.
היא לא הרפתה והלכה אחרי לכיוון שולחן הקפה "תראי, לוסי," היא המשיכה, "אני מודעת למה שקורה בתוכנית, קראתי את החומר שוב ושוב, לא חשבתי שאגיע כה רחוק, מפני שזה כה מנוגד לעולם האקדמי והנאור שהוא אורח חיי."
הבטתי בה וחשבתי לעצמי, אקדמי, נאור, אז למה היא נראית כה כבויה והחזות שלה לא משקפת בריאות וקדמה. התיישבתי, גערתי בעצמי, היה עלי להימנע מביקורת, בייחוד כלפי חברה חדשה. בעודנו מדברות הפגישה התחילה... אני אהבתי לדייק תמיד ובאותו רגע אהבתי לדייק אף יותר.
זזנו משולחן הקפה ותפסנו מקומות. מוריה שהייתה המנחה לאותו ערב פתחה בדברים שהכו בכולנו מאוד חזק, "הגילוי החשיפה? היום אני אדבר, על מה שבאמת הרגשתי כאשר העליתי על הדף את הצעד הרביעי, כיצד התגנב השיפוט העצמי ולאן הוא באמת הביא אותי.
"היחסים שלי בתוך המשפחה קיבלו הקרנה ממסך רגשות האשם, את זה ראיתי כאשר כתבתי את הדברים על הנייר, הבנתי שהמצב לא יכול להימשך כך, ידעתי שיהיה עלי למצוא בתוכי את האומץ שהלך והתמוסס עם השנים.
"בשלב ראשון התרחקתי מביקורים שבועיים ומההתעללות מילולית שהופנתה כלפיי בקרב המשפחה שלי, הם איבדו את אחיזתם בי. חדלתי לספק את צרכיהם, נכון, הקשר אתם נתן לי שייכות מסוימת, אבל החסיר דבר מה... החיים התנהלו בהכחשה, בפנטזיה."
החברה החדשה רשמה לי פתק "במציאות אין פנטזיה יש משברים אמיתיים."
המנחה המשיכה "אם כבר מדברים על רגשות אשם, שנים החבאתי לעצמי פירות יבשים ופיצוחים כדי לפתור משברים או שעמום, שגם הוא יצר סכנה גדולה, בקיצור... תרצת נפוצה..."
החברה החדשה רשמה לי פתקה נוספת "אני לא מסכימה ולא חושבת שהיא צודקת, אני מרוצה כאשר יש לי במה לסלק את המתח והכעסים... מה רע בשוקולד בסיגריות...?"
חוט מחשבה שלי ניתק, כיצד אוכל להסביר לחברה החדשה ששוקולד נראה מאוד מנחם וטעים, כאשר מדובר בקובייה שתיים, לא שתי חפיסות.
מוריה חזרה על עצמה בקול חנוק "לא ידעתי כיצד להתמודד עם החיים, ללא... פיצוחים, האם מי שהוא מבין? עטיתי דמות של קורבן, הרגשתי רע אך ההרגשה הייתה מוכרת."
קולה העצוב חתך כמו רעם וחדר למוחי, גם האחרים הגיבו בהתרגשות, ניצוצות הופיעו בעיני רבים בקבוצה כי היא נגעה בתחושה שהייתה משותפת לרבים.
"ליפול בפח כאשר הצורך בחיבה האין־סופית משתלט, והכמיהה הגדולה למילים שקטות ומרגיעות נחוצה והכרחית כל כך."
מוריה המשיכה ואמרה "הצעד הרביעי ניקה אותי מהלקאה עצמית אין־סופית, ההד שהעולם החזיר לי הפך לשקט, גם את בני המשפחה הפסקתי להאשים. הבנתי כי יהיה עלי להשתנות, לכבד את עצמי, להתייחס לפחדים שלי, חברותיי ואני קראנו לכך 'טיפול ברגעים חולפים'. מעתה לא אתן לאף אדם או מצב לגזול ממני את יופיים של החיים."
החברה החדשה נבהלה ורשמה לי "אסור לה לדבר ככה, הרי היא רומזת לדברים לא הגיוניים, חיים זה לא מדיטציה."
רעד של חוויה חזקה מאוד עבר בבטני, לא נחפזתי לענות לה, עדיין לא... הפגנתי כלפיה את שיא הסבלנות שלי, אף על פי שהיא הפריעה לי מאוד. רגע אחר כך רשמתי לה פתקה "נדבר אחרי הפגישה."
עיני דמעו כי מוריה שיקפה לי במראה את איילה ועד כמה החיים לקחו אותה רחוק...
אחרי הפגישה התפניתי לחברה החדשה דיברנו מעט, אמרתי לה "אני מבינה את התחושות שלך, תאמיני לי גם לי עדיין חששות, אך אני מתעקשת למצות את ההחלמה. הבעיות באות במחזוריות, נשאבים, נהרסים ושוב נלחמים, התוכנית פתחה לפניי את כל האפשרויות, אך בעיקר את האפשרות להרפות ולהניח למה שאין ביכולתי לשנות. לכן אני מאמינה שכאן בחדרים האלה יש את התשובה."
נפרדנו ולא שאלתי את החברה החדשה לשמה.
בדרך הביתה חביבה הביעה דאגה מאוד גדולה "העובדה היא שאנחנו בהימנעות תקופה כה ארוכה, לא מבטיחה שלא נישבר."
הסכמתי אתה, השלמתי את החששות שלה והוספתי "כאשר ההימנעות נשברת, זו תמיד הפתעה לא צפויה."
"אתן צודקות," חיזקה אותנו חביבה, "במצב של הימנעות אי אפשר לדמיין קשיים, אבל בכל רגע נתון אפשר לחזור למצב הקודם ולהיות כמו החברים החדשים, ולכן אסור לנו לחשוב שאנחנו שונים מהם."
מוריה הביטה בנו וסערת רגשות תקפה אותה, היה לה קשה אחרי גילוי הלב שהפגינה בפגישה, היא אמרה שבכך היא סיכנה את הפרטיות שלה מול החברים החדשים, כן, ההבנה הזאת לא הייתה נוחה לה. היא בכתה.
ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי "כנות מוחלטת יכולה להחליש אתנו, לגרום לירידה ולעליה במצב הרוח, אמנם ההבנה החדשה משחררת מעט את התסכול, אבל הכאב נשאר בסביבה.
ג'ניפר הסכימה והוסיפה "רק שינוי בסדר העדיפויות, וראיית הבעיות כאתגר יקלו עלינו"
"כן..." ציינה קנדי ונאנחה קלות, "קשה לקחת אחריות, יותר קל להאשים אחרים."
הנריטה שישבה בשקט עד כה ציינה "לי נעשה הכול יותר קל כאשר אני מביטה בעצמי במראה אחרי המקלחת, המבוכה שגורמת לי החשיפה נשכחת כלא הייתה."
הנהג הקשיב לנו ושתק, זה לא היה נהג מונית רגיל הרכב הושכר מחברת השכרה, והוא לא היה רגיל להתערב.
הגעתי הביתה מלאה רגשות ואולי טיפ טיפה רגועה יותר, בדרך לחדר שינה התרוצצו בתוכי המון מילים בערבוביה, לבסוף נרדמתי. באותה תקופה אהבתי את החלומות, הייתה בהם שפה משותפת ביני ובין תקוות ומימושן, ואף על פי שרובם התמוססו לאור היום, עדיין הם העניקו לי אמונה אדירה, ומרץ רב לעשייה.
כמה ימים אחרי הפגישה בצפון גמלה בלבי החלטה, הרגשתי שעבר די זמן מאז העליתי על הכתב את כל הפרטים החסרים בצעד הרביעי שלי, קמתי וצלצלתי להנריטה, הערתי אותה מהשינה, וקולה היה מנומנם קמעה כאשר ענתה לי בעצלתיים.
לחשתי לתוך האפרכסת "החלטתי למסור לך את אשר כתבתי בצעד הרביעי, השלמתי הכול."
"אני גאה בך, את אמיצה..." היא סיימה את השיחה, אמרה שהיא מאוד עסוקה, שעליה לטוס באותו יום להולנד, ולכן רק כשתחזור נסכם מתי ואיך אעביר לה את המחברת. הנחתי את אפרכסת הטלפון וחשבתי לעצמי, הנה הגיע העת לעשות את הצעד ולהיות כנה עד הסוף עם חברה מהתוכנית, אף על פי שהיא לא הייתה הכי קרובה אלי, לפחות לא באותו זמן, הרגשתי שהיא האחת שתבין. הרגשתי שהנה מגיעה התחלה חדשה, ולכן העיכוב שחל בעקבות נסיעתה מאוד התאים לי.
נורית הסבירה לי "ברגע שתחשפי את הדברים שכתבת יהיו לכך השלכות לא צפויות, גם עלייך וגם על האנשים הקרובים אלייך."
היא הייתה מאוד רצינית, והוסיפה "אני דואגת לך, כי לפי הניסיון שלי השיחה הגלויה יכולה לחולל בך שינוי מאוד גדול... האם זה ברור לך?"
את המילים האלה היא הדגישה באותו אופן מיוחד השמור אך ורק לה.
ללא היסוס עניתי "ברור לי שהגיע הזמן לטפל באירועי העבר, ההרגשה הזאת התגבשה בי מאותו רגע שקיבלתי תפקיד ייצוגי בקבוצת הבית שלי, נציגה לפורום הארצי, הבנתי שיהיה עלי להתייחס מאוד ברצינות לעשיית הצעדים ולראות בהם את ההזדמנות שלי לצאת מהמבוך ולהכניס אווירה של החלמה לתוך חיי."
נורית עצרה את ההתלהבות שלי ואמרה "על השירות והתפקיד דברי אתי יותר מאוחר בשלב זה התרכזי בצעד הרביעי ובמה שהעלית מתוך עצמך."
אכן נורית דאגה לי, את האפרכסת הנחתי ברגע שבו היא אמרה להתראות, הבטתי בידיי, הן רעדו, ואני הייתי נרגשת עד דמעות.
הנריטה חזרה מאושרת מהולנד, סיפרה כי החברה בבעלותה סגרה עסקה טובה, היא הזמינה אותי אליה והתיישבנו בסלון ביתה...
הבטתי בה, הישרתי מבט ואמרתי "את אחראית להבאתה של התוכנית ואני רוחשת אמון מלא לתוכנית וכך גם לך. זה בכלל לא מובן מאליו, בעבורי זו תפנית די מפתיעה, ולאור כל זה חשה אני את ניצני התהוותה של חברות יקרה בינינו."
הנריטה לגמה מהקפה וציינה בהתרגשות, "גם אני מצפה ליחסים טובים."
ואז היא הוסיפה "הופתעתי מאוד כאשר הצעת שניפגש, אין לי זמן לבזבז."
"כן..." הערתי, "אני מרגישה שקיבלתי המון תמיכה מהקבוצה הקטנה שלנו ויש לי די כלים כדי להתמודד עם השלכותיה של שיחה, כנה ככל שתהיה. לכן אתחיל בסוד השמור עמי זמן רב מאוד, הוא יוביל את השיחה."
בשעתיים הבאות הנריטה האזינה לכל מילה, לא הקשתה עלי ולא נתנה לי להרגיש בושה. בעודי יושבת מכונסת ורועדת קמעה גוללתי את סיפור האהבה המדהים של חיי בנחישות דעת אמרתי "מיום ליום אני משקיעה יותר ויותר בתוכנית ואני לא מתחמקת מאחריות, אך אני רוצה להבהיר באופן חד־משמעי שוריק חי וקיים ועדיין הוא עולם ומלואו בעבורי.
אני לא גאה בכך, אך חוששת שעדיין איני מוכנה לנתק את הקשר אתו. אף על פי שאני מודעת לנזק שאני גורמת ועד כמה אני פוגעת בקרובים לי. שוריק מעורב בחיי, ואף על פי שאני מבינה שיום הפרידה יגיע במוקדם או במאוחר עדיין אני לא מוכנה לכך."
הנריטה הביטה בי ואמרה "לא אומר דבר ולא אשכנע אותך בקשר לחוסר יושר או חוסר כנות, אך תבטיחי לי שתעשי כל אשר ביכולתך לשים את ההימנעות בראש הרשימה שלך."
קמתי ונעמדתי מול המראֶה שניבט אלי דרך שמשת החלון, קרני האור האחרונות של היום סמלו את המשוכה הראשונה שעברתי, עתה הכשרתי את הקרקע לדבר על החלום שבמקרר ועל ארבע הקציצות המפורסמות. סיפרתי את כל הפרטים, לא החסרתי אף אות מתוך המחברת...
"או, עכשיו אני מבינה, מה קרה." ...הנריטה חייכה כאשר סיימתי לקרוא את הכתוב, ובפעם הראשונה הייתי בטוחה שמישהי הבינה.
היא פתחה לי את הדלת ולפני שנפרדנו אמרה "מעתה תראי שהכול יהיה אחרת ותוכלי לחבר את העבר להווה, לשבץ אותו בתוך התוכניות החדשות שלך וכך יהיה לך עולם שלם, חזית מאוחדת. גם המשפחה שלך תרוויח כאשר תיישמי את הדברים החדשים בחיי היום־יום שלך, לאף אחד באף מקום לא מגיע יחס רע."
כן, הנריטה הצליחה לגעת בי, ובזכותה הצלחתי להבין את אשר חוויתי ברגע ההוא, לה הכרת התודה, ולעצמי התחייבות כנה.
זה היה אחד מאותם הימים שבהם צעדתי רחוק שלובת זרוע עם הנריטה, ובכך חוללתי מפנה בחיי ולא רק בשלי, אמנם לא באופן מיידי אך משהו השתנה לנצח.
בצאתי מביתה חשתי כי כנפי ביטחון הוצמדו לי.
בימים הבאים הייתי די עסוקה בעבודה השקעתי הרבה מחשבה במעמד שלי, ואחרי השיחה עם הנריטה התחוללה מהפכה בתוכי. לא היה אפשר לראות את המתרחש בתוכי, אך התפתחה נקודת מבט חדשה, זווית ראייה שונה, אמונה שהדברים יכולים להיות אחרת. חשתי שהגיע הזמן לשקול מחדש את משמעותה של הקריירה שלי. קבעתי שיחה עם המפקחת ארזה. החלטתי לפתוח דף חדש בהתמודדות על התפקיד שרציתי והשתעשעתי במחשבה כיצד להשקיע יותר בצד המנהלי. בעבר מחשבות מסוג זה הרעו לי ללא רחמים, ולכן החלטתי להיות חזקה דיי ולמנוע עימות ביני ובין הפיקוח. קבענו פגישה ומיד בפתיחה פרטתי את עמדתי ואמרתי "פתחתי פרויקט חדשני לנוהל קבלה של המוני עולים בכלל ומברית המועצות בפרט, ובבוא הזמן ברצוני להוביל את הנושא. ביססתי את הפרויקט הזה על רעיונות מעניינים כמו גישור בין קבלת פנים עתירת ריגושים והבטחות ובין הרגע שבו מתעוררים לאכזבות ומציאות."
המפקחת הביטה בי והשיבה "אכן נכון הדבר, עלינו להיות הרבה יותר רגישים ומוכנים מבעוד מועד, אך מאז ומתמיד עבודה עם קהל הייתה מקום שבו משחקי כוח, מתח ואכזבות מילאו תפקיד נכבד."
הסכמתי אתה, אך הערתי "לאור השינויים שחלו במערכת רכשתי ידע, חוסן וביטחון ולכן אוכל להקפיד לא להתערב במה שלא נחוץ, אלא לסייע ולענות על צרכים, בניתי תוכנית, והנחתי אותה כבר בשבוע שעבר על שולחנך."
ארזה המפקחת הקשיבה והשיבה "אצטרך לבחון את המהלכים שהצעת, ואז אגבש החלטה שתהיה לטובת כולם, לא מתחייבת..."
לפתע הבנתי, כי לחזור ולבקש עמדה ניהולית בכירה יותר, לא נראה כמהלך נכון, עדיף היה שההצעה תגיע מהמפקחת, כך הייתה מתקבלת תחושה יותר טבעית. כשאני ביקשתי, הדברים לא זרמו נכון, והבקשה לא נראתה טוב. וכך באותו רגע ממש נולדו בי ציפיות סותרות, להניח או להמשיך להילחם? אכן מקום העבודה שלי הפך לפחות ופחות ידידותי וסירב לכלול בתוכו גישות חדשניות, אך בקול רם השבתי "אני מתחייבת להמתין בסבלנות..."
כך או כך זה היה הרקע לתפנית הגדולה שהתחוללה בחיי.
האכזבה והדחייה בעבודה גרמו לי להשקיע בעבודת שירות, לפתוח במשנה מרץ בהנחיית סדנאות צעדים, בכל רחבי הארץ. שימשתי דמות לחיקוי והכרתי בעובדה שעלי לשמור על הימנעות טובה ועל ירידה במשקל. התחלתי להאמין בדרך שבה חייתי, והעברתי דרך זו לאחרים, התחלתי לחזור לעשתונותיי הטבעיים.
ההתלהבות סחפה אותי העשייה הייתה כרוכה בשיחות טלפון אין־סופיות, האמנתי בדרכי והרגשתי טוב, משקל גופי ירד מיום ליום.
לא פסלתי שום נתינה לאחרים, קיבלתי את נס הירידה במשקל שכה ייחלתי לו. התקדמתי במהירות ובטבעיות, וברוב קולות נבחרתי לתפקיד שירות בקבוצה הארצית.
בבוקר שבת חמדה אספה אותי ונסענו למשרד כדי לתכנן לוח זמנים לוועידה שיהיו גם אורחים מארצות הברית. המשרד הוקם בהתנדבות, אך העבודה זרמה במקצועיות רבה. המחשבות העסיקו אותי, לכן לא הפריעה לי הנסיעה המייגעת, העומס והפקקים. ברגע מסוים חמדה הסיטה את עיניה מהכביש הביטה בי בתדהמה ואמרה בפליאה ובחיבה "איך את יכולה להעניק ולתת כל כך הרבה תשומת לב לכל כך הרבה אנשים?"
לא עניתי, אך חשבתי כי היא טועה ואמרה דבר לא נכון בהחלט. הרגשתי מאושרת, כי קיבלתי פי כמה בחזרה, לכן אמרתי לה "אני מרגישה כי הפצנו החלמה סביב הגלובוס ופתחנו במסע חובק עולם."
חמדה העירה "לצערי לא אוכל להגיע לסוף השבוע המתוכנן של הוועידה, אך אני מוכנה לעזור, כאשר תגיע טיוטת חוברת הסבר לצעד הרביעי."
ידעתי שמוריה וקנדי ישמחו לבחינה של עיניים נוספות, הן נבחרו לטפל בהוצאת אישורים לתרגום והיו זקוקות לכל עזרה כדי להתאים את החוברת לשפה העברית לרווחת כולנו. הישיבה שאליה הגענו הייתה הראשונה מתוך כמה, היא התנהלה בסדר מופתי וכמעט ללא ויכוחים, לרגעים חשתי קוצר נשימה ואחז בי פיק ברכיים. אך לתת שירות היה הדבר הכי קרוב לכולנו, ולכן האמנתי שבכך אפרוץ את הדרך ואוכיח שאני ראויה לניהול.
הנריטה ציינה "אני שבעת רצון מהדימוי שאותו אנו מציגים כנותני שירות."
נצחיה העירה "לעתים התובענות של הנתינה יכולה להיות מעט מפחידה, כך לפחות כמה מהאנשים חושבים."
אני אמרתי "בעבורי השירות למען כלל, החברותא, הוא ברכה שמאפשרת לי לבנות את ההימנעות שלי בצורה הטובה ביותר. התפקיד ברמה זו נותן מקום של כבוד ומשרה הרבה ביטחון, כי אנחנו יחד במסע משותף ומבחינתי השירות שלי הוא ברמה ניהולית כה גבוהה עד שהוא משפיע על כל תחומי חיי האחרים."
ג'ניפר פנתה לעברי ואמרה "לפי דעתי את עושה את התפקיד מעולה, יש לך רעיונות גדולים, ומכיוון שאת והנריטה קרובות, ואף דעותיה מאוד מקוריות, בייחוד בקשר לאיכות ההימנעות, הצרוף שלכם הוא מעבר לכל דמיון."
לאחר מכן סיכמנו את נושא האורחים מחוץ לארץ ובנינו לוח זמנים להנחיות. קנדי שהייתה אחראית על נושא הספרות אמרה "אני מקווה שהחברים מארצות הברית ישמשו דוגמה אישית ויציגו חזות שתמשוך הרבה אנשים חדשים לקבוצות, הצטרפות כזאת תגרור גם הרבה תרומות וכך נוכל לממן את תרגום הספרות לשפה העברית."
בהמשך העלינו כמה רעיונות לערב בידור כי נראה לנו שזו תהיה דרך נוספת לשיתוף פעולה, היה ברור שהפכנו חלק בלתי נפרד מחברותא בהחלמה. ההתלהבות הדביקה את כולנו, תכננו וחילקנו את המטלות, וכך יצאה לדרך החלמה חובקת עולם. בשובי הביתה הרגשתי שזכיתי במשמעות אחרת לחיי, העשייה למען האחרים חוללה תפנית בסדר העדיפויות שלי.
להפתעתי לא כולם התלהבו, נשארה לי בעיה לא פתורה והיא לדאבוני בלטה מאוד, משפחתי התקשתה להתמודד עם החיים החדשים שלי. בייחוד ההורים ואפילו דורון והילדים. אמנם הם גילו הערכה וכבוד גדול לירידה במשקל ולתפקיד המרכזי שבו החזקתי ברמה הארצית, אך התלונה השקטה, שלא נאמרה בגלוי, הייתה שהשייכות שלי עברה לחברותא ועזבה את התא המשפחתי.
נגמרו הארוחות עם ההורים משני הצדדים, גרוע מזה לא פעם דורון והילדים הלכו בלעדיי. לטיפול בהחלמה שלי היה קו מתעתע ובלי כל כוונה התערבבו תחומים נוספים וגם הם ונכנסו לתוך חיי. אחת מהם הייתה קבוצת הדינוזאורים הקטנה שלנו, והנריטה שעמדה בראשה. הקבוצה הפכה לכוח ולעוצמה ובכך השפיעה על כולנו, ועלי, כנותנת שירות ארצי, באופן מיוחד.
בשיחות פרטיות בהזדמנויות שונות הנריטה חזרה ואמרה "את יכולה לסמוך על תמיכתי, הוכחת את עצמך מעל ומעבר."
אך בישיבות היה לה מבט שונה... לעולם לא היה אפשר לדעת כיצד היא תגיב בייחוד בקבלת ההחלטות שגם אני השתתפתי בהן. היא הרשתה לעצמה להעיר המון הערות, לעתים גסות רוח, ואיש לא היה יכול לעצור אותה. הכיסא הרם שאליו נבחרתי, נראה לה כטוב מדי, היא מעולם לא חלקה את מנהיגותה עם אדם אחר. נכון שהכעס לא ממש כוון אלי, אך בישיבות המכריעות קולה הפך חד וצורם למדי, והתחושה שהציפה אותי הייתה השתאות, הרי היינו חברות לאותו מסע.
באחת הישיבות קנדי העירה "לוסי לא רעה בתפקיד יחסית למתחילה, הניחי לה," היא הפנתה את מבטה להנריטה, "הרי צריך להתחיל ממשהו."
בעודה מגינה עלי חלף בי הרהור כי לא היה מדובר בסתם קושי עם התערבות, להנריטה היה קשה להרפות מהמושכות, והמוטו שלה היה "טוב שתשמעי את זה ממני". ייתכן שזה היה השלב שבו הייתי צריכה להרים ראש או להוריד ידיים, אך לא ידעתי להגיב, אולי מתוך פחד או אגו גדול מדי...
היה לי כוח, הייתה לי תוכנית אוכל טובה והתחלתי להתגבר על דימוי עצמי של אישה בוגדנית, כל אחת מהאפשרויות, מלחמה או כניעה, פתרה בעבורי בעיה אחרת, לכן ספגתי את האי־נוחות, בייחוד שביחסים האישיים בינינו הכול היה הרבה יותר פשוט. עם זאת המסר הכפול בלבל אותי, בזבזנו זמן בוויכוחים כאשר יכולנו לעזור זו לזו. לפעמים ג'ניפר התערבה וניסתה להגן עלי ולשמור על אווירה טובה, היא ביקשה שנמצא סבלנות, אך זה היה הדבר העיקרי שהיה חסר לנו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הפרק החמישי בספר-"כרישים ערים גם בלילה"מבוסס על הצעד החמישי סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד החמישי אומר:- הודינו בפני אלוהים,עצמנו ואדם נוסף על טבעם המדויק של פגמנו
צעד חמש זו פריצת דרך לחיים של כנות ותובנה מפזר את הערפל ונעשה מאד ברור מי בעד מי ומי נגד מי.
בצעד חמש פותחים חלון ונכנסת הרוח מהדלת.
הדבר דומה לחוק כלים שלובים החיים שלי והעולם מולי נעמדים באותו מישור ובכך מובלטת התכונה הכי חשובה ענווה שהיא ולא אחרת נחוצה כדי להשלים עם העבר...
המסלול הופך לאמיתי ולא לאחיזת עיניים! .
לומדים לבטוח,לומדים לא לפחד,ואולי הדבר הכי חשוב שאותו לומדים לקחת סיכון להיראות מגוחך בעיני האחר
צעד חמש מוציא סוג של עוקץ מהדרמה הגדולה שנקראת חיים.
כן החיים מאד רציניים אך כמו כול דבר טוב חייבים להוסיף להם מעט הומור,ואין דרך טובה יותר מאשר להסתכל על הכול דרך עיניים של האחר.
לראות את העולם בענווה בגובה העיניים עם האחרים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עד עמוד 198 סופרת
צעד 5 - מסע בין כוכבים
פיתחתי לי שגרה די יציבה, לפחות אלה היו פני הדברים כאשר קיבלנו הזמנה לחגוג בר מצווה לנכד של דודתי. מה שמדהים היה שאף לא עלה על דעתי לעקוף את הגזרה, כי עדיין הייתה בי כמיהה למשפחתיות. אולי בצעד הרביעי הבנתי מהו מקומי ומהו מקומם של אחרים, אך האירועים המשפחתיים עדיין שלטו בכיפה ולא היה טעם לסרב, הם סמלו את ניצחונה של האמרה "גם כאשר מסוכסכים נענים להזמנה, זה מובן מאליו."
אנא נצלי את זמנך בתבונה בחברת משפחתך, חשבתי כשהתעוררתי בבוקר האירוע. אחרי שיחת טלפון האחרונה עם הוריי, שבה הם הסבירו לי שעלי עדיין ללמוד הרבה עד שאדע להתנהל במצבים משפחתיים, היה ביטחוני מעורער מעט, אבל עזרה אמיתית קיבלתי דווקא מדודתי שלמרות היותה קרובה לדעותיהם של הוריי הייתה אישיות שמחה וראתה רק את הטוב שבכל אדם.
אהבתי להקשיב לעצותיה וידעתי כי בהיותה קרובה אלי במיוחד יהיה לי על מי לסמוך באותן השעות הארוכות שבהן הרכילות והביקורת יחגגו. היא הייתה רגישה לכל צרימה ולו הקלה ביותר בהתנהגותם של אנשים אחרים.
האירוע נקבע לשעת צהריים בשבת, השתהיתי מעט יותר והתפנקתי בתוך רכותם של סדיני המשי החדשים. דורון פנה אלי בחיוך ואמר "עלייך לחשוב בצורה אחרת מזו שאת רגילה לה, עלייך ליהנות באירוע כמה שיותר ולנצל את הזמן כהזדמנות להעביר דוגמה אישית."
דבריו הרגיעו אותי ומאוד שמחתי לשמוע אותו אומר את הדברים, נזקקתי לזמן רב כדי להתרחק מהעבר וההזמנה שהונחה על שולחני באופן לא צפוי הזכירה לי שעלי להבהיר לעצמי מה הם סדרי העדיפויות שלי וכיצד להעניק לעצמי את ברכת הדרך. חוסר מנוחה והרהורים נוגים אפפו אותי, ואיך לא, הרי מצבי היה עדין ולא היה אפשר להתכחש לכך בשום דרך שהיא. תהיתי כיצד בחרתי את צעדי וצעדתי בדרכי הרחק מהתא המשפחתי המורחב, והנה נעניתי מחדש להיכנס ללוע הכריש...
הגענו והתגובות כלפיי היו מלהיבות במידה מוגזמת, אך שלא כמצופה הם באו בדיוק ברגע הנכון בחיי, תשומת הלב שהוענקה לי הייתה מוצר לוואי שהעיד על הצלחתי, ועל קנאה לא מוסתרת, השתדלתי לא להשלות את עצמי.
לא הופתעתי...
לקראת הצהריים הגיעו כולם וביתה של דודתי התמלא המולה, מיד בתחילת הארוחה יכולתי לבחון כיצד ההחלמה שלי השפיעה על הסועדים בקרבתי. היה לי סיפור פשוט, הרי לכאורה היה מדובר רק באוכל... במיוחד צחקו מסיפור ארבע הקציצות, אך עמוק בפנים הוא נגע ללבבות רבים.
הופתעתי עד מאוד לפגוש מחדש את כל השבט וניסיתי בכל דרך להפגין מעשית את חידושה של הידידות בינינו... מרחוק שמעתי את בעלי היקר אומר בקולו הבוטח, "לא, השינויים שחלו בלוסי, לא ממש הפתיעו אותי, הם גם לא אירעו סתם פתאום..." וכך ראיתי את הבת דודה הכי רכלנית מרימה את מבטה המופתע ומביטה לעברי.
שמעתי אותה משיבה "אם אתה מעוניין לא להתרחק מהמציאות, אז תביט ותראה את כל אותם השמנים לאחר כמה שנים, אלה שהבטיחו שלעולם המצב לא יחזור למה שהיה..."
ציפיתי בה מרחוק בתשומת לב, והתרגשותי גרמה לי להבין את עצמי עוד יותר, בעבורי הרגע שבו היא הגיבה כפי שהגיבה היה רגע של שיא.יותר מהכול רציתי להצליח בעבור עצמי, גם אם בדרך זו הצטיירתי כשונה. נשמתי עמוק, כמובן שאי אפשר לדעת מה ילד יום, אך באותו רגע הצגתי את עצמי באור חדש ולא רציתי לפספס את ההשפעה שיש לי על הסובבים. לא הצטערתי שהגענו.
בדרך הביתה דורון אמר "כל זמן הארוחה חשתי אחריות ומעורבות בדרך כלשהי, חרדתי למצב רוח שלך ודאגתי שלא תשמרי על הנימוס המשפחתי."
ואז הוא הוסיף ברגש ובבהירות רבה "העליתי לנגד עיניי את כל ההתלבטויות שלך, הכאבים והאכזבות שהיו מנת חלקך עם האנשים האלה, וניסיתי להראות להם, אולי בהגזמה, מה הפכת להיות."
השיחה העלתה בי הרבה זיכרונות, על אותם ימים אשר שינו את יחסי לעצמי ולעולם סביבי, כולנו נפגענו בדרך כלשהי ועדיין תמהתי, מדוע כאשר זכיתי להרגיש טוב ולהצליח האנשים הכי קרובים אלי הרגישו מאוימים...
מחוזקת ושקטה פניתי לדורון ואמרתי "זכיתי מחדש לחברת עצמי, העשייה שלי למען האחרים מצליחה וסוללת את דרכי לפסגת השירות, יש לי שפע של רעיונות חדשים שבאים לידי ביטוי בעומק ובעוצמה בכל פגישה ברחבי הארץ, האם אין בכך די? לי די בכך."
דורון ענה על כך במהירות, שלא הייתה אופיינית לו, "אכן זה היה אירוע משפחתי בלתי נשכח, למדתי ממך הרבה, אף על פי שתגובותינו לא תאמו."
השגרה שבה לשכון בחיי. קיבלתי מפתח כחול לצרורי הפרטי שהיה מיועד לפתיחת דלת ביתה של הנריטה, תפקידי היה להגיע מוקדם כדי לפתוח את הדלת בביתה ולסגור אותה אחרי הפגישה, במקרה שהייתה בנסיעת עסקים בחוץ לארץ.
לקראת אחת הפגישות הגעתי עם מוריה, היא הביטה בי ואמרה מיד "איזה שינוי עצום חל בהופעה שלך."
חייכתי, כי ההימנעות שלי הייתה ממושכת וטובה והשפיעה על עור פניי ואפילו חיטבה את מותניי, ומעבר לכך לא עשיתי דבר שימשוך תשומת לב. בשעה הנקובה החלו להגיע החברות, ואני פסעתי למטבח והרתחתי מים לקפה.
האווירה בפגישה השתפרה משבוע לשבוע, אך הלשונות הטובות שמחוץ לקבוצה דיברו. נוצר הרושם שאנחנו מסתירות משהו, ואנו ניסינו לשכנע שהכול תמים וחיוני להימנעות שלנו, ושלנו בלבד. דינוזאורים, כינו אותנו, שלא בפנינו. כך או כך השילוב של חולשה מול האחרים והיתרון שלנו מבפנים גרמו עם הזמן להרגשה טובה ממש, ובכך השגנו את האווירה הנחוצה לידידות ולתמיכה.
כעבור זמן מסוים החלטנו לתרגל באופן קבוע ארוחה ערב בצוותא, ארוחת הימנעות שאותה ארגנו לעצמנו. היא כללה סלט, דג בתנור ומרק ירקות, לא פעם רציתי להוסיף לכך תפוח אדמה אפוי, שהיה רשום כחוק בתפריט שלי, אך הסתפקתי בחצי, נוכח עיניים זועמות שהופנו כלפיי. משבוע לשבוע גברה בנו הציפייה שהשיחות הקבועות יחשפו אותנו לעצמנו.
בערב ההוא קרו הרבה דברים משמעותיים. אחרי הארוחה ותוך כדי פינוי הכלים מהשולחן וניקיון המטבח, צחקנו בחיבה רבה ודנו כיצד נסביר את התוכנית לאנשי מקצוע ועל מי נטיל את השירות. נצחיה התנדבה להשיב על השאלות בפגישה שתהיה פתוחה לכולם, והציעה "כדי שלא נחמיץ אף נקודה בהחלמה או בהעברת המסר הנכון לכל האנשים שיגיעו לפגישות הפתוחות שלנו, אנסח בהקפדה יתרה מסמך שיתאר את ההתמכרות כמחלה, בידיעה ברורה שיש הרבה הכחשה סביב זה גם אצל אנשי המקצוע. אביא את הטיוטה לכאן, לקבוצה הקטנה שלנו, ונבנה יחד מסמך שישקף את רשת הביטחון שבה כולם מדברים בשפה זהה."
אך גולת הכותרת של אותה פגישה הייתה הסיכום שלנו לצעד הרביעי, ואולי בעבורי זו הייתה קפיצה בדילוג גבוה במיוחד...
מוריה, שהייתה הראשונה לסיים את המטלה, פתחה במילים נרגשות, "רוב החברות כאן סיימו לרשום את הצעד הרביעי שלהן, ואני שואלת אתכן האם גיליתן, כמוני, עד כמה הזיכרון היה חד ומאוד הבליט את מחלת ההתמכרות לאוכל כבר מהשנים המוקדמות?"
נצחיה המשיכה כי הסבב פנה בכיוון שלה, "כאשר ערכתי את הצעד הרביעי שלי, לא התכוונתי לחשוף את המצב העגום שבו הייתי שרויה בעבר, לא הייתה לי כל סיבה להאמין שיש קשר בין העבר להווה, אפילו היה רגע מסוים, בראותי את הכתוב, שהתחרטתי שנכנסתי לזה ורציתי לסגור על העבר את הדלת.
חמדה חיכתה לתורה בקוצר רוח ואז הוסיפה "כמובן שיש לכך גם מחיר מסוים, כי כאשר כתבתי על יחסיי עם הוריי, לא דמיינתי לעצמי כי כאשר אשמיע את הדברים בקול רם ואחשוף את האירועים בפני הקבוצה אגרום בכך לעצמי סוג של תגובת שרשרת שהעלתה בתוכי אי־שקט ולחץ בלתי נסבל..."
בעודי מקשיבה חלפה בי מחשבה כי מפגישה לפגישה עלתה החשיפה והידקה את הקרבה בינינו ובכך הפכה אותנו ליותר משחררות, אך לא תמיד ליותר מוגנות.
ג'ניפר הוסיפה "למרות כל הנאמר, אני בטוחה שבשבילי הדרך היחידה להכיר את עצמי ואת הגישה שלי לחיים היא דרך עיני החברים הוותיקים שלי, לפחות כך זה אצלי..."
הנריטה לקחה את רשות הדיבור ואמרה בנחרצות כדרכה, "העבר וההווה לא ניתנים להפרדה..." היא המשיכה באותו קו, וסיפרה לנו כיצד כתבה את הצעד הרביעי שלה.
"כאשר העליתי את הדברים על הנייר הבחנתי שלא הבנתי נכון את ההתנהגות שלי, מאז ומעולם שכנעו אותי שאני חסרת אופי וחלשה, וזו הסיבה שאני אוכלת מכול הבא ליד, ואילו אני חשתי בחוזק שלי, בפרט בקריירה אך גם בהחלטות אחרות, לכן הייתי מבולבלת ורק כאשר הבנתי את הקשר של אכילת הסוכר לכול המצב, הבנתי כי ההתמכרות שלי סיכנה את כל ההשגים שלי.
"ברגע שסיימתי לכתוב התבררה לי עובדה מאוד ברורה: אני לא חלשה מול האוכל, זאת לא אשמתי זו לא האישיות שלי, זו מחלה שנכפתה עלי. אני שבוייה בציפורניה של מחלה שהביאה אותי ללוע הכריש והחלק שלי מסתכם בלקחת אחריות על הפעולות המתבקשות ולא בהאשמות סרק."
רחל דיברה אחריה "לא קל לי לדבר ולא נוח לי כי בעבורי הקבוצה היא כמו מראה של כנות, קשה לי לקחת אחריות ולראות שהבעיה היא בי, קשה לי שלא להאשים אחרים. גם אחרי שכתבתי את הצעד רביעי שלי המצב לא השתנה, אך עם התמיכה שלכן אני אמצא את הדרך."
הצבעתי והבעתי הסכמה עם החברות ואמרתי "המחלה היא האויב המחבר בינינו, ויחד נוכל לעשות, דברים שלבד אי אפשר לעשות. הדבר המוזר ביותר שגיליתי ולא ציפיתי לו הוא השחרור מהעבר המסובך, מהעובדה שהשקעתי אנרגיה רבה כל כך במלחמות בעבר וביצרים."
הפגישה הזאת והדברים שנאמרו בה היו פריצת דרך בהבנה ההדדית שלנו, הסתכלנו בצורה אחרת זו בזו, רשת הביטחון שלנו התחזקה.
לקראת חג הפסח באותה שנה הרגשתי אמיצה יותר מכפי שהייתי אי פעם והתחלתי לתכנן מסע שורשים לעיר הולדתי לבוב שבאוקראינה ברית המועצות. הרעיון צץ במוחי בעקבות שיחת טלפון שניהלתי עם דודתי, אחרי שסיכמנו שנתראה בערב החג אצל הוריי. הבנתי מיד שיהיה עלי לסגור פערים נוספים. החלטתי לשים סוף לתעלומה. שמעתי כיצד דודתי מתרגשת היא אמרה "לטעום את האוכל, להריח את הריח ולספוג את הצבעים, לו הייתי צעירה יותר..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עד 202 סופרת
הקשבתי לה וידעתי שאל לי להתעלם מהמהמורות שבדרך והבטחתי לעצמי להיזהר שלא אאבד את עצמי מחדש.
"פקחי את עיניך," כך אמרה לי נורית, כאשר נפגשנו בבית קפה למילות עידוד אחרונות לפני הטיסה. "תיזהרי מהשפעתם של הדודות שאוהבות להאכיל, חביבה," הזהירה אותי, "אל תפלי בפח של לי זה לא יקרה לעולם..."
חמדה הביטה בי במעט ציניות שנמהלה בקנאה, ושתקה...
הנריטה נאמה נאום נחרץ, "האוכל שונה וברור שתקלקלי את תוכנית האוכל שלך, השגת הרבה, חבל שטיול של שורשים, יחבל במאמצייך הממושכים." ואז הוסיפה כאילו כלאחר יד "יהיה קשה בלעדייך."
התרגשתי מהתכנונים, מהנסיעה, מההזדמנות להכיר לעומק את מקורותיי, מקום שינה הובטח לי ומשפחת דודי הייתה אמורה להדריך אותי בכול.
דורון אמר דבר חשוב "תוכלי ללמוד הרבה על העבר מהאופן שבו יארחו אותך קרובייך בביתם." ואף על פי שהעצב חזר לשכון בעיניו איחל לי נסיעה טובה.
נצחיה, המאמנת שלי, אמרה לי "הנסיעה יכולה ללמד אותך מה הם הגבולות שחצית וגם להכיר לך את אלה שהצבת מחדש, כלפי עצמך ומשפחתך."
לא היה לי כל ספק שאגיע גם לשוריק לפני הנסיעה, להיפרד ממנו. למילים שבהן הוא קיבל אותי הייתה משמעות כפולה "אני מתפעל ומעריך את יופייך החדש, אכן חלו בך שינויים, אך האם התגעגעת גם אלי או שתכנון המסע אל ילדותך מחק אותי לחלוטין?"
התמלאתי מחשבות מוזרות, האם עברנו ליחסים שדורשים הסברים?..
שוריק לא הרפה "האם אהבתך אלי החלה לדעוך?"
הבטתי בו ברוך שהיה מוכר כל כך לשנינו "בעת האחרונה הקדשתי לקבוצת התמיכה זמן רב, גם התוכניות וההתרגשות סביב הנסיעה עשו אותי פחות נגישה, אך הנה אני פה."
שוריק השיב מיד "את הרי יודעת, שאם הדבר היה תלויי בי, והיית מאפשרת לי, הייתי מראה לך הרבה דברים שהיו פועלים אך ורק לטובתך."
לבסוף המתח בינינו נרגע מעט, התרווחנו ואמרתי לו "אין לי כל ספק שאתה מקסים בדרכך, ותמיד התייחסת אלי יפה, אך הפעם אני פועלת בדרכי בעבור עצמי."
שוריק רכן וחיבק אותי, "לוסי שלי, מעולם לא ביקשתי ממך דבר, זולת להיות חברך, תמיד הייתי ותמיד אישאר לצדך, אך בזמן האחרון אני מתקשה להגיע אלייך, ויחסך אלי מאוד מרוחק... אינך משתוקקת לראותני באותה דחיפות כמו פעם, לכן אני אומר לך, בצער רב, כי אני חושש שאהבתך אלי דועכת... הקבוצה שינתה אותך."
הרגשתי מחויבת להסביר "ההתמכרות דחפה אותי לפינה, לקחה ממני את השליטה על חיי ואילצה אותי לשלם ברגשות אשמה ובכמיהה ללא גבולות לדבר שאי אפשר להשיגו. כן, השתניתי, כי הייתי מוכרחה. לא היה בחיי דבר יותר קשה מאשר לטפל בהתמכרות, לכן אני מתייחסת להחלמה באותה רצינות שבה התייחסתי לכמיהה הבלתי נשלטת. בחרתי חלום מרכזי אחד וממנו אני גוזרת את המעשים."
שוריק הביט בי בעצב "מעשים, את אומרת, אולי תפני גם לי מקום?"
השיחה עם שוריק חזרה להיות מתוחה, בייחוד כשהוסיף "תנסי להקשיב, ולראות את הדברים דרך התמונה שאני רואה, הצורך לראות אותי נעלם אצלך, קשה לי אף להאמין שעלי להילחם על דקות מזמנך."
כן דבריו הממו אותי.
הוא לא היסס לגרום לי נקיפות מצפון ככל יכולתו, והוא המשיך "בואי נתכנן טיול יחדיו, נעשה כל שתרצי, נחווה את אירופה יחד, נוכל לבקר בכל עיר שתרצי, אפילו בעיר הולדתך."
הרהור פרוע חלף בי, מדוע לי לוותר עליו, הרי היחסים שלי עם עצמי נכנסו למסלול מבטחים ואוכל למצוא גם לו מקום. אך בתוך המחשבה הזאת הבנתי כי הוא דחף אותי לפינה. אחזתי בשתי ידיו והבטתי לתוך עיניו "אני חייבת לעצמי חוב גדול, מסע שורשים זה הוא הצעד החמישי של התוכנית, ועלי לקחת זמן לעצמי ולהיפגש עם העבר, אסור לי לפספס את הרגע."
סיימתי ודמעות עמדו בעיניי, הרגשתי הרגשה נפלאה בעקבות ההסבר המפורט שזה עתה דקלמתי, הפגישה התחילה להשפיע עלי, התרככתי. שוריק היה ונשאר גבר חם מושך ומאוד חכם ואני גדלתי. הוא רכן ונשק לי ובכך העניק תקווה מחודשת לעתיד יחסינו... באותה פגישה האהבה להטה יותר מהרגיל.
לבסוף הבטחתי לו שניפגש אחרי הנסיעה.
ייתכן שזה היה מעשה מטורף, לחפש שורשים בגיל ארבעים, אך הפסקתי להעמיד פנים שההדחקה טובה לי. כתיבתו של הצעד הרביעי הבהירה לי שיש לי שתי ברירות, לדמיין את הילדות והנוחם בתוך חפיסות השוקולד או במקרר, או לקחת סיכון ולהביט בה ללא מורא וכסות. רציתי לאחוז במוט ההיגוי, וזו הייתה משמעותה של הנסיעה... בכל מקרה לעולם יבינו אותי אלה שיחפשו את שורשיהם, ואלה שלא יחשבו עלי את מה שהם רוצים ממילא.
חודש יולי פסע בכבדות לתוך הקיץ, החום והלחות הפכו קשים מנשוא, למזלי היה לי יותר קל לשאת את הלחות כי לא אכלתי סוכר ורגליי היו פחות נפוחות. נזכרתי בהבזק ששמעתי כאשר פתחתי את הרדיו להקשיב לחדשות, הקריין הודיע כי מערכת השמש תצטרך לעמוד על שמונה כוכבי לכת אם וכאשר כוכב פלוטו יצא ממנה, הכוכב לא עמד בקריטריונים וזה מה שעלול לקרות. חייכתי לעצמי, הנה גם חברי הדינוזאורים יישארו שמונה בלעדי, למשך החודשיים הקרובים, כך חשבתי לעצמי כששמעתי את הכרוז מודיע בקול רם וצלול "קריאה אחרונה לנוסעים בטיסה 89 למוסקבה, הנכם מתבקשים לגשת לשער תשע ללא שהיות בבקשה..."
התמקמתי במושב המטוס, אך עדיין לא הרשיתי לעצמי להתרגש, אמנם כאב הראש שלי חלף ללא כדור האקמול, אבל היה בי אי־שקט קל, ייתכן שהתחלתי לקלוט את הקיפם של רגשותיי... גייסתי לעזרי את ההומור וחשבתי, מזל שלא אני חייבת להטיס את המטוס כי אין לי מושג ולא הקלוש ביותר כיצד לעשות זאת, כל מה שמוטל עלי זה להיות ולחוות ולא לשכוח ליהנות, אסור לי לפספס דבר."
האישה הצעירה שהתיישבה לצדי הביטה בי בתוגה "טוב שהמטוס גדול ואני לא בולטת,"
היא הסבירה לי "אני נוסעת להחזיר את ילדתי הקטנה שגדלה לנערה ללא נוכחותי, סוף כל סוף הגרוש שלי יזם את המעשה, ואני מרגישה מוכנה, אפילו עשיתי תוכנית בעבורנו אך רק כאשר אראה אותה, רק אז אשתולל משמחה."
הבטתי בה, הרגשתי שדמעותיה תקועות בזווית עיניה, בקצה אפה ומעט מעל שפתה העליונה רעד קל, הבנתי כי היא לא מוכנה לתת לדמעות לזלוג כדי שהרטיבות לא תמיס את החלטותיה. הגבר שישב סמוך אליה, אדם מבוגר, הביט בנו והקשיב ואז הביט באוכל שהונח לפניו במבט מרוחק שהבהיר שאין לו כל כוונה לאכול.
האישה הצעירה אמרה לי "זה אבי שמלווה אותי, הסב של ילדתי הקטנה, הוא בצום, כי יום תשעה באב היום, מפחיד, אך דווקא בתאריך הזה הייתה טיסה פנויה."
הגבר הביט בי וכמו רצה לגונן עליה אמר "את תהיי בסדר, המצב ישתנה, אביה גידל אותה יפה ועכשיו יחזיר לך את הילדה."
האישה פלטה לעברו "אחרי שבע שנים של פרידה..." וקולה השתנק מעט.
אני חשבתי כמה שנים של פרידה נמתחו ביני לבין עיר הולדתי, אבל אצלי זו לא הייתה היעדרות, אצלי זו הייתה עזיבה שלא על מנת לחזור, לנצח.
המטוס עלה מעל לעננים, השעות חלפו לאט, לא התאמצתי למלא אותן בתוכן מכל סוג שהוא השכנים העסיקו אותי. רציתי להתקשט פתאום, ענדתי את העגילים הנוצצים, אמנם הסוגר שלהם הכאיב לי מעט אבל מכיוון שסירבתי לחרר את אוזניי הסתפקתי בהם. העברתי מסרק קל בשערותיי הרכות. אכלתי את הארוחה כמו בהיסח דעת, בטני הייתה מלאה מחשבות דחוסות. השניצל הפירה היו לא רעים, את הסלט לא אהבתי, בלחמנייה לא נגעתי ואת הקינוח השארתי בצד, השפעתו של צום תשעה באב הורגשה סביבי היטב, לבסוף הנחתי לארוחה ומשכתי את שפתיי באודם.
האישה שלצדי עצמה את עיניה וגם אני הפלגתי אחורנית בזמן לערב פסח האחרון שבו סיפרתי למשפחתי על הרצון לנסוע ללבוב. שמעתי את הגערה "בורחת, שוב..." ניסיתי להסביר שברצוני לשחזר, לא להיבלע בלא נודע, לא לחפש אושר אבוד, אלא למצוא את האיזון במרחבי הילדות, אך הסבריי היו לשווא, הם כעסו.
דורון ניסה להבין ואמר שהמסע לילדות הוא כמו ספארי אנושי...
האישה הצעירה פתחה את עיניה הכחולות "הפרידה מילדתי הקטנה הייתה קשה, ניסיתי להיות מאופקת כי פרידה רגשנית הייתה שוברת אותי. פרידה רגשנית הייתה חושפת רבדים עמוקים מדי, את המוות בתוך תוכי."
וכך בעודה מדברת, אל עצמה ועל עצמה... דמעותיי החלו לזרום, הבנתי פתאום כי חווייתה אינה חווייתי... "אני חוזרת לשם ללא פחד, איני זרה או שונה, אלא אישה בשלה ואחראית המסיירת במרחבי הזמן, בוטחת בעצמה, מהודקת מאוד, ייתכן שארגיש זרות ובכל זאת יעמוד לצדי עולם תומך וגדול."
מוסקבה קיבלה את פניי באיפוק רב, בנימוס ובחושך רוסי.
בשדה התעופה הכול התנהל בסדר מופתי, היה עלי לקבל החלטות מהירות, כי הכול היה לא מוכר, הגעתי לכוכב אחר. התנהגתי בשיקול דעת, הרציונליות שלי תמיד באה לידי ביטוי במצבי לחץ. ערפל כבד שרר, גשם ירד ללא הפסקה, העיר הייתה שרויה בחושך. האם הייתה בכך סמליות? אצלי דווקא התבהר הכול. ראיתי אותו, את הדוד המכונה חכם, הוא החזיק פרחים ושוקולד וחייך באושר.
התעטפתי ברגשנות של ילדה שחזרה מהגן הביתה. יותר מאוחר איבדתי את הסדר שבהתרחשויות. ללא כל מחשבה או זהירות נגסתי בקוביית השוקולד העשירה במלית דובדבנים, המתיקות התפשטה בחכי, נמסה כפקעת סבוכה של רגשות ונספגה בנשמה. הכול מסביבי היה מעבר לכל מה שדימיתי לי, פסעתי לעולם קסום של ילדות אבודה.
הבטתי לתוך עיניו של דודי וראיתי בהן את השתקפות המסע ששילב בתוכו ריחות טעמים והשראה להמון זיכרונות נשכחים.
עלינו לאוטובוס ששירת את הנוסעים משדה התעופה, נסיעה של כארבעים קילומטר עמדה לפנינו עד העיר. ניסיתי לא ללטוש עיניים כדי לא לחטוא בחוסר נימוס, אך כל חושיי היו הלומי מראות, ניחוחות וקולות.
האנשים עלו וירדו מן האוטובוס. עברנו דרך יערות וריח העצים עלה באפי, הריח המוכר ערפל את מוחי ואת כל חושיי. פניי נשארו קפואות, שום שריר לא זז, אספתי את כל כוחותיי כדי לא להתפרק מההלם המוחלט. לטשתי עניים לכל כיוון...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עד 205 סופרת
הגענו למרכז מוסקבה ונכנסנו לתוך מדרגות המטרו הענק והמהיר, הכול היה מאוד נקי, הקירות קושטו בתמונות מדהימות. היה אפשר לכנות את המטרו מוזיאון, הוא היה נקי משלטי פרסום. ניסיתי לקרא את האותיות שעל שלטי ההכוונה, לחבר אות לאות כאשר מסביבי נעו המוני רוסים, כמו סינים. עמדנו על המדרגות הנעות ונישאנו לגובה עצום, נדמה כאילו היינו בגורד שחקים שעשרים קומות גובהו, הכול התרחש מהר, מצאתי את עצמי נעה בתוך ההמולה הכללית, שמעתי את עצמי ממלמלת... "קדימה, קפצי לתוך עולמם."
נראיתי יפה, מטופחת, גם הנשים מסביבי נראו יפות ומהודרות, ואשר לגברים הם היו מהממים במדים או ללא מדים, בחליפות מחויטות.
פתאום חדרה לתוכי ההכרה כי גם בי לוטשים עיניים וגם אני מעוררת השתאות. אזרתי אומץ והתחלתי לדבר ברוסית, הכול נהפך טבעי פתאום וברגע שנעמדו רגליי מחוץ למטרו ויצאנו לרחוב, אמא רוסיה הרכינה את ראשה לפניי במלוא הדרה, ואני בתמורה שתקתי באהבה.
בדרכנו לכיוון המלון ראיתי אותן, את הבבושקות בצד הדרך, אלה היו נשים זקנות, או זקנות למראה, סמוקות פנים ומרכולתן מונחת לפניהם, בידיהן הגרומות הן אחזו צנוניות אדומות רחוצות קשורות בגומייה וצרורות של בצלצלים שצבעם ירוק עז, צבטתי את עצמי.
התגעגעתי פתאום, אך למה? האם הביתה או לילדות שנעלמה? חוסר מנוחה הזדחל לתוכי, הרגשתי תלושה ומבולבלת, מצאתי את עצמי מבטיחה הבטחות די מוזרות, כמו שלעולם לא אצא יותר מהבית לשום מסע, נשבעת לעצמי בכך, חשבתי, איזה שטות זו הייתה, חשתי את עצמי תלויה באוויר.
זמן ילדות תבע מס כבד ובאותו רגע התחלתי לגעת בכך, הקיפאון החל להפשיר, נסחפתי לתוך הדמעות שעלו מתוך ערובות העיניים לא הרבה אחר כך. הלילה הגיע, חצות הלילה, התכרבלתי במיטה בחדרנו שבמלון, ילדותי הביטה בי דרך החושך.
נרדמתי…
בבוקר, כאשר התעוררתי, הכרית הייתה לחה מעט מהדמעות של אמש, המיטה התגלתה כנוחה מאוד חיבקתי את הכר, התמתחתי בהדרגה, קמנו, התארגנו.
מן המפורסמות הוא כי לכל אדם חוש ריח שונה, באפי הייתה מוסקבה בריח הילדות. הרחוב הפיץ מחדש את אותם הריחות, הפרחים המוכרים בצבעי כתום־צהוב כיסו את השדרה, חייכתי לקראתם. פנינו למסע קניות, הספורט הלאומי, נהניתי מהרחובות הרחבים והיפפיים, מהמזרקות, ממעברים מעוצבים, גשרים בצדי הדרך, מהעצים המציצים מתוך גנים, מיופיין הפשוט של נדנדות העץ ומילדים קטנים דוברי רוסית, הם המיסו אותי לחלוטין.
המבוגרים אצו בסמטאות, נכנסו לחנויות ויצאו מתוכן, הם נראו לי מוכרים כמו היו ידידיי בזמן אחר, נשים צעירות, יפות, עדינות ובהירות וגברים משגעים, זקופים וגינוני דרך ארץ להם, אך יותר מכול שבו את לבי הילדות, לבושן המחויט וסרטי המשי המעוצבים בשערן, הן היו מתוקות להדהים. הבטתי בהן והן הביטו בי, סקרנות הדדית, הזמן עמד מלכת.
נעמדנו בתור לקניות וידיי נשאו שתי כיכרות לחם רוסי, אזרתי אומץ ושאלתי את הקטנה שלידי, אשר אחזה בשרוולה של אישה מעט מבוגרת וחרושת קמטים, "בת כמה את?"
"בת חמש."
ומה שמך?"
"טניושה," היא ענתה בביטחון, ומיד חייכה אל סבתה לקבלת אישור.
בדברי אתה שמעתי את עצמי מושכת את ההברות בניב המקומי, כמו כולם, שמעתי את עצמי מוסיפה מילות נימוס מקובלות, שמעתי את עצמי... אחרת...
הגשם התחיל לרדת בקילוחים עזים ללא הפוגה, ואף על פי שלא היה קר, צמרמורת קלה עברה בי. ריחות הילדות נהפכו לריחות גשם וטחב, ריח של צנוניות, ריח של גלידה וריח של פרחים, הגודש הרב של הזיכרונות בלע את כולי.
הדוד החכם היה מלא מרץ ויוזמה, "בואי אראה לך את הכיכר האדומה שלנו, את המרחבים העצומים, את ההדר והאצילות הטבעית."
הבטתי מסביבי, ההמונים נעו, ובתוכם בלטו התיירים, קל היה לזהותם על פי הג'ינס הצמוד על ישבנם הקטן.
דודי נסה לעניין אותי, "בואי נשב בבית קפה, את רגילה לזה, נכון?"
ללא כל היסוס נכנסנו והזמנו גביע גלידה גדול שקושט בתוספות של תותים, אגסים ושזיפים, טעם שהזכיר נשכחות! כמהתי כמיהה בלתי נשלטת וחשבתי לעצמי הנה נשאבתי לתוך הבור השחור שבתחתית הבטן, לתוך הזיכרונות מהעבר, אז כשהחיים הרחיקו אותי מכאן. הייתי נסערת, אף על פי שהיה לי ברור שלעולם לא אשוב להיות הילדה הקטנה ההיא. החלון שנפתח פרץ גם את הדלת. ניסיתי לנסח לעצמי את הדברים בבהירות, כמו שצריך, הרי בהיותי אישה בוגרת השייכות שלי הייתה הרחק מכאן, אולי לא נהגתי בחוכמה כאשר לקחתי על עצמי מסע כמו זה? השאלות הציפו אותי...
"לעולם לא ארצה לחיות פה, זה עולם שונה מאוד, אחר מכל המוכר לי, אך אני פה ועלי להשתדל להפיק את המרב מהחוויה המתקנת והנכונה, בדיוק כפי שתכננתי, לא? ובעניין תוכנית האוכל שלי, כן, עשויות להיות לי בעיות, בכך לא היה לי כל ספק, אך אחזיק מעמד, ואהיה חזקה מספיק...
עמדה לפנינו נסיעת חצות ברכבת לכיוון עיר הולדתי לבוב. התחלתי לחבב את הנעשה סביבי, אף על פי שהיה קשה שלא לתהות מה באמת אחדש לעצמי במסע הנסתר... הנחתי למחשבות.
הגענו לתחנת הרכבת הגדולה וחיוך עלה על שפתיי בראותי את האנשים, הם חלפו על פניי ביציאה מהרציף, הם נראו המומים ולא התיקו את מבטיהם ממני. הרעש, ההמונים, הפליאו אותי ומאוד סיקרנו כי מעולם לא ראיתי כמות עצומה כל כך של אנשים מלאי תוגה, אדיבות וחשדנות מלווה בהתלהבות. התמקמנו, הרמתי את עיניי אל קירות האולם הגדול שכוסה בתבליטים ובציורים עתיקים, הם שיקפו זמן אחר, עבר נשכח.
כשעה לפני חצות עלינו לקרונות שלנו, למזלי התא הקטן שלנו היה נקי והמקום יועד לארבע אנשים, קיבלתי את המיטה העליונה, המצעים היו נקיים והמיטה התגלתה כנוחה, הכול לא היה כל כך נורא, לא כמו שהפחידו אותי בבית. הבטתי דרך החלון, השמש הייתה בשקיעתה ראיתי לפניי אדמה כפרית זרועה בחמניות. תפוחים חמוצים וירוקים בצבע עז נערמו בסליהן של בבושקות, חשתי באפי את הריח המוכר וניחוחו צרב את גרוני. הרכבת האיצה את מהירותה ודהרה אל העיר המסתורית שעזבתי מאחור לפני יותר משנות דור, שלושים שנה ליתר דיוק.
הצלחתי לישון מעט בנסיעה, וחלמתי...
בחלום ישבתי בכורסה מלכותית באולם מואר, מוקפת באנשים משכמם ומעלה, וחזותי ותחושותיי היו כשל אישה אחרת ראויה ובטוחה בעצמה. אחזתי בידי מטה קסמים, ובעיניי ניצת ברק המשנה חיים, התעוררתי בחיוך....
כשנעצרו גלגלי הרכבת הלילה שלט ברמה, ובהיותי עדיין מנומנמת, פגשתי את העיר שמיזגה בתוכה את קסם ילדותי עם עולמי העכשווי, וקיפלה בתוכה מגוון אפשרויות. הרגשתי רגועה, מרוצה, מעט עייפה אישה צעירה ועצמאית, החומה נפרצה מיד ביציאה מתחנת הרכבת, מבעד לשמשת המונית העיר הצטיירה כפנינת חן אמיתית.
עד כה תמיד חשבתי והאמנתי שאין בי שום זיכרון, אך כאשר נסעתי במונית לכיוון בית המשפחה אהבתי מיד את המראה והוא היה לי מוכר.
הגענו והלא ייאמן התרחש, נשאבתי לעולם אחר, כוכב אחר. כך הרגשתי אחרי שיחת הטלפון המקוטעת עם הילדים ועם דורון. דורון שמע את נעימת קולי ושאל בדאגה "האם המסע לא גדול עלייך? האם את חזקה דייך כדי להחזיק את עצמך מעל המים?"
מצאתי את עצמי עונה בלחש "קשה להאמין אך אפילו שנולדתי בארץ זו, שורשיי נטועים עמוק באדמה הציונית."
לפני שנותק הקו המשובש, ניסיתי ללחוש עוד, אני אתגבר... אך השיחה נקטעה באחת.
הנחתי את המזוודות בחדר צדדי ומשפחתי ערכה שולחן לכבודי במרכזו של החדר הגדול, על המפה הלבנה הונחו המנות המפוארות. מנה ראשונה הייתה פירושקי במילוי בשר, ודודתי ציינה כי בעמל רב היא השיגה כפיר, יוגורט חמוץ כמו לימון, כדי למהול אותו בכמות שווה של חלב כך מתקבלת סמיכות כשל בלילת לביבות, למבוכתי הרבה החך שלי סירב לגעת בפירושקי בכל תוקף, טעמם היה זר ולא ערב. לעומת זה המנה השנייה, מרק הבורשט, שיגרה אותי כמה עשרות שנים לאחור. הצלחת שהוגשה לי הכילה נוזל אדום מאוד במרקם חמוץ־מתוק, טעמו בפי היה מוכר והעלה את הרגשות שהתגעגעתי אליהם יותר מכול אז, בילדותי, כשנעקרתי מביתי.
הכנסתי את הכף הגדולה, העשויה כסף, לתוך המרק והגשתי לפי חתיכת בשר שדמתה יותר לגוש שומן צף, שכיסה עצם עסיסית. סיפרתי לדודתי על געגועיי לטעם המרק, והיא ניצלה את ההזדמנות למזוג לי ללא כל הבחנה עוד ועוד, למען ההגינות שאלתי "כיצד טעם הבורשט של אמי מעולם לא דמה לטעם הזה?.."
דודתי העירה "ייתכן שהסוד טמון בבישול נפרד של הסלק בקליפתו, כמו כן הכרוב הוצא מתוך חביות העץ שבמרתף ואשר לתפוחי האדמה והגזר, הם היו קבורים עמוק באדמה."
אך לי הייתה הרגשה שמדובר ביותר ממתכון מוצלח שעבר בירושה.
שתינו שמפנייה לרוב, והכול לכבודי, ואני, כאוהבת אוכל מושבעת, מצאתי במרק ובלחם השחור את עולמי האבוד. בתום שתי צלחות מרק חשתי את השמנוניות בפי, אף על פי שתבלינים מוכרים כמו שום ופטרוזיליה היו אמורים לכסות עליה. כך נראה כי מיד ביומי הראשון בבית דודיי שבעתי גם בעבור הימים שיבואו אחריו.
תמיד ידעתי שיש בי געגועים לאוכל הרוסי האמיתי, והנה האוכל היה רוסי מדי לטעמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עד 209 סופרת
בימים הבאים לא הפסקתי להתפעל מהמראה שנשקף מחלוני, הייתי כלא מאמינה. מראה הבתים וקו הרקיע דמה בכל לעיר הנפלאה והאהובה עלי מכול, רומא. מעולם לא שערתי מה רב היה הדמיון בין העיר שנולדתי בה לרומא של הרומאים, הן חלקו יופי אחד.
לא ידעתי שסגנון הבנייה של עיר הולדתי זהה לזה שברומא, כן, הדברים התחילו להתבהר. נזכרתי כי כאשר נסענו דורון ואני לאיטליה נעצרה נשימתי ברומא המעוצבת, לא ידעתי כי עצרתי נשימה של זמן ילדות.
הזיכרונות התחילו לחזור כאשר ישבנו סביב שולחן ארוחת הבוקר ודודי אמר "למרות יופייה של העיר, עוני ודלות תפסו מקום בחיינו."
והדודה אמרה בשקט "כל זה אחרי ההרג ברחובות והשואה שהתרחשה, אף על פי שתוכלי לבקר בעיר העתיקה ולמצוא בה את מבוקשך."
בימים הבאים ספגתי מראות ללא סוף ביקרנו בשוק הפרחים, בעיר העתיקה. הזיכרונות הצליחו לפרוץ דרך הריח, הצורה, הגודל, מצאתי בפרחים גם עוצמה ועוז. כאשר רצינו לנוח נכנסנו לבית קפה שבו אין ולא היה מעולם קפה, רק תה וגלידה. העבר התדפק מכל עבר ולבסוף הושטתי לו יד. נפתחו השערים וזרם הדמעות פסק לרקע המנגינות המוכרות. לא פעם שמעתי שאמרו שילדות משאירה סימנים, גיליתי שכך הדבר ומצאתי בעצמי אהבה גדולה כל כך לדברים שכלל לא ידעתי על קיומם.
אחרי שבועיים נפגשתי עם אמה, חברת ילדותי, פגישה שהשאירה אותי המומה, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. מרחוק היא נראתה מהממת, אך כאשר התקרבה נדהמתי עד כמה מהודרת הגיעה לפגישה המרגשת. בגדיה היו צעירים ואופנתיים, היא נראתה מינית ומעניינת, סגנון לבושה היה מאתגר. נעלה מגפיים גבוהים, שלתוכם הכניסה את מכנסי הג'ינס שלה. הייתה אלגנטית ונועזת, חשפה גוף מדהים.
התביישתי בתוך תוכי, תמיד חשבנו שלאישה רוסייה קשה להתלבש בהידור, אך אמה שלי הפגינה מקוריות ועוצמה.
לאחר חיבוקים ונשיקות ודיבורים נרגשים היא אמרה "זו המולדת שלי, האחת והיחידה, זה המקום הטבעי שלי, הנוח והמוגן כאן השורשים שלי."
שלושים שנה חלפו מאז פגשתי את אמה בפעם האחרונה, התרגשנו מאוד הבטנו זו בזו ופרצנו בבכי, למה? כי שמעתי אותה לוחשת "מה חשבת לעצמך, שתעזבי ולא תחזרי לחברות שהייתה לנו?" היא חיבקה אותי בחום, "בכיתי כאשר נודע לי שאתם עוזבים, הופתעתי... לא סיפרת דבר. היה לי קשה להשלים עם הלם הפרידה, היה לי קשה לקבל זאת, הרי את כל זמננו בילינו יחד."
הבטתי בה והדמעות זלגו ללא הפסק. עד לאותו רגע היה בי מין קיפאון בתוך הלב הכול עצרתי בפנים והנה הרגשות הציפו אותי באחת. הילדות קיבלה פנים וגוף. הבטתי לתוך עיניה, הייתה בהם השתקפות עמוקה של כל המוכר והרגשתי כאילו חזרתי לחדר ישן בבית אבא אמא.
אמה הובילה אותי לבית קפה שניכר בו כי היה מיוחד, חזותו מלכותית הייתה. נכנסנו למנוחה קצרה.
שולחנות קטנים הוצבו בכל פינה, האור נשפך מהנורות העתיקות שהיו שקועות בקירות ואפלולית מסתורית שררה בו, ברקע התנגנה מוזיקה חרישית. התיישבנו, היא הביטה בי ועיניה הירוקות פעורות כמו מים צלולים, "מרגע שנודע לי כי את נוחתת פיעמה בי דאגה, הרגשתי את המתח, השתדלתי לומר לעצמי שיהיה בסדר, הכול יהיה בסדר. למרות החששות שאולי לא יהיה לנו מה לומר זו לזו, עדיין אני המומה וקצת חרדה."
הקשבתי לה ובבהלה שאלתי "האם הטלתי עלייך פחד גדול כל כך עד שבואי נהפך זעזוע בעבורך?"
אמה חייכה והפריחה נשיקה באוויר וקריצה קלה... כך חזרה להיות אמה שלי...
אכן הפגישה עם אמה, הנפש התאומה שלי, הייתה אחד משיאי המסע ואחד מאותם המצבים שגורמים לצעד החמישי להיראות כמו נס...
הזמנו כוס תה רוסי וקיבלנו "טקס שתיית תה". הזיכרונות הכו בי ומבוכתי גדלה, הטקס עורר נשכחות מבית משפחתה של אמה, אוסף הקנקנים המיוחדים של הוריה, שמו הלך לפניו, היה להם קנקן לכל אירוע. הטקס הזכיר פסנתר מכוון היטב, קלידים שחורים שזורים בלבנים, בעדינות חלטו ומזגו את התה ושוב השהו הכול ברגישות גדולה...
התמלאתי תוגה...
סיימנו ויצאנו עלינו על טרנוי, הרכבת החשמלית, כי התקשינו להשיג מונית. היינו חדורות בהחלטה שעוד לפני הכול, ובאותו יום ממש ללא כל דחייה, אמה תביא אותי למקום שבו השארתי את ילדותי. בעבורי זו הייתה גולת הכותרת של המסע בכוכב זה, צעד מאוד משמעותי ששבר את כל השיאים, חשש כבד הכביד עלי, שמא לא יימצא הבית האבוד...
לאחר חיפושים לא פשוטים אמה מצאה את הרחוב שבו נולדתי ובו בילינו שעות רבות יחד. מראה הבית עשה בעבורי את הלא ייאמן וללא כל ספק הוא ולא דבר אחר הביא לתוכי את הניצחון, את הסיפוק ואת תחושת הנחיצות – כל מה שיצאתי לדרך בשבילו.
אמה הייתה חברת נפש מהעבר והאישה המתאימה ביותר לחלוק אתי את הפגישה עם הבית. הייתה בנו חולשה לעברנו המשותף, למעשה שלי הייתה השפעה גדולה על חייה שלה, אותם הזיכרונות שעיצבו אותי עיצבו גם את ילדותה, ובשהותנו יחד צפו הזיכרונות המשותפים וחלפו על פנינו.
מרחוק ראיתי את הספרה שבע בחזית… הגענו ונכנסנו לגן הפנימי, השארנו מאחורינו את השער הראשי פתוח קמעה.
אמה אמרה "שער פתוח הוא דבר חשוב מאוד, הוא מאפשר לעבר לזרום באופן דו־כיווני."
ההתרגשות אחזה בנו, התמקמנו והתיישבנו בארגז החול הקטן. ברגעים הראשונים ישבנו בלי לדבר, וכדרכן של ילדות צחקנו בביישנות. נראה שהישיבה על שפת ארגז החול הייתה הזמן הנכון לדון בשאלה האם זיכרונות טובים מהילדות משפיעים על השגת האושר והיציבות.
לא הגענו לכל סיכום, הבטנו כלפי מעלה וברגע שראינו את שתי הנשים הצעירות מציצות ביקשנו רשות להציץ אל לבו של הבית פנימה. ללא כל היסוס נענו, הסתובבנו במשך כשעה בין החדרים, מקום שהיה אפשר לראות את כולו בחמש דקות. יצאנו משם, שכנים אחרים הביטו בנו בהשתאות אבל רוב הזמן היינו לבד ולמרות העייפות היה לנו המון מרץ ולא שמנו לבנו אל הגבר הנאה שקרב אלינו. הוא הציג את עצמו בשם סירג'י. הוא הביט בי מבט שאומר, אני מכיר אותך מאיפה שהוא...
סירג'י לבש בגדים מהודרים, חבש כובע רק מפני שזה היה אופנתי, בקול עמוק ובישירות הוא פנה אלינו ושאל "מה שלומכן?" הביט בי והוסיף "אני מזהה אותך."
אמה פנתה אליו ואמרה "ואיך שלא תזהה אותה?" היא חייכה את חיוכה האחד והיחיד, חיוך של נערה צעירה. להפתעתי התבררה לי עובדה מדהימה, הגבר המרשים הזה זכר אותי כילדה ולולא העידוד של אמה הייתי באה במבוכה גדולה אף יותר, כי הוא הוסיף: "היית ונשארת ילדה יפה עם מבט נבון בעיניים."
מאוחר יותר סיפר שצפה בנו יושבות בארגז החול ושאמה סיפרה לו על ביקורי יום קודם לכן, הדברים שנאמרו לו עלי פעלו את פעולתם…
במעורפל זכרתי כי גם אז, בימים הרחוקים ההם, תמיד היה לו מה לומר על כל נושא שעלה על הפרק, אף כי היינו צעירים מאוד. לא עברו רגעים ספורים והגבר הזר והמוכר הזמין את עצמו וללא כל היסוס התיישב על שפת ארגז החול שחזרנו אליו, למרות הבגדים המחויטים.
סירג'י פנה אלי ואמר בכנות נוגעת ללב, "חוויתי משבר גדול כאשר את ומשפחתך עזבתם את בלוק במספר שבע ואת הכיתה של גברת קסניה, המורה. שמעתי את הוריי מציינים בינם ובין עצמם שנטשתם בסודיות ובמהירות ולא הצלחתי לתפוס את המעשה, רגשות של צער ובגידה נוראית הציפו אותי וליוו אותי עוד זמן רב אחרי זה."
כאן נכנסה אמה לדבריו, הביטה לעיניי וחייכה את חיוכה הרחב לסירג'י "אני תמיד ידעתי, ובוודאות, שמתישהו, במוקדם או במאוחר, כולנו ניפגש שוב."
נפרדנו מסירג'י, בהחלטה שעוד ניפגש, עלינו שוב לחשמלית, חזרה למרכז החדש שנבנה בעיר, והסתערנו על החנויות. חוויית הנסיעה בחשמלית הייתה מדהימה, אך שום דבר לא השתווה למה שראיתי בפתח אחת החנויות, מדים מחויטים לתלמידי בית ספר.
אמה לחשה "זוכרת?"
מיד ידעתי שאקנה את הכול, לא היססתי וביצעתי. אמה שלי הבינה מה המיוחד בתלבושת בית ספר לכיתות הנמוכות, לא ניסיתי להסביר לה מה מייצג בשבילי היום הראשון שלנו בכיתה א'...
יצאנו משם לכוון בית הקברות העתיק ממאה השתים־עשרה, שטח עצום בתוך יער של קסם. לשמות המתים הייתה משיכה ממגנטת וזרועותיהם צבתו אותי, צורתם של המצבות הממה אותי ממרחקים ונראה כי הרבה אהבה ומחשבה השקיעו אנשים חיים בטיפול בקברי יקיריהם המתים, המקום היה למוזיאון ענק בשטח הפתוח. צילמתי סביב, חיפשתי את קברה של לוסיאנה, שנקברה ברוסיה ליד מקום מגוריה של בתה הבכורה כי גם המתים הרחוקים היו צמאים לזיכרון ולקרבה, סוף כל סוף בקרתי את קברה שעליו נכתב "אישה שהשמחה שבחייה נמהלה בעצב."
סיימנו את היום ונתנו מנוחה לרגלינו בצפייה בסרט "מחלת האהבה" בכיכובה של נסטסיה קניסטי בקולנוע שצ'ורס, נהנינו כמו נערות צעירות. בכיתי והתפעלתי מהדיבוב הרוסי זו הייתה שפת האם שלי והמילים המוכרות והביטויים שנשכחו פרצו מתוכי ושטפו אותי בזרם אדיר.
באותו לילה נרדמתי ללא מחשבות.
העוול התחיל להתפוגג, הפשרתי וכנראה התחלתי להתרגל.
לבוקר שאחרי היה טעם של יום במשבר,החוויות המצטברות המיסו את המחסום החיצוני אף על פי שבתמורה קיבלתי את הערך הפנימי, ההגנות ירדו ומצבי הגופני הידרדר בצורה איומה. האוכל השמן גרם לכאבי בטן איומים, סחרחורת ושלשול בלתי פוסק שתקף אותי ובעוצמה, ההרגשה הייתה גרועה ומפחידה.
הרהורים נוגים שטפו אותי, האם באתי עד הלום כדי למות? אולי נחשפתי להרבה מדי, אחרי שנים שבניתי סביבי חומה גבוהה ולא נתתי לאף אחד להתקרב לזיכרונות ילדותי?
חשיפתם של רגשות או הכחשתם, ובייחוד אלה שעלו מנבכי העבר, יצרו אצלי כמיהה לנחמה – באותה מידה בדיוק. פניתי לדבר אחד שהיה יכול להציל אותי, לתוכנית האוכל המוכרת שלי, הבנתי שעלי לעשות דבר מה... החלטתי לחזור לאוכל פשוט, לא היה לי קל, דבר ראשון הכרזתי על צום, זולת יוגורט ולחם, מים ומעט פירות סירבתי לחלוטין להתכבד במטעמי ארץ ילדותי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עמוד 211 סופרת
הימים הבאים חוללו בי מהפכה אדירה אשר הגבירה את המחשבות על הנעשה אתי מאותו יום שבו עזבנו את לבוב. הפגישה החוזרת עם סירג'י ואמה הציפה דברים. למעשה עצם קיומו של סירג'י הבליט את שלא היה אפשר להסתיר, את התרחיש הדמיוני, כיצד ואיך ומה היה קורה ולו גדלתי כאן?
ההיכרות החוזרת עם סירג'י בארגז החול של בית מספר שבע, הפכה להיות מכרעת ושחררה בי רגשות שלא ידעתי על קיומם. חשבתי על הוריי ועל ההחלטה שקיבלו לצאת למדינה שהיא רק של יהודים, ולעזוב את המדינה שאותה הם כינו נכר, והשאלה המכרעת שקשרה אותי למעשה שלהם, מה הם שילמו עבור הנאמנות המוחלטת לרצונות ולחלומות?
סירג'י ואני נפגשנו שוב יומיים אחרי פגישתנו הראשונה. התיישבנו בפארק היפהפה מול בית מספר שבע, ציינתי לפניו "עדיין אהיה בסביבה לשבועיים נוספים."
ואז הוא התוודה "אני כבר מתגעגע אלייך ומאוד סקרן לבקרך, אפילו בישראל..."
ללא כל היסוס עניתי "בבקשה, אתה מוזמן לבקר ולגלות בעצמך עד כמה ארצי יפה ומושכת."
הוא הביט בי והשיב "אני מרוצה עד מאוד מהאופן שבו החיים הפגישו בינינו שוב, כמו עצרו את הזמן בארגז חול בבית מספר שבע."
קולי רעד מעט, "הוריי עזבו בית שלא היה רק מקום מגורים, אלא גם מקור ביטחון של משפחה מורחבת, מעטים יכולים לעשות מה שהם עשו, לא?"
סירג'י המשיך את קו המחשבה שלי, אף על פי שדבריו נשמעו לי תמוהים מעט "היום בהיותי גבר מנוסה ואף על פי שקיימים בי עדיין ההיסוסים הרגילים, אני מבין שכאשר בת זוגתי החליטה לעזוב היא חשבה שזה יהיה הכי טוב לכולנו. במבט לאחור, כאשר את עזבת, הייתי ילד ולא הבנתי עד כמה זה היה מסוכן להיות יהודים ברוסיה, היום אני יודע את זה. ילדתי הקטנה היא יהודייה למחצה ואנחנו מעדיפים שלא לחשוף זאת לפני ילדים אחרים, לא לעורר את הנושאים הרגישים."
ניסיתי לרכך את האווירה מכיוון שלא הייתי בטוחה על מה בדיוק אנחנו מדברים, סיפורי שלי או בסיפורו של סירג'י, הוספתי "אנו כילדים לא דיברנו על כך, וגם לא על נושאים אחרים, שיחקנו בעיקר, לא?"
סירג'י הביט בי ולחש "באותם הימים גם מבוגרים רוסים לא דיברו..." מיד אסף את עצמו ושאל בסקרנות "איך החיים בישראל, איך השתלבת?"
נעמה לי ההתעניינות, אך תהיתי מה מסתתר מאחוריה, אחזתי בידו ופתחתי בווידויי נוסח הצעד החמישי "ברגע שהגענו לארץ הפכתי באופן תמוהה לרוסייה בין יהודים, הוריי ניהלו מלחמת קיום, ואני מצאתי את עצמי בשדה קרב, לכן אימצתי לעצמי את העובדות הקיימות, כי לדעה שלי לא ניתנה כל הזדמנות.
"את הימים הראשונים שנאתי, את החודשים הבאים שנאתי ואהבתי לסירוגין, ולאט לאט השתלבתי, שיקמתי את עצמי ומצאתי לי חלומות מציאותיים."
מה שלא אמרתי לסירג'י הוא שבלילות התגנבתי בהיחבא למטבח, פתחתי את הארונות בזהירות, שלא יחרקו וגנבתי שקיות מרשרשות, ובייחוד חפיסות שוקולד עם מילוי תותים, ואלו הפכו לידידי הנאמנים. למחרת לא מצאתי את המילים כדי להסביר להורים, למדתי לשחק משחק לא הגיוני...
נשמתי עמוק ואמרתי "בוא נחליף נושא בוא נדבר עלייך... ספר לי, הייתי רוצה לשמוע מדוע תוגה אופפת אותך, האם משפחתך גרה אתך?"
"לוסי, ידידתי היקרה," ענה לי סירג'י בהומור, וברכות מסוימת "את לא באמת רוצה לשמוע את הסיפור הארוך שעיצב את חיי הבוגרים?" ללא כל הכנה הוא הביט בי בעניין רב, במבט רב משמעות, ואחר הרכין את ראשו, לקח את שתי ידי בידיו ובאבירות השיב "יקירה שלי, כבוד גדול הוא לי להיות חבר ילדות שלך!"
בבהירות זכרתי כי הצעד החמישי עוסק בשיחה מלב אל לב, שיחות עמוקות עם חברים אמיתיים, ויכולתי להבחין שסירג'י מחשיב אותי כאחת מחבריו, אזרתי אומץ והצעתי לו להמשיך לדבר ולשפוך את הלב. הרגשתי שהוא זקוק לאוזן קשבת ואוהדת, ומכיוון שהייתי רחוקה ממשפחתי, משוריק ומחברותיי, לי היה צורך להקשיב...
גם אחרי שעה של שיחה עדיין המשיך סירג'י לספר את סיפורו והיה מרוכז מאוד.
"...ההרגשה הייתה נוראית, אי אפשר לתאר כיצד הרגשתי בראותי את ילדתי בת השש נקרעת לשמע ההערות שהופנו כלפי אמא שלה בעקבות היותה יהודייה, היא נשברה בתוך תוכה. לעולם לא אצליח לתאר לך את מה שהרגשתי באמת, הכעס שהשתלט, המבוכה, לא יכולתי יותר להסתיר את המידע מהמשפחה שלי, בלמתי את רגשותיי, סגרתי את פי עד כי נחנקתי מרגשות אשם, ומבושה. ברגעים ההם ערפל שחור כיסה את עינינו ושמיעתנו טושטשה, הבנתי שלא בדבר של מה בכך עסקנו, אלא בעניין רציני וסיוט גדול, היה עלינו לקבל החלטה.
הלשונות הרעות בעיר הולדתי הכו בי ובאשתי והולידו רצון ישן נושן... בת זוגתי החליטה שאנו צריכים לעזוב את רוסיה, אך לי הדבר לא היה מובן מאליו. ברגע שהעלבונות נעשו גלויים והיא ביקשה לחתוך, הבנתי שלא אוכל להיפרד מארצי, וזו הסיבה שהגענו להחלטה אחרת." סרג'י הביט בי וכאילו בדק, האם עדיין הערכתי אותו למרות הדברים הקשים שעליהם הוא דיבר ואז הוא המשיך מעודד מתשומת הלב. "מצבה הנפשי של אשתי הלך והידרדר האפשרות שעמדה על הפרק הייתה נסיעה לאחת מארצות המערב, לחיות ללא פחד מרכילות ומעשים פוגעניים, אך בעבורי אפשרות הזאת נראתה גרועה מאוד. החלטתנו להיפרד, היא עזבה לישראל והצטרפה למשפחתה שגרה בירושלים."
נזכרתי בהבזק כיצד הייתי מטיילת בימי ראשון וידי הקטנה בידו של אבא. התבוננתי בסירג'י ובכיתי בלי דמעות.
"אהבתי את אשתי, שרדנו חוויות קשות, אך חוויית העזיבה עלתה על כל דמיון, ועדיין היא מהדהדת בעוצמה ומעלה שאלות קשות. אומר גלויות, כיום אני מנותק מהעבר, איני חי את חיי בעבר, אבל תהום נפערה אז בתוכי, ובמשך השנים רציתי לחזור אל אשתי, אך החיים הפרידו בינינו. בהתחלה גידלתי את ילדתי בעזרת בני משפחתי, מוצאה היהודי הלך ונמוג, בודדתי את עצמי מחברה נשית אבל עם הזמן דברים קרו, ובייחוד בשנה האחרונה, ובתוך זמן קצר התחוללו בחיי שינויים גדולים. תרומה גדולה לכך התרחשה כאשר יצרתי קשר טוב עם אישה צעירה, היא הפכה אותי לאדם ידידותי וממשי יותר הן בתודעה שלי והן בהבנת מקומי במרחב."
פגישתנו נמשכה זמן רב, תמיד הייתי טובה בשיחות נפש, וגם כעת ניהלתי שיחה טובה אפילו בשפה הרוסית. מרגע לרגע הבנתי כי ההחלטות שעושים מבוגרים בקשר לעצמם משנים גם את חיי ילדיהם, בלי שיש להם שליטה על ההשלכות המתעתעות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עמוד 214 סופרת
הימים חלפו להם וחוויותיי הלכו ונערמו, לכן החלטתי לנסות להירגע ולתת תשומת לב גם לפרטים הקטנים, לפני שהעבר יסחף אותי הרחק. המסע התמלא ברשמים נהדרים, הקיפו אותי בהרבה אהבה ותשומת לב, עוררתי סקרנות רבה אך בתוך זמן קצר הדבר שבלט מכול היה הקשר שנרקם ביני ובין חברי, סירג'י, קשר של ידידות נפלאה. סירג'י היה חובב מושבע של מוזיקה רוסית ישנה, ודרכה ביטא את רגשותיו כלפיי. ערב אחד הוא העז והזמין אותי לארוחה משותפת לאורם של נרות ולצלילי מוזיקה טובה. הוא הצליח לקרב אותי לעולם שלו, זו הייתה שיטה ישנה, אך היא עבדה טוב...
ישבנו בנוחות, שתינו כוס שמפנייה, והוא הסביר את האני מאמין שלו "הדרך הקלה ביותר להתחבב על אישה יפה היא לנהוג תמיד כג'נטלמן, נאה מדבר ונאה מתנהג, מסוגנן, אצילי, לנהוג כאילו אתה מורכב מחומרים שמהם עשויים חלומות... אני עובד במשמרות לא קבועות, בימים לא קבועים, לעתים קרובות מאוד אני נאלץ לנסוע לרגל עיסוקיי, ולכן עבודתי מצטיירת מאוד מסתורית וחשובה, וזה הוא מתכונן לבניית סקרנות נשית..."
הבטתי בו והרגשתי כיצד ממש לנגד עיניי הוא חוזר להיות הילד הרוסי סירג'י, הוא אחז בידי, הביט עמוק בעיניי ואמר "אני מבין את הורייך, הם עזבו עולם נורא, רוסיה הייתה והיא עדיין ארץ קשה לכולם, אך במובן מסוים אני אדם מאושר, למדתי כיצד משנים מצבים במדינה שלי, יצאתי מחוזק."
הקשבתי לו והרגשתי בנוח, הוא עורר בי חשיבה אמיצה וחיובית, הוא נראה כגבר שיילחם על מדינתו ויהפוך אותה לשפויה יותר מאותה מדינה שסיכנה את הוריי. גברים כמוהו היו אנשים אמיתיים, ורוסיה הייתה זקוקה לאנשים מסוגו.
סירג'י העיר "החיים עשויים אוויר, מים, אש ואדמה וכל אדם בוחר את הערוץ שממנו הוא שואף את כוחותיו. מי הנהר מלאים בדגים, רוב האנשים מפזרים פיתיונות, ולא תמיד מהסוג הטוב, וכך הדגים הגרועים באים והחכה שלהם מתמלאת. אני למדתי לראות את העולם דרך עיניים של עובד אדמה שמגדל ירקות בשטח פתוח, קשוב להדרכה עונתית. אני נמנע לחלוטין משימוש בפיתיונות, שם דגש על שקיפות ועל ידע, וכך קוטף בכל יום ירק טרי ואיכותי."
באותו ערב נשכבתי לנוח מוקדם, שקט שרר בחדרי, חשבתי על הפגישה... שאלתי את עצמי באיזה דרך אני חייה בעולם, חשדתי שדרך האש, פתחתי את החלון, רציתי שייכנס אוויר. נזכרתי בתמונות שראיתי באלבום הכיתתי, הדמיון שלי לחברי משכבר הימים היה מדהים, הייתי שייכת לנוף ילדותי, הבנתי פתאום שהכול בעיני המסתכל...
המסע שלי עמד לקראת סיומו, באותו בוקר התעוררתי בחדר שהוצף והתחדש בקרני שמש, שלא היו אופייניות לעונה, הן חדרו בעוצמתן ומילאו את החלל בחום ובאהבה. התנומה הועילה לי מאוד, עוד לפני שפתחתי את עיניי, העמדתי פנים של ילדה מכורבלת, שבזרועותיה חבוק הדובון הישן והטוב. הדוב הענק והגדול הפך בזמן שהותי לדובי רך עדין שחיבק והרגיע את החרדה. הייתי זקוקה להרבה דמיון כי בצאתי למסע פשטה בגופי צינה קלה, המאבק המתמשך שערכתי עם זיכרונות ילדותי דרש זאת. לא אחת קרה שקרסתי, אף שפעולותיי היו נכונות, עייפתי מהקושי והדרך שהשתרעה למרחקים.
נזכרתי פתאום בסבתא רבקה ובקולה המרגיע, היא סיפרה את אותן אגדות העם הידועות, האגדה על הבובה המדהימה, ששתי צמות זהובות לה, שהייתה מזמרת מזמורים מוכרים ורכים וכך הרחיקה את הזאב הרע אשר שוטט ביער זועף וכועס כי הושפל לא אחת על ידי השועל הרמאי. השועל היה מוצלח מאוד בהסתרת מעשיו הרעים. התיישרתי במיטה הרכה והבנתי שאלה לא היו רק אגדות, נוצר בהן חיבור בין מציאות מחד לאשליות מאידך.
התעוררתי לגמרי כשנזכרתי בפגישה האחרונה עם סירג'י והיה לי ברור שהייתה לו השפעה מאוד גדולה עלי, יחסנו נמלאו בתוך זמן כה קצר בחיבה גדולה, ההקשבה שלי והתמיכה שלו הפכו אותנו לצוות. כן, לא קל היה להכיל את כל העוצמה הרגשית, סיפרתי לו דברים רבים שהטרידו אותי, ובכך הפכתי את עצמי ואת כל הווייתי לשקופה.
גם הוא דיבר בהרחבה גדולה, התוודעתי לילדתו המקסימה שבזכותו הפכה לנערה בטוחה בזהותה ואישיותה לא התפוררה.
עמדו לרשותי ימים אחרונים, הכנות אחרונות לדרך חזרה. המזוודה שלי הייתה צרה מלהכיל את כל אשר קניתי. נפגשתי שוב עם אמה ובשיחה בינינו היא ציינה "כן, לוסי, תרמת לי רבות, כאז, כן עכשיו, יהיה עלי לארגן מחדש את חוקי המשחק ביני ובין החיים. יהיה עלי להגדיר מחדש את הקשר האינטימי שלי. הגעת לחיי ופתחת לי צוהר לרגשותיי בצורה נקייה ובוגרת. הילדה המתריסה שבתוכי קיבלה פיצוי על הזמן האבוד, סביר להניח כי עדיין אני לא חופשייה לחלוטין מעקשנות לשמה, אך ההתרגשות שאוחזת בי דומה לריקוד צמוד בין העבר להווה, והצעדים מתחילים להיות נעימים וידידותיים."
אמה יקרה שלי, לחשתי באהבה, "מעולם לא האמנתי שיש בינינו כל כך הרבה מן המשותף... הוכחתי לעצמי שיש בי נחישות בהמון תחומי חיים, אך רק וכאשר הגעתי לכאן סלחתי לעצמי. הבנתי שהחיים המשיכו, לא חשוב עד כמה אומללה הייתי, כאן מצאתי זיכרונות אחרים, רעים, טובים, חשובים יותר או לא חשובים בכלל, יהיה עלי להניח את הכעס, התרעומת והבושה. טענות שהופנו כלפיי, רובן התעמעמו עם השנים, נשכחו, חלפו."
אמה הביטה בי והשיבה "קללת העזיבה החפוזה העמידה אותך במצב נחות, השאירה אותך ילדה, לכן מעולם לא אפשרה לך להפסיק את הכמיהה ולחיות בכבוד כאדם בוגר, השלמת את מסע."
הבטתי בה ודבריה הבליטו בעבורי את טעמם של החיים הבוגרים, הייתי מאושרת שהצלחתי לדחוס לתוך המסע שיועד לפגישה מחודשת עם ילדותי, גם את ידידיי והם באו כהמשך רציף. כן, הפגישות עם סירג'י ואמה לא היו בעבורי מקריות, אקראיות, הם היו הרוסים הבוגרים שיכולתי גם אני להיות.
סוף המסע התקרב בצעדי ענק ובערב האחרון ערכו לכבודי מסיבה יפה מאין כמוה. אמה הכריזה מיד בהתחלה שהמסיבה מתקיימת לכבוד הנוסעת בזמן...
"הוכחת שזה לא אנוכי לטפל בזיכרונות, באבדנים, בפרידות." היא הגישה לי צמיד שיעזור לי לזכור את כולם, והוסיפה בחיוך, "למדנו מחדש כי מה שהיה טוב ואמיתי הוא שנשאר..."
אחרי הכיבוד האין־סופי, נעמדתי מול האנשים הטובים שפגשתי ואמרתי דברים, קולי רעד, "הכנסתי את עצמי לנסיעה לא פשוטה, נדרשו לי אמון לרוב ושפע של דמיון, להגיע לכאן היה יותר ממעשה אמיץ. חציתי את העולם, לא מדובר בעזיבת הבית שם, מדובר במסע שורשים כדי למצוא את עברי כאן, וברגע שאעזוב יבוא סיום נאות לשחרורה של ילדותי. זהו הערב האחרון שלנו... אפשרתם לי לחרוץ משפט אמת, להבין את עצמי ואת המשפחה שלי, לאחות קרעים, לאסוף שברים ולצמוח במקום לשקוע, הכאב והגעגועים לכאן החלישו אותי לא פעם, העזיבה הלא מובנת הביאה את לוע הכריש אל סף ביתי...
"כאן הצלחתי להפוך את העבר למציאות מרגשת, ואחרי שאעזוב היא תהיה ברורה ומוחשית. עברתי חוויה של אישה והשלמתי את שנות התבגרותי החסרה.
"סירג'י ואמה, אתם עזרתם לי להשלים ולראות את טביעת האצבעות המלאה שלי, אפשרתם המשכיות, וכן יצרנו במשותף 'זמן פרידה' לזיכרונות, ושמנו את הכול במקום הנכון."
בתום דבריי הכוסות הורמו, שתינו לחיים, ואז אמה הרימה כוס ברכה "המזוודה הארוזה שלך משמיעה את קולות הרקע לאקורד הסיום, בשהותך כאן הבאת לנו זווית חדשה ומרתקת. ממך למדתי לפתוח ולסגור את החיים במעגלים קטנים או גדולים לפי הצורך, לימדת אותנו מה היא שיחת נפש, וכאשר תעזבי תפעם בי תעוזה גדולה להישיר מבט."
שתינו לחיים, שמפנייה מבעבעת, ואז סירג'י הגביה את גביעו ואמר "'הרי אם לא הייתי רוצה להימצא במקום מסוים לא הייתי נמצא בו', אלה דברים ששמעתי ממך, החיים אמנם רמזו לי על כך לא אחת, אך את ניסחת את הדברים בפעם הראשונה. המון התלבטתי, אך בעקבות נוכחותך הבנתי מהי האחריות שלי כלפי ילדתי, בתקווה שלא איחרתי ושהחיים יצליחו להשקיט את קטעי הדרמה, לפשט את המורכבות ולהסיר את האבק מן השנים האבודות."
שתינו לחיים, וחשתי סחרחורת קלה, למרות זאת הרמתי את הכוס האחרונה "אכן כך, יש הבדל רב בין לפני ואחרי, את זה אני כנראה אגלה אחרי… את הלילה האחרון אבלה במחשבות...
"אך אחרי שמצאתי את הדירה שבה גדלתי, הוטבע בי החוטם ואולי כך יתאפשר לי להניח לעצמי."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עמוד 218 סופרת
החברים עזבו, ארזתי את תיק הצד, ושמתי בו את זיכרונות האהבה והתמיכה ואת הידידות החדשה־ישנה שנכנסה לתוך חיי, סגרתי את הרוכסן והנחתי בצד המזוודה... האם מצאתי את אשר חיפשתי, ייתכן שכן... לעתיד יהיו התשובות...
לילה במטוס.
יצאתי לדרכי הביתה למעגלים המוכרים.
נהניתי מאוד מהמסע, ללא כל ספק היה יכול להיות יותר קל לו היה לי את האוכל שאליו התרגלתי, אך גם כך השתדלתי לעמוד בהחלטות נכונות ולהתרכז בדברים השפויים. טוב ומנחם היה לחשוב על הקבוצה שלי, על הפגישה שבה אספר להם ואשתף אותם ואקבל תמיכה והבנה.
הטיסה ממוסקבה לישראל עצרה בשדה התעופה של מינכן, העיר שבה אהבו יוהאן ולוסיאנה שלי. העובדת הקפדנית והקשוחה מאשנב מספר שבע בשדה התעופה הביטה בי ובדרכון שלי והודיעה לי בנימוס ובשלוות נפש כי טיסת ההמשך מלאה עד אפס מקום, בגלל תקלה בלתי צפויה. מינכן, רק המחשבה שאעביר בה את היום גרמה לי לחרדה שהשתלטה עלי לחלוטין.
העובדת הקשוחה התרככה לפתע "את נראית מאוד נסערת, האם אפשר לעזור לך מעבר למנוחה בבית מלון?"
התעשתי וחייכתי אליה לפני שאמרתי תודה, לקחתי את ההזמנה והשוברים ופניתי עם הקבוצה הקטנה לעבר בית המלון שבעיר. בחדרי במלון מצאתי את עצמי לגמרי לבד, העיכוב הטריד אותי והחל להתפתח לי כאב ראש, אך מהר מאוד הפכתי את המצב להזדמנות של פעם בחיים, החלטתי לערוך חשבון נפש על אדמתה של גרמניה...
המסע שערכתי חיבר את כל אותם הדברים שנקרעו, נחתכו, לא הסתיימו או בקושי הושלמו... פגשתי חברים ישנים, שמהרגע הראשון בטחו בי ועזרו לי בתהליך... סירג'י התעקש לציין שאני נמצאת בין בנות המזל המעטות שיכולות להרשות לעצמן אהבה והמון ידידים מעריצים. אמה העניקה לי את הביטחון שכל אשר עשיתי היה כהלכה, היא בעצמה הייתה אישה מאוד עקשנית, ויום־יום התאמצה והצליחה להיות מאושרת, ובכך הוכיחה שהדבר אפשרי.
אכן הנסיעה הייתה הצעד החמישי, שפכתי אור על העבר, גם אם היו לי מעט היסוסים, החלטתי החלטות כאישה בוגרת, אמיצה, התאמצתי לנקות את עצמי מרגשות אשם וגאווה מיותרת.
מינכן במשמעותה האפלה נשארה מאחור, הפעם באמת הייתי בדרכי הביתה, או כך חשבתי... הדיילת הגיע עם מנות האוכל, והפחד געש בתוכי פתאום, הפניתי את האי־שקט אל המנות שבמגש, ניסיתי לא להתנפל על האוכל, אך אולי זה לא היה פשוט כל כך לחזור לעצמי.
את הלחמנייה השנייה כבר מרחתי בהרבה חמאה, הכמיהה שלי התפרצה, וכל הגילויים שחוויתי נחסמו, חיפשתי פתח מילוט ומקור לנחמה במשמעות הדברים שחוויתי, אך הם הפכו למשניים, היו כלא היו. נמלאתי בושה, ההתקפה הגיע בעוצמה גדולה, אכלתי את כל מה שהונח לפניי. סיימתי לאכול וחיפשתי את הגאולה בשינה, לשווא, היא לא גאלה אותי ממחשבות, עצבות נפלה עלי, נפלתי לבור השחור של הכמיהה גם אחרי ששחררתי את נפשי מספקות רבים כל כך.
בעת הנחיתה הרמתי את גב המושב יישרתי את שולחן האוכל. רגע לפני היציאה החוצה, עצרתי, אספתי את כל כוחותיי ושיננתי לעצמי, הילדות הסתיימה לפני שנים רבות ואין כמות של אוכל שתוכל להשביע או לתת פורקן. יהיה עלי ללמוד לחיות עם רגש צלול ועז.
נסעתי כדי להבין ולפרק מטענים מכיוון שהגעגועים לעבר הפכו לתמצית הווייתי, נסעתי להשתחרר מהטראומה, אף על פי שבחיי היום־יום שמרתי על איזון כמחווה לחיים עצמם. שורשי הכמיהה העמיקו כל עוד לא הושלמה מלאכת החיבור בין הילדות לבגרות, ומכאן ואילך סדר הדברים חייב להשתנות.
יצאתי מפויסת משדה התעופה.
שבוע ראשון של נובמבר והמסע נותר כבר מאחור. שבעתי מהזיכרונות, חור שחור וריק שלא יכולתי להכיל, התהליך השלים את הדרמה והביא קתרזיס כלשהו. חזרתי לישון במיטה המוכרת, ולראשונה הבנתי את כל הפערים שנפערו בי, הכול הפך להגיוני הרבה יותר.
באחד הערבים אחרי זמן דורון העיר "מעולם לא אבין איך מרגיש מי שנולד במקום אחר, ואחר כך עזב, אך ברור לי לחלוטין מהן השלכותיה של עזיבה ללא כל הכנה, כנראה זו הרגשה גרועה מאוד..."
ואני עניתי לו "אחרי הנסיעה לשם התרככתי במובנים רבים, ואני חייבת לומר דבר נוסף מעניין לא פחות, ההתייחסות שלי לאוכל קיבלה תנופה שונה. בחו"ל אכלתי כל יום בהתאם לנסיבות, לא לפי תוכנית כלשהי, ולא היו לי כמיהות, הסתובבתי במשך רוב שעות היום ברגל, והאדם היחיד שלפניו נתתי דין וחשבון הייתי אני, ללא קבוצה תומכת או מבקרת, והנה מיד כשחזרתי נשקלתי וגיליתי לתדהמתי שירדתי הרבה משקל, זאת הייתה הפתעה לא צפויה."
דורון הגיב לכך מיד, ובשמחה לא מוסתרת "אולי לא נחוצה לך הקיצוניות, וכל הדיבורים האלה על מחלת התמכרות מיותרים, ומה שחשוב זה רק למצוא את המודעות הנכונה."
עניתי בבלבול קל "במסע הרגשתי טוב, השגתי הישגים, השלמתי את הפרק החסר של הילדות, הפעלתי את הגוף ולא אכלתי בצורה מטורפת, אף על פי שאכלתי שוקולד וגלידה וגם לחם, והרבה... כך שאני לא ממש מבינה..."
לא עבר חודש וגיוסו של ליאור השכיח את הכול, סילק את המחשבות כולן, זולת אחת ויחידה, הפחד העצום מהכניסה לחיי צבא, בני יאחז נשק, היה משהו מקפיא במילה גיוס... נכנסנו לתקופה מלאת התרחשויות ששינו את פני הדברים בביתי וכך גם בעולם, התחלתי לשמוע את מהדורות החדשות ולא האמנתי למה שנאמר "חומת ברלין נפלה..."
הקריין ברדיו השמיע את קולות הרקע, מלחמה קרה הגיעה לסיומה, החומה וכל שסימלה קרסה, ההמונים נהרו לרחוב. מוזר היה לשמוע דווקא את הידיעה הזאת כאשר בני עמד לפני גיוס לצבא הגנה לישראל.
ביום ראשון התגייסנו, היינו נרגשים מאוד, הבנתי שמצבי עכשיו עדין מאוד, שרויה בין חובה אזרחית, אהבה למדינה, ובין פחד מוות לשלומו של בני. כאשר ליאור יצא מהמקלחת לבוש ומגולח, נקי ומריח נפלא, מצאתי את עצמי נבוכה ומעט מבוישת מהחרדות שאחזו בי.
הוא הסתכל בי ישירות והיה לו חיוך כזה על פניו, לא ברור, אך בוגר להפליא... שלא כהרגלו הוא ארז את הקיטבג מבעוד מועד ועכשיו התיישב להמתין לנו במרפסת. הבן שלי השתנה בן יום, אף על פי שיש שאמרו, תלוי איך מסתכלים על זה.
לא מזמן, בשיחה שקטה שניהלנו, הוא סיפר שיש לו ציפיות רבות, שהוא סקרן ומשתוקק להדריך בצבא. חשבתי לעצמי שזהו הצעיר היציב ביותר שאם יכולה לקבל, ילד אשר הפך לגבר אמיתי. לא היה בכך פלא, הרי לא פעם ליאור ראה את דורון אורז, מוריד נעליים גבוהות מהבוידם ויוצא למילואים לשלושים וחמישה יום, וכך ההרגל עבר גם אליו... הרגשתי שגם אני התבגרתי ותשומת לבי חזרה הביתה פנימה, הגיוס של ליאור העמיד לפניי מעבר חד מאוד בין סיום הילדות להתבגרות וסגר את הקצוות...
לפני היציאה מהבית טלפנתי להוריי בהתרגשות גדולה, ואבא סיפר כי בעבורו יש לכך משמעות כפולה, "הייתי חייל צעיר אז, אך כיצד אפשר לשכוח את 'ליל הבדולח'? שם נוצץ ללילה מכוער, המוות שרר בכל מקום, השתקף בשברי זכוכית. בשנת שלושים ושמונה לא חומת ברלין נפלה, אלא גרמנים טובים נפלו, נהרגו, אך ורק בגלל יהודותם." אבא הוסיף וקולו הלך ונחלש, "באותו לילה ההמונים הפורעים השתויים מזעם ומשנאה שרפו ורצחו כל יהודי או מי שנראה כיהודי, לכן אני מאושר היום שנכדי הפך לחייל במדינה משלנו."
בבקו"ם הייתה נוכחות נכבדה של משפחות מלוות, אמהות דאוגות ונרגשות נראו על הרחבה הגדולה, החיילים המתגייסים נבלעו בין בני משפחותיהם. כולם נראו נרגשים מעבר לכל מחשבה או היגיון. ייתכן מאוד שמראה זה הכה בי בעוצמה יתרה, לכאורה זו הייתה מעין אווירה של טיול משפחות, אבל בעצם הכול היה מפחיד, בכל מבט או קטע של שיחה אשר נשמע מכל עבר ניכר הלך רוח של חשש מחד והמון כוח, חשיבות וחוזק מאידך.
האווירה הייתה מחשמלת, רעד אחז בי, ובתוכי התרוצצו רגשות סותרים של פחד מול גאווה. רגע לפני עלייתו לאוטובוס המאסף, ליאור הפריח נשיקה, למרבה הפלא טעמה היה מוכר. דורון התנהג ברגשנות גלויה, בזה הוא היה מאוד שונה ממני, ברגע שליאור עלה לאוטובוס הגדול רציתי ללכת, שמעתי את עצמי מבקשת בקול רם וענייני "האם אתה מוכן לחזור הביתה?" הביתה, מילה שנראתה רחוקה מאוד באותו רגע, הרי כבר נאמר שהבית הוא המקום שבו נמצאים יקיריך, ולבי נסע עם ליאור.
"בעוד רגע," דורון מלמל, כאילו לעצמו...
מרחוק ראיתי את זוג השכנים שלנו מהבית הסמוך, הם נראו סמוקים ועיניהם היו אדומות, הם נראו אבודים וממה שהיה ידוע לי לא הייתה להם תחבורה הביתה. מיד עשיתי את הדבר הנכון והצעתי להם להצטרף אלינו, אף על פי שהיה קשה לי לשהות בחברת אנשים ברגעי לחץ. דורון שמח, ממילא היה נוהג כמוני אלא שאני הקדמתי אותו, הוא ניצל כל הזדמנות שנקרתה לפנינו להיות נדיבים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--סוף פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עמוד 221 סופרת
אצלי זה היה שונה, לא רציתי לשהות במחיצת זרים ולהיחשף לרגשות מביכים כל הדרך חזרה הביתה. הייתי המומה, הכול הפחיד לאווירה הייתה השפעה הרסנית עלי. בנסיעה חזרה ממש מאותו רגע שבו נכנסנו למכונית ועד שיצאנו ממנה, דורון ניהל את השיחה, זו הייתה הדרך היחידה ליצור אווירה נינוחה ולתת לכולם הרגשה טובה. אך בשביל דורון לנהל שיחה כשאני בסביבה היה דבר לא פשוט, ולכן דברנותו הייתה מפתיעה.
ניצלתי את רגעי השיחה בין דורון לשכנים והפלגתי לתוך הרהוריי שלי, הרי רק לאחרונה השתחררתי ממחוזות הילדות, פיניתי זמן וסגרתי את הבור הגדול שנפער בשיפולי בטני, והנה החיים שוב היתלו בי, הפעם זרקו אותי ליום גיוסו של בני, אשר הפך לגבר מהר כל כך, לא הספקתי לראות את הסימנים, אף על פי שהם כנראה היו ממש לנגד עיניי.
נזכרתי במילים של נצחיה "דבר אחד הולך והשני בא, והכי חשוב לשמור על שפיות ונחישות בכדי להימנע מאכילה כפייתית."
במראה הבטתי בשכנתי שישבה מאחור, היא נגסה בשוקולד פרה מריר ולפתע הרימה את ראשה ואמרה "אף אחד לא מצפה מאתנו לשקט נפשי ביום כזה, לא?"
חייכתי בנימוס, הרי לא חשבתי כמוה ובינה לביני לא היה מקום להשוואה במה שנוגע למציאת פתרון בשעת מצוקה. מאז פגשתי את קבוצת התמיכה שלי, גדלה אצלי המודעות למה שקורה לי במצבי לחץ, לא תמיד הצלחתי לבלום את הכמיהה, אך ניסיתי לדבוק בסדר ובהיגיון. אמנם באותו רגע לא הרגשתי ביטחון רב, אבל לא רציתי לחפש תירוצים כדי לאכול שוקולד.
השכנה שלי הייתה אישה רגישה לא פחות ממני והיא שמה לב למבטיי, היא אמרה "לך יש ניסיון וכוח ולי יש נחמה, וזהו הדבר הנחוץ לי ברגע זה." נכלמתי מגילוי היוהרה שאחזה בי, כיצד חשבתי עלייה שהיא לא ראויה, הרי גם אני לא הייתי מושלמת. תמיד הייתי במרחק ביס משוקולד־נחמה ויכולתי לעלות בקלות את כל עשרת הקילוגרמים שירדו ממני בשנה שלמה. כן, ייתכן שבאותו יום הייתי רגישה ושיפוטית מדי, הגזמתי ונחשפתי.
מאוחר יותר באותו ערב ישבנו בסלון, דורון הכין לנו כוס תה חם, לי בכוס זכוכית דקה כמו שאהבתי. הוא התיישב לצדי ופתח במילים החכמות ביותר שאפשר לומר במצב שבו היינו שרויים "אין ספק שהגיוס של בננו ניער אותנו לחלוטין, ראיתי כיצד ההתבוננות בשכנה שאכלה חפיסה של שוקולד והיא שמנה כל כך."
"...כן..." עניתי, "המראה שלה השפיע עלי לרעה, העובדה שהיא אכלה כך בגלוי לא נעמה לי."
רציתי להוסיף ולומר, אני אכלתי בסתר אין־ספור פעמים, והיא שקפה לי כבמראה את דמותי, אבל שתקתי.
הארה חלפה בראשי ושיתפתי בה את דורון "אתה צודק, עלי להתמקד בעצמי ובאוכל שלי ללא כל תירוצים על מנת שלא להפסיד את מה שהשגתי, ואשר לאחרים, יהיה עלי להניח לכך, כי יש דברים שלא משתנים וברגע שאני רואה בברור את המחלה אצל האחרים קורה לי משהו לא נעים."
"כן..." הסכים דורון עם הרעיון שלי "מעולם לא הכרתי אישה כמוך, הנאבקת כה חזק כדי להתבגר, אך את לא נכנעת!"
את מה שהתרחש מאוחר יותר לא אהבתי, דורון נכנס למקלחת ואני בלי משים מצאתי את עצמי מחפשת עוגיות מרציפן להמתיק את כוס התה. פתחתי וסגרתי את דלתות ארונות המטבח ובתוך כך חדרה להכרתי השאלה "האם אינך רוצה לגלות עד כמה את מוכנה ללכת עד הסוף במצב לחץ במקום להרוס את הכול עם אוכל "מנחם"? בשארית כוחותיי צלצלתי לנורית וללא ברכת שלום שאלתי "כיצד חפיסת שוקולד או עוגיות מרציפן משנות את המציאות הלא נעימה?"
נורית בעדינות האופיינית לה השיבה מיד "ברוכה הבאה... ככל שתתקרבי לשוקולד ותגדילי את הכמות, המציאות תתרחק ממך... קל מאוד להבחין בכך… נסי לזכור כיצד גנבת את עיקר הארוחה המפסקת, את ארבעת הקציצות המפורסמות, זכרי את ההרגשה המביכה כאשר האנשים הקרובים העירו לך שאת ילדותית, מפונקת, לא מנומסת, ולעולם לא תצליחי... ועוד…
ואז כאשר עלית על דרך המלך פקחת את עינייך עברת את קשיי ההסתגלות, נקטת עמדה בוגרת, יישמת תוכניות ובנית לך חיים – זכרי שאת עשויה לאבד הכול כי שוקולד מרדים את כל התובנות..."
ביום הגיוס של ליאור הגעתי לפגישה, החברות השתנו וגם אני לא עמדתי עוד במקום, אכן חזרתי עם רוח גבית, המסע דחף את הכול קדימה. הנריטה הזמינה אותי לשתות קפה בחברתה שעה לפני הפגישה, וזאת במאמץ למלא בכל דרך את החסר ששתינו חווינו, כך היא כינתה את הפרידה שלנו. היא הביטה בי מעל אדי המים החמים ואמרה "נראה כי אנחנו מתחילים הכול מהתחלה, ובכך נחזור ונמצא את קו האמצע, כן, לוסי שלי, תמיד השתדלנו להראות לעצמנו באמת מי אנחנו. המסע ניווט את חייך לכיוון שונה, ללא ספק משמעותי, הבנת לעומק את החסך שחווית בילדותך, אך רק ההשתייכות לתוכנית תחשל אותך לקראת הסכנות שצופן העתיד."
הבטתי בה ונדתי בראשי, תאמרי לי, שאלתי "האם בעינייך זו עקשנות לשמה, כאשר נאבקתי להוציא את הילדות לאור. אחרי זמן רב כל כך בהחלמה, רציתי יותר מאשר תוכנית אוכל מסודרת, רציתי גם את פירותיה של ההשלמה עם הבלתי נמנע. רציתי לסלוח ברכות, לטשטש את הכאב שמעולם לא הודיתי בו לפני עצמי, לבסוף הבנתי שהוא היה גדול אף יותר מכפי שנראה לעין."
הנריטה מזגה מים לכוס שאחזה בידה ואמרה "ניסיוני הרב אתך מוביל אותי למחשבה שעלי לדאוג לך כאשר משתלט עלייך הלהט הגדול. חודשיים עברו מאז עזבת, התגעגעתי אלייך... אני מבינה שעשית את הלא ייאמן, אבל איפה הגעגועים שלך לתוכנית שלנו, לשירות, לדברים הטובים שעשינו כקבוצה בכל רחבי הארץ?"
התרככתי מעט השבתי בדמעות, "אני מבינה את מה שאת אומרת ומכבדת את דרכך, כל מה שאני מבקשת הוא שתגלי הבנה כלפיי, המצב אצלי השתנה בזכות הצעד הרביעי שעשיתי אתך, אל תהיי נוקשה אתי."
הנריטה חייכה וסיכמה במבוכה קלה "הכול משום שאכפת לי."
בינתיים החברות התקבצו סביבנו, תחילה הרגשתי מוזר, ציפיתי לקבלת פנים מסויגת מעט, כי הבנתי שזמן רב עבר, אך לא הערכתי עד כמה המעשה שלי איים עליהן... לבסוף אחרי סבב גילויי לב של החברות הבנתי שעשיתי היסטוריה, חברותיי ציינו מעשים שעשיתי והחלטות שקיבלתי שלא הייתי מודעת להם כלל. היה להן קשה עם הנסיעה העצמאית שלי, הן לא התכוונו לחטט אך שאלו ואמרו דברים. הבנתי שכחודש וחצי אחרי נסיעתי החלו להיווצר בקיעים בקבוצה הקטנה, כל אחת פנתה לדרכה. הריחוק הפיזי שלי היה הרבה מעבר ליכולת ספיגה של כמה מחברותיי.
אולם כבר לאחר שעה הקרבה התחילה לחזור אל כולנו, ההרגשה לא הייתה אותה הרגשה, אך כאשר פתחתי בדברים בהגיע תורי נראה שהבינו אותי. "פגשתי חברי ילדות שהחזירו לי רגשות שלא ידעתי על קיומן, חיברו עבורי קצוות פרומים וקיבלו אותי בזרועות פתוחות. היו לי חרטות, משך כל השהות שלי הייתי כנה עם עצמי, האנשים שהכרתי מחדש הראו לי שכל שהתרחש היה בלתי נמנע, וציינו שחבל שנדרשו לי שנים כדי שאבין שההחלטה לעזוב הייתה החלטה נבונה, ובסופו של דבר הוריי סיכנו את חייהם בגלל תחושות גורליות."
עשיתי אתנחתא קלה, נשמתי והבטתי בחברותיי ולרגעים הרגשתי לא מוגנת, נזכרתי בכל הדברים המשותפים שחיברו בינינו והם המיסו אותי. הרגשתי שמילאתי את הפער שוב.
המשכתי, "המסע גרם לי ולו לזמן קצר להפסיק לרחם על עצמי והתחלתי לחשוב על עצמי בצורה אחראית, זו הייתה דרכי לסיים מחזור חיים אחד ולפתוח אחר."
תורה של ג'ניפר הגיע והיא אמרה "אני מאוד שמחה שחזרת אלינו לפגישת יום א' וגם לארוחת הערב המשותפת."
חביבה הוסיפה "רק המחשבה שאראה אותך היום, גרמה לי להבין עד כמה הייתי זקוקה לך, כי יחד הצלחנו להזיז המון דברים."
ואז הנריטה ציינה "אחרי שעזבת לקצה העולם, שברת את לבינו..."
המילים שלה העלו חיוך כללי, והרגשתי שמילותיה הותירו טעם טוב.
תורה של מוריה הגיע והיא אמרה: אכן הצעד החמישי משנה סדרי עולם, אך לא הכול בידינו וישנה אפשרות שעכשיו שחזרת, דברים לא יהיו לגמרי אחרים כפי שאת מצפה שיהיו, טיול שורשים הוא מסע מיוחד, אך לו זה היה תלוי בי הייתי מוותרת עליו."
קנדי הפנתה אלי את מבטה ואמרה "אכן ההתרגשות שאוחזת בכולנו מאפילה על הכול, לכן בטרם ניסחף ברגשותינו אספר לך כי התחוללו שינויים בכמה החלטות קודמות, מכיוון שלא היית החלפתי אותך באופן זמני, למדתי את הנושא, והתחלתי לארגן את ההתכתבות עם חברינו בחו"ל."
ג'ניפר הוסיפה מעט יותר, אולי על מנת לרכך את אכזבתי "החברותא חשובה לכולנו והיה עלינו להמשיך בזמן היעדרותך, לכן לקחנו אחריות."
הקשבתי להן והשבתי "אהיה כנה אתכן, גם בי עלו ספקות והסתייגויות, הבנתי את עצמי יותר בייחוד את מקומי בנתינת שירות לאחרים למול ההתפתחות האישית שלי. הוקסמתי מהחופש להחליט לבד, אף על פי שגם פחדתי מעט, לא היה לי כל ספק שהעמדתי את ההחלמה שלי במבחן."
הנריטה מיהרה להגיב "החיפוש הדרמטי אחר השורשים דרך עבודת הצעדים והימנעות יציבה, הם החומרים הראויים לכולנו כדי לתת שירות ברמה גבוהה."
"כן," הוסיפה רחל "כל הנבחרים צריכים לשאול את עצמם שאלה אחת בלבד, האם אני דוגמה טובה לאנשים שעדיין סובלים..?"
העלינו הרבה שאלות, כמה מהן בעקבות הנסיעה שלי, נעדרתי זמן רב מדי, זה נכון, השירות שניתן לאנשים חדשים, חייב להימשך, להיראות ולהישמע, החברותא עבדה על עקרון השייכות.
נצחיה ששתקה עד אז אמרה "בואו נחזור לפסים אישיים, יצאת למסע של פעם בחיים, חשיבותו בה כדי לסיים את הצעד החמישי, חזרת מלאה, אנא ספרי לנו עד כמה הרחקת לכת."
הרהרתי רגע, שאלתה הפתיעה אותי. השבתי "כל חיי ידעתי שלילדות יש השפעה חזקה עלי ואולי גם על כולנו, על התפקוד שלי, על ההרגשה שלי, אך לא שיערתי עד כמה מסע שורשים מהווה חולייה מכרעת בשרשרת ההחלמה, ועד כמה זו רק ההתחלה."
הדממה שהשתררה לכמה שניות הפחידה אותי... רוב החברות נעו בחוסר מנוחה בכיסאות, חשתי שהמילים שלי גרמו לסערות רגשיות בעוצמה גדולה מהרגיל. דעותינו היו חלוקות, אף על פי שכולנו ייחסנו חשיבות רבה להחלמה, הדרכים להגיע אליה היו מגוונות.
אני ערערתי משהו, לא במתכוון, העליתי רף גבוה מדי ובעצמי הייתי צריכה לרדת מהמקום שהעמדתי עצמי בו. הנושא היה חם, וגרמתי לתוהו ובוהו. ידעתי שבסוף יירגעו הרוחות, הרי עמוק בתוך כל אחת מאתנו הייתה מחויבות גדולה להחלמה, וזו הייתה המטרה של כולנו ככלות הכול.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הפרק השישי בספר-"כרישים ערים גם בלילה"מבוסס על הצעד השישי סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד השישי אומר:-היינו נכונים לחלוטין שאלוהים ישחרר אותנו מפגמים אלו באופיינו.
נראה כי לעולם לא נוותר על חולשות שלנו ,האם השינוי נחוץ לנו בכלל?
לפחד זו החולשה הכי גדולה,הפחד לוותר על כול אשר מגן עלינו הפחד להישאר ללא דבר מוכר,הפחד משינויי .
לחלום על חיים ללא חולשות, או טעויות, לפנטז על חיים מושלמים...,כאשר ההפך הוא הנכון האושר יכול להיות רק במקום שבו כן הטעויות אפשריות ..
מצב כמעט בלתי אפשרי...
אז מה עושים?
פרק שש מתאר כיצד להציב את החיים על בסיס איתן,גם אם זה יעשה אותנו פחות מעניינים,זורמים, מבלבל?
לגמרה לא...
תשוקה לעוד ועוד כעסים ללא שליטה,טינות והתחשבנויות,הרס עצמי,בדידות,הם באחריות שלנו.
כן,לפעמים מסכנות זה נעים,תלותיות גם לא רע ,לקטר כולם ככה... אך לבסוף מגיעה ההבנה,כי לעולם לא נצליח לחנך את האחר,הרי בקושי אנו יכולים לשנות פסיק קטן בשגרת היום יום שלנו.
לבסוף על כולנו מצווה לנקות את הצד שלנו יום ביומו בשקידה ובאהבה.
החיים הם אריזת מתנה,מרשרשים בניירות צבעוניים ,גם אם לפעמים האריזה נקרעת במעט .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 226 סופרת
צעד 6 - מקום בזמן
המזוודה הייתה דומה, אפילו הצבע זהה אך שלי חזרה הביתה ושלה יצאה לאשפוז, כך ציינה בפני מלכי כאשר פגשתי אותה בפינת הרחוב.
מלכי הסבירה "מזמן שדיברנו אימצתי דרך חדשה, אפילו הייתי די עקבית, הפסקתי לפחד מהפחד, כדי לא להיכשל פעם אחר פעם."
הבטתי בה היא הייתה חיוורת מאוד ונראתה צעירה כל כך כמו ילדה. היא הצטיירה בעיניי תמיד כאישה שחיה חיים מוגנים חיה בבועת מים, ולכן כאשר המציאות פתחה את השסתום והמים זרמו בשטף החוצה היא נקלעה למצוקה, אף שהעולם לא רק שלא הזיק לה הוא חולל בה פלאים.
הפסיכולוגית שטיפלה בה הטילה עליה משימות והן הכריחו אותה לעצב את חייה מחדש. היא יצאה למסע לתוך עצמה שהיה משמעותי ביותר בשבילה. מלכי הניחה את ידה בתוך ידי ואמרה "כן, לוסי שלי, מעולם לא ויתרתי על חיי והשתמשתי בעצתך למצוא את הטיפול המעולה ביותר כדי להעניק לעצמי הזדמנות לחיים מעל גובה האסלה. ההחלמה מהקאות הקשות עשתה בעבורי הרבה, עזרה לי לוותר על נוקשות ועל חיפוש אחר שלמות, היא שחררה אותי מהבדידות מרצון."
עד לאותו רגע עדיין לא הבנתי מדוע היא אחזה מזוודה ולאן היו פניה מועדות, שאלתי בהיסוס "לאן?"
היא לחשה "הרופא מבית חולים צלצל וביקש 'ברור', כך הוא קרה לזה, מאמצע הקיץ הוא ניסה לטפל בי בצורה שמרנית, אך עדיין אני מקיאה דם בכמויות לא רצויות."
כאשר שמעתי אותה נבהלתי ולא הצלחתי להסוות את המבט הנורא שנתתי בה, היא אמרה את הדברים כמו בדרך אגב, נשענו על הספסל ברחוב היפה שלנו, וסביבנו אנשים הלכו ובאו, ואז מלכי הוסיפה "אני יודעת שאת מאוד מיוחדת וכל עצה שלך מאוד נבונה, באותו יום שדיברנו יצאתי לחיים חדשים, עשיתי כל מה שאמרו לי ורק אלוהים יודע עד כמה חיי ופנימיותי השתנו."
ומיד היא הוסיפה את המשפט שהפחיד את רוב האנשים "אני לא מבינה למה ההחלמה לא הגיעה למפתן ביתי באותה הקלות שהמחלה אחזה בי."
"כן," השבתי, "הדרכים להגיע להחלמה תמיד היו שנויות במחלוקת, והיו מסתוריות בנוגע לחיבור בין הפעולה לתוצאה הרצויה."
נפרדנו בנשיקה, הרגשתי טוב יותר אחרי שדיברנו.
לקראת הלילה במיטה לחשתי לדורון כאשר זרועו חבקה אותי באהבה "מחלת ההתמכרות מצליחה לבלבל אותי כל פעם מחדש," וסיפרתי לו, ממש בקיצור, את פרטי השיחה עם מלכי.
דורון אמר "אני שמח בשביל מלכי שאת לצדה ומעודדת אותה בכל המצב הזה שנקלעה אליו ובכל ההתפתחויות. כן מחלת ההתמכרות פוגעת, ואני גאה בך ותמיד פועם בי רצון עז כי כל העולם יכיר בכך וידע זאת. עשית בעבורה את מה שהיה נכון לעשות."
כאשר הוא דיבר מחשבה ניקרה במוחי, מה הוא המרחק הגיאוגרפי שצריך לעבור כדי להשיג תוצאה טובה, הנה אני נסעתי חצי עולם כדי לשמוע את הקול שבקע בילדותי, ועדיין נותרתי במקום שבו אני מתנסה בכמיהה נוראית."
הרגשתי את דמעותיי על הכר ושאלתי את עצמי, האם כפרה על מעשיי השגויים יכולה לבנות בעבורי חיים ראויים?
זיכרון הבזיק בי, נזכרתי בדבריה של נורית "המחלה היא בלבך מקננת בך מהיום שנולדת בו, היא לעולם לא תיעלם או תשתנה, אך יבוא היום שבו תתבונני בעיניה והיא תתבונן בך בחזרה, וכך תחושי כי נפרדו דרכיכן."
למחרת התעוררתי מוקדם מאוד...
דורון עדיין ישן, הכול מסביבי היה שקט, בהיסח דעת חפנתי בידי את השד הימני וליטפתי אותו לטיפות רכות זו הייתה נגיעה אקראית בצדו החיצוני של השד, ולפתע ידי קפאה...
ההלם קרע בי חור…חשתי גוש קטן בין שתי אצבעותיי?..
זאת הייתה מהלומה נוראה, חשתי נסערת ממה שגיליתי, הפחד אילץ אותי לקום, נכנסתי למקלחת בתקווה שהמים ימיסו את ההלם, ניסיתי להבין כיצד לספוג את הגילוי, ואף על פי שידעתי והאמנתי שלכל דבר ישנה מטרה, מחשבות טורדניות הטריפו אותי, גילויו של הגוש בשד דמה לצלצולו של שעון מעורר שהמטוטלת שלו גסה מאוד.
קור לא־אנושי ועלטה אפפו אותי, האם ייתכן שהמסע לעבר היה לא נחוץ אולי עורר בי סחרחורת וחוסר איזון לא צפוי? המוות הביט בי בסקרנות וחיוך ערמומי נסוך על פניו... שמעתי אותו שואל "חשבת שמצאת את האושר!"
מצאתי את עצמי משיבה למוות "אכן כן, מצאתי לעצמי דרך נכונה וטובה," רציתי להמשיך בשיחה כדי לעכב את המחשבות, אך החלטתי שלא יהיה בכך כל טעם... יצאתי מהמקלחת, התלבשתי והתיישבתי, ניסיתי להכין לעצמי כוס קפה, ללא משים הושטתי את ידי לבייגלה גדול שקניתי לבני המשפחה, מרחתי אותו בחמאה טובה שנימוחה בפה, לפתע הכתה בי המחשבה מחדש ופרצתי בבכי...
חשתי קור, הנחתי על עצמי חלוק, הבטתי במראה, החזות שהשתקפה הייתה מושכת, אך בתוכי נקרעו קרעים... נזכרתי באחד הרישומים של לוסיאנה שלי שאותו פרסמה בהיותה צעירה מאוד.
[מכאן פונט אחרהאובדן מסתיים בדרך זו או אחרת...
בדרכו הוא הופך את האדם לישות אחרת, לכן התמיכה היא הדבר הנחוץ לאדם באובדנו. גם אחרי שהדי האובדן נחלשו ולא נמצאים עוד בראש הרשימה היום־יומית נחוצה התמיכה, אחרת החיים יסתיימו לנצח...[עד כאן פונט אחר
היססתי אם להעיר את דורון, אולי לצלצל לנורית, לנצחיה אולי להנריטה, למי לצלצל?
ידעתי שבמקרה זה ההחלטה תהיה חייבת להיות זהירה ונכונה. פחדתי שעצם השמעתן של המילים יהפוך את הכול למציאות וישרה עלי תחושות נוראיות. החלטתי להשהות את הגילוי מפני דורון, והרמתי את האפרכסת לנורית, הנשמה החכמה שלי.
נורית הקשיבה, ולא אמרה "אסור לך להתמוטט, להיחלש, עלייך לבנות איזון ובמיידי," היא כן אמרה, "למען האמת איני יודעת מה המשמעות של גוש בשד, ולמה את נכנסת? ההפתעה כאן גדולה ואיני יודעת מה צריך להרגיש..."
פרצתי בבכי, ואמרתי בקול שהצטרד לפתע "הגוש התגלה רק לפני שעה ואני מאוד מבולבלת, ואף על פי שמיקומו לא בגרון, אני חשה כאילו חבל חונק אותי. אני יודעת שאסור לי להרים ידיים... אז למה הן נופלות מעצמן? לא אתן דריסת רגל לפחד ולאימה... אז למה אני זקוקה למנעול ברכיים? האם אני אמות...?"
נורית לחשה "דברי, דברי, אני אתך במחשבות..."
שתקתי המומה...
שמעתי את דורון נכנס למקלחת, נורית הבינה שיהיה עלינו לסיים, היא הייתה רגישה דיה כדי לדעת את קוד ההתנהגות הנאותה. דורון יצא מהמקלחת ומיד שאל "קרה מה שהוא?"
"כן..." ניסחתי את מילותיי בזהירות, "לפני שעתיים התוודעתי לסכנת חיים ויש לי חשש שאמות מכך, מעולם לא חוויתי דבר דומה, לא..." דורון באמת נבהל, ולא הבין כלום...
"מה קרה לוסי, דברי ברור."
"יש לי גוש בשד, והפחדים שלי פרועים, אף על פי שתמיד ידעתי שבחיים אין ערבויות לא האמנתי שאגיע עד לרגע כזה, 'לי זה לא יקרה', האמנתי... נכון אני מודעת לכך שעלי לנסות ולשמור על מידה מסוימת של שלוות נפש, לא לקפוץ למסקנות מיותרות, אך השדיים שלי הם הדבר היפה ביותר בגוף שלי."
דורון חיבק אותי ולא אמר דבר...
באותו יום לא דיברתי יותר עם איש, הייתי מאוד שקטה, נכנסתי לתוך עצמי, השד ואני קיימנו דו־שיח של מבוגרים והבנתי כי אתגר גדול עמד לפניי, הכי גדול שידעתי אי פעם וחששתי לכוחותיי. אמנם המסע שעשיתי פתר בעבורי כמה וכמה חסימות, אבל הפעם היה מדובר בגופי, ולאור ניסיון העבר, הטיפול בו היה חולשתי הגדולה.
התארגנתי והחלטתי ללכת לעבודה, אך רק המחשבה על כך גרמה לי לחוסר סבלנות, ושיתקה את תנועותיי. הבטתי דרך החלון, האור סינוור אותי, כך שהעולם נראה לגמרי לא נורמלי, הייתה לכך משמעות, מעולם לא ראיתי דברים כהווייתם, והמחשבה הראשונה שעלתה לי, וקשה היה לי להסתיר אותה אף מעצמי, הייתה כעס יוקד, כי שלמותו של הגוף הצטיירה בעיניי כעמוד שדרה המחזיק את רעיון החיים הבריאים, המתפקדים, חבלה בבריאות כדוגמת גוש בשד היא פגם ביצור...
קברתי את תחושותיי הבנתי כי יהיה עלי לעשות עבודה, ללא מחשבה נוספת הזמנתי תור דחוף אצל רופא פרטי. השיחה הראשונה אתו הייתה מוזרה, הוא אמר "נעשה את הכול יחד, הדברים מאוד פשוטים, אינך שונה מאף אישה שעברה דרכי, כולן מעניקות לשדיים את ההילה לנשיות מושלמת, ולכן הגילוי מחולל כזאת אימה..."
הקשבתי לו וחשבתי שהייתה לו דרך מוזרה להפוך את הכול לבעיה רפואית גרידא.
כעבור שבועיים הגעתי הרבה לפני הזמן לביתה של הנריטה, היא קיבלה את פני בחיוך ושאלה "ספרי מה עובר עלייך ומדוע לא שמעתי ממך?"
היססתי ואז עניתי "טלטלה גדולה התרחשה בחיי כי נקלעתי לחזית עם רעיון המוות, נשברה בתוכי היציבות שרכשתי בעמל רב..."
הנריטה ענתה בביטחון שהיה אופייני לה כל כך "תפסיקי להיות דרמטית, האימה השתלטה עלייך ואת מניחה לה לעשות זאת, הגוש הציג לך במראה את צללית המוות בצורה מאוד חדה, זה נכון... אך באופן אחר זו ההזדמנות שלך לגלות שוב עד כמה את אמיצה ונחושה בדעתך. אל תאפשרי לפחד ולחוסר הביטחון להכתיב לך את מעשייך, מאז ומתמיד ראיתי בך אישה שהופכת כל בעיה לאתגר."
הקשבתי ולרגע חזרתי להיות אני "ייתכן שיש אמת בדברייך, אך השילוב של המסע לעבר עם התגלית בהווה הפכו אותי, כך נדמה לי לפחות, ללוסי מפוחדת מאוד."
ניגשתי לחלון והבטתי בפנסי הרחוב, הבנתי עד כמה שקעתי בתוך אובדן והלם, הגיע הזמן לעשות מעשים. הבנות התאספו, התנדבתי לפתוח ואמרתי "אדבר בכנות, גיליתי גוש בשד, ועלולה להיות לכך השפעה הרסנית על תכליתה של ההימנעות שלי. יש נזק בסודות והוא רב מאוד, המסר שלי חייב להיות ברור, לכן החלטתי להיות גלויה. אף על פי שאולי זו תגובה מאוחרת, אחרי שניסיתי לשמור את התחושות לעצמי. השאיפה שלי הייתה לפתור את הכול ומיד, ואז לשתף אתכן. אך מה שהכריע את הכף הייתה ההתרחשות היום בבוקר כאשר מצאתי את עצמי בשעה מאוד מוקדמת לוגמת את הטיפות האחרונות של הקפה המתוק עם שני טוסטים, ביצה קשה וזיתים שחורים.
"עדיין זכורה לי ההרגשה בסוף שנות העשרֶה שלי, כאשר התוודעתי לשדיי ולנוכחותם, התקשיתי להבין מה היא נשיות, הכול קרה פתאום. נתקפתי חרדה, ואכלתי מכל הבא ליד, לא שיערתי את עומק הלוע שנפער בתוכי. הכול הפך להיות לא פשוט, השתנה, דווקא ברגע שהתחלתי להסתגל לארץ החדשה, והשלמתי עם אובדנה של הילדות.
"והנה היום ברגע שנגעתי בכזאת כמות של אוכל, הבנתי שאני אאבד את חיי בדרך להצלתם. כן, עברתי כברת דרך, הנסיעה לארץ הולדתי הייתה בעבורי מעשה מאוד משמעותי וברגע שהשלמתי את צעד החמישי שמתי כץ לבידוד מכול סוג שהוא ולכן החלטתי לחלוק את הכאב שלי אתכן, בתקווה שהחשיפה שלי תפעל לטובתי.
מוריה התחילה בסבב המדברות "אכן תיארת בהרחבה את האובדן, אף אני מרגישה את התמיכה בבית הזה, היא נספגת בעורי, האהבה המובאת כאן היא מקור כה חזק. לרגע לא פקפקתי בכוחה של החברותא שלנו בכלל ובקבוצה הקטנה שלנו בפרט..."
רחל המשיכה "האמת היא כי הווידוי על הגוש בשד גרם לי לרגע למבוכה, בעיות רפואיות קשות גורמות לי לא אחת לפקפק בחשיבות שאני מייחסת להתמכרות לאוכל, כאשר קיימת סכנת חיים אמיתית... אף כי ברור לי שהבחירות דורשות ממני לפתח מודעות, לא רק לשעת חירום אלא לאורח חיים בריא. עלי להשקיט את סערת הרגשות, להפיג את המתח ולדאוג לדברים הקטנים."
חמדה ישבה בשקט ואז העירה "מחשבותיי רצות ואני מאוד מוטרדת מהנאמר, עלי להכריע בדברים רבים בנוגע להימנעות שלי ולצערי, אני היא המכשול הגדול ביותר של עצמי בטוב וברע."
הפגישה התקרבה לסיומה ורציתי מאוד לשמוע מה היה להנריטה לומר, וכאשר הגיע תורה היא אמרה "לפעול ושוב לפעול, ללא הרף זאת המטרה העיקרית של ההחלמה, ובכך אני מקרבת לעצמי את שפע ההזדמנויות, מעודדת את הביטחון העצמי שלי, מרחיקה את העייפות ואת השיפוט ומסדרת את המחשבות שלי, וכך מוצאת משמעות מחודשת לחיי..."
קנדי הייתה האחרונה והיא אמרה "הדברים שנאמרו כאן השרו עלי קדרות, איני יודעת כיצד לגשת לנושא כזה וכל זה דווקא לאור הניסיון המשפחתי העשיר שיש לי בנושא."
בדרכי הביתה עם חמדה וחביבה אמרתי "גם תמיכה עשויה לבלבל. ובכל זאת חיבוק מכולכן משרה ביטחון שאין לו שיעור."
חביבה השיבה "ובכל זאת את נראית מבועתת, ואבודה..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 231 סופרת
באותו לילה נרדמתי והתעוררתי בסביבות חצות ודבר הראשון שחשבתי עליו היה שעלי לרכוש קערה מיוחדת שנסגרת היטב כדי לשטוף וליבש חסה בצורה הטובה ביותר. לפתע רציתי רק את הטוב ביותר בעבור ההחלמה שלי.
שוריק ניסה לתפוס אתי שיחה במשך יותר משבועיים, ודחק בי להיפגש בבית קפה, לבסוף התרציתי.
הוא דיבר ודיבר וסיים באמרו "אל תתני לשום מצב לגרוע מחייך את נקודות האושר..."
בעודי מקשיבה בעיון הסטתי את עיניי ממבטו ובחטף ראיתי מרחוק את דורון חולף במכונית, פונה בהצטלבות ונעלם. הוא נסע במהירות והרעש סביבי לא כיסה על הלמות לבי ובעצם חלחל לכל תא עצב בגופי. מועקה שטפה אותי, לא נכון היה לי לרמות את עצמי ולהזיז את החיים ממקום למקום... המראה גרם לי להזיל דמעה סמויה, להתכנס בתוך עצמי יותר ולהעמיק את פחדיי, כי הנושא שעליו רציתי לשוחח עם שוריק היה רציני ודרש ממני התמודדות לא מוכרת, והמראה של דורון שחלף ביעף היה מיותר לגמרי.
שוריק קלט את אותו המראה וניסה לשדר "עסקים כרגיל" לכן שאל "נישאר כאן בחוץ, או ניכנס פנימה לפינה שלנו?"
ואני שמעתי את הקול הפנימי מהסס, ומשיב כהד "לשבת מול כל העולם, או בתוך עצמנו, מה באמת הכי מתאים לי בימים אלו שכה רחוקים מהשגרה שלי, הרי הפחד ממוות ממציא תשובות אחרות."
ברגע בו הזמנו מתוך התפריט, והמלצרית הניחה לנו, שוריק לחש "מאז ששבת ממסעך דאגתי והתגעגעתי, אכן את אישה לא צפויה... אך תמיד ידענו את זה," הוא קרץ בשובבות....
כזה הוא שוריק, לעולם לא יתלונן או יביע אי־שביעות רצון, חייכתי לראשונה זה ימים ארוכים. בחברתו של שוריק העולם הסתובב במסלול מרגש ובטוח וההרגשה תמיד הייתה מרוממת ומיוחדת. השענתי את המרפקים על השולחן והבטתי לתוך עיניו כאשר אמרתי "אני שמשקיעה זמן כה רב בתוכנית ההחלמה, כיצד לשפר את איכות חיי בכל המובנים, לא מצליחה לשמור על שלמותם... הרעיון שיש בתוכי גוש זר מפחיד אותי ומאיים עלי באופן שלא מוכר לי, בדרך כלל אני טובה במציאת פתרונות, אך המציאות החדשה לכדה אותי בדרך ללא מוצא...
"בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מנהלת מלחמת התשה עם המוות, נעה בין הפחד ולתקווה לחיים".
שוריק נבהל מעט "אל תתייסרי, לוסי... בבקשה!"
אחזתי בידו ולחשתי, "הכיצד אוכל שלא? הכול כה מוזר רק לאחרונה השלמתי את הפאזל של ילדותי האבודה, נתתי את ברכת הדרך לבני החייל, הסדרתי את הנשימה בריאותיי ומיד זומנתי לפגישה עם אתגר הגדול מכול שידעתי בחיי הבוגרים, הוצבתי מול השטן, התרסקתי... בייחוד אני מרגישה רגשות אשם, לא תמיד הפנמתי הכרת תודה על מה שהיה או ישנו..."
שוריק אחז את שתי ידי המושטות קדימה ואמר "נסי לשנות את הגישה, אפילו אם זה כאילו.... הרי אני יודע שעקשנות היא תכונה שמאפיינת אותך במשך כל חייך, והיום נחוצה לך גם גמישות."
ברגע ההוא נזכרתי למה התאהבתי בו, הוא ידע להיות עדין ורגיש, ובסגנון המיוחד לו ידע איך להחזיר לי את הביטחון העצמי שהלך והתמוסס בתוך הפחד. התרככתי וניסית את קול ההיגיון, אך ללא הצלחה, "מאוד ייתכן שבבדיקה הראשונית יתברר שהכול אזעקת שווא, אך בכל זאת מדובר בהפיכת דף שנראה כטומן בחובו אימה גדולה... ולי כאישה צעירה, שזה עתה הפנימה את הבגרות זאת, מחשבה קשה במיוחד.
הרי רק לאחרונה התיידדתי עם גופי, שחררתי את נפשי מזיכרונות מטושטשים וזכיתי בשמים נקיים."
שוריק חייך, נשם לרווחה, מחדש נפתחתי לפניו, "לוסי, מדוע את מתייחסת לחיים, כמו לאולם ספורט אולימפי מלא 'בחמורים' לקפיצה מאתגרת, תתייחסי למעברים שבין החמורים, הם לא מיותרים, תנשמי."
הפרחתי נשיקה באוויר ואמרתי "המעברים מפותלים מדי בעבורי מלאים במכשולים ומסתירים לי את הדרך והיום גם המסלול הראשי נחסם, יהיה עלי פשוט לקפוץ."
הבטתי מסביבי, המקום התמלא, בשולחנות הסמוכים אנשים נראו מאושרים, כולם אהבו לשבת בחוץ, ולפני שנפרדנו חלף בי הרהור, אקח את האומץ שלי לעוד כיוונים... ובמחשבה זו התחלתי במאבק שהפך בלתי נמנע, רצתי בין בדיקה לבדיקה. תהיתי כיצד יראה היום ההוא, היום שבו יגיעו התוצאות.
כך או אחרת החיים זרמו אף על פי שקיומו של הגוש בהחלט זירז תהליכים והקפיא תקופה שהייתה מאוד מיוחדת, לפגישות הגדולות לא ממש הלכתי אך שמרתי על קשר עם הקבוצה הקטנה, ונתינת השירות נבלמה לחלוטין. לא הרגשתי שאני יכולה לתת דוגמה ראויה לבריאות גופנית, וחוץ מזה באופן תמוה אכלתי מעט, לוע הכריש נחסם.
המציאות העמידה אותי בנקודת תפנית רב־מפלסית, לגידול קטן בשד היו סמכות ונוכחות. בכל בדיקה ובכל חדר המתנה הבטתי במראה, ולו הקטנה ביותר, וראיתי לפניי אישה שעורה בגון פנינה לבנה, כמעט שקוף, שערה חום נוטה לזהב בלונדיני וגזרתה שופעת ובכל זאת מעודנת במקומות הנכונים. חזרתי מטיול השורשים אישה צעירה, יפה ומושכת, אך להתקשות הקטנה שמצאה את מקומה בשד שלי, הייתה גאווה ועיקשות, ואף כי לכאורה המישוש יכול להטעות ונראה היה כי הוא מרוחק, זו הייתה רק מראית עין והיא יכלה להוליך שולל, כך נאמר לי לא פעם ביושבי בחדר המתנה עם שותפות לגורל.
עם כל בדיקה ובדיקה נחלשתי והתחזקתי ולבסוף מצאתי את עצמי מוכנה לעימות. בהיותי בעלת מקצוע בתחום, רכשתי המון ניסיון עם אנשים שחיכו לתוצאות, אך עכשיו זו הייתי אני שחיכיתי. השאלה הגדולה מכולם הייתה תלויה באוויר, האם אוכל להביס את חתיכת הבשר המיותרת בזכות העקשנות שהחזרתי לחיקי?
שלא במתכוון נשאבתי להלך רוח פילוסופי כאשר חיכיתי לתשובה המכריעה בחדר הקבלה של הרופא. אחזתי ברשימה של לוסיאנה, באותם הימים לקחתי אותה לכל חדרי ההמתנה.
[מכאן פונט אחר...עלי ליצור כוח מחודש...
החיים שלי נקלעו להופעה מכרעת והבמה חשוכה ומוגבהת הרבה יותר ממה שהכרתי אי פעם בעבר.
כיום הכול מתנהל בראשותו של במאי שמהלכיו שונים מכל אשר הכרתי...[עד כאן פונט חדש
הקריאה ברשימה העלתה דמעות בעיניי, נזכרתי כיצד בתוך מים זורמים במקלחת הטיתי את גופי כלפי הזרם, כדי להמיס את הגוש המאיים שפרץ לתוך חיי, ואז... בום קפאתי מחדש מול מסך האימה שעלה שעה קודם וקרע בי חור.
הרופא החכם והאופטימי הביט בי ואמר "אפשר לעשות הרבה כי תמיד יש סיכוי טוב שזה לא סרטן..." תדהמה אחזה בי מלווה בתסכול נוראי כשהוסיף ואמר שהכול נחשף וצף "בגלל שרזיתי" הגוש עלה על פני השטח "ניתן למישוש ידני", ככה אמר לי הרופא בעצמו.
תמיד הייתי די עגלגלה, ודווקא כאשר קיבלתי חיטוב וחמוקיים, הנה... הגוש אהב נשים חזקות צעירות ואם אפשר מאושרות.
קבענו תור לניתוח אחרי אין־ספור בדיקות ובסיום התמלאתי בשוקולד מריר. לפני שעזבנו את המרפאה האחות הוסיפה מהידע הכללי שלה "לדעתי זו רק שלפוחית נוזלים שלא פעם מופיעה עם השיבוש במחזור החודשי, יש לי אמון מלא בניצחונה של נשיות על כוחות הרע," כך היא הוסיפה בסיפוק רב.
עם בשורות, שהיו כמעט טובות ותוכנית פעולה שהרופא הכין בעבורי, אספתי את עצמי והתיישבתי לידע את רות.
[מכאן בפונט אחררות יקרה שלי,
מה מתרחש בסמטאותיה של פריז?
עכשיו כבר אפשר להגיד שדעתי נטרפה עם גילויו של הגוש... הכול השתבש. גוש זעיר בשד הרס אותי... במשך החודש האחרון דקה אחר דקה מיששתי ובדקתי גודל, נפח, עומק, או סתם. ההחלטה נפלה כמעט מיד והתור הוזמן לרופא מעולה. שום דבר לא הביא לי כל נחמה רק פחד ועוד פחד. המשכתי להרגיש רע, אף על פי שניסיתי להאמין בטיפול ולא לדמיין את הגרוע מכול.
לאף אחד לא היה באמת מושג עד כמה פחדתי, הרי רק התחלתי לחיות מחדש. ראיתי לנגד עיניי את חיי מסתיימים, הייתי חייבת לחשוב ומהר, מתביישת לומר לך, אך צרכתי שוקולד פה ושם, הכול כל כך הלחיץ.
היום עם שוך חלק מהסערה התיישבתי לכתוב לך כדי להבהיר לעצמי כיצד זה קרה שמחוגי השעון נעצרו מול הופעת הגוש... דמייני לעצמך אותי האוהבת מים עד כלות, עומדת ללא תזוזה ומשותקת מאימה במקלחת גם כאשר המים המשיכו לזרום, הם לא הצליחו להדוף את ההתקשות החבויה.
באותה שנייה לא חשתי רטובה כי גופי התייבש בתוך אימה שהזדחלה והתמקמה בתוכי. תמיד דמיינו את חיינו כספר מלא בסיפורים וערוך בקבצים, עם גילוי הגוש ניסיתי להפוך את הדף, אך העמודים קפצו מול עיניי המשתאות בסדר הלא נכון, דילגו על כמה פרקים ומחקו קטעים שלמים, וכך הפך הסיפור שלי לסיפור לגמרי אחר, אחר מכל אשר ידענו...
תמיד אהבתי פרטיות, ולידידות שלנו לא הייתה בעיה עם זה, הדוגמה הטובה לכך היא האכילה בסתר. איש לא ידע עליה, לא את, לא ילדיי, אפילו לא דורון. לא ידעתם עליה וגם לא עד כמה גדול היה השטח שתפסה בחיי.
באותו בוקר וברגע שבו הגילוי הכה בי חשבתי שאנהג כהרגלי ואשאר זמן מה לבדי עם הבשורה. רציתי לפתור את הבעיה במחשבות עצמאיות, לא התכוונתי להתעלם או להסתירה לנצח, אך לשמחתי מהר מאוד הבנתי שאהיה אומללה. ללא אף מילת עידוד, הבנתי, אשאר לגמרי לבדי, לכן צלצלתי לנורית עוד באותו בוקר. למרות הפחד והבושה הייתי חייבת לקבל תמיכה. כששאלתי את עצמי למה דווקא אליה, עלתה בראשי התשובה, היא משמשת בעבורי דוגמה אישית לחיים בהחלמה בכל שטחי חייה...
כמו שאת יודעת אני מאוד פעילה בפגישות. העבודה שעשיתי בפגישות כל הצעדים שעברתי והתמיכה שקיבלתי מחברותיי הכינו אותי להבנה ששמירה על הסוד שווה פחות מגילויו, הפנמתי את כל אשר שמעתי וראיתי בפגישות ולכן שיתפתי גם את הקבוצה הקטנה שלי, בעיקר כי ההלם היה עשוי לשבור לי את השגרה.
גם התמיכה של דורון עזרה לי, אתו לא הרגשתי אישה נטושה.
את ודאי שואלת את עצמך, ומה אתנו, אתך ואתי?
אנחנו תמיד ידענו איך ליהנות יחד ואפילו לבכות כדי לרכך את רגעי הבדידות שלנו, אך באותו רגע הייתי זקוקה לחברות מהתוכנית כדי לחוש את העוצמה הגלומה בחתירה להחלמה משותפת... וחוץ מזה, לא רציתי לקלקל לך את האווירה של פריז.
דיברתי עם הנריטה, אינך מכירה אותה, היא הופכת מיום־ליום לדמות מאוד מרכזית ומשפיעה בחיי. יש לה מפתח לשפה שונה, וזה הגרעין המוצק של הקבוצה שלנו. היא אמרה לי שלחיות נכון זו מטלה קשה, אך מטרה טובה, בכל מצב ומצב, טוב ככל שיהיה או רע חלילה, כמו זה שנקלעתי אליו, מצווה עלי להמשיך ללכת, להמשיך לצעוד, כי העולם בנוי על עבר, הווה ועתיד, הוא תמיד ימשיך הלאה...
זוכרת את שיעורי הטבע שבהם המורה הדגיש שלחיות ולנשום בקצב זו טבעה של הבריאה הנכונה?
האכזבה שלי קשה מאוד, אני מנסה לא להיכנע, ולשרוד בכבוד.
ואשר אלייך, מה עם חלומותייך? אל תאפשרי לקנאה באמנים האחרים לכבות את ההתלהבות הנהדרת שלך גם לא לעמעם אותה... אל תזלזלי בכשרונותיך ואל תשכחי את הכרת התודה.
לוסי, עדיין ותמיד שלך[עד כאן פונט אחר
כמה זה לא הפתיע, אך הפריע...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 234 סופרת
כמה זה לא הפתיע, אך הפריע...
בחודש האחרון עשיתי הרבה בדיקות והפנמתי שפע של מידע, אכלתי שוקולד ברגעי מצוקה, נקניק לארוחת צהריים ואין־ספור ביצים קשות עם לחמניות בחמאה – תזונה איומה, תוצאה של מחשבה שקרית. כיצד יכולתי לחשוב כי גוש בשד יופיע רק אצל נשים לא מוכרות, למען האמת מדי פעם נפלתי למחשבות טובות כי הכול יתברר כהזיה גרועה שתחלוף מהעולם.
הנריטה צלצלה מדי יום, התחננה שאקשיב לה, היא אמרה "אכילה מטורפת וחשיבה מטורפת במקביל מעידות יותר מהכול שאל לך לרמות את עצמך ולהתחמק מהעובדות.
הקשבתי לה, שמעתי גם את נצחיה שהדגישה לפניי "הימצאותו של הגוש גרמה לך להבזקים של פחד וחרדה ממוות, אך אל תתני לזה להשפיע על האמונה שלך. הפחד ממוות משתק אותך, הרי זה לא 'עניין', זה כמו כל דבר אחר."
עם קביעת התור לניתוח, משכתי את עצמי מתוך הבלבול והחלטתי לחזור לפגישה גדולה ורגילה, כי המחשבות התמלאו בסוכר והתחילו לכרסם בי.
גם נצחיה התעקשה ואמרה לי "בואי לפגישה רגילה, הדבר חשוב ומהותי, לא רק כדי לשמוע על ההימנעות מאכילה כפייתית, אלא לכל התחושות האחרות: עייפות רפיון שרירים, סחרחורות ובכלל... שם ימיסו לך את הספקות."
למען האמת מה ששכנע אותי לבסוף לחזור לפגישה רגילה זו הופעתה של מנחה אורחת שהגיעה במיוחד מאנגליה, "היא כוכב בארצה," ככה נאמר, ואכן ברברה נראתה מצוין.
"כמה זמן את בתוכנית?" שאלה אותי חברה שלא הכרתי כשהגעתי מהוססת מעט, שלא כהרגלי.
"יותר מכמה שנים," עניתי...
ראיתי בענייה את התדהמה, כי נראיתי אבודה כל כך, לפחות כמוה...
"למדתי לאהוב את עצמי," אלה היו הדברים הראשונים שאמרה המנחה, "השלמתי עם המראה שלי ומצאתי איזון בחיי. האכילה שלי נכונה, בריאה ומאפשרת לי את השקט הנחוץ כדי לקבל החלטות נכונות. העקביות הביאה לתוך חיי הערכה עצמית, התחזקתי מבפנים, אך לעולם איני שוכחת את אותה ברברה השמנמנה שניבטה אלי מהמראה זמן כה רב. אני מביטה בעצמי בעיניים חדשות."
האזנתי לה, קולה הדהד בראשי כשהמשיכה, "בניתי לי ביטחון עצמי, למדתי מה הם פגמי האופי שלי, החלמה דורשת ללמוד את שפתה וזה לוקח הרבה זמן. האנשים שפטו אותי על פי איך שנראיתי, ואילו אני הרגשתי שאני לא פחות סקסית מהשכנה הרזה שלי, והקנאה הרסה אותי."
היא המשיכה ובי חלף הרהור ישן נושן, אני חייבת להמשיך ולעבוד על הצעד השישי, דווקא בתקופה קשה זו בחיי... לא פעם דיברנו בקבוצה הקטנה על כך שהרגשה טובה באמת דורשת מאתנו להסתכל פנימה, ולא מבחוץ פנימה אלא פנימה לפנימה, לתוך הנשמה, לחפש את מה שדורש תיקון... לתקן את הנסתר כדי לשפר את הגלוי. המחשבות הטורדניות הפחידו אותי... קינאתי בכל אישה בריאה... המחשבות העבירו אותי למקום אחר, אך צליל קולה של ברברה חזר אלי פתאום, "...אכן כעסתי על אותם האנשים שייחסו לי תכונות כמו קנאה, טינה ופזרנות, חשבתי שהם מנסים להכפיש את שמי רק על מנת לנקות את עצמם. אך זו הייתה האמת, ויום אחד העליתי את המסך על ההחלמה שלי, וברגע שבו ראיתי את המקום האמיתי הבנתי מהו הצעד השישי, הבנתי עד כמה חיוני הדבר לקיומי הבריא והנכון, לקבל את פגמי האופי שלי ולטפל בהם ברצינות.
הפסקתי להילחם באנשים אחרים ולהתעקש לנסות שנות אותם, לא השתמשתי עוד במשפטים... 'לו הוא היה אחר, לו היא הייתה מבינה אותי...' הבנתי שבראש ובראשונה זו אני בעלת תכונות האופי הבלתי נשלטות, אני היא הפוגעת בעצמי והופכת כל שעה בחיי למכוערת. הצעד השישי הביא אותי אל מפתנה של המידתיות המאוזנת, ובכך מנע ממני ליפול לתהום."
פערתי את פי, כאשר היא סיימה...
הגורל החליט להתערב והביא אותי להקשיב לברברה. בלי משים נגעתי בשד, בגוש החבוי, חשתי כי הכול מעבר לכל היגיון ולכל רגש. לא הייתה לי כל שליטה על התוצאות, אך הבנתי כי אחרי שהצעד החמישי אפשר לי התקדמות גדולה, יהיה עלי לחשוף לעומק כל אשר נמצא מתחת למעטה החיצוני, ולטפל בתכונות האופי שלי, לפחות באלה שהקשו על חיי.
המנחה סיימה והגיע תורם של חברי הקבוצה לדבר, הצבעתי במהירות, בערה בי התשוקה לדבר, אמרתי "כן, הנחישות והמחויבות אלה הן תכונות טובות, נכס אמיתי, אך בשלב זה בחיי עלי להתגבר על קנאה, כעס, טינה, בושה, אכזבה, אף על פי שאני מנסה לאחוז באמונה להתרכז בכאן ובעכשיו. אני מנסה באומץ רב להיטמע בתוך הפעולות הקטנות של היום־יום ולהפריד את עצמי מהתוצאות, אך קשה לי עם המחיר הגבוה שעלי לשלם כדי להחזיר לעצמי את השגרה, שקיבלתי אותה כמובן מאליו, ולא מזמן בעטתי בה.
"חזרתי לחפש את החלום שבמקרר, הרי אי אפשר לקרוא לכך אחרת, וכי מה היא אכילה בסתר בשעות לילה מאוחרות?"
נצחיה דיברה אחרי ובקול רועד אמרה "כנות זו נקודת ההתחלה של הצעד השישי, גם אם הדבר כואב. אצלי הכנות סלקה כל פירור של הכחשה בגישה שלי כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי. בכל יום אני מתמקדת במה שהגוף מאותת לי, עושה פעולות פשוטות, שומרת על צלחת בריאה ורגשות מאוזנים, וגם פעילות ספורטיבית מתונה. לאחרונה אני קוצרת פירות: גוף גמיש ופתיחות נפשית למגוון של התנסויות..."
הקשבתי, הבטתי בנצחיה והבנתי שהתשובות תמיד פשוטות, גם אם השאלות בדרך כלל קשות. דמעה ירדה לי כי המבט שלי ננעץ בגוש הבלתי נראה, והתשובות נסקו מטה.
מוריה דיברה אחרי נצחיה, עד אותו רגע היא הייתה עסוקה בתרגום דבריה של ברברה לעברית. למרבה הפלא היא, שתמיד העבירה סדנאות ללימוד הצעדים בצורה שכלתנית מאוד, פתחה את דבריה ברגש, והדהימה אותי כמו את האחרים, "התכונות הטובות שלי יצאו מכלל מידתיות ולכן לא מאפשרות לי להתקרב לאנשים בעבודה, גם עם בני הבית שלי יש לי בעיות לא פתורות והן מכשילות אותי שוב ושוב. אני מאבדת תקווה וחיוניות אף על פי שאני מאמינה בדרך שלנו. ועכשיו כשתרגמתי את דבריה של ברברה הבנתי שיש קשר בין התכונות שלי לכישלונות שלי."
האזנתי בהלם מוחלט, כל זה ממוריה, לא ייאמן האישה דיברה בכנות רבה כל כך. היא המשיכה ואמרה "היום אני לא שואלת מי עשה לי מה? מי אשם? אלא איך הגעתי לכך, כן איך אני הגעתי לכך?"
נגעתי בגוש שלי, ובעקבות כל שנאמר חזרו אלי סימני הספק, לא יכולתי שלא לחשוב שייתכן שאני בעצמי גרמתי לעצמי בעיות... האם היה קשר בין הדברים? מה חשבתי לעצמי כאשר חייתי בכל הכאוס הרגשי, ומיום ליום רק סיכנתי את עצמי יותר ויותר... בתוך המחשבות שמעתי את הנריטה שהדגישה ביתר עוצמה, "אני אלופה במחשבה שקרית, כי אוכל רב ורחמים עצמיים בחדר חשוך שתריסיו סגורים הם הדברים הכי בטוחים שהכרתי, היום עצם הרעיון מבייש אותי, אף על פי שגם זו דרך לחיות את החיים. כן, מסתגלים לכל מצב, גם אם הוא גרוע, כך זה בעבור רוב האנשים. התוכנית מציעה את הצעד השישי בדיוק בשביל לטפל במצב הזה. הצעד השישי מדבר על תכונות שיוצאות מכלל שליטה, כמו ביטחון מופרז או רחמים עצמיים. ובצעד זה למדתי כיצד לאזן את התכונות האלה."
דבריה של הנריטה עודדו אותי וגמלה בי החלטה, יהיה עלי לעשות יותר מאשר לא לאכול אכילה כפייתית, יהיה עלי לשנות גישה, לחזק את התכונות הטובות, לאזן את מה שאפשר לאזן ואעמוד באומץ מול האתגר שהונח לפניי, זו תהיה הקפיצה האמיתית לחיים הבוגרים.
הפגישה הסתיימה בתפילת השלווה, יותר מאי פעם הייתי זקוקה לה כעת...
בשבת התארגנו והגענו להורים, רציתי לספר את הבשורה הלא משמחת. למען האמת לא ממש ידעתי כיצד לגשת לנושא... אחרי שהגענו ועוד לפני הכול האוכל הוגש לשולחן, אמי חשבה שזו דרך טובה להירגע בשעת צרה, לאכול את המאכלים המוכרים הביתיים. אכן טעמתי המון ותוך חצי שעה גם דיברתי וגם הלכתי לאיבוד בתוך הקציצות והפירה, אך מה שהיה מדהים יותר מהכול, שלמילים שלי ולאוכל לא היה טעם מי יודע מה...
התיישבנו בחדר סלון ואמא אמרה "לא ניחנת באופי שמצפה לעזרה מהמשפחה, את עקשנית ללא תקנה ולא יודעת כיצד לשמור על הדברים החשובים באמת, צר לנו, אך מעולם לא נתת לנו את ההזדמנות לעזור לך."
הבטתי בהם ומחיר הבלבול שהאוכל גבה ממני ניכר בי. רגשותיי היו סוערים ומבהילים, הותשתי אף על פי שהייתי חלק מהמשפחה הרגשתי נזופה. השיחה שיקפה יותר מהכול שקשר קלוש חיבר בין אהבה פשוטה ובין הוראות תעשה ואל תעשה...
את הרגשות והתסכולים שהצטברו לא היה באפשרותי לבטא, ההתעניינות שלהם דמתה יותר למחויבות, אך זו הייתה תחפושת נחוצה.
אמנם נכון היה שבאותה פגישה גם אני הייתי מגעילה, אך השתדלתי וניסיתי לשמור על חזות יציבה.
אמא הייתה בסערת רגשות היא התהלכה הלך ושוב בין הסלון והמטבח ואז אמרה "אני המומה לגלות עד לאן הרחקת בהסתרת הדברים החשובים מאתנו, את חיה בתוך בועה וחושבת שהחברות הן שייתנו לך את ההגנה והעזרה המתבקשת."
היה מעט צדק בדבריה, גם אני נדהמתי לגלות עד כמה איני משתפת אותם, ידעתי שמעולם לא חשפתי את האמת על עצמי לפניהם.
אספתי את כל כוחותיי ואמרתי "בדרך שבה מתנהלים העניינים בינינו קשה לי להיות גלויה, אף על פי שרכשתי הרבה ידע על עצמי ועל העולם שסביבי, מבחינתכם לא חל בי כל שינוי, גם אחרי הנסיעה למסע השורשים."
אמא העירה "מסע מיותר ובזבזני."
באותו רגע הבנתי שאין טעם להתווכח ושהגיעה העת להביט נכחה ולהתמודד עם העובדה כי ישנן רגשות שאבדו לנצח. היחסים שלי עם הורי דמו לביקור מייגע במדינה דמיונית. אחרי כל פגישה קיננו בי כאב עז ותסכול סוחף, הבנתי שלא משנה מה אעשה שום דבר לא יעניק לי את רגעי האושר הנכספים, רק יגבה ממני מחיר יקר.
בדרך הביתה דורון אמר "בכול זאת יפה מצד אמך להציע ללוות אותך לניתוח."
הבטתי בו ועניתי "במעשה זה היא רוצה להרגיע את עצמה, לא אותי. בהצעה זו היא רוצה להרגיש טוב עם עצמה, המעורבות של אמי היא מה שנקרא דאגה אמהית, היא מרגישה מחויבות, לולא הציעה זאת לא הייתה יכולה לחיות עם עצמה."
דורון המשיך בנהיגה וכך אפשר לי חופש מחשבה.
לבסוף הערתי וקולי רעד קמעה "עומד לפניי ניתוח שתוצאותיו יכולות לגזול ממני את חיי ומה שמרחף מעלי זו הרגשה שאני בלתי ראויה כי מאז ומעולם לא הצלחתי לעמוד בדימוי שלהם..."
דורון האט אחז בידי ואמר "אני רואה פחד גדול בתוך עינייך, תחשבי בבהירות שחררי את מאבקי הכוח, נקלעת לתוך סערה עזה, תתכופפי אל תתעקשי. ואני יודע בוודאות שהמצב הזה הוא רק עיכוב קטן בדרך. האטי, כי אם שועטים מאבדים שליטה בסיבוב, עצרי, קחי אוויר."
רגע לפני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 238 סופרת
חדר הניתוח נראה מפחיד אף על פי שלא היה בו כל דבר שיעיד על מה שהולך להתרחש.
"האם ירד ממני דם בכמויות?" זאת הייתה השאלה הטיפשית ביותר ששאלתי אי פעם.
"לא, זה חתך קטן, והחומר ישלח לבדיקה..." השיב לי הכירורג, שהתגלה כאדם מדהים, הוא הביט בי בהבנה רבה.
"אני אתעלף," הזהרתי אותו.
הרופא השמנמן, לא הייתה דרך אחרת לתאר את חזותו, הביט בי רגוע ומעט משועשע.
"אני מנקה, רק מנקה בינתיים, תנשמי."
שקעתי לתוך מחשבות, כנראה נמנמתי, מוזר, אך כל הדברים שנראו חשובים כל כך פעם נראו באותו רגע רחוקים וטפלים כל כך... שמעתי קול כמו ממרחקים, קולו של הרופא המושיע ברגע שבו סיים לשלוף את הגוש שהיה תקוע בתוכי, וגודלו כתפוז ננסי!
"לוסי, לוסי, תתעוררי… שומעת?" התעוררתי לקולו העדין והנעים, כנראה איבדתי את תחושת הזמן אפילו חלמתי חלום, זו הייתה המטרה של ההרדמה, ליצור סוג של ריחוק מהמציאות, והנה גם על שולחן הניתוחים התבקשתי להתעורר במהירות ולהיות כאן ועכשיו פיכחת.
אחרי הוצאת הגוש הרופא ציין, כי לפי הניסיון שלו הגוש לא ממאיר, אך הוא הוסיף וקריצה בעיניו "גוש זה גוש, לא יהלום שנוצץ על מחרוזת זהב, לכן יש לסלקו מיד."
קמתי ממיטת הניתוח לא אותה לוסי, אף על פי שחשתי שכוחי שב אלי, ברגע שבו נעמדתי זקפתי קומה, הרמתי ידיים אל על והזזתי אותם מצד לצד, זו הייתה תחושה טובה הכול היה במקום...
"לא, לוסי אל תשאלי מה מותר ומה אסור? אין לי תשובה אחידה..." כך הודיע לי הרופא ברגע שהשלים את עבודת הכתיבה והתיישב מולי.
הוא המשיך במרץ, "לכי למסעדה ואחר כך לסרט ואל תלכי הביתה לישון, וזו לא לוויכוח, יש לך מעט תפרים נספגים, והחתך לא עמוק כמו שנדמה לך."
"סליחה," התרעמתי בחן, "אני יודעת שאתה הרופא, אבל זאת לא הגישה שלי, אף על פי שברגע כמו זה אתה מעורר בי המון אמון, אני לא רעבה כל כך ובוודאי לא כדי ללכת למסעדה."
הרופא חייך, "יש דברים שלא כדאי לפספס…"
כך חזרתי למציאות ונזכרתי למה האוכל חשוב כל כך לאנשים מסוימים... כן האוכל תמיד גרם לי התרגשות, אפילו הרופא המומחה חשב שזו נחמה ראויה, קיבלתי רשות להיות רעבה ומתפנקת, והחלטתי לקבל את עצתו.
האחות הכינה לי גאזה, מי ניקוי וכמה כפפות, טרחה מיותרת, הרי הייתה לי בבית קופסה שלמה מהכול, שתקתי והתנהגתי בהתאם. האחות כיסתה את איזור הניתוח בתחבושת, היא ציינה כי האנטיביוטיקה שבחפיסה תקפה לעוד שנה, האם היא ידעה מה יהיה בעוד שנה? רק לא מזמן חשבתי שאני עצמי, תוקפי יפוג בעוד שנה.
הרופא המשיך לחלק לי מידע כאילו לא היו בתוכי מחשבות בכלל, "לקחתי דגימת רקמה שממנה יכינו משטח ביופסיה, כל התאים שהוצאו ייבדקו, אצלצל אלייך, יהיה בסדר."
הזכרתי לעצמי לא לקפוץ למסקנות לפני הביופסיה, אך לא יכולתי להפסיק לדאוג.
בדרך הביתה דורון ואמא נראו חיוורים, ודורון היה זקוק לאוכל או לפחות לשתייה, החלטנו לא ללכת למסעדה, באכזבה גדולה הוא הסתפק בקולה וכריך מתוך המכונה, בעיניי זה היה הדבר הכי טעים בעולם. נסענו הביתה להחלים, אמא חזרה אתנו.
במכונית אמא אמרה "הוקל לי שאת אחרי הניתוח, המשפחה יקרה לי כל כך, ואני מרגישה הכרת תודה אין־סופית."
הבטתי בה וחשבתי,הנה הפחד ממוות ריכך את הדברים ובכל זאת... חצינו את הקו הדמיוני אבל יהיה קשה מאוד להחזיר את הימים האבודים או לפצות עליהם. כך או כך כבר בכביש המהיר המציאות נכנסה דרך החלון לתוך המכונית...
שבועיים עברו בעצלתיים, אף על פי שחזרתי למשרד. האופק שלי השתרע רק עד לאותו שובל של אלומת האור האחרונה, כלומר עד לשעות אחר הצהריים. אף בהיותי בחברת אנשים שהיתי בתוך עצמי כמו בסבך של יער, ומחשבותיי היו עמוסות בהזדמנויות שהוחמצו.
בבית שררו שקט ושלווה, ליאור היה בצבא, נגה עזבה את הבית עם חבר והדר הפכה לבת עשרה מקסימה. כל בוקר בניתי תקוות גדולות, ובערב השקטתי את הפחד ששקע על דפנות לבי.
קבוצת יום א' הפכה בעבורי לאזור מוגן מאוד, אף על פי שהלחץ ניכר בי גם בסלון של הנריטה, הקרקע רעדה קלות.
דיברתי עם נצחיה פעמיים ביום, ובאחת הפעמים היא אמרה "הצעד השישי מציב אותנו מול אתגרים גדולים, עוד תגיע שעתך להמריא, אך כדי לאזן את הדברים הטובים עם הדברים הקשים עלייך לשנות שפה..."
הימים היו מורטי עצבים, לכן רק הקשבתי וייחלתי לנס שיחזיר את שהיה למה שהיה, ולהתחלה. ברגע שבו קיבלתי את תוצאות הביופסיה התעוררתי כמו לתוך חלום הכול נצבע בצבע שונה. האובדן התחלף בפליאה ואמירת תודה, לפתע פתאום קיבלתי את חיי במתנה, עם סט כלים מעולה, בעזרתו אדע איך להעריך דברים.
מתמיד הבנתי שהכול היה ויהיה זמני, אבל הייתי חייבת לומר שברגע האמת היה קשה לקבל את זה, זה היה בלתי אפשרי.
כאילו ההרדמה עדיין פעלה עליי, מחשבות מוזרות חצו את מוחי, היה עלי לעכל הרבה דברים ואולי היה אסור לי לחשוב כל כך הרבה... החוויה שעברתי העמידה את הדברים על דיוקם הכול השתנה בחיי מאז סילוקו של הגוש.
החלטתי לעשות סדר בזוגיות שלי עם שוריק וקבענו לאחר הצהריים, עלינו לרדת לשורש יחסינו, לעצם העניין, רציתי להחזיר את עצמי למסלול. מיד בפתח הדלת קיבלתי חיבוק חם.
"לוסי, עלייך לשמוע כמה דברים ועלי לומר לך אותם מיד: את אישה יפהפייה, לי הדבר ברור לגמרי, אבל לך אין מושג עד כמה זה נכון!"
כך התחילה הפגישה שלנו, והעצמאות שלי הלכה ונאכלה בשפע המילים, הגעתי כדי להתמקד בדברים הנכונים להחליט החלטות, ולמצוא את הנאמנות שלי.
שוריק דיבר, וקולי הלך ונחלש, הייתי זקוקה לתשומת הלב, וקולו זמזם בתוך ראשי, "אני הדבר הטוב ביותר בשבילך, גם אם את חושבת שזה הוא הדבר הקשה ביותר."
הקשבתי... "שוריק," אמרתי כשהשתתק, "יהיה עלינו להיפרד, ויהיה עלי לבקש ממך לכבד את הגבולות שאותם אציב מתוך רצון טוב, אני רוצה להשתחרר... הגוש בגופי הביא אותי להבנה, וזאת מעל לכל ספק, שפגעתי בעצמי ובלב כבד שילמתי בגופי את המחיר. פרידה ממך היא התנצלות לפני עצמי. שולחן הניתוח לא היה חלום אלא אזעקת אמת, בעודי מושפעת מן ההרדמה מניתי את כל הלקחים הנחוצים לי כדי לחיות באופן אמיתי."
שוריק הביט בי בחיבה אין־סופית, "למה את מדברת על גבולות ועל הנחיצות להציב אותם ועל לקחים ועל עונש אכזרי?" הוא הוסיף "אני יכול לומר לך כי את לא נראית לי אישה חוטאת."
חייכתי, שוריק אולי צדק בדרכו, אך השבתי "למדתי להאמין בדרך של שנים־עשר הצעדים להחלמה, ומרגע שקמתי ממיטת הניתוחים אני מרגישה מחויבות גדולה אף יותר, אני יודעת שזו בהחלט ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם וברור לי מהו גודלו של השינוי, ברור לי מה זה אומר בעבורי לחיות בלי אהבתך. אך ישנה דרך אחרת שבה נוכל ליהנות זה בחברתו של זה, מזוג אוהבים אנו יכולים להפוך לידידים נאמנים ותומכים. הרי מעולם לא השתעממנו יחד, והיחסים שלנו מרתקים, אז למה לא להסתפק בכך ולהפיק מזה את המרב?"
"נעשה כל אשר תרצי," ענה לי שוריק. אך מאחורי המילים החמות הסתתר כאב גדול מאוד וסערה גדולה.
הוא חיבק אותי בדרכו החושנית "אני מסכים כי עלייך לעשות מה שנחוץ לך, אך אני אלחם עלינו, לא בכוח, לא בחוצפה, ולא בכפייה, אלא בצורה נעימה ומושכת אני מקווה שלא תוכלי לעמוד בפיתוי."
כן, גם הפגישה הזאת לא הניבה כל תוצאה. שוריק היה מוכן לקבל אותי בכל מצב ולהישאר רגוע וסבלני. עד כמה זה היה מעשי, זו הייתה שאלה אחרת...
בלילה בכיתי, ייתכן שעל הצלקת הקטנה, או אולי הבנתי ששום דבר לא מובן מאליו. גם עם דורון נקלעתי לקשיים, לא בכוונה תחילה, אך בעקבות הצעד השישי רציתי להיות כנה עם עצמי ולומר לו דברים אמיתיים.
הרגשתי צורך להבהיר שאני מתאווה לריגושים ללא הרף ורוצה כל הזמן למלא את הבור השחור והריק שבשיפולי הבטן כדי להרגיש טוב עם עצמי. אך הבנתי שברגע שאתוודה ייתכן שלא אקבל הזדמנות לחזור, החשש מכך היה הרבה יותר חזק מהרצון להיות בסדר.
הקיץ תם זה מכבר והחורף כבר התדפק על הדלת, החיים נכנסו למסלולם, הבטתי כלא מאמינה בידי שאחזו מזכר קצר שקבלתי באותו יום באופן רשמי, אף על פי שכבר שבוע קודם גברת צילה המפקחת צלצלה בכבודה ולא בעצמה, אלא דרך המזכירה, וציינה שהיא התקשרה כדי ליידע אותי מראש... בקשר למזכר שיחכה לי במגרת הדואר הפנימית. כאשר פתחתי אותו לא האמנתי למראה עיניי.
הנדון: מנהלת צוות בקליטת עולים במסוף נמל התעופה
...לאור ידיעתך את השפה הרוסית ומקצועיותך המרשימה בעיקר בתחום צנעת הפרט...
אושרה לך המשרה....
בהצלחה!
בחלוף שבוע מאז קבלת התפקיד יצאתי לשדה כדי לראות את המסוף וליהנות מהמשימה. השעה הייתה מאוד מוקדמת קרני האור הסתננו בכול הנתיבים והגיעו אלי. זו הייתה השעה שבה האור והחושך שמרו על האיזון בגלל שהאור עדיין לא ממש הפציע והחושך עדיין לא נמוג, וידעתי בבירור שאפגוש עולים מאוד מודאגים, אך גם ידעתי כי באמתחתי נמצאו שפע של פתרונות כדי להנביט את קרני האור.
מיד בהיכנסי לאולם ביקורת הדרכונים ראיתי אותה, את האישה הצעירה שישבה לצדי במטוס בדרכי למסע השורשים שלי. היא הייתה יפהפייה אמיתית אך התלבשה באופן מוזר למדי. הופתעתי מהפגישה המחודשת. ניגשתי אליה, חייכתי הכי יפה שיכולתי, ושאלתי "את זוכרת אותי? ברוכה הבאה!"
היא הביטה בי דרך דמעותיה, ניגבה את עיניה והשיבה "הייתה לנו טיסה קשה, מתסכל להיות תקועה במטוס שעות רבות כל כך עם ילדים קטנים, הם בכו, הקיאו ולא ישנו, אני בוודאי נראית נורא, לא תזיק לי מקלחת טובה."
לפתע עצרה הביטה בי והאטה את שטף דיבורה נבוכה מעט "שמי פוייאנה, איפה הנימוסים שלי?"
יותר מאוחר, לאחר פתרונן של כמה מהבעיות הבוערות, נכנסנו לחדר עבודה קטן וקיבלנו הרצאה קטנה ולא רשמית על מצב היהודים בברית המועצות נכון לאותו רגע, מצב שתואר כלא יציב, כך שאסור היה לבזבז זמן מיותר, כך בכל אופן נאמר. הבנו שהמצב נגע להרבה אנשים כי הברית התפרקה והתחילה לעשות סדר בחייהם של בני אדם, ולכן הוטל עלינו לקלוט עליה ולתרום כל אחד לפי יכולתו ומומחיותו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 242 סופרת
בתום הרצאה יצאתי לאולם כדי לתת לעובדים קווי הנחיה וכבר מרחוק ראיתי את פואיינה, ניגשתי אליה שוב, היה לי יותר קל לגלות את הצרכים כאשר הפנים היו מוכרות, לנחיצות היה שם "פוייאנה" בו ברגע שהתקרבתי, היא התיישבה ואמרה "החזרתי את בתי לחיקי, שנים היא גדלה בלעדיי, שהתה עם אביה."
הזמנתי אותה למשרדי לכוס קפה ולשיחה קלה, ראיתי במבט פניה תהיות ושאלות רבות ואכן היא היססה מעט אך שאלה "האם בתי מוכנה להתמודדות עם התחלה חדשה? ...כבר במטוס היא התלוננה שהיא מתגעגעת לחבריה. לגבי מקום מגורים לא תהיה לנו בעיה, מיד כאשר נצא החוצה, הם יחכו לנו," ניסתי לדמיין מי יחכה לה? בתשובה לשאלתי שלא נשאלה היא המשיכה, "סבה וסבתה של הילדה וכל המשפחה המורחבת יטפלו בנו מכאן ואילך. הסבתא, זו אמא שלי והיא משמשת כראש המשפחה, דעותיה מוצקות מאוד, החיים חישלו אותה, היא ידעה סבל רב, לכן היא רווה נחת מן העובדה שהמשפחה הפכה למסורתית ומלוכדת." היא ציטטה את אמה "האהבה אצלנו לא החלידה על הצירים, ועם קצת התערבות, ובעזרת השם, אפשר יהיה גם לרוות נחת..."
חשבתי לעצמי, כן... זו כותרות יפה לידיעה בעיתון...
פוייאנה המשיכה, "מעבר להתרגשות הראשונית, משמעות האיחוד מאוד מדאיגה אותי, כיצד בתי תסתגל, ובכלל מה יהיה על כל המנהגים שיהיו זרים בעבורה... אני חששות מאוד, והמחשבות לא מאפשרות לי לשמוח עד הסוף, כולם מזהירים אותי שמנהגי המסורת ישימו אזיקים חדשים על פרקי ידי."
נכנסתי לדבריה, קטעתי אותה ואמרתי "ראי את הכול מתוך נקודת מבט של בתך, הכול באמת חדש ולא מוכר, אך במקום שבו היא גדלה היו הרבה צער ופחד וכאן היא תוכל להתעורר ולהבין כמה החיים יכולים להיות פשוטים כאשר אינה צריכה לזרוק מבט בחלון ראווה בפינת כל רחוב..."
פוייאנה לחשה "אך באיזה מחיר? בוודאי שאני מבינה את מה שאת רומזת, וגם בבתי המתבגרת יש הרבה סקרנות אך כרגע יש בה גם ריקנות, נתק, וגעגועים."
הקשבתי והוצפתי בזרם של דמעות ששקעו בתוך תוכי, ראשי הפך סחרחר, הנה ממש מול עיניי התרחש מחדש משחק ישן ומוכר לי כל כך... משחק של להיות שייכת לרגע ובמשנהו להיות זרה ובודדה. הצעתי לה את עזרתי ואף נתתי לה את מספר הטלפון שלי, כדי להיות שם בשבילה אם תצטרך עצה, אך רק בשיחה שהתנהלה בינינו מאוחר הרבה יותר הבנתי מי היא ומי הוא אבא של בתה – זה היה לא אחר מאשר סירג'י חבר ילדותי.
בהפוגה הקצרה לפני הנחיתה הבאה הכנתי לעצמי קפה נוסף, לקחתי כריך ממגש האירוח והתיישבתי מול החלון במשרד שעמד לרשותי, צלצלתי לדורון.
הוא הקשיב ואמר "מופעל עלייך לחץ אדיר, אך זכרי שבעצם בואך ארצה נפתחו לך חיים ראויים, הם יסתדרו."
אחרי השיחה אתו הרגשתי טוב יותר. בהמשך היום משפחות באו להתייעץ, האולם התמלא אנשים בהמוניהם. פתרתי שאלות ותהיות, היו שבאו לבקש עזרה, אחרים להציע רעיונות מניסיונם האישי הצעות דמיוניות בחלקן, ואחרות ממשיות.
הגברים נראו כמו יצאו מסרט רוסי, ענדו מדליות על דש המקטורן קרוב ללב והחזה והתהלכו כמו טווסים, הנשים היו לבושות בבגדי נשף, ניגשו סתם כך כדי להתוודע אלי ולדבר. פתחתי את לבי ואפשרתי לרגשות, שהיו עד אז עצורים, לעלות על גדותיהם, לאחר שנים של איפוק יצרתי קשר עם עולים משם, רגשותיי סערו, אך באופן בלתי צפוי הגל העצום הזה ייצר בי סוג של רגיעה.
ביצעתי את עבודתי במקצועיות, חילקתי חומר כתוב לעובדים ההמומים, הדגמתי כיצד לקבל את פני היורדים מן המטוס, כיצד לתת טיפול אם היה נחוץ, אך מהר מאוד הבנתי כי יופייה של העשייה בצעד השישי היה טמון בפרטים הקטנים. הבטתי בעולים ובהתנהגותם והדברים התחילו להתבהר מרגע לרגע, הם התנועעו כמו בחלום, אך חיו את המציאות. הנהנו בראש כי חשבו שהבינו, אך לא ידעו מה לענות. אמנם הבית שהשאירו מאחור לא היה גדול, אבל היה מלא בהמון אפשרויות שטרם נוצלו, אך ברגע שהם הגיעו לארץ ההבטחות והאנשים שכוונותיהם טובות תחמו את הרצונות הכי יפים שלהם הדמדומים שלטו בהם, אף על פי שקרני האור נמצאו ממש לפניהם.
בדרכי להסעה שהייתה אמורה להסיע אותי הביתה, החושך השתקף מנופה של העיר, הוא ייצר מראה מסתורי, קרני השמש נחסמו כמה שעות קודם לכן. שמחתי להיות במקום שבו הייתי שייכת, אך גם משקיפה מנגד, ואף על פי שהיה לי קר מעט שום דבר לא פגם בהרגשה הטובה שלי בביטחון שמילא אותי מכיוון שהוריי עלו עוד בהיותי ילדה.
הפרויקט במסוף נמל התעופה סגר בעבורי מעגל פנימי ורוח הפרצים נחסמה, חזרתי לעבוד עם מטופלים והפגישות והקבוצה השתלטו על כל זמני הפנוי. גם ההימנעות התחילה להמריא, נגמרו לי התירוצים והפכתי בריאה באופן רשמי, הסרטן הדמיוני עזב את המרחב שלי. שנה חלפה מאז גילויו של הגוש והרגשתי שסוף כל סוף התגברתי, חודשים לקח לי לסלק כל זכר מהאורח שהיה לא קרוי ולא רצוי.
לא היה לי ספק כי עבודה על פגמי האופי שלי בצעד השישי בפגישה הקטנה ושירות למען אנשים חדשים, שעדיין לא מצאו דרך, הטיבו עם הביטחון העצמי שלי וגם המשרה שלי בעבודה הרוויחה מכך. הכול הפך פשוט: הילדים גדלו גם הדר כבר צעדה לתוך בגרות יפה, דורון עסק בענייניו ואפשר לי את הנסיעות לסופי שבוע עם הקבוצה, כך שהם הפכו לשגרת חיי, אך סוף שבוע אחד היה שונה ומיוחד מאוד.
באותו שבוע התכנסנו בפעם השלישית בביתה של הנריטה, המצב המדיני הטריד את כולנו כאשר שמענו את קולו של הקריין אשר חזר ואמר "אף על פי שבחודש אוגוסט האחרון ננקטו צעדים נגד עירק אחרי שפלשה לכווית, לא חל כל שינוי באיום, ולכן באישור מועצת הביטחון של האו"ם, החליטה ארצות הברית להשתמש בכל האמצעים שיהיו נחוצים..."
סגרנו את הרדיו ואת מדיניות החוץ השארנו למדינאים. ניגשנו במרץ כדי לארגן את התוכנית לוועידה הבין לאומית שהייתה אמורה להתקיים בסוף שבוע הקרוב, מזג האוויר הקיצי של סוף נובמבר התאים מאוד לאורחים מחוץ לארץ.
השתתפותה של סופיה מאיטליה אושרה והיא כבר הגיעה לארץ והייתה המנחה האורחת שלנו. כל אשר התרחש ורחש מסביב גרם לי לשכוח כי פעם הייתי אדם פרטי... נעם לי להיות באור הזרקורים. שמחתי שחזרתי ובגדול לשירות שכה היטיב אתי.
את הפגישה הקטנה שלנו הקדשנו לסגור את הפרטים הקטנים לקראת ארגון הוועידה ובניסוח ההזמנה לקראתה, הנריטה העירה כי מבחינתה הדבר הכי משמעותי יהיה אם כולנו נבוא לבושות ג'ינס צמוד. לא היה לנו מושג כמה עבודה נצטרך להשקיע בארגון סוף שבוע, לכן לא הופתענו כאשר השאלה הראשונה שאלה קנדי שמתפקידה, תפקיד שאותו אימצה לעצמה בהתנדבות, היה לדאוג להדאיג את כולנו. היא הייתה בעלת תכונות ארגוניות יוצאות מהכלל, בחורה רצינית שמעולם לא הפנימה את השם שניתן לנו מאחורי הגב "הדינוזאורים" ותמיד ניסתה לעזור, באמת ניסתה. היא ציינה, "מה אפשר לעשות, אני מאוד מתוחה נצטרך עזרה כדי להתמודד עם כל המטלות."
ג'ניפר הזכירה את העובדה הנעימה, "יבואו חברים מכל העולם, אחדים מהם לא אוכלים פחמימות רק חלבון וירקות, אחרים חמש ארוחות צנועות ביום, ויהיו גם כאלה שלא יאכלו "סוכר בגזר", הבדיחה הידועה הצחיקה אותנו. "סוכר בגזר" הייתה סיסמא, כולנו ידענו שאם וכאשר נגיע לרמת סוכר בדם שיש לאכלני גזר, לעומת כל דברי המתיקה שאכלנו בעבר, דיינו…
מוריה ששתקה עד אותו רגע, היא ניהלה באותו יום את הרישום של כל מהלך הדיון, הרימה את הראש וציינה בשמחה "הפעם הכול יהיה מיוחד יותר, כי תהיה לכולנו הזדמנות לפגוש את כל עמודי התווך של התוכנית מכל רחבי העולם. ובייחוד," היא הוסיפה, "אל לנו לשכוח את הפגישה הפתוחה לקהל הרחב, שתיערך אחרי ארוחת הבוקר בשבת." מפלס ההתרגשות התחיל לעלות ואת ההערה הבאה היא הפנתה אלי, "אני יודעת שאנשי מקצוע זו המומחיות שלך, וגם אנחנו לא נשכח לתרום לרעיון כדי ולהרחיב את הידע הכללי."
הקשבתי, והודיתי על מתן האשראי.
רחל התרעמה "למה, תגידו לי למה כל ספרי הדיאטה נכתבו על ידי אנשים רזים?"
חמדה ענתה מיד "את יודעת למה, כי רק רזים יודעים מה טוב לשמנים!.."
"תפסיקי להיות צינית, "התערבה חביבה.
"צריך לעדכן את אנשי המקצוע בנוגע לכל האפשרויות, ולמקד את השיחה בכך שיש אנשים עם צרכים שונים, הרי זה לא יהיה בעבורם זעזוע."
כולנו הסכמנו שיהיה עלינו לארגן את המחשבות מחדש בייחוד כאשר נפנה לאנשים חסרי כל דמיון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 245 סופרת
סוף השבוע התחיל ברגל ימין, מיד בבואנו, שמתי לב לפקידת קבלה חדשה, תחלופת הצוות הייתה די גדולה וידעתי שיהיה עלי לערוך אתה היכרות נאותה, מחשבותיי התרוצצו, רציתי כבר להתמקם בחדר ולהגביר את המזגן כי הימים היו חמים אך הלילות הפכו קרים, והחימום היה מאוד חשוב עבור הנריטה. הנריטה וג'ניפר הפכו לחברותיי הקרובות, הגענו ביחד במכונית של הנריטה, הגענו ממש מוקדם. הנריטה נראתה מאושרת, נרשמנו ומיד היא הובילה אותי למזנון.
"נשתה קפה, אני מזמינה."
בדרך כלל זה היה ככה, הנריטה תמיד התנדבה לשלם. אך מחשבותיי נדדו רחוק, הרגשתי אחריות לגבי הפגישה שהייתה אמורה להיערך כעבור שעתיים, פגישה פתוחה לאנשי מקצוע בתחום התמכרות לאכילה. ניסיתי לחשב את הזמן כדי להספיק להחליף את הבגדים לתלבושת חגיגית יותר, כי החלטנו שאני אפתח את הפגישה החגיגית. הכול היה בנויי על תוכנית שנים־עשר צעדים, אך הרושם הראשוני היה חשוב מאוד, "כי האמת צריכה גם להיראות" כמו שנאמר.
סיימתי את הקפה ללא הנאה גדולה מפאת קוצר הזמן, פגישת עבודה תוכננה בחדר הצדדי, כל חברי המועצה כבר הגיעו ונמצאו במקום, היה לנו מאוד חשוב לסכם את צורת הפרסום הנאותה לאנשי מקצוע וללבן דברים לפני הפגישה הפתוחה.
מיד עם פתיחת הישיבה, התעקשתי לקבל זמן נוסף כדי לשפר את הטיוטא שתצא מתוך החדר, מסמך אשר יסביר את עיקרי התוכנית שלנו לרופאים ודיאטנים, רגע מסוים הנריטה התפרצה כלפיי, "אני לא בטוחה בכישורי ההסבר והשכנוע שלך."
לא עניתי, בעיקר כי מוריה הוסיפה גם היא את הסתייגויותיה וגרמה בכך לחילוקי דעות נוספים. האמת, הופתעתי לשמוע את קנדי מצטרפת לדעתי, הוויכוח העיד על נחיצות ההסבר הנכון, אם ההצעה שלי תתקבל ואם לאו. חמדה העירה ובקולה נשמעה גאווה גדולה, בעיקר מתוך ניסיונה בעבודה, "הרעיונות שהעלינו מקוריים ואמיתיים כי בחוץ המצב הרבה יותר חמור ממה שאנו חושבים." חמדה עבדה עם דיאטנים מי כמוה יודע... בהצבעה הסופית קיבלתי אור ירוק להנחות את הפגישה לאנשי מקצוע, לפי החלטת הרוב ולא לפי מהות היחסים או בהשפעת הדעות האישיות.
יצאנו לכיוון האולם, מרחוק ראיתי את נורית מתקרבת, היא אחזה בזרועי ובעודה מזרזת אותי אמרה "בואי נתקדם לאולם."
רעדתי והיא חשה בכך.
"יהיה בסדר לוסי, את יודעת לדבר וכולנו נעריץ אותך! נרגעתי, למעשה הכול היה כתוב לי, אך כאשר הישרתי את מבטי לאולם הענקי חששותיי גברו...
האולם הכיל כארבעה מאות מקומות. הגיעו כמה קבוצות מארצות הברית, אנגליה, איטליה ואפילו גרמניה, רוב הקבוצות מהארץ באו בהרכב מלא, בנוסף הוזמנו אנשי מקצוע מכל המרפאות ואפילו אנשי תקשורת הגיעו. האולם הגדול היה כמעט מלא. ניסיתי להיות רגועה. ידעתי כי ייתכן שיהיו בקהל בעלי מקצוע שדעותיהם מוצקות ונוגדות את תוכנית ההחלמה. הציקה לי הידענות של אנשי מקצוע, ידענות שאותה ספגו מהספרים ומפי אנשים שמנים רבים שלא הבינו את האמת של עצמם או שפחדו להיות כנים ולהתוודות על כל אותם רגשות האשם הבושה והפחד מכישלון חוזר.
בטרם פתחתי במילים הושלך הס באולם. שיננתי לעצמי לא להיות חריפה מדי, מרחוק הבחנתי בהנריטה, היא הביטה בי במבט תומך. הסיבה שהיא לא נבחרה לדבר הייתה התגובה הקשה שלה כלפי אנשי מקצוע כמו שהיא בעצמה הסבירה "אני מתרגשת מהבטן, אחרי כל השנים האומללות שבהן ניסו לעזור לי ויותר הרסו מאשר הועילו". היה לה קשה מאוד להישאר שלווה לנוכח אזלת ידם של המומחים.
ברגע שהפגישה החלה, התפוגגה כל ההתרגשות שלי, הייתי מאושרת. מרחוק האזנתי לעצמי, לא האמנתי שזאת הייתי אני, "החלמה מהתמכרות מלאה בנסים ומאוד מבלבלת, ולכן אדבר היום רק על שלושה נתיבים עיקרים שדרכם אפשר להינצל מלוע הכריש.
הראשון שבהם זו תוכנית אוכל אישית שמתבססת על הידיעה האישית שישנם כמה מאכלים שלעולם הם יהיו מחוץ לתחום, כי עד כמה שניסינו לא הצלחנו להניח להם ברגע שהם נכנסו לפינו, גם כאשר הרגשנו רע עד כדי להקיא או למות.
תרומה נוספת שהתוכנית מציעה זו עבודה על שנים־עשר צעדים שמהווים גורם הפתעה בכל התחומים. אני חייבת להעיר כי יהיו שיאמרו שבעצם לא משנה מה קודם למה, עבודה על הצעדים או שמירה על תוכנית האוכל, כי הרי צריך להתחיל איפשהו. אך לדעתי חשוב מאוד לזכור שהצד הפיזי, כלומר האכילה הלא נכונה, יכול להיות מסוכן ולהביא את האדם למקום שאין ממנו חזרה.
והדבר האחרון, החשוב לא פחות, זה השיתוף עם הדומים לנו, אלה קבוצות התמיכה, ולא המשפחות שלנו…" סיימתי.
מרחוק ראיתי הרמת יד ואחריה באה שאלה, "האם את משאירה דלת פתוחה, לאנשי מקצוע?"
"כן," עניתי ללא כל היסוס או שהייה, ידעתי שזו תהיה השאלה ולא רציתי להיכשל או לא לכבד את השואל ואת כל הנוכחים באולם, לכן הסברתי מחדש, "אבל מרכיב המודעות העצמית דרך תמיכת החברים זו הנקודה המכריעה, כי חוסר האמון שהופנה כלפיי במשך זמן ממושך כל כך מכל יודעי הדבר בהחלט הלחיץ אותי ויצר בי המון רגשות נחיתות, רק פגישות התמיכה עצרו את הכול.
יד הורמה מלפנים "האם כניסתה של הקבוצה לחייך הקטינה את ההתמכרות, והביאה תוצאות שעמדו במבחן הזמן?"
הנריטה הזדרזה לענות "דבר שאני בדרך כלל מאוד טובה בו זו החשיבה השכלית, ואף על פי שזו תוכנית רגשית בחרתי להפוך אותה לחלק מחיי, כי הייאוש והאכזבה התגמדו. נוצרה חוויה מתקנת, הבנתי שזו מחלה כמו כל מחלה אחרת, ולכן יש בה נסיגה והתקדמות, אך באופן כללי אם מדברים על אחוזים, בתוכנית אין מאה אחוז הצלחה, אך ללא טיפול יהיה מאה אחוז כישלון..."
"האם הקבוצות שלכם לא מסכנות אתכם ללא עזרה מקצועית?" מוריה, בתוקף התפקיד שהטלנו עליה, הזדרזה לענות, "דוקטור נכבד, קבוצת התמיכה היא אולי הסיכוי היחיד שלנו להרגיש בנוח ולדבר בכנות, אחרי כל השקרים וסיפורי הכיסוי שהמצאנו שלוו ברגשות אשם איומים. קבוצת התמיכה נותנת לנו כלים למקד את כל תשומת הלב בהחלמה אמיתית, כי ברור לנו מעל לכל ספק, שאין לנו ברירה אחרת, ביקורים אצל דיאטנים, פסיכולוגים ועוד אנשי מקצוע אחרים הבליטו את העובדה שאין לנו הסבר הגיוני לגניבת האוכל בסתר ובסודיות, אוכל שיועד לבני משפחתנו." מוריה עברה לגוף ראשון כדי לתת משנה תוקף לדבריה, "כיצד יכולתי להיעזר בדיאטנית כאשר דברתי בחוסר אמינות ופשוט למדתי כיצד משקרים במומחיות, הסתרתי ממנה מידע חיוני, ובכל זאת ציפיתי להצליח!" הדוקטור המכובד הקשיב ובהפסקה שנוצרה הוסיף ואמר"אכן את דברת על מצבים קשים מאוד המאופיינים בשקרים ובהסתרת מידע, שחוסמים את הקשרים החברתיים ומיצרים שומן מצטבר אשר הופך לחומה מוצקה מול העולם החיצון. בשמועי את דברייך ואת דבריה של המנחה, אני וחבריי, אנשי המקצוע, מודאגים, וכאן מרשה אני לעצמי לדבר בשם עמיתיי ולשאול, אם המצב הזה הוא כמו לפני פיצוץ, אז כולכם בעצם ניצבים בפני אתגר אדיר. ייתכן מאוד שהיכולת של כמה מהאנשים לשתף ברגשות ולהתמודד תסכן אותם, לא?"
הקשבתי לדבריו של הרופא וחשבתי שיש משהו בדבריו, האפשרויות לא תמיד התאימו לכולם. נזכרתי באיילה שהקרינה אווירה חיובית רגועה ויותר מאוחר נסחפה בסערה.
קנדי הצביעה ואמרה "הפגישות שלנו חושפות המון ולא פעם אנחנו מוטרדים, הקרבה שבינינו ברורה ובולטת וחושפת את אותם המקומות שלא נחשפו מעולם, ואכן כן זהו דבר מסוכן כשלעצמו, לכן אנחנו כן ממליצים לבקש עזרה נפשית מבחוץ.
הנריטה ענתה אחריה, "אני לא מופתעת מהדברים שמעלים כאן, אך גם אתם, אנשי המקצוע המכובדים, בוודאי מתרשמים מהבעות הפנים שסביבכם, מההקלה שישנה כאן, גם אם לבכם נשאר, חצויי."
ג'ניפר דיברה אחרונה, "דיכוי הרגשות ואכזבה חוזרת ונשנית הם מרשם בדוק לחוסר אונים ואומללות ומכאן הדרך לאכילה כפייתית קצרה מאוד. יש כמה דרכים נכונות לעבור את החוויה הזאת, לכן זו אינה בגידה במקצועיות שלכם, אלא דבר בסיסי שנחוץ לנו כדי למנוע בלבול מיותר.
הגיע הזמן לסכם את הפגישה. אמרתי "צר לנו אם הנאמר כאן פגע בתחום המקצועי של הנוכחים, אנו מודעים לכך שנחוץ שילוב של טיפול, ואנו מעודדים את הדבר. אנו יודעים עד כמה חשוב להבין את הדברים באופן מקצועי, אך במעט הומור אשאל, איפה נמצא את אותו אדם מקצועי שיסביר לנו כיצד אחרי שנים כה רבות של סבל אני עדיין חושבת שהביס הראשון לא יביא אלף אחריו ותמיד נופלת לבור יותר ויותר עמוק. עצוב וצר לי שכה מעט אנשים מבחוץ מבינים אותי."
הדוקטור המכובד פנה ושאל "האם יש לי לעמיתים שלי רשות להגיע לעוד פגישה פתוחה?"
הנריטה המייסדת נראתה מרוצה והזדרזה לענות, "אני מניחה שזה יהיה רצוי מאוד."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 248 סופרת
בתום הפגישה פנינו לכיוון חדר האוכל, זו הייתה אחת ההנאות של המרתון, לאכול יחד, בגלוי ולא בסתר. בדרכנו לשם הנריטה השיגה אותי ואמרה "אני גאה בך יקירה שלי, אני חושבת שאת מאוד אמיצה, גרמת לפגישה להיות סוערת מאוד ואולי בעקבות פגישה זו גם האחרים יעשו מהפכה בחשיבה ויבינו כי זה עניין של חיים ומוות. כן, לוסי, הפכת כמה מאנשי המקצוע למודאגים מאוד, הם הבינו כי מחכה להם עבודה רבה."
הסתכלתי מסביב הרבה אנשים שמעו את דבריה, כן, לשמוע את זה ממנה היה בהחלט כבוד גדול.
ברגע שהתיישבנו סביב השולחן, חמדה התערבה בשיחה וציינה "די, בואו נתרכז בארוחת הערב, נאכל בגלויי, ארוחה טובה שמגיעה לנו. הירקות טעימים מאוד וגם הדג נימוח בפה, לקחתי גם צלחת קטנה של מרק, כמובן, ללא אורז. באותה ארוחה אכלנו בריא מאוד, עדות אילמת לכל הדיאטנים והרופאים המומחים.
כל יתר הפגישות חלפו ביעף, וכמו תמיד פגישת סיום "סינדרום ג'ניפר" גרמה לכולנו תוגה לא מעטה. ג'ניפר פתחה ואמרה "החזרה הביתה, אחרי שפע של רעיונות וכתיבה אין־סופית יכולה לגרום לאי־הבנה עם המשפחה, החברים הקרובים והעמיתים בעבודה – כל אלה שלא עברו שום שינוי ויתקשו להאמין, אולי אף לא ירצו לקבל את העובדה, שלנו קרו דברים מדהימים. הרבה יותר קל לחשוב שכלום לא השתנה, המאבקים שלנו מעולם לא הרשימו אף אחד והביקורת תמיד תהיה טבועה באופיים של האנשים. האם אפשר להאשים אותם? הרי נסינו פעמים רבות כל כך לאכול "נורמלי", הרי עשינו דברים טיפשיים, מטורפים, ולא פעם פגענו באנשים ודווקא באלה הקרובים ביותר." השתררה דממה כאשר היא סיימה ואמרה "אך לא צריך לרחם עלינו!"
כשסיימה הצבעתי, הרבה פנים הופנו כלפיי, מעודדת מכל האהבה שהורעפה עלי במהלך כל סוף השבוע, אמרתי "בסוף שבוע זה עליתי עוד מדרגה בצעד השישי שלי ולמדתי לקבל את המגרעת הכי גדולה שלי: העקשנות, זו חולשה בלתי נשלטת.
ונראה לי כי נפתחה לפני ההזדמנות לנווט את העקשנות למאבק, כי האכילה הכפייתית הורגת וזה עניין של חיים ומוות."
חביבה היססה לרגע ואז ראיתי כיצד ידה הורמה "המלגלגים מכנים אותי משוגעת מאחורי הגב, הפכפכה, ואני אומרת שפתחתי דף חדש, החלטתי להפוך את המגרעת ולהשתגע למען התוכנית.
ג'ניפר סיכמה ובחיוך רחב, "בסוף שבוע זה למדנו שטיפול בפגמי אופי של עצמנו זה הסיכוי היחידי שלנו, וכאשר נחזור לסביבה הטבעית שלנו לא נתעסק בכיצד ובלמה האחרים מתנהגים כך או אחרת, אלא באיך לשנות את הפגמים שלנו."
בשעה חמש היה עלינו לפנות את חדרינו, השמש התחילה להיפרד מאתנו, היינו מוכנים לחזרה הביתה, סוף שבוע הכה בי חזק. שמחתי שסיימנו בשעה ארבע, נותר לנו זמן להגיע לקבלה עם המזוודות ולהזמין כוס קפה, הפעם ג'ניפר שילמה. כולם דיברו ודיברו והמחשבות שלי כבר הרחיקו הביתה, תכננתי כיצד לבצע נחיתה רכה לעולמי המוכר, לערב שעמד לפניי, לשגרה המוכרת.
אך שום דבר לא דמה לשגרה המוכרת בימים שבאו אחרי אותו סוף שבוע, אף על פי שהסוף שבוע הכין אותי לכמה התרחשויות, ואחת מהן הייתה שיחת טלפון שערכתי עם נעמה. באקראי נודע לי, תוך כדי הקניות ודרך מכרה משותפת, כי תתרחש חתונה ראשונה בחבר'ה ואנו נחמיץ אותה, הבת של אלישבע ודוד התבגרה, ואנחנו נעזבנו בצד. נראה כי הם בחנו היטב את היחסים המתוחים שלי עם כולם, ולאור שפע הלחישות שהסתובבו מסביב, הציבו לעצמם אתגר "לא להזמיננו".
מבוכה אחזה בי בהיוודע לי, ולדורון דרכי, שאין לנו בתיבת הדואר את הזמנת החתן והכלה המיוחלת. צלצלתי לנעמה בשעות הערב ואמרתי את המילים הכי טיפשיות שאפשר במצב כמו זה "תגידי לי, אלישבע התכוונה למה שנראה עד כה כשכחה מקרית?" אז הוספתי את קמצוץ תבלין הציניות המתבקש "הרי ברור לי שברגע שעמדתי על דעתי והפגנתי עצמאות, יבוא עונשי בדרך כלשהי."
נעמה הקשיבה ובנימה סלחנית אמרה "החבר'ה לא ירשו שזה יקרה באמת, הם לא ילכו עד הסוף עם הניתוק, ובכלל עדיף שתתני לי לדבר עם בעלת האירוע ולברר את העניינים."
הסכמתי, והוספתי "אני מקווה שלא אכפת לך שאני מדברת בצורה זו, אך נפגעתי עד מאוד, והפגיעה צורבת. יש לי חשד גדול המנקר בי שאולי הסתה ודברי שטנה שקריים הם שהשפיעו על החלטתה של אלישבע, ולה לא הייתה שום דעה אישית או עצמאית בעניין.
וחוץ מזה קיוויתי שהשנים שבילינו יחד יעמדו לצדי והכול ייכנס למקום הראוי לו, ללא קנאה, כעס או פחדים סמויים חשבתי שלא פיתחנו זרות."
נעמה לא יכלה, גם אם רצתה בכך, לא לחפור יותר לעומק "נניח שדברייך אמינים, יהיה קשה להוכיח אותם וצריך לחשוב על כל מכלול הפרטים, כיצד לדבר אתה ולהבהיר לה את העמדה הנכונה, כדי לפזר את ענני ההתקפה נגדך... בדבר אחד אוכל כן להסכים, רוחמה וזהבה ניצלו אותה ואת האירוע החשוב, ציון דרך בחבר'ה כדי לפגוע, הרי מעולם היא לא עשתה משהו בצורה זדונית, או בכלל..."
לא האמנתי למשמע אוזניי ואני חשבתי לתומי שאני היא זאת הנמצאת על פרשת דרכים מסועפת ומשם נובע כל הבלבול. הצטערתי, עכשיו הכול נהפך לטינה גלויה והיה נראה כי בכך אבד הסיכוי להבנה. שתקתי.
נעמה ניסתה לרכך את משמעות המעשה ואמרה "ראי, לוסי, אני יודעת כי את אישה דוברת אמת וישירה, אבל האנשים חשדנים ומתקשים להאמין לך, ונוסף על כך האופן שבו את אומרת את דברי האמת מקשה עוד יותר. את מעוררת באנשים פחדים, כנות אינה מצרך מבוקש."
בסיומה של השיחה הרגשתי בלבול וחוסר הבנה, תהיתי מה העליב אותי יותר, חסרונה של ההזמנה, או ניתוח האופי שלי בהקשר לכך.
למרות החשיבות שייחסתי לשגרה ולבעיותיה האופייניות, נטרפו הקלפים, בהישמע קולות מלחמה ששודרו מתוך הטלוויזיה שבביתנו באופן ישיר והפכו את העורף לחזית, למדתי מושגים חדשים: נשק קונבנציונלי ובלתי קונבנציונלי.
לא ממש האמנתי שהצבא העיראקי יעז להשתמש כלפינו בנשק לא קונבנציונלי, בגלל ההשלכות המרחיקות לכת שיהיו לכך. חולקו ערכות מגן אישיות לכל אחד ואחד אשר היו אמורות להגן מפני התקפת טילים לא קונבנציונליים, אפילו התינוקות קיבלו, לטרי הכלבה ונוני החתול הכנתי גזה עם סודה לשתייה כך נאמר לי לעשות באופן לא רשמי. קנינו קופסאות שימורים והרבה טונה לנוני החתול.
התחלתי להקשיב למהדורות החדשות, למדתי על אופן השימוש במסכה וההתנהגות בעת אזעקה. למדתי, אך לא קלטתי ונלחצתי עוד יותר, מסכה התקשרה אצלי מאז ומתמיד רק לתחפושות בפורים. מיום ליום האי־אמון שלי גבר, וכאשר התחילו לדבר על הכנת החדרים האטומים, מקלטים נקיים ומסודרים, עם ציוד לשעת חירום, הפסקתי להקשיב.
בעצה אחת עם דורון החלטנו לאטום את החדר של ליאור והכשרנו אותו לשהיה ממושכת, שאר הבית נשאר מאוורר ולא היה אפשר לעשות הרבה בקשר לכך.
ליאור שירת בשטחים באזור ה', שם היה הרבה יותר בטוח מאשר בבית אף על פי שלדעתי לא היה ולא יהיה מקום בטוח בזמן מלחמה.
לבי החסיר פעימה כאשר נשמעה האזעקה בשעה 1:30 לפנות בוקר 17 בינואר 91', והיא העירה אותי ואת הדר לחלוטין. מאות מטוסים אמריקניים הטילו אלפי טונות של פצצות על יעדים אסטרטגיים בעיראק. וישראל צללה באופן הטבעי ביותר לתוך המלחמה.
אחרי האזעקה לא ישנו, המצב היה מוזר מאוד, זו הייתה תחושה יותר ממתוקה להיות שרויה במתח ולא לפתוח את המקרר, הרגשתי ששום סקאד עיראקי לא ירחיק ממני את ההחלמה.
בתוך כל הכאוס התקשרתי להנריטה, היא חזרה מהולנד שבוע קודם לכן וברגע שבו היא הרימה את האפרכסת אמרתי "הפכתי את חיי לנס, אני בהימנעות, וזו התגלית המדהימה ביותר."
הנריטה הקשיבה ואז אמרה "אכן זה הוא רגע היסטורי עבורך, ואני מבינה את סערת הרגשות שלך, להימצא מול המקרר בלילה של מלחמה ולא לחפש בו את החלום האבוד."
בעודה מדברת דמעותיי החלו לזלוג, באותו לילה בנפילת הסקאד הראשון התעוררתי לתקופה חדשה, הרגשתי חזקה ואמרתי לה "את מבינה ידידתי, אמנם הניצחון שלי קטן מאוד, אבל מעולם לא ציפיתי להגיע לרגע כמו זה שבו קיבלתי מרחב נשימה עצום וייחודי, אני מודעת לכך שיידרש ממני מאמץ כל חיי ותמיד אהיה בהחלמה, אך אין מאושרת יותר ממני ברגע זה כאשר אני משוחררת מפתיחת דלת המקרר."
הנריטה האזינה, בשקט ואמרה "מעולם לא שמעתי אותך מדברת באופן הזה, את נותנת לי הרגשה, שאת לא אותה האישה שהכרנו, לא אתפלא אם תאמרי לי כי נפרדת משוריק לתמיד. אני מאושרת, בשבילך."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 252 סופרת
בבוקר ראינו על מסך הטלוויזיה את ההרס, הפחד אחז בי כאשר ראיתי כמה בתים נהרסו גבו מחיר יקר ברכוש, הפגיעות בנפש היו מזעריות כי חלק מתושבי תל אביב וסביבותיה עזבו את בתיהם ועברו לאזורים מסוכנים פחות.
הקריין הודיע על כמה בני אדם שמתו מהתקף לב או מחנק בעקבות אי־הסרת אטם המסנן מהמסכה. הבטתי מהחלון, הרחובות היו שוממים ומי שהיה אמיץ דיו הסתובב עם ערכת מגן תלויה על כתפו. הרגשתי הרגשה מוזרה, רעיון של טילים נופלים העמיק את הפחד ואת סערת הרגשות, שאפילו צפירת ההרגעה לא הצליחה להשקיט. ומנגד התבררה לי עובדה מדהימה שתשוקתי לאוכל לא התעוררה והיה לי רצון גדול להעניק לעצמי ביטחון רק באמצעות שהייה בחדר האטום, זו הייתה האפשרות הכי טובה, לפחות כך נאמר לנו, כך או כך לא חשתי צורך לחפש פתרון אחר. התעליתי על עצמי ולא נרתעתי מהחיים.
בלב כבד חלמתי על נסיעה לפגישה, אך הייתה המלצה להימנע מהתקהלויות, כך ציין הקריין מדי פעם בפעם. זו הייתה תקופה קשה ומה שנשאר לי זה לערוך אין־ספור שיחות דרך הטלפון, היה קשה להיפגש אך עזה הייתה תשוקתי לשמור על עצמי, סירבתי לתת למצב החדש לערער את הכוונות הטובות ולהזיז את החיים ממסלולם.
נורית התקשרה "אל תפלי ברוחך, עברת תהליך ארוך ומייגע של עבודה על עצמך..."
עניתי בחצי קול "המלחמה מפחידה אותי אך אתגבר. תבוסה אישית היא לא אפשרות בעבורי."
נורית הייתה דוגמה מדהימה לנחישות ולעוצמה, וכל מאמץ שלה היה ראוי להערכה, היא שימשה לי דמות לחיקוי. חשבתי לעצמי, עד כמה הכול הפך למגוחך כאשר כוחות עיראקיים מסתוריים, החליטו לנהל את חיי, הרעיון הותיר בי עצבות גדולה.
הימים הפכו לילות והלילות היו לבנים באחד מהם הייתה פגיעה ישירה בבית מגורים, הטיל נפל בחצר, וגרם נזק רב. בתחילה לא היה ברור אם היו נפגעים כתוצאה מהפגיעה "ככול הנראה אין נפגעי גוף, רק נפגעי פחד ואימה," כך נאמר בהודעה שנמסרה מאוחר יותר, הקשבתי לקריין, נזכרתי באדם בנה של עליזה, שלעולם לא יצא ממלחמה אחרת.
צלצלתי לנעמה ולזאביק מיד בהישמע צפירת הרגעה כי לדעתי מקום הנפילה היה קרוב אליהם, קולה של נעמה רעד כאשר היא ענתה ומלמלה בפחד שלא שמעתי כמותו מעולם, "פתאום רעם אדיר זעזע את הבית, הטיל נפל במרחק של כחמש מאות מטר מביתנו, קיר הסלון נסדק והחלונות כמעט נתלשו ממקומם. טיל הסקאד ששיגרה עיראק לעבר ישראל עשה עבודה טובה."
"כן, נעמה," הגבתי בהבנה, "המצב הנוכחי בודק את כוח הסבל של כולנו מעולם לא שיערתי שנצטרך להיות סגורים בבתינו."
חג פורים נכנס, מסכות מוכרות נלבשו עתה ומסכות האב"כ נטמנו בארונות, עוד מלחמה נותרה מאחור. בהביטי מסביב הבנתי כי פני האנשים היו מעט נבוכים ואולי הביעו תדהמה. הפוליטיקאים ציינו, כי הסתיים מבצע "סופה במדבר" לאחר שהושלם כיבוש כוויית מידי הכוחות העיראקיים. הצבא העיראקי נחל תבוסה קשה, מתקני צבא רבים נהרסו, ואלפי חיילים נפלו בשבי מדינות הקואליציה. לא האמנתי לאף מילה, אותי לימדו כי אם יש צד מפסיד תמיד תהיה עוד מלחמה.
הקרבות נשכחו כאילו לא היו מעולם, חוויית החדר האטום והאיום על החופש גרמו לי להעריך דברים שנראו כי יהיו ויישארו בשגרת חיי לנצח. הבנתי ללא צל של ספק כי הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות זה פשוט לחיות, כי מפחיד ככול שיהיה, אזור החזית במדינה שלי השתנה ממלחמה למלחמה.
"ככה אי אפשר יותר," כך נפתחה השיחה שלי עם הטוב בידידיי, שוריק שלי.
"אני מצלצל לך כדי להביע את דאגתי, לא שמעתי ממך, ומכיוון שעיקר עבודתי מתנהלת באיטליה בחצי השנה האחרונה, אבדת לי."
חייכתי לעצמי, למען האמת שמחתי לשמוע ממנו.
"לעולם לא אמעיט בערך המתנה אשר אתה מעניק לי, בייחוד יקרים לי כל הזיכרונות שלנו, כיצד אפשר שלא לכנותך מלאך שומר שלי."
שוריק הקשיב ואז מעודד מהחיבה שבדבריי אמר "בזה הרגע אני רוצה להתחייב לפנייך לא לחזור על אותן הטעויות שעשיתי בעבר, ובכך אני מאמין תוכלי להמשיך לשמור על שלוות נפשך."
באותה שיחה זכרתי שהיה עלי להסתפק בכך כי הדרך שבה הלכתי לא שילבה בתוכה אהבה מחוץ למסגרת. אך כל אישה שקיבלה אי פעם מחמאות, ולו קטנות ביותר, תוכל להבין את אשר התרחש בהמשך...
מצאתי את עצמי משיבה "צר לי כי רצונותיי פגעו בך כל כך, אף על פי שבהכירי אותך היטב ובזוכרי את מראה פניך ואת מבט עיניך, תמיד ראיתי בהם ותמיד אראה בהם השתקפות של הבנה וקבלה גדולה. אף על פי שעדיין צרוב בי אותו המבט שהשתקף בעיניך כאשר לא השבעתי את רצונך בכך שביקשתי להפסיק את יחסנו."
שוריק האזין ואז ביקש "בואי ניפגש לכוס קפה בלבד, אני שמח על רצונך העז לשמור ששום דבר לא יעיב על השינוי המבורך שהתרחש בחייך בעקבות התוכנית... ומכיוון שלמדת לקבל החלטות ראויות, ודאי תהיי משוחררת מכל פיתוי, אך יהיה עלייך ללמד אותי את הפטנט, ועדיף שנעשה את זה פנים אל פנים, בעוד שבוע אני כבר חוזר למילנו..."
עדיין נאחזתי בהיגיון בריא לכן אמרתי "המציאות שלי הפכה להיות אותו חלום שרדפתי אחריו שנים רבות כל כך..."
שוריק קטע אותי ואמר "איני רוצה לאבד אותך באמירה לא נכונה, או בהרמת גבה מיותרת, אך יש בתוכי מישהו שקשה לו להתעלם מכך שהתנהגותך שונה ממה שמקובל בין ידידים טובים." ברצוני לשאול אותך שאלה בעדינות רבה, "האם לא ייתכן שנקלעת, להתמכרות נוספת ולדרך שאין ממנה חזרה?"
סיימנו את השיחה בבקשה חוזרת, הוא לחש "אהובתי לוסי, אשמח לראותך ולו לרגע, וזה יהיה אחד מאותם הרגעים שיעלו את מצב רוחי לשחקים."
הבית לא איבד מיופיו, זה היה בית עם אופי, הנוף נשאר מדהים כשהיה. המרחבים הגדולים בין חדרי הבית תמיד היטיבו עמי. המרפסת האהובה עלי נשטפה בשמש אביב שעמדה מרוחקת באופק, נפגשנו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הסלון פנה מערבה והואר באור יקרות, הנרות הפיצו ריח חושני שמילא את כל חלל הבית.
שוריק כבר מזמן היה יכול להתייאש, אך הוא העדיף להתעקש, אף על פי שחלפו הימיים ההם של פגישות מתוכננות קצרות או ארוכות. נפגשנו כדי "לחוש את הטעם", כדבריו.
"בואי נשב ונבחן מה מותר ומה אסור לנו," הציע שוריק, מיד עם בואי.
הוא הביט בי ואמר בחיבה גדולה "מרגע שחזרת ממסע השורשים כמעט ולא נפגשנו, למזלי אני לא כולל את המחשבות, כי בהן עדיין מצאתי את זכרה של האהבה... אמנם פנינו לכיוונים שונים, אבל יחסנו היו בטוחים מכל רע מתחת לכסות עורנו. הם עמדו במבחן הזמן, נפגשנו בכל מצב רוח ולעתים קרובות, ידענו כיצד להפוך את הכול לכדאי, כבר מהתחלה לא יכולנו אחד בלי השני, בנינו עולם משלנו, והכרנו בתרומה ההדדית... לצערי זה היה נפלא, אך לא מספיק מחייב, ושוב אני תוהה מה הפך את לוח הזמנים שלך ליקר ונחשק, יותר ויותר."
הוא הביט בי ואחז בשתי ידיי במשך דקות ארוכות, כאילו פחד שעוד רגע אתנדף לחלל.
"לא לפני הרבה זמן היית צריכה לשמור על עצמך מפני הרצון להיפגש אתי, כי הדבר היה מעל ליכולתך, כל רעיון שהיה קשור לאהבה היה נדיר ויקר לך, בשלב מסוים אפילו ישבת אתי מול האנשים בציבור, והתגאית בכך... אז מה השתנה?"
העדפתי את האיזון חשבתי לעצמי, אך לא אמרתי.
לפתע הרגשתי אחרת, לגמתי מהיין רק כדי להחזיר לעצמי את היציבות, התשוקה הלמה בי בקצב אחיד ממוקד ואמיץ דיו כדי להשליך את חיי מנגד ובהתלהבות. שוריק הרגיש בכך, עיניו אורו כאשר הוסיף "שתיקתך עוזרת לי מאוד נראה כי את עסוקה במחשבות עמוקות, כן לא קשה להבין..."
עיניו הביטו בי באותו מבט מוכר עד צריבה.
"אני מקווה שנוח לך?"
נעצתי את עיניי בכיסוי המיטה ומלמלתי, כמו לתוך תוכי, היה לי קשה להאמין שכך אפשרי, לא שיערתי כי סערת רגשות תציף אותי שוב...
אמרתי בלחש, כאילו לעצמי דברתי "עשינו את מה שרצינו, אך האם נהגנו כשורה?"
שוריק הגיש את שפתיו לשפתיי וכהד שמעתי "הלוואי שיכולתי לומר כן בביטחון."
באותו הרגע קלטתי עד כמה עמוקים היו געגועינו, נישקתי אותו ועברתי הלאה, יותר לא חיפשנו תשובות, תבענו לעצמנו את האהבה. כל גוני הקשת הצטלבו בתוכי, המגע של שוריק והמגע שלי התערבבו זה בזה, מסר העברת האושר ההדדי הפך באותם הרגעים למשמעות חיינו.
בתוך הלהט שוריק לחש "תודה לך שאת אוהבת אותי כל כך, אני יודע עד כמה מפחיד בעבורך להיות במצב של חוסר שליטה."
השתקתי אותו בעדינות והפכתי את פעולותיי לרציניות יותר ויותר. העברתי את כריות אצבעותיי לאורך גבו מצאתי מקום ונקודה שהחזירו לי את התשוקה הבוערת ובאותה השנייה שום כוח ושום צעדי החלמה לא היו יכולים לנצח את ההמראה שלי. שוריק זעק ללא קול, הוא היה ונשאר נסיך אמיתי.
הרהור חלף בי, אז מה עכשיו, האם נוכל להמשיך?
שוריק לא התעכב, מי כמוהו ידע כיצד לאהוב. כמוני היה שיכור מכוח המגע, לא הסתפקנו בחיבוק ובנשיקות, המשכנו הלאה.
יותר מאוחר בשעת הארוחה הזדחלה לתוכי האשמה, בקול רם אמרתי "כנראה השינויים הם מאוד הדרגתיים, למרות המודעות הגדולה כנראה אין פתרון אחד, היום טוב לי ומחר הכול יכול להשתנות."
"את צודקת," אמר.
נפרדנו בחיבוק גדול.
החגים באותה שנה היו מאוד מיוחדים במשך כמה וכמה פגישות תכננו את המרתון הבא שנושאו היה "ההחלמה בעקבות המלחמה". הופתעתי שנצחיה לא השתתפה בהכנות היא לא הגיעה לביתה של הנריטה וגם הקשר הטלפוני מאז שנגמרה המלחמה לא היה כמו תמיד.
לפגישה של יום א' הגעתי מוקדם, הכנתי תה נענע ושמעתי מהנריטה שניסתה להשיג את נצחיה כמה פעמים, אך לא הצליחה. נצחיה הייתה עסוקה בבדיקות רפואיות ולא היה ברור מתי היא מתכננת לחזור.
תוך כדי מזיגת התה אמרתי "זה מוזר, נצחיה מעולם לא החמיצה פגישות, משהו השתנה..."
יותר מאוחר הגיעה מוריה ובפיה הבשורה הטובה שנצחיה בסדר ותחזור אילנו, וכבר ביקשה ממנה רשימה קטנה להתקשרות עם חברים חדשים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים הפרק השביעי בספר-"כרישים ערים גם בלילה"מבוסס על הצעד השביעי סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד השביעי אומר:-
ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מחסרונותינו.
התמכרות היא חיים ללא שליטה, ללא כיוון, חיים של השפלה בשני מישורים:
הגלוי והנסתר.
האדם משתנה ולא דומה לעצמו או לדימוי שאותו הוא מכיר על עצמו בהרגשה זו תחושה של "כלום".
פרק שבע משקף את המושג להסתכל לחיים בגובה העיניים, זו תמציתה של האהבה מהאדם לעצמו פנימה וזה פירושו של למושג.
"ענווה!
להתרחק מכול התמכרות גורמת לאדם להרגיש שאין לו כול צורך לשלוט לא בעולם ולא בפעולות עתידניות שקשורות לאנשים אחרים ,אך היא גם מבטלת את הצורך לנזקקות לאחרים כדי לקבל אישורים ומחמאות.
האישור למעשים מגיע מתוך האדם פנימה.
חיים של עשייה ואיזון במה שהאדם טוב בו והתרחקות ממה שהוא גרוע בו. מייצרת את ההבנה היא שאין צורך להיות הכול לכולם.
אני מאמין של :"לחיות ולתת לחיות".
כן יש חיים,ועם ענווה הם גם שווים.
להגיע לצעד שבע,זה אכן לעבור מסע לא קטן, הספר עושה את העבודה אפשר להתבלבל בקלות לאורה של המחשבה מה טוב,כי יש לכך תשובות רבות....
לא כך הדברים עובדים...
במוקדם או במאוחר מגיעה ההבנה,כי כול האנשים מתקדמים לכיוון כול שהוא, כי זה הוא טבעם של החיים,לכן אין דרך אחת לכולם..
על הענווה יש לעבוד , בזמנים טובים וגם רעים,אל לו לאדם להיבהל אלא ולחזור ולשפר.
כאשר אדם עושה את הדבר הנכון פעם,הוא יוכל לעשות אותו מחדש,ההצלחה של אתמול מעודדת להצליח היום.
אין לכך תשובה אחת,כי בחיים רב הנסתר מהגלוי,לכן רק בענווה וסבלנות טמון השינוי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק 7-"נעלי עקב"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 255 סופרת
כעבור שלוש שנים
צעד 7 - נעלי עקב
הידידות שלי עם הנריטה העמיקה ושילבה בתוכה חברות אישית למסע החלמה, כך זה היה מהיום שבו הכרתיה. תמיד ובכל מצב היא ניסתה להעביר לי את ניסיונה ולשכנע אותי בצדקת דרכה, לא הייתה לה כל הבנה מה הם רצונותיי האמיתיים, והאמת היא שאני בעצמי הנחתי את צורכי החברותא לפני הרצונות שלי, ועשיתי את זה ללא כל היסוס.
הנריטה הייתה הגורו של כולנו וסמלה בעבורנו את הקו הנוקשה, ובעקבותיה הלכו אלה שהתעקשו והפריזו יתר על המידה בעניין חשיבותה של הימנעות מוחלטת ומושלמת. מהר מאוד הבנתי את הנקודה הזאת וקיבלתי את העובדה כי גם אני הלכתי שבי אחריה למרות היותי אישה מאוד עצמאית בכל התחומים האחרים.
במשך שנים שמרנו על השגרה הנעימה שקבענו לנו ונפגשנו בקביעות לפני הפגישה הקטנה של ימי א'. התרגלתי לזה ומצאתי בכך הזדמנות להפוך את הפגישה שבאה אחרי זה לעוד יותר מושכת בעיניי. בשיחות שלנו חיסלנו את הדיאטות חסרות ההיגיון, חסרות התקווה שהתנפצו כבר בבוקר יום א' ואת כל הפגישה פינינו לתוכניות כיצד לשפר את הסיכויים לשינוי. בשיחות הפרטיות קרה לא אחת שהיא ניסתה לבלבל אותי, הבנתי שלא יהיה אפשר לגבור עליה באמצעות הבעת דעה עצמאית, הרי מעולם שום דבר לא היה קל אתה או נראה מובטח אך ברגעי ויכוח כאלה תמיד סיימה באומרה "נבחרת לחברתי הטובה ביותר, תירגעי."
במידה מסוימת היא הייתה הסיבה לכל הדברים הנפלאים שקרו לי מהרגע שנכנסה לחיי, היא העניקה לי אומץ ובזכותה עברתי הרבה מאוד שינויים. בפגישות בארבע עיניים סגרנו שפע של נושאים הן אישיים והן מהותיים, כאלה שנגעו לכולנו.
באחד הימים הגעתי מוקדם מהרגיל, וברגע שהתיישבנו היא אמרה "לפני שנדבר על השירות והבחירות לנציגות, אני רוצה שנכין לנו ארוחת ערב, שבעיניי היא אחד הדברים הקבועים בדרך להחלמה שלנו."
הסכמתי אתה ואמרתי "כן, ההתמכרות מובילה את כולנו לאובדן, כי גם ביום שתכננו ונשבענו הכול יוצא אחרת..."
הנריטה הביטה בי, ובקריצה שהייתה אופיינית לה הוסיפה "למעשה הכול ידוע מראש כי זו טבעה של המחלה, ואם לא נעשה פעולות מעשיות כמו הכנה מדוקדקת של האוכל שלנו, לא נקבל את מה שנחוץ לנו.... כמו שלא פעם אמרנו, עלינו להרים את המסך על הופעת ההחלמה... לכן תוכלי להבין שאני דואגת עכשיו שאת נוסעת לגרמניה, כי הרגישות שלך למקום ההוא היא כזרם אדיר שיכול לקחת אותך לנתיב אפל. לא אעצור בעדך לרוץ לבחירות, אף על פי שחשש כבד מנכר בי, כיצד תתמודדי עם השהייה בגרמניה?"
עניתי לה מיד כי חששתי לתת לפחדיי לשלוט בי "יש לי מסר מבוסס של החלמה וברצוני להעביר אותו לנציגים שעושים שירות, ייתכן מאוד שתהיה לי הרגשה כבדה שלא תאפשר לי לממש את פעולותיי, אך למרות דאגתך וחששותיי אני רוצה לעשות את הדבר, ולעשותו בדרך הטובה ביותר, ולא להסתתר מאחורי פחדיי." דמעות מלוחות ירדו על לחיי, חשתי שאם אבחר אעשה הכול כדי לתת לעצמי את האפשרות לייצג את ההחלמה של הקבוצות בישראל.
הנריטה הקשיבה לי ונראתה לא מרוצה, גם אם היא ניסתה לא להבליט את זה, על ידי כך שהשקיעה את מרצה בהכנות האחרונות לארוחה שלנו. במרץ רב הכניסה את מגש תפוחי האדמה לאפייה בתנור בעוד אני הוצאתי את הסלט הירוק וערבבתי בתנועות מיומנות את החסה הצעירה. הוצאתי כוסות לשתייה קרה וחמה וחשבתי לעצמי שאם יש דמות להחלמה היא נראית כמו הארוחה שלנו, מה שאפיין את המראה המדהים יותר מהכול היה דג הים בטיבול אסייתי שחיכה על השיש לתורו בגריל.
השתררה בינינו שתיקה. הנריטה רחצה פלפלים בשלל גוונים, פוררה לתוכם גבינה בולגרית וצפתית דלות שומן הזליפה שמן זית, פיזרה פלפל שחור גרוס וטבלה במעט מלח, היא לא שכחה להוסיף גם בצל ירוק קצוץ דק ופטריות. מנה זו הייתה מחוץ לתפריט הרגיל שנקטה הנריטה בקפדנות, הייתי מופתעת מאוד...
"זה למענך," היא לחשה וסגרה אותם בעזרת כובעי הפלפל שחיכו בצד. תחת ידיה יצא מאפה פלפלים ממולאים, שעמדו לתפארת בכלי חסין אש שהביאה במיוחד מהולנד, את הכול הניחה על המגש התחתון של התנור.
מעודדת מהשתיקה שלה לחשתי במשנה אומץ, "בואי נהיה כנות, אני מבינה את הדבר שממנו את חוששת יותר מכול, הרי ברור לחלוטין כי ברצונך בנציגה יותר רזה ואם אפשר גם אחת ששולטת בשפה האנגלית טוב ממני."
הנריטה התפנתה ונזפה בי מיד "מעולם לא גרמתי לך לחשוב שידיעת האנגלית שלך משנה לי דבר מה. אך אם את מתעקשת על כנות, אז תמיד חשבתי, תמיד אמרתי וגם כיום אני חוזרת ואומרת שההחלמה שלך נהדרת ואת עושה עבודה טובה, אך החזות החיצונית בוועידות בין לאומיות היא הסחורה הנדרשת, ולכן עלינו לשלוח נציגה רזה."
בזה היא סיימה ושלחה את ידה לסכין החיתוך שהניחה קודם לצד הצלחות.
החברות הגיעו והפגישה החלה. מדי פעם בפעם הרגשתי את מבטה נח עלי, מבט מתנצל שרצה להרגיע אותי על הדברים שאמרה וגם על אלה שעמדה לומר, היה לי עצוב לשמוע את דבריה בזמן הסבב. היא חזרה על אותו המסר באופנים שונים "לכולנו היה זמן לחשוב על ועידת גרמניה שתיערך באפריל 95'. היא תהיה חשובה מאוד, הנציגות האירופיות מאוד רזות, ולכן אין לנו ברירה, עלינו לבחור בהתאם, אם אנחנו רוצות להשתלב עלינו לשלוח נציגה רזה."
שבועות מאוחר יותר זיכרון הפגישה עדיין היה חרות בי בעוצמה, והבנתי כי הכול היה מוזר, היא הצליחה לבלבל, לא רק אותי, את כולנו. אז בפעם הראשונה עלה בי החשד, שהוכח כנכון שנים הרבה אחרי כן, היא בועטת דווקא בי בגלל היותי החברה הקרובה לה מכולן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק 7-"נעלי עקב"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 259 סופרת
הסתיו היה לחורף, והחורף לאביב, וזה הגיע במלוא עוצמתו. ימים חלפו ומערכת היחסים שלי עם הנריטה התחזקה למרות הכול. רצתי מפגישות לפגישות וכמעט שלא התפניתי לצרכי הבית לכן כאשר פגשתי את עליזה שמחתי מאוד. זה היה ביום שבת שבועיים לפני חג הפסח, ליתר דיוק בוקרו של אחד באפריל, יום השקרים הבין לאומי...
עליזה חיבקה אותי ואחר תקפה אותי לא ממש בנימוס "לאן נעלמת, מה הבעיה שלך?"
חייכתי, מה יכולתי לומר, הרי לא התכוונתי לפרוש לפניה את קורות חיי, לכן השבתי בהלצה "אין לי בעיה, אך בתקופת חיים קודמת לא ממש הלך לי להיות אני עצמי, הבנת?"
עליזה הביטה בי והשעינה את זרועותיה על מעקה הגינה, וכך בביטחון ובידענות הסבירה "מהצד זה נראה כמו התמכרות נוספת, אבל מכיוון שאני אוהבת אותך אומר בזהירות, כנראה הכול לטובה, לא?"
מיד עניתי "בואי ואומר לך מהי המשימה הכי דרמטית שלי כרגע, ללמוד להלך בנעלי עקב..."
הגבות של עליזה מעולם לא הורמו עד סוף המצח, כמו במקרה ההוא, "יום שקר היום, אה..?"
חייכתי אך לא הרפיתי "לא, ברצינות, זהו סיפור על המקרים הנדירים שללכת על עקבים יותר יעיל מאשר לרוץ בנעלי ספורט..."
עליזה הורידה את הגבות למצבן הטבעי, המשכתי מעודדת "בחיים יש מקום להפעיל שיקול דעת ובשני מצבי הניידות, אפשר להמריא, אך אפשר גם להתרסק. לכן בואי ואסביר לך: בנעלי עקב האפשרות היחידה ללכת מהר, היא לעשות הפוגה, בין צעד לצעד, ובנעלי ספורט אפשר לרוץ מהר וכך להשיג זמן שהוא אשליה... לכן כדאי לבחור, ואני בחרתי במנצח."
"ואוו," אמרה עליזה בתדהמה, "ממתי הפכת לעוד יותר חריפה?"
עניתי ללא היסוס "הכול נובע מניסיון הנפילות שלי... נפלתי אין־ספור פעמים, גם כאשר הלכתי בנוחיות בנעלי ספורט, ולכן אני לומדת כעת להזדקף וללכת בנעלי עקב לאט ובביטחון."
עליזה הפריחה לי נשיקה באוויר ואמרה "תתפסי לאט ובביטחון," זאת הייתה עליזה החדשה, ובכל זאת עליזה שלי.
מיד אחרי חג הפסח הדיונים על הנציגות שלנו לגרמניה החלו במלוא המרץ והחברים נערכו להצבעה חשאית. מאוד רציתי להיבחר.
בדברי הפתיחה מוריה ציינה בלהט "המטרה היא לתת דוגמה אישית להימנעות פיזית מרבית. כמו כן עלינו לשלוח נציג שיכול להיות דוגמה למושג ענווה, ישדר פתיחות ויציבות ובעיקר יצביע על השינויים שהביאו להחלמתו. הקבוצות מכל רחבי העולם מאוחדות בדעתן על חשיבותה של הענווה ואינן מעוניינות בכל סוג של מחלוקות שקשורות לצביעות. בוועידה בגרמניה הנציג יחשוף בכנות את אופייה של המחלה הכפייתית, יהיה שותף למקבלי ההחלטות החשובות וייקח חלק בבניית תוכנית להחלמה."
קנדי הוסיפה "המטרה היא לבחור נציג המסמל יותר מהכול את ההחלמה הפיזית, כלומר, גוף במשקל תקין והדרך הישרה להשגתו."
הדיון הפך לסוער והדעות נחלקו לכמה כיוונים ברגע שהנריטה חיזקה את עמדתה של קנדי, "רק דוגמה אישית של אדם רזה, שהוריד קילוגרמים רבים, תסחוף אחריה חברים חדשים ותשקף את ההחלמה מאכילה כפייתית."
הצבעתי מיד אחריה ורחש של לחשושים עבר בחדר, "הניסיון לפצח מה מלהיב את האדם החדש לא לוקח בחשבון את העובדה שנקודת הזינוק בהחלמה שונה מחבר לחבר ואין להישען על מראה חיצוני בלבד, עד כמה שזה יכול להיראות מושך, הרי כולנו יודעים מה קשה באמת: לשמור על המשקל. כל מכור שירד קילוגרם אחד הוא בר מזל שלא עלה ארבעה במקום."
רובן הסכימו, מהן אפילו חייכו, ראיתי את זה בעיניהם ואחרים נדו בראשיהם כלפיי, אף על פי שהתומכים בהנריטה הערימו קשיים.
ג'ניפר כדרכה לא נקטה צד וניסתה להסביר "אכלן כפייתי הוא אדם פגיע שתדמיתו נמוכה מאוד ודבר זה משתנה לאט מאוד, אף על פי שבאופן מגוחך דימויו העצמי יכול להיות גבוה מאוד בקריירה, בחברה או במשפחה. יכול להיות מצב שהחבר שנבחר בו עומד יפה בתוכנית טובה ותורם רבות לחברותא, אך לא יורד במשקל במהירות המתבקשת, אי לכך ייתכן שכולנו צודקות..." היא הפנתה את מבטה להנריטה, "אך יש את התהליך עצמו ותמיד יש לתת לו מקום מכובד."
נצחיה החליטה להביע דעה ואמרה "שתקתי עד כה, אך לפני ההצבעה הקובעת אומר רק זאת ובצורה הנחרצת ביותר: אל לנו לשכוח את הייאוש שממנו מתחיל כל אדם המגיע לתוכנית, כאשר הוא עושה בה את צעדיו הראשונים. אולי נכון הדבר לקחת בחשבון את מספר הקילוגרמים שהנציג הוריד, אך להביע אי־שביעות רצון או לראות אך ורק יתרון במספר כלשהו גובל בגיחוך ובעלבון כאשר אנו באים לתאר הצלחה בהחלמה."
שקט מתוח השתרר עתה.
קנדי אמרה "לכל עמדה שהובעה כאן יש את היתרון שלה כדוגמה להחלמה מוצלחת או לתהליך החלמה מוצלח. לכן אני רואה את היתרון שטמון בשתי הגישות, לפעול בלחץ באחת משתי הגישות תהיה פעולה מנוגדת לרוח ההחלמה של שנים־עשר הצעדים."
הצבעתי שוב ובאומץ מחודש הוספתי "אכן כמה דברים מחייבים את הנציג שנבחר כדי לקדם את רעיון ההחלמה. לחשוף את המחלה האיומה של האכילה הכפייתית ואת תוצאותיה; לעשות את עבודת הרגליים של קניית והכנת האוכל הבריא והנכון; לשנות את ההתנהגות ההרסנית מתוך לימוד הצעדים ובמהלך נתינת השירות; והכי חשוב להפריד את הפעולות מהתוצאות – לא תמיד האדם הרזה יוצא מהר מתוך השמן ונחשף החוצה."
אחרי הצבעה חשאית, נבחרנו אני וקנדי לייצג את כולנו בגרמניה.
לפנינו עוד הייתה עבודה רבה והיו לנו לא מעט חילוקי דעות. לפני הנסיעה לגרמניה היינו צריכות לעבור על עוד נושאים לא פחות חשובים, זאת הייתה נסיעה טעונה ברגשות. גרמניה הרתיעה אותי תמיד, עצם הזכרת שמה של מדינה זו עשתה לי צמרמורת. והנה הגעתי למצב שבו הרעיון לא הפחיד אותי, או כמעט לא, הנסיבות השתנו ואף על פי שהשינוי כדרכו של מהפך לא קרה בן לילה, הצלחתי לשלב את הרעיון, על אף הטעם הרע שעלה בפי.
בישיבה האחרונה הוחלט שהקבוצות יממנו לי את הנסיעה מכספי התרומות ויישאו בכל ההוצאות. הפרשנו לכך סכום יפה שנועד לכך מלכתחילה, אף על פי שהכול היה יקר מכפי שציפינו. כול ההערכות מסביב גרמו לי לחשוב עד כמה אני ברת מזל, מה גם שהנריטה טרחה לומר לי זאת יותר מפעם או פעמיים.
הנסיעה לגרמניה חיזקה את הרגשת השייכות שלי. הרעיון שאהיה עם מכורים מכל רחבי העולם תחת קורת גג אחת שימח אותי. הימים נהפכו עמוסים מרגע לרגע לא חשבתי על שום דבר, בעיקר לא על אוכל מיותר, לי זו הייתה הרגשה לא מוכרת. הרגשתי אהובה שכן בחרו בי ברוב קולות. אלו היו המחשבות שעלו בי כאשר ארזתי את האיפור החדש בתיק הצד שלי. בחרתי מוצרים יפים ואיכותיים אשר הלמו אותי מאוד, רציתי יותר מהכול להיראות במיטבי ולעשות רושם ראשוני ממש טוב, דמיינתי את הרגע שבו אפגש עם החברים מכל קבוצות העולם. התפללתי שהכול ילך כשורה וייפתח בפני קריירה בין לאומית של שליחות אמיתית.
אמנם הייתי מבוהלת מעט, לא יכולתי להכחיש את דפיקות לבי מהמהירות שבה הכול קרה, אך העשייה עלתה וכיסתה על הכול.
במזכר המקדים שאחזתי וקראתי בהתרגשות רבה צוין כי הוועידה שתיערך בפולדה לא תשאיר לי הרבה זמן לעניינים אישיים, לוח זמנים יהיה מלא בפגישות, בדיונים ובסדנאות. שמחתי על כך, הפוקוס על נושא ההימנעות עזר לי לא לחשוב על השהייה במקום שהיה כה טעון בעבורי. אולם ידעתי שלעולם אין לדעת למה לצפות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 263 סופרת
ערב לפני הנסיעה שוחחנו דורון ואני.
"החיים שלך הפכו בלתי צפויים, מי היה מאמין שאת תיסעי לארץ האויב."
"כן," עניתי אחוזת בלבול ושמחה כאחד, "אני מחכה לכך בקוצר רוח, הנסיעה לגרמניה יכולה להוציא אותי מהתסמונת הנאצית."
ישבנו בחדר שינה, המזוודה הייתה מונחת על המיטה, עדיין פתוחה לאריזות אחרונות. חשבתי שיהיה עלי לבקש מדורון להחליף מצעים אחרי שאסע.
"אתה נראה מופתע ממה שאמרתי בקשר לתסמונת."
דורון ענה מיד בהומור האופייני לו "אכן מסתוריות דרכי האל, נסיעה בשירות ההחלמה למדינה שהסבה כה הרבה כאב ומוות למשפחתך ולאנושות כולה.
החלפתי נושא כי חשתי צביטה חזקה בלב, "ואני ממש מצטערת שתצטרך להיות לבד, נראה כי גם הוריי לא מרוצים, לידיעתך. דיברתי אתם, תגובתם לא נעמה לי, אך מה חדש..." בעודי מקשקשת הבטתי בדורון בייחוד בפניו, הן הביעו רגש חזק מאוד, רצון גדול להגן עלי או על עצמו, לא היה לי ברור.
"דורון," אמרתי, "לפעמים אי אפשר להינצל, אף על פי שכן אשמע לעצתך ואשמור על ערנות ואני רק מקווה שלא אתקל בעוינות מכל סוג שהוא. בכל מקרה אתייחס לכל המצב ברצינות."
דורון הביט במזוודה והעיר, "המזוודה לא עמוסה מדי?"
נזהרתי בתשובתי כדי לא לפגוע בו או לעורר את קנאתו שלא לצורך, עניתי בעדינות "סוף כל סוף אני יכולה להיות יפה ומהודרת, כאשר אסתובב בנעלי העקב האדומות במסדרונות המלון ובחדרי הוועידה ברצוני להרגיש כמו בתמונת החתן־כלה שמונחת במגירה..."
דורון הבין מה שהבין, ואמר רק זאת "שירות ברמה זו התחייבות גדולה, תיכנסי בדלת הראשית ובמלוא הדרך."
"כן, דורון, חיכיתי לרגע הזה הרבה מאוד זמן, אכנס ברגל ימין."
בארוחה המוגשת בטיסה לא נגעתי, הודעה בשם הטייס בישרה על ערפל בפולדה ועל קשיים בנחיתה, זה לא הפתיעה אותי... תמיד קשיים.
הגענו.
מרחוק שמעתי קריאה שכיוונה אותנו למקום המדויק שבו נוכל לאסוף את המטען. במונית מנמל התעופה גמלה בי ההחלטה להתקשר הביתה רק לאחר שאתמקם.
השעה הייתה שבע בבוקר, שעון גרמניה. ישבתי מכונסת, קנדי קראה חומר לוועידה, אני ישבתי ובהיתי בנוף הגרמני, זה כל משיכולתי לעשות בדרך למלון, סגרתי במוח את הערוץ הנאצי בנוגע לעם הגרמני וזאת אף על פי שתמיד חשבתי שלא אשנה את השקפת עולמי.
בנסיעה זו לא מצאתי כל טעם לחשוב במונחים של שואה, גם כי בחירת המקום לוועידה לא היה באחריותי וגם כי רציתי להיבחר ולהגיע למקום.
נסתרות היו דרכי האל.
בראותי את הלובי של המלון התקשיתי לקלוט את גודל המעמד. נרשמנו בקבלה ובחור לקח לנו את המזוודות, ופנה לכיוון המעלית. פניתי לאחראי שעמד מאחורי הדלפק ושאלתי כיצד יהיה אפשר לקשר אותי עם חדרה של ברברה, נאמר לי לעלות לחדרי ומשם לבצע את השיחה.
פניתי אל המעלית ואז ראיתי אותה מרחוק, את ברברה ידידתי הנציגה האנגלית, רזה, קורנת ומחייכת חיוך רחב שנועד אך ורק בעבורי.
"היי, ברוכה הבאה. מצפות לנו חוויות שונות לחלוטין מכל אלה שידענו עד כה, את מוכנה?" חיבקנו זו את זו בחום, ואז תפסו עיניי כרזה מצמררת בלובי המהודר:
"לא עוד, אנחנו אחרים".
התמקמנו ולקראת ערב יצאנו לשדרה המרכזית של הרחוב העתיק. היינו חבורה מלוכדת והכרנו היטב, עוד מהמפגשים שארגנו בארץ לקבוצות מחוץ לארץ. ברברה וליונה טופפו בביטחון בעקבים גבוהים, סופיה נעלה מגפיים מחודדים תוצרת ארצה ואיתן יחד התמלאתי הרגשה נהדרת. אף על פי שלעתים קלטתי מהן מין מבט מגונן, הבלגתי, כי השעות נקפו והתחלתי להתרגל, לשלטי הרחוב ולשפה הגרמנית.
מצאנו בית קפה נחמד, התיישבנו והזמנו, העוברים והשבים פסעו לאורך המדרכה ובלי כוונה שקעתי לתוך זיכרונות אחרים. התבוננתי בחזות פניהם של המבוגרים החולפים מולי וניסיתי לא לחפש הוכחות שנעלמו לפני עשרות שנים, רציתי לא לראות עדות אילמת, לבסוף ההמולה סביב השולחן הידידותי הציפה אותי למעלה.
סופיה חילצה אותי מהמצב המביך, גם אם ללא ידיעתה, היא פנתה אלי ובחיוך שובה לב הושיטה לי מתנה קטנה שהביאה ממילאנו, עיר הולדתה. הודיתי לה בחום ובחיוך מכיר תודה. היא תמיד הייתה חברה מדהימה, רכנתי כדי להתיר את הסרט הצבעוני, ואז באופן לא צפוי נשמע קול כרוז, צרם והפר את השלווה, "בשנת 1235 נרצחו חמישה ילדים נוצרים כאן בפולדה." כרזה הופיעה לפתע מאי שם ופרצה לטווח הראייה שלנו, נישאת בידי אספסוף בתהלוכה של ניאו־נאצים. הצעירים שעטו כהמון חסר תרבות, ואנחנו במו עינינו הפכנו עדות למקורות כל הרעות כולן.
שלטונות החוק עמדו מרחוק ובאמתלות שונות נמנעו מלהבליט את עצמם, הם הורגלו בהפגנות מסוג זה שהתחדשו מדי פעם בפעם. הנחתי את המתנה סמוך לכוס הקפה והבטתי בתרבות רבת השנים של גרמניה, הלא ייאמן התרחש, ישבנו, חברות מעולמות שונים, סופיה מאיטליה ברברה מאנגליה, וליונה מארצות הברית, אך למרות הקרבה המשותפת הייתי לבד.
לא האמנתי שזו המציאות, התזמורת התקדמה לפני התהלוכה, מעודנת מחד, משחיתה מאידך. המוזיקה התפזרה באוויר, הכתה בנו בלי להתנצל, הכול בנועם ובתרבותיות. המראה והמוזיקה לקחו אותי בדמיוני אל העבר הרחוק, אל אהובה של הדוכסית לוסיאנה שלי, יוהאן, בחור יהודי ממשפחה טובה ומבטיחה, שיש לו מהלכים בפוליטיקה וצפו לו עתיד מזהיר. זה היה לפני מאתיים שנה, גרמניה הייתה אחרת, מזלו של גבר זה שלא חי לאחר מכן, הוא היה מת מצער בראותו למה הפכה גרמניה שלו.
מיד לאחר ארוחת הערב אווה, הנציגה מגרמניה, העלתה רעיון לערוך פגישה לא רשמית לתוך הלילה, "כן, זה היה מפחיד מאוד לראות את הצעירים גלוחי הראש, וברור לכולנו כי הם מזכירים את הסיוט הנאצי."
ברברה ניסתה להפוך את השיחה לחקירה כאשר שאלה "האם זו תופעה נפוצה? חוזרת?"
אווה הרימה את הכפפה ומיד ענתה "זה נוער שוליים, אספסוף, המשכילים שונים מהם באופן מהותי..."
בשלב זה אזרתי אומץ ואמרתי "שמות הרחובות מזכירים לי נשכחות, ובאופן אישי קשה להיות מאושרת אחרי החוויה הזאת, מטען של זיכרונות בלתי נסבלים היא העלתה אצלי."
סופיה וליונה התקרבו וחייכו אלי כדי לוודא שאני בסדר, הן שאלו "האם זה נכון בשבילך שכולנו מדברות על הנושא בצורה כזאת, או שנפסיק..."
"זה, בסדר, אמרתי יש לנו הרבה על מה לדבר, ואם לא, כאן, אז היכן? אצלנו בישראל יש אמרה קבועה, 'רצוי לדבר על מה שאוכל אותך מבפנים, אחרת תפנה לאוכל'…" מעודדת מההקשבה הוספתי "למרות כל אשר ראינו היום לפנות ערב אני מרגישה ברת מזל ומוגנת, אני חושבת על היהודים בתקופה הנאצית, אז אף אחד לא הגן עליהם כאשר תקפו העליבו, קיללו או סגרו אותם במחנות."
אווה, החברה הוותיקה שלנו, הרגישה את כל כובד האחריות על כתפיה הצרות, ויצאה להגן על דור המבוגרים באומרה "אבי ובני דורו רצו שהכול ייפסק, קיוו שהסיוט ייגמר מהר, אך רובם הגדול באמת לא עשה כלום לעזור."
"אולי הם לא יכלו," העירה סופיה, "לא רצו לבלוט, לא רצו להיות שונים, פחדו מהזרוע הארוכה של הצורר, קיוו שהכול ייגמר בשבוע הבא, בחודש שאחרי זה."
לא הרגשתי בנוח, וזרקתי לחלל את המשפט שכולם רצו לשמוע "בואו נניח להיסטוריה,"
ובליבי חשבתי, זה נשמע יפה, אך ההיסטוריה שעטה ברחובות למול עינינו רק כמה שעות קודם לכן.
השעה התאחרה וליום המחרת חיכה לנו דיון ארוך בנושא ההתמכרות לאכילה, שהייתה משותפת לכולנו. עייפנו, ודי היה לי מכל תשומת הלב.
לחשתי לליונה "נראה לי שאני אעמוד במה שאירע, לא אוכל לשנות את מה שראינו, והבנות כאן לא יכולות לשנות את הדימוי העולה מכך. לפחות השיחה והקרבה עזרו לי במעט."
בבוקר בעודי מתקלחת, קנדי העירה דרך הווילון "הביטי בעיתון שקיבלנו מתחת לדלת החדר, האירוע שחווית אתמול צוין בכותרת מזערית."
המומה מכך עניתי "אולי גם לגרמנים לא היה נוח עם זה."
בשעות אחר הצהריים, בתום הפגישות הרשמיות, ניתחנו את המושג "ענווה" המיוחס לצעד השביעי, ובמשך כמה ימים כתבנו ולמדנו את הנושא מכל צדדיו. לא הופתעתי כאשר באחד הערבים אווה הזמינה אותי למסעדה, ישבנו לבד לארוחת ערב.
"בואי נשב ונתעדכן אולי נזמין משקה כלשהו לפני הסלט והשניצל?"
הסכמתי עם אווה, להזמין משקה נשמע רעיון מצוין.
"איזה הרגשה טובה, לא להזמין בירה, אלא משהו קל," היא אמרה, לפחות התחלנו במשהו, הבטתי בה ומאוד הזדהיתי עם ההרגשה של הוויתור, בעבורי זה היה תמיד לוותר על כוסית ורמוט.
"לוסי יקרה שלי, חייבת אני לומר לך שאני מרגישה ממש גרוע. אחרי שכתבתי את הזיכרונות והמחשבות שלי על הדף חציתי מסע מתיש, בלילות הדברים הפכו לעוד יותר נוראיים. אך ראשית, תודה שאכפת לך, מאוד חשוב לי לדבר אתך על מושג הענווה, כלומר, למסור לך את היוהרה של המורשת שלי ואת השיפוט שלי שהוא לא פחות קטלני, אני מרגישה שהגיע הזמן להכניס את החיים שלי להילוך חדש."
הבטתי בה ודאגה קלה התגנבה לתוכי, לא היה לי ברור מה מצבה או מה הם הפחדים שלה, "תגידי לי, אווה, האם את רומזת על המשפחה המורחבת שלך?"
היא הביטה בי וללא היסוס שפכה את הכול "יש לי משפחה גדולה, כולם בבריאות טובה, מאיישים משרות בכירות, אנשים ראויים, מה שנקרא... דרך עבודה על צעדי ההחלמה גיליתי את זהותה של אמי הביולוגית, והגילוי מילא אותי בהמון פחדים ויצר מתח ביני ובין שאר המשפחה. בתחילה לא האמנתי לכל מה שעבר עליהם, אך לעבר היה כוח. גילוי הלב של אבי המם אותי, היה לי קשה אך גם לו לא היה קל. בוידויו הוא לא הצליח להערים על העובדות, והרי במשך כל חיינו הצליח לו לא רע להתכחש לרגשות שלו.
"עבודה על הצעדים דרך העלאת המחשבות על הדף, לא אפשרה לי עוד להעמיד פנים והבליטה את ההתרחשות האמיתית של הדברים. ראיתי את מה שלא רציתי לראות... אבי חשש מיהדותה של אמי, גם אם מותה לא היה באשמתו, וכל זה רק בגלל מעמד, יוקרה ופחד לאבד את מקומו בחברה. אפילו היום קשה לי לחשוף את העניין לפרטי פרטים."
רעדתי, לא האמנתי שאני זו שמקשיבה לצד השני, לסיפור מן העולם ההוא שהכחיד את כל משפחתי, אך מצאתי את עצמי מדברת "האם את כעסת ונוטרת למשפחתך?" שאלתי, "בהתחלה היה לי נוח לחיות בהכחשה, רק אחר כך הגיעו הכעס והזעם, הכתיבה בדיו אדום הצליחה דווקא לכבות את האש בתוכי."
"מה זה אומר?"
"אומר לך למה אני מתכוונת, הבנתי שעבר זמן רב מאז, עשיתי לעצמי חשבון נפש נוקב וחסר פחד והבנתי שיהיה עלי לחיות עם העבר, גם אם הוא התגלה לא חמים ולא נעים ולא נוח, החלטתי להניח לכל המחשבות ובעיקר לכאב החונק, כן כנראה השלב ההוא בחיי הסתיים."
לגמנו מהשתייה והמלצרית הביאה את הארוחה שכבר לא ממש עוררה בנו תיאבון. הבטנו זו בזו וללא מילים, התגברנו ואחזנו בסכין ובמזלג, ואז אווה המשיכה ופתחה תיבת פנדורה הכי נוראית בעולם, ובדקות הבאות הקשבתי ואימת מוות הטביעה אותי.
"האמת, בואי נראה אם תוכלי להבין... כך התחיל אבי את הסיפור.
הכול הפך להיות לא ברור, כן, הרי באותה תקופה הרבה קרה בחיים שלי בפרט ובגרמניה בכלל, יותר מדי. ובעצם הכול היה סביב סודות כמוסים ולחשושים שלחשו סביבם.
"ההשלכות של המצב בשטח השפיעו על ההתנהגות שלי, חשדתי שהמשפחה המכובדת שלי תכננה משהו שאותו לא יכולתי להסביר אפילו לעצמי. הייתי צעיר והיה לי קשה להבין דברים מסוימים שחוויתי, חיזקתי את עצמי בכך שהתנהגתי כרואה ואינו נראה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 266 סופרת
הכול הפך להיות לא ברור, כן, הרי באותה תקופה הרבה קרה בחיים שלי בפרט ובגרמניה בכלל, יותר מדי. ובעצם הכול היה סביב סודות כמוסים ולחשושים שלחשו סביבם.
"ההשלכות של המצב בשטח השפיעו על ההתנהגות שלי, חשדתי שהמשפחה המכובדת שלי תכננה משהו שאותו לא יכולתי להסביר אפילו לעצמי. הייתי צעיר והיה לי קשה להבין דברים מסוימים שחוויתי, חיזקתי את עצמי בכך שהתנהגתי כרואה ואינו נראה. ההרגשה הזאת שכולם מחביאים את הסודות רדפה אותי וכך זה המשיך לאורך זמן, אף על פי שהכול יצא לבסוף ובזמן שהכי פחות ציפיתי לכך.
"זה קרה כשאת נולדת. כן, עקב המצב הייתי פגיע וכאשר נאמר לי שאמך נפטרה במפתיע, הזדעזעתי, בייחוד כאשר שמעתי את דודי אומר "מקרה טרגי בחדר לידה," כך משפחתי קראה לאשר אירע. ניסיתי לשמור על קור רוח כיאה לג'נטלמן, זאת הייתה התייחסות מקובלת לאסון, גם דודי טען כי הוא תמך באופן הטיפול וכרופא בכיר היה נוכח במקום.
לא נפרדתי מאמך. מאוחר הרבה יותר הופתעתי כאשר נודע לי כי כל משפחתה של אמך עזבה את גרמניה למקום לא ידוע. דודי טען שעשה את המקסימום האפשרי. הדברים נעמו לי, כמובן. כאשר אתה צעיר ומוקף משפחה חזקה וקובעת, אתה מתייחס לכל עצה או רמז באמון רב, בייחוד אם זה יכול להציל את בתך היהודייה שזה עתה נלדה."
הנחתי לאוכל בשקט, גם אווה הפסיקה לחתוך את השניצל הווינאי, היא הביטה בי והמשיכה "הקשבתי לאבי, אך נשארתי קפואה... הבנתי כי הגילוי שאותו שמעתי בפעם הראשונה סיפק לי הרבה ידע. אך מניסיוני שאלתי את עצמי האם כל המצב הזה לא גבל בגיחוך, גם אם היה מסוכן עד מאוד... כיצד ייתכן עולם שבו גבר לא יכול, להיפרד מאם בתו, או לדאוג למשפחתה של אשתו? פניתי לאבי ושאלתי, אתה לא חושב שאתה הוא זה שצריך היה להחליט מה הכי טוב בעבורך ולברר לעומק מה שאירע למשפחת אשתך, ומדוע הם עזבו שלא על מנת לשוב? אבי פנה אלי בתחינה והמשיך, אווה לפני שאת חורצת משפט, אולי כדאי שתשמעי, מה יש לי עוד להגיד, בסדר? פתאום לא רציתי לדעת, אך התוכנית הטובה שלנו גרמה לי להקשיב.
"היינו משפחה עם מעמד, הרבה רופאים ומדענים, ידעתי היטב שמשפחתי שקעה בבוץ החיים הטובים וההגונים, בייחוד עם פרוץ המלחמה, אך עוד לפניה, שחצנות ויוהרה היו מילות המפתח, ולאשתי היהודייה לא היה עוד מקום בתוכנו. דודיי מצד אבי לקחו פיקוד."
אווה לגמה מהמשקה ושפתיה האדומות הלבינו מעט היא המשיכה, ישבתי מרותקת והמומה "אבי הביט בי ואמר, את מאשימה אותי בדברים רבים כל כך, האם את לא מאשימה את הגורל? אני לא רציתי לוותר על הקשר עם משפחתה של אמך, אך בכל המהומה כבר לא הבנתי איזה סוג קשר היה אמור להיות לנו?"
אווה הביטה בי, אחזה בידי וכמו ראתה את הזעזוע שעל פני ורצתה לתמוך בי "באותו שלב בשיחה קרה לי דבר מה, שמתי בצד את שאט הנפש ואת השיפוט שלי כלפיו, בזכות שנים־עשר הצעדים ובזכות ההימנעות מאכילה כפייתית, גיליתי בתוכי אומץ וסליחה. המשכתי להקשיב אף על פי שחשתי סוף כל סוף את כאב האובדן. חיבקתי את אבי, הוא רעד כולו, מאמץ החשיפה היה גדול עליו אחרי שנים רבות כל כך של הסתרה. הוא פרץ בבכי ואמר, רוחות המלחמה הרסו את חיינו לחלוטין, את כל המשפחה שלנו, היום אני מצטער ויודע שאין להשיב את העבר, ואיני יכול לפצות אותך על התנהגותי, מה שנותר לי זה לספר לך בכנות את כל הסיפור ורק אני יכול לעשות את זה.
"כן, לוסי, אני לא רוצה לוותר על הקשר הזה עם אבי ועם משפחתי."
חיזקתי אותה ואמרתי "נראה לי שהגיע הזמן שאת ואביך תצאו נשכרים מהתוכנית שלנו."
אווה הביטה בי כלא מבינה והייתה המומה מעט, "על מה את רומזת, שאני אקח אחריות ואבנה את היחסים עם אבי על בסיס חדש?"
"לא, אווה... לא כל התשובות טמונות בך, אל תגזימי... איך הגעת למסקנה הזאת? את צריכה רק להניח לדברים ולהביט קדימה, לא לדוש בהם, ולקבל את אשר אי אפשר לשנות. אביך מבוגר היום, ואת היא האישה הצעירה והחזקה שיכולה להושיט לו יד במלוא הענווה.
אך בואי ניפגש שוב בימים הקרובים ונדבר על הצעד השביעי בהרחבה, הרי שום דבר לא פשוט, אך יש דרך להביט באירועי העבר בגובה העיניים, לא ממקום נמוך ולא ממקום של שיפוט, על מנת שהכעס והטינה לא ינהלו את האגו הפגוע יותר מהנחוץ."
היא הביטה בי בשמחה והציעה ללכת יחד למסעדה האיטלקית שבפינת הרחוב השקט. מרחוק ראיתי את ברברה מתקרבת יחד עם ליונה. אווה מיהרה לאסוף את תיקה נשקה לי ברפרוף, התנצלה ופנתה לכיוון המלון, "נדבר," לחשה לי.
מאז לא פינינו זמן להיפגש, אולי כי לא ממש רצינו ואולי כי הבנו דבר מה שלא היה צורך לדוש בו...
התרוצצתי מפגישה לפגישה אך האמת היא שההישג הגדול של פולדה בא לידי ביטוי בכך שלמדתי לשים כמות סבירה של אוכל בצלחת שלי. הנציגות הגרמניות ואווה בראשן לימדו אותי מה היא מידתיות. חודשים ושנים התאמצתי כל כך לחיות במידה, והנה בתוך סיפורי אימה משולבים בחיבוק חם זכיתי להבין כיצד הענווה מרככת את היוהרה ומעמידה את כולנו על מצע אחד, מסתכלים זה לזה עין בעין. קלטתי כי החיים יכולים להיות אחרים מכל אשר ידעתי עד אז.
לראשונה חוויתי צללית של גוף רזה במידה הנכונה שנראתה למרחוק.
השתלבתי במערך של נתינה למען האחרים, ההרגשה הייתה טובה מאוד, אף אם היא תפסה את מקום של כל דבר אחר בחיי, שהיה מוכר לי עד אז.
כאשר הגיעה ההצעה הגדולה של ברברה הקרקע הייתה בשלה.
ברברה הזמינה אותי אליה לאנגליה להנחות סדנה ללימוד הצעדים בקבוצות, וכמובן, להתארח בנוחות בביתה לכמה זמן שארצה.
אוכל ליהנות מכך, חשבתי לעצמי. ההזמנה ריגשה אותי מאוד, ומיד צלצלתי לדורון כדי להתייעץ, להתלבט ולהודיע על החלטתי.
הקדשתי את מלוא תשומת לבי לשיחה עם דורון, כי לא היה לי קל להיפתח, ברעד קל פתחתי בבשורה ומאוד בזהירות, "בשיחה עם ברברה עלתה על הפרק ההזמנה לבוא אליה, לאנגליה. הרעיון גדול ומשמעותי מאוד ובכלל מרגש אותי מאוד שהוזמנתי בתור אורחת כבוד על חשבונה של החברותא האנגלית והאירית."
לא יודעת למה חיכיתי בתשובה, הופתעתי כאשר דורון שאל אותי, "האם את מודעת לפני מה את עומדת, ומבינה כי יש בכך יותר מהנראה לעין?"
נשמתי עמוק והשבתי את הדבר הראשון שעלה במוחי "על מנת להציל ולו אדם אחד מאכילה כפייתית, אעשה כל אשר אני יכולה, כל אחד במצבי היה עושה קצת יותר ממיטב יכולתו."
היה לי ברור שלדורון מאוד אכפת ממני והוא מנסה לפרגן, אך השתיקה שהשתררה באותו רגע הבהילה אותי מעט, והדברים שאמר לאחר מכן ליבו את בהלתי, "היי זהירה, כי בטווח ארוך קל מאוד לעבור ממצב של תרומה צנועה ליוהרה אמיתית כתוצאה מהתרגשות של עשייה מעל ומעבר."
הקשבתי והתחבטתי במחשבות והספק הלך וגבר בי, שאלתי אותו "האם אתה אומר שהפקרתי את הצלת חיי בידיים לא נכונות, בייחוד שלא אני היחידה שצריכה להתמודד עם תוצאות השינויים שחלו בי וכולנו כמשפחה כלולים בזה ובסופו של דבר יש בכך הרבה אי־נוחות.
דורון הפתיע אותי בתשובתו "המקום של המשפחה הוא גדול וכמובן מושפע מהשינויים, התמכרות מכל סוג שלא יהיה תופסת מקום ומרחב אין־סופי ומשפיעה על כל הסובבים. קראתי על כך רבות, ובכל זאת קשה לי לייעץ לך, אני לא יודע איך נכון לנהוג."
סיימנו את השיחה.
עיניי דמעו כי התקשיתי להבין מדוע החלטתי לנדוד כה רחוק כדי למצוא את עצמי... אבל ברגע שקיבלתי מעין אישור מדורון, רשמתי לפניי שיהיה עלי לדבר עם מקום העבודה שלי, דחיתי את השיחה ליום המחרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 269 סופרת
השבוע העמוס של הוועידה הניב הרבה החלטות והרבה התרגשויות, תכננו את הטיוטה הראשונה של חוברת עבודה לצעד השביעי, למדנו, עבדנו, כתבנו, אך השעות שבהן שוטטנו בחנויות ריגשו אותי לא פחות, למדתי להתעלם מהעוברים ושבים והתרכזתי בחלונות הראווה, מעולם לא היו לי בגדים אלגנטיים מהודרים הידור בין לאומי, וגרמניה הייתה מקום טוב לפאר את הגוף הנשי, הצבעים והגזרות החמיאו לגוף החדש שלי.
המקטורן הלבן שקניתי נראה מדהים עם חולצת משי בצבע דובדבן עסיסי, וכל באי הוועידה ששוחחתי עמם החמיאו לי. לא היה כל ספק בכך, היה לי צורך אדיר להתפאר ברכישות החדשות כמו שברברה העירה, "הרבה זמן לא יכולת..." היא עצרה את נשימתה כאשר ראתה אותי לפנות ערב, שעה לפני נעילת הסיום. מיד אמרה "ידענו שסופיה תטפל בך היטב..." רק אז הבנתי עד כמה עז היה רצוני להיות במידה הנכונה ועד כמה התאכזבתי מכל אותם הפעמים שהדברים השתבשו ונרשמה עליה במשקל. בראותי את שפע הבגדים וכל פרטי הלבוש שהנחתי על המיטה זה היה הפיצוי, ולא היה כל פסול בכך, הרי נשיות הייתה שווה לערך עצמי.
לפני שהכול הסתיים חגגנו במסיבה לילית גדולה. מדדתי את כל הרכישות שלי לפני החבורה המשתוקקת, ודגמנתי בפני חברותיי את המלתחה החדשה. לבסוף בחרתי את הבגד הנחשק ביותר, גם האחרות נכנסו להלך רוח היתולי והפכו את החדר למסלול דוגמנות של בגדים ונעליים.
אווה הביטה בי ואמרה "מי היה מאמין שדווקא כאן, על אדמת גרמניה, תיראי כל כך טוב?"
הבטתי בה מעבר לערמת הבגדים והנעליים ונזכרתי באותו יום שבו התרחשה דרמה שונה, מאימת ומפחידה, הרגשתי שהדברים לא נמוגו לגמרי בערפל ההתרחשויות שהתרחשו מאז פגישתנו ההיא, אך אף אחת מאתנו לא רצתה שזיכרונותיה הקשים יחבלו בהחלמה שלה.
אווה הופיעה בזמן ועשתה בעבורי את המעבר קל יותר, לכן התפלאתי לשמוע אותה שואלת "האם ציערתי אותך בסיפורים שלי, הרי לא זו הייתה הכוונה שלי?"
"לא, ממש לא! אחרי הכול הנתיב שבחרתי בו היה בלתי צפוי, יש לי פחדים עמוקים שקושרים אותי לשואה, הם איימו על כל דבר שנראה שפוי, מוכר ושגרתי ולכן הזמינו הרבה שאלות ותהיות. הרגשתי רחוקה מן הבנות האחרות כאן עד שבתולדות חייך הצלחתי למצוא מרחב משותף."
ביום העזיבה, אחרי ארוחת הבוקר, צלצלתי למפקחת ארזה, בתחילה היא שתקה, ובדומייה שהשתררה יכולתי להריח את ריחה של הביקורת, האי־אמון והאשמה בצביעות כששמעה את בקשתי לחופשה ללא תשלום על מנת להתנדב. היא התאוששה והשתמשה במילים מאוד תוקפניות והיה לי קשה לשמוע את הדברים.
עיניי כוסו בדוק של עצבות, ממש באותו רגע רציתי להפסיק את השיחה ולומר לה שאני עוזבת לאלתר, אך זכרתי לה את המלצתה לאותה משרה ניהולית במסוף לקבלת העולים החדשים.
"ארזה," אמרתי, וגייסתי לשם כך צליל נעים ככל שיכולתי, "את לא באמת מופתעת, לא? הרי אם יש בעלת מקצוע שאכפת לה, זו אני, לא פעם שיתפתי אותך ברצון שלי לקידום, את תמיד היית מעורבת בכל הלבטים שלי אם לעזוב או להישאר למרות העיכוב בקידום. שלא כמו עמיתותיי, אני נשארתי מאחור זמן רב, והרעיונות שלי לחידושים לא ממש התקבלו אף על פי שבמוקדם או במאוחר, הם נכנסו למערכת והאריכו ימים."
באותו הרגע הקו הפך למשובש מעט, הספקתי להתנצל והשיחה נותקה, נשמתי עמוק וצלצלתי שוב, ואז החלטתי לקצר "בפגישה האחרונה בינינו הסכמת שאסע, וקבענו שאיידע אותך מתי אשוב, אז הנה קיבלתי הזמנה מחברה באנגליה, להתארח ובכך לתרום, והרעיון קרם עור וגידים."
השתררה שתיקה מעבר לקו, המפקחת ארזה השיבה "מאחלת לך הצלחה, אשלח לך את הניירת המתאימה, תקבלי שנה חופשה ללא תשלום. אני מבינה ששירות בהתנדבות, מאתגר אותך ונותן לך סיפוק והרבה אפשרויות, וזה לא רק הנסיעות עצמן. סליחה שאני מעירה הערה אישית, אך בעיניי אלה חיים של פנטזיות ודמיונות שווא, תיהני."
אחרי השיחה הרגשתי הרגשה מעט מוזרה, כי למרות האכזבה היה בזה שחרור, להיות רחוקה מטרדות העבודה. יותר מאוחר מסרנו את המפתחות בקבלה, ולא הייתה חבורה יותר קולנית מאתנו בלובי של המלון, התחבקנו, ונפרדנו...
ברברה ואני התיישבנו בנוחות בשורה הקדמית במטוס, והבטתי דרך החלון החוצה. עזבתי את גרמניה. לא, לא רציתי לחזור, הרגשתי כי החיים נכנסו למסלול המראה שמעולם לא ידעתי על קיומו. אך אלה היו רק מקצת המחשבות שחלפו בראשי כאשר רכנתי קדימה כדי ליישר מעט את מסעד הכיסא. ידיי היטיבו את החגורה, וקלטתי שבפעם הראשונה שדיי לא התחככו במושב שלפניי, ההימנעות הטובה מחקה את השומן והפכה את מותניי צרים והשאירה רק את סימני נשיותי.
אכן לא ייאמן אך מותני שקעו בחינניות במושב שהיה נוח ומרווח פתאום. נעלי העקב היפהפיות שעל רגליי, הבליטו את הקרסוליים הדקים, הרגשתי טוב כל כך. החלטתי כי לא אתן לשום דבר להרוס את מצב רוחי, גם כאשר עלו בתוכי קולות השיחה וצליל קולה של המפקחת ארזה. לרגע לא זלזלתי במה שהשארתי מאחור, אך הרעיונות החדשים שאפפו אותי מילאו אותי בניקיונם, אף על פי שהיה לי ברור כי ההימנעות, והשירות בהתנדבות עשויים להתיש אותי ממש כמו העבודה והקריירה.
נחתנו ויצאנו מנמל התעופה, השמים היו בהירים וקבלו את פינינו בברכת שלום, תופעה לא מקובלת בסוף חודש אפריל. בחניה מקורה מחוץ לבניין חיכתה לנו המכונית של ברברה. ברגע שהיא התניעה את המכונית הרגשתי איך הכנסתי את עצמי למצב משונה. ברברה הייתה "רק" חברה, היא ביקשה את התרומה שלי והבנתי שייתכן והשהייה לא תהיה פשוטה וללא כוונה יסתבכו הדברים.
התכנסתי בתוך עצמי וכמו דרך מסך שמעתי את קולה מיד כאשר יצאנו למרחבים "ללוסי לא נשארו מילים, חשבת שזה יקרה פעם?" רציתי לענות, לא, לא חשבתי על כך... אך אז נזכרתי שגם שתיקה זו שפה, ואפשר להשתמש בה. הדרך התפתלה וניצלתי את הרגעים כאשר תשומת לבה של ברברה, הופנתה לשלטים שבצדי הדרך וכך אפשרתי לעצמי לנתח את השיחה האחרונה עם ארזה המפקחת.
האם הכרתי בעלת מקצוע כמוני שעשתה מעשה מסוג כזה? לא!
הרי ייתכן שכתוצאה מעזות פניי אאבד את העבודה לצמיתות, אף על פי שלא אני אלא המפקחת הייתה צריכה להרגיש לא נוח, היא זו שדחתה אותי בקש זמן ממושך כל כך.
האם במעשה שעשיתי תיבחן הנחישות שלי?
צבטתי את עצמי, לא האמנתי שמחשבות מסוג כזה השתלטו עלי והתחלתי לתרץ את ההתנהגות שלי מול החלטות הפיקוח, אך האמת היא כי לא לקחתי בחשבון את ההשלכות שיהיו לכך שאשאר ללא עבודה, בייחוד אם יתברר בדיעבד שוויתרתי לפני הזמן ולא התמדתי עד הסוף ובכך החמצתי את הקידום שלי.
בעקבות כל ההרהורים האלה בדרך לביתה של ברברה הרגשתי פתאום שאולי איני חכמה או שנונה כל כך... וייתכן מאוד שזאת בדיוק העננה שהם רצו להפיל עלי. הדרך הפכה להיות יפה יותר מרגע לרגע, זו הייתה אדמתה של לוסיאנה שלי, והוזמנתי להיכנס בדלת הראשית.
ברברה הייתה מאושרת כדרכה, ולכן קיבלה את שתיקתי בהבנה והמשיכה ללהג "בואי אומר לך מה קורה אצלנו באנגליה. יש לנו המון קבוצות עובדות על ההחלמה, אך אנו זקוקים ליציבות ועבודה על ענווה."
כשהזכירה את הענווה כמנוף להחלמה, שתינו פרצנו בצחוק גדול של מבוכה. זה היה עקב אכילס של התוכנית, ושידרנו על אותו גל, שתינו הבנו עד כמה דרך החיים יכולה להיות דרך ללא מוצא.
"האם אתם צריכים את עזרתי בכל הצעדים?" שאלתי את ברברה, אחרי ששכך הצחוק המתפרץ.
היא השיבה, והחיוך עדיין על פניה, "דיברנו על המצב שלנו, יש לנו כמה חברים מאוד מוצלחים, אך עמוק בתוכי אני יודעת וידעתי תמיד שלבואה של חברה מצליחה מעבר לים תהיה משמעות שונה. שהיכרות כזאת תשפר את הקשר של החברים הוותיקים לעשיית הצעדים, לכל אחד מאתנו יהיה הרבה יותר קל לתמוך, לפרגן ולהשקיע באדם זר. חיפוש אחרי ההחלמה מעולם לא אפיין את החשיבה ההגיונית. ובכל זאת, ולמרות מה שאמרתי כרגע, יש בלבי המון תקווה שלבסוף כולנו נצא נשכרים, וזה יהיה לא רק הרושם שכולנו מציגים כלפי חוץ."
הבטתי בה בחיבה "בסדר, אין בעיה אני כבר מתחילה להיות מרוצה מהתהליך שכולנו נעבור."
בעיני רוחי כבר ראיתי את השינויים שיתחוללו, ובאותה נסיעה גמלה בי ההחלטה שאשאר עד שארגיש אחרת, עד שאהיה מוכנה לוותר על כמיהה, תשוקה וכישלונות. הרגשתי רצויה ומבוקשת וכל אלה נתנו לי עוצמה רבה שליטה וכוח, אף על פי שרוב חברותיי היו חושבות שתכונות אלה לא הולכות יד ביד עם ענווה.
ברגע שהחנינו את המכונית ונכנסנו פנימה, הטלפון צלצל וברברה התפנתה והרימה את האפרכסת, מרחוק שמעתי אותה "...כן, יש פה שתי נשים מאוד מאושרות, רק המחשבה על כך גורמת לנו להעריך את החיים הרבה יותר".
התיישבתי בסלון ביתה והייתה לי הרגשה מיוחדת כאילו אף אחד לא יכול להרחיק ממני את האושר. התעוררתי מחוזקת לקראת תקופה חדשה. מרחוק שמעתי אותה שואלת "ייתכן שהאורחת שלנו תרצה לנוח. כן, ההעזה שלה והרצון הגדול להעניק לנו זמן איכות ינסכו בנו ביטחון."
הבטתי מסביב והנחתי את שתי זרועותיי, על מסעד הכורסה, ההתרגשות שלי העצימה מן התקוות ששמעתי בדבריה. הייתי בארץ זרה, וחשבתי על כך שניתן לי פנאי להתעמק בטעויות העבר רחוק ממקום התרחשותו. בחרתי באתגר שישלב את ניסיוני שלי עם ניסיונם של האחרים, הרחק מעין צופייה.
הבטתי בברברה, שמעתי אותה מתכננת את ארוחת הערב הגדולה לכבודי ותהיתי כיצד הפכתי את חיי ויצאתי למסע לגילוי מרחב עצום וייחודי. רעד עבר בי, ידעתי בתוכי שהרגע הזה מלהיב ומרתק.
אני באנגליה... חשבתי לעצמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 275 סופרת
בסיימה את שיחת הטלפון עמדה ברברה על שעה של מנוחה ופרשנו לחדרינו, היא הודיעה בנחרצות שעלינו להיות רעננות לקראת קבלת פנים שהייתה אמורה להיות עוד באותו ערב.
בשעות אחר הצהריים, לפני שהבית התחיל להתמלא, התמקמנו בגינת ביתה של ברברה, והכנו לעצמנו קפה בכוס גדולה. האווירה הייתה נינוחה, הדשא מסביב צמח יפה והיה מטופח עד מאוד, הכלב של ברברה נבח בחדווה, והתחלנו בתכנון לוח זמנים לשבועות הקרובים.
הקפדתי לא לקבוע לוח זמנים צפוף מדי, וברברה הסכימה שסדנת כתיבה בנושא הצעד השביעי יהיה הרעיון המרכזי.
היא לגמה מהקפה ואמרה "כל חיי נאבקתי בצורך לעשות משהו עם הנדנדה הזאת שבתוכי, פעם הבאתי את חיי למעלה ופעם דרדרתי אותם למטה. השתמשתי באוכל כדי להיות מיוחדת ומסתורית ובכך יישרתי קו עם האי־נוחות הקבועה שבאי־יציבות."
הקשבתי לה, וחשבתי לעצמי, כמה לא מוצלחת היא יכולה להיות, עם כשרון כזה מדהים של נהיגה בצד שמאל של הכביש? הבנתי שהדוגמה שבה השתמשה תיארה בצורה הטובה ביותר את המקום שבו ממוקמת הענווה. יש משום אחיזת עיניים בחוסר איזון.
הבטתי בה ואמרתי בהדגשה, "כן, ברברה, אכן כך, המשבר נובע מהעליות והירידות של המצבים המשתנים, ולכן הפתרון הוא לעשות יחד משהו יותר טוב ויותר יציב."
באותו רגע אפילו הכלב הרגיש שותף, הפסיק לנבוח והתחיל לכשכש בזנבו ובכך הסב את תשומת לבנו לכיוון השער. הבחנתי במיורייל הבחורה הסקוטית, שהחנתה את המכונית וצעדה לקראתנו.
בראותי את מיורייל הבנתי שזה אכן המקום שעלי להיות בו. מיורייל הייתה טיפוס מאוד מיוחד, היא הייתה אשתו של לורד, הכרתיה ויצא לי לדבר אתה לא אחת בכנס שנערך בארץ, חיבבתי אותה מאוד, יותר מזה היא סקרנה אותי בסיפורים הרבים שלה על אודות האחוזה שלהם בסקוטלנד. הצטיינה תמיד בדמיון פורה ביותר.
"כן, את רואה טוב, אני מול עינייך!" היא רכנה וחיבקה אותי.
נוכחותה השפיעה עלי בצורה אדירה, התגעגעתי אליה, ובאמת שמחתי לראותה בביתה של ברברה.
מיורייל חיכה ומיד פתחה במחמאות "אני מתקשה להאמין, ואף חסרות לי המילים לומר לך עד כמה אני מאושרת לראותך. הנשיות החדשה שלך גורמת לי לפרוץ בבכי, ירדת המון במשקל מאז ראיתיך בכנס שנערך בארצך, והמראה החדש הולם אותך." ואז ללא כל עצירה היא המשיכה, "תאמיני לי לוסי שלי, יודעת אני עד כמה קשה לעזוב בית, אך זו הרגשה טובה לדעת שדורון שלך הסכים לשחרר אותך בשבילנו."
נבוכותי, הרי שנים חייתי בכמה וכמה עולמות...
מיורייל המטירה שאלות "אני בטוחה שאת גם מתגעגעת לקבוצה המקסימה שלכם, ששמה יצא אף מעבר לים, מכמה פגישות בביתה של הנריטה נעדרת עד כה?"
לא עניתי מיד, אך הבנתי את ההערצה שלה להנריטה שהייתה בשבילה כמו בשביל רבים בעולם סיפור אחר, כולם הכירו בכשרונותיה כמייסדת קבוצות בארץ. שמתי לב כי משהו השתנה בחזותה של מיורייל, היא נראתה שונה מאיך שהכרתיה.
מיורייל קלטה את השינוי במבטי ואמרה "כך או כך אצלנו בסקוטלנד יש אמרה שאנשים רואים אותנו שונה מהאופן שבו אנו רואים את עצמנו או את מעשנו. אצלנו לכל אחד ואחד יש את המפלצת לוך נס הפרטית שמחכה לרגע הנכון לזנק החוצה ולגרור אותו למצולות..."
חיבקתי אותה, זו הייתה ונשארה מיורייל. התיישבנו בנוחות, וברברה גילתה לי שהיא הכינה בעבורי עוד הפתעה, החברה הטובה שלה דייזי מאירלנד נמצאת בדרך אלינו לשהות של יומיים...
שמחתי והסתקרנתי מאוד, עד כמה שהיה ידוע לי רבים מהחברים ברחבי אירלנד גרסו שהרוחניות ודבקות באמונה שמובאת בצעד השלישי חשובה יותר מההימנעות הפיזית והירידה במשקל.
ציינתי את מחשבותיי לפני ברברה, והיא נעצה בי מבט היתולי.
"אכן צפויה לך הפתעה, בכל אופן בעוד שעה קלה תוכלי לדבר אתה ויהיה מעניין לאכול יחד את הארוחות, כן ברור לי שהשפעתך גדולה, אך לצערי חברתי אינה אישה קלה."
הבטתי בברברה ואמרתי ברכות "בכל זאת עצם הגעתה מעיד על הרהור שני, לא?"
"ייתכן, אך יותר מהכול היא רוצה קשר צמוד לכל התרחשויות, בעיקר בכל הקשור למסר שהבאת אתך."
הבטתי בה והחלטתי שאעשה כמיטב יכולתי לקבל כל שיבוא וכל רעיון שיעלה, לא עברו דקות ספורות ודייזי, האישה האירית הגדולה, נכנסה. נשארתי ללא מילים, טוב שדיברנו על הנושא אחרת מי יודע כיצד הייתי מגיבה... ראיתי לפני אישה במלוא מובן המילה שמנה מאוד, אף שחייבת הייתי להודות שהיא הקרינה חושניות והייתה לבושה כמו יצאה מירחון טיפוח יופי, היא הצליחה לבלבל אותי כי היא שידרה את ההפך מתסמונת האישה המוזנחת, רק מפלי השומן המיותרים היו כאילו לא במקומם
בלבי תהיתי עד כמה אני בעצמי התעקשתי ולא ויתרתי... האם אוכל לשמור לעצמי את ההחלמה שבה האמנתי ובכל זאת לכבד את זו של האחרים?
זה היה הרגע שבו הענווה יכלה לעזור לי.
"לוסי," קראה לעברי דייזי "איני ראויה לכבוד שלו זכיתי, לא ממך, את נדיבה מאוד, שלא כמו חברתך הנריטה, שאותה אכזבתי רבות. שנים היא סובלת מהרעיונות שלי, ומאוד דאגתי לאבד גם אותך. הנריטה קשה עם חברותיי האיריות, למען האמת, בלתי נסבלת."
קולה הפך לרם ונועז יותר ויותר, ההתלהבות הצליחה לסחוף אותה. הקשבתי לה והראש לחש לי ללא הרף "כיצד זה אפשרי, יהיה עלי להיות כנה עם עצמי ולעצור אותה, אך לא היה לי ברור לגמרי מה באמת הרגשתי..."
למזלי שמעתי את קולה של ברברה, היא פנתה לדיזי "אנא הואילי להיכנס, כמה שאת מהודרת חברה יקרה... שמענו אותך, אנא השאירי לפחות כמה דברים גם לימים הבאים של השהות שלך בביתי ותיהני מלוסי הבלתי נשכחת."
חייכתי לעצמי, זאת הייתה ברברה הדיפלומטית, תמיד קיבלה את האחר. אך האמת הייתה שמעולם לא הצלחתי להסביר לעצמי או לאחרים את עוצמתה של הכמיהה הפיזית, ולכן אולי הייתי צריכה לקבל את דעותיה של דייזי בנושא הכאוב, היא לא ניסתה להתמודד עם הכמיהה, היא התחברה אתה מרצון.
ההכנות לארוחת הערב החלו, הירקות הושמו במקום הכי פחות בולט, תפוחי אדמה נערמו, נקניקיות שאנון עם כרוב מאודה הוכנסו לסיר מסורתי, שברברה שלפה מהארון של המזווה.
דייזי שקדה על הכנת המתכון של סבתא רבא שלה, כיסוני בשר אפויים ברוטב שמנוני שהביאה מביתה. וכמובן כמה קותלי חזיר בסיידר תפוחים, שבאף אירוע אירי לא נפקד מקומם.
מיורייל הכניסה חתיכות בשר לסיר, להכנת צלי סקוטי שהשום והבצל טוגנו בו בתוך חמאה טובה, הסתכלתי מסביב והבנתי שההתכנסות שלנו מייצגת אירוע חברתי ואישי כאחד. ההכנות המגוונות הפתיעו אותי, לא ידעתי לאן להסתכל, לטשתי עניים, הרגשתי כפולשת לעולמן. אך גם קלטתי כי זה המקום שבו יהיה עלי להתחיל. הבנתי איך עלי להיערך ומה עלי להעביר בסדנאות כדי להבליט את המשמעות הגדולה של החלמה פיזית ולא רק רוחנית. אכן, זו הייתה דרך שונה לראות את שהותי שם.
כאשר התיישבנו במקומותינו סביב השולחן התחלתי להבין כי מאחורי המראה המתעתע של הארוחה ותחת מעטה של קבלה אין־סופית הסתתרה אמת אחת, יש דרכים רבות להחלמה.
דייזי הכריזה "כך אני אוכלת גם בבית, לא שונה משאר בני המשפחה כי ההימנעות היא דיאטה לאומללים."
לא היה בה טיפ טיפה של חוסר ביטחון עצמי, ודיבורה היה רהוט מאוד... דרך הביטוי שבחרה בה לא הייתה קשה בעבורי, ועל כך לפחות ברכתי.
ברברה העירה "כל אחד ינהג בהימנעות כפי שהוא מבין."
מיורייל הביטה בי והרגישה צורך להגן על דעתי כפי שהיא הבינה אותה, היא אמרה "תוכנית האוכל שלי לא כוללת סוכר, ולעומתי חברה שלי לא נפרדה ממנו והקפידה להפגין את דעותיה בזכות הסוכר, בעת האחרונה התגלתה אצלה מחלת הסוכרת, התברר שהיא סיכנה את בריאותה."
במצב שנוצר הנמכתי את ציפיותיי וחשבתי לעצמי, אחרי שהכרתי כה הרבה מכורים לאוכל לא הייתי אמורה להירתע משום דעה.
בסביבות השעה תשע ברברה התנצלה, בירכה אותי ואת מיורייל ודייזי לשלום ופרשה לחדרה, גם דייזי הכריזה על עייפות, ואף על פי שקודם לכן היא התבטאה בכזאת נחישות בזכות האוכל השמן ועתיר הסוכר, רכנה כלפיי וחיבקה אותי, ואז העירה "האוכל עייף אותי מעט."
לא אמרתי מאומה... האישה היפה שעמדה לפניי הייתה מאוד שמנה, קרוב למאה עשרים קילוגרם. ולמיטב הבנתי היא סבלה, אך נראה כי עם הזמן היא בודדה כל ארוחה לתחושה שזו אפיזודה חד־פעמית, תופעה שהייתה די מוכרת, אף שהיא סבלה מכך באופן כרוני אחרי כל ארוחה.
העייפות הגדולה שלה נבעה מתזונה איומה, אף על פי שהיא התעקשה על האני מאמין שלה, כחלק חשוב במערך ההגנה שהיא בנתה לעצמה.
חשבתי לעצמי כי להימנעות הפיזית יש תשובות טובות מאוד לבעיה שלה, אך היה בינינו פער ולכן העדפתי לא לחוות דעה, לפחות לא באותה ארוחה.
השארתי את דעתי כאופציה לימים שיבואו כדי להראות לה סיכויים מול סיכונים, כלומר, את הצעד השביעי.
הבית נשאר לרשותנו, הזמנתי את מיורייל לשבת בסלון ולספר לי מה התחדש בחייה.
מיורייל יקירתי, פניתי אליה "מה שלומך באמת?"
"עזבנו את הטירה זמנית," מיורייל פתחה ללא היסוס בווידוי ארוך, "ועברנו לאזור מאוד קרוב לכאן, ניסיתי להתמודד עם המעבר, התברר לי שכל האחריות תהיה עלי..."
"לפני חודש ג'ון בעלי נכנס הביתה ממסע עסקים מאוד מוצלח, והדבר הראשון שראיתי במבט שעל פניו היה צימאון למשקה, השמעות והחשדות נשפכו לפניי," מיורייל חייכה חצי חיוך, "לפחות עוד נותר לי חוש ההומור... לאורך שנים בעלי הפגין איפוק עצמי רב מאוד, מעולם לא סיפר לי, ולא פינה זמן לדבר על הנושא כאשר עלה בי החשד מדי פעם בפעם, ושאלתי אותו, הוא הסיט את נושא השיחה. רק עם הבקבוק הייתה לו שיחה פתוחה.
"ניסיתי לומר לו שהשתייה שלו לא תפחית את ההערכה שלי אליו כבעל, אבל ויחסם של אחרים אליו עלול להשתנות לרעה. אותו יום הפך לנורא, האוויר היו מרוכז, הרגשתי שחלומות התנפצו בעבור שנינו. ג'ון התיישב בכורסה ואמר, נתקעתי בהצלחה, לא ידעתי איך לצאת מתוך האזור המוגן לעבר השינוי הנכסף. העסקה האחרונה המריאה מעבר לכל שליטה וכל דמיון, נכנסתי לתוכה כמו לתוך הרפתקה, הנאה קלילה וילדותיות, אך הגורל הסיר כל מחסום, וקידם את מטרותיי במדויק. אחרי העסקה שבצעתי היה צפוי לנו שינוי גדול בסגנון החיים, שהיה עד עכשיו מוגן ומוכר לך. הרי לא הכרנו ברכה יותר מוצלחת מלהשיב לאנשים הכול בסדר …אך העסקה טרפה את הקלפים ותהפוך אותנו לאנשים עשירים...
אני בכל זאת חשבתי על בעיית השתייה שלו..."
מיורייל הביטה סביבה והרגישה צורך להתנצל שגזלה מזמני, "אוו אני לא מאמינה כיצד בזמן כה קצר בלבלתי לך כל כך הרבה," אמרה בחינניות כנה.
"תראי," פניתי אליה והדגשתי את מילותיי "אני חייבת לומר לך את האמת שלי. חובה עלייך לבטוח בעצמך ולבטוח בתהליך ההחלמה שלך, זה לא עניין של מה בכך, אך כרגע עדיף שתניחי לנושא, כי כפי שאת בעצמך ספרת אודות השיחה האחרונה בינך ובין ג'ון, הרגלי השתייה שלו הפכו למרכז העניין והכול יצא מכלל שליטה, אז... לבד תביני, עד כמה אין לך את הכוח לשלוט במצבים המשתנים, להזכירך את מה שתמיד התעקשנו לומר, כי עלינו לדאוג להחלמה שלנו בראש ובראשונה, ובדרך זו נשמש דוגמה גם לאחרים, כך תוכלי לעזור לו עם מחלת השתייה שלו."
מיורייל הביטה בי במבט הממיס לבבות שלה ואמרה "את גורמת לי לבכות, כי הדבר האחרון שבו הצטיינתי בחיים זה ציות לסדר מכל סוג שהוא. אני בוטחת בך ורוצה לוודא שאעשה את הדבר הנכון, גם בעבור ג'ון וגם בעבורי."
נפרדנו, ובהביטי בה נכנסת למכוניתה הרגשתי שכבר התחלתי באופן מרשים. נכון, היא עשתה את העבודה הקשה בכך שדיברה בפתיחות, אך אני התגליתי כיועצת זוגית לא רעה...
דייזי נשארה עוד יומיים, אכלנו יחד את ארוחות הערב והיה יכול להיווצר עימות בעיקר כי באותה תקופה שמרתי בצורה מאוד קפדנית על ההימנעות, ונזהרתי מכל ביס וביס. השהייה המשותפת יכלה להפוך כל נגיסה למחלוקת וליצור כעסים אישיים. אך לא, לא רצינו לייצור מערכת יחסים עכורה, לכן הפסקנו לדבר בכנות.
ביום האחרון לשהותה של דייזי חזרנו מפגישה שכנראה הועילה במשהו, דייזי אמרה "כל קילוגרם שאני מעלה וכל ביס עודף מפעילים שרשרת של בעיות, מעכירים את חיי ומחמירים את מצב הבדיקות שלי, ייתכן שיש צדק במסר שלך... אני חוזרת הביתה היום ואעשה כל ניסיון אפשרי, כדי להיות בהימנעות פיזית."
שתקתי, המצב היה מאוד עדין, רק הקשבתי...
היא המשיכה "יהיה עלי להיזהר מחברותיי בייחוד בארוחת משותפות במסעדה, כי עוד לפני שאני מבחינה בכך הן מזמינות המון, נתחלק, הן אומרות, וכך כל פעם מחדש אני נופלת למלכודת של... לא נורא ביס קטן אחד. הקשבתי ומכיוון שזה לא היה מצב רגיל בכיתי וצחקתי חליפות, לבסוף חיבקתי אותה ונפרדנו עד לפעם הבאה.
השהות עם דייזי גרמה לי להתגעגע להנריטה משום מה, לכן צלצלתי אליה מיד כאשר דייזי עזבה. היא ענתה אחרי הצלצול השלישי וקולה נשמע מנומנם מעט "כל כך הרבה דברים קרו מאז שדיברנו," כך פתחתי את השיחה עם הנריטה מיד אחרי ברכת שלום קצרה.
"אני לא הייתי מכנה את המצב הזה כך..." אמרה, ואז הוסיפה משפט נוסף, אחרי שוך ההתרגשות שאחזה בה ובי "איני יודעת כיצד להדגיש די את הדברים שאומר לך עכשיו, לדעתי זו תהיה בעבורך טעות להמשיך ולשהות בחו"ל. האזיני לעצמך וראי כיצד התפקיד, שאמור היה להיות רק שירות למען האחרים, עורר בך התלהבות שהיא מעל ומעבר, ומכה, ולו הקטנה ביותר, עלולה להחזיר אותך לאכול בצורה הנפסדת ביותר, את נותנת לאגו שלך יותר מדי כוח, והוא יקבור אותך בסופו של דבר."
הקשבתי לה וחשבתי שהנזיפה שלה לא הייתה במקום והיא בעצמה הייתה מלאה בחשיבות עצמית ובאגו שאמרו: אני יודעת טוב יותר ממך מה טוב עבורך!" זה היה רק קצה הקרחון של ההרהורים שחלפו בי וסתרו זה את זה. לא אמרתי את מה שבאמת חשבתי, ולבסוף מצאתי בתוכי את הקול הכי רך ואמרתי "אכן ההחלמה שלי יכולה להתפרק בכל רגע, מידה אחת יותר מדי תזרוק אותי רחוק, אך מהרגע שקבלתי את ההחלטה לשהות מחוץ לביתי הצלחתי לעורר שינויים רבים, גם אצלי גם אצל אחרות.
במשך שנים ניסיתי בכל כוחי לבלום את לוע הכריש מלא העוצמה והכוח שאיים וגם היה יכול לבלוע את כל כולי, והנה התפקיד כאן עשה את זה בעבורי."
היא לא נשארה חייבת והעירה "אני מסכימה אתך שפיתחת יחסים נפלאים עם החברות באנגליה, גם ברברה ספרה לי על כך, אך ככל שהם כאלה הם בריחה מעצמך, ולכן לא יכולים להטיב אתך באמת."
מועקה הכבידה עלי, הרי הבטחתי לעצמי לעשות את הכול ולא להניח למאומה להסיט אותי מדרכי, החלטתי לא לתת לשום אדם אחר להציק לי, אך הבנתי שלמרות המודעת הגדולה שפיתחתי עדיין הייתה להנריטה השפעה גדולה עלי, ולי הייתה תלות גדולה בה... הרגשתי מנוצלת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 281 סופרת
הימים נקפו והסדנאות הובילו אותנו להישגים גדולים. השבועיים הראשונים עברו ביעף, והנה גם השבוע השלישי התקרב לקיצו. ערב אחד הגענו לפגישה בכנסייה עתיקה, יפה מאין כמוה, היא נראתה כמו אתר תיירותי, הדומה לכנסיות שביקרנו בהן דורון ואני באיטליה, ולא לפגישת תמיכה, האווירה הייתה ספוגה ברוחניות.
האמת זה כל מה שהיה נחוץ לי. חברי המקום התחילו להגיע, ומרחוק ראיתי כל כך הרבה פנים מוכרות, פנים ידידותיות, פנים שהיו בארץ כמה וכמה פעמים. אין ספק, חברות אמיצה נרקמה ביני ובין בנות העולם הגדול. אהבו אותי אפילו העריצו, היה לי ולאנשים האלה כל כך הרבה במשותף, כינוסים וועידות שסבבו סביב הטיפול באכילה כפייתית, חשוכה, אלימה ועצובה כל כך. טבעי היה כי כיבדו אותי ונתנו לי לפתוח את הפגישה, עשיתי זאת בחפץ לב ומיד העליתי רעיון לנושא הפגישה: "מהי הימנעות מדויקת בצלחת?"
שמעתי את עצמי אומרת בנינוחות, אך בהדגשה "הרעיון של הימנעות נקייה הוא לשמור על אוכל פשוט, שאינו מכיל הרבה שומן, להקפיד על כמות הפחמימות והחלבונים ולוודא שאנו צורכים מנה סבירה משניהם. הכיוון שאליו אני שואפת לא תמיד נשמע ברור ולעתים אינו מתקבל יפה, ואולי ירתיע כמה מכם, גם השפה האנגלית שבפי מקשה עלי להעביר לכם את דרכי, אבל אשתדל לדבר ברורות. לדעתי כל התמכרות היא עניין של חיים ומוות, אין בה רכות יש בה פחד והרבה חששות בייחוד בעבור החברים החדשים..." המשכתי בדברי, מנחה לכיוון ההימנעות ומשתדלת לא להיות תוקפנית. סיימתי כל מה שהיה לי להגיד בנושא ורשות הדיבור עברה לנוכחים. מיד הורמו ידיים רבות, חברה אחת דיברה "הדברים שנשמעו כאן היו מאוד חריפים ועלי השפיעו באופן מיוחד. רוב שנות חיי אני גרה במקום הזה וקשה לי להתמודד כי כל החברים הקרובים אלי שותים בירה וחיי החברה שלי מתנהלים סביב הבר והשתייה באין־ספור פאבים תוססים. כמובן שאת השתייה מלווים גם חטיפים עתירי שומן. לא פעם אני מנסה לשנות את ההרגלים האלה או לחזור להימנעות שהייתה לי בתחילת דרכי בתוכנית, אך אין בי את אותה ההתלהבות איני מסוגלת להמריא מחדש."
חברה נוספת הצביעה ואמרה "גם לי קשה, אף על פי שמזמן לזמן ובמידה מסוימת אני חווה הקלה, אך הכמיהה לאוכל הורסת הכול ותמיד חוזרת. כך או כך ברור לי כי בשלב כלשהו לא אוכל לוותר לעצמי עוד ואצטרך לחזור למציאות של החלמה."
חברה אחרת הפנתה את מבטה אלי ואחרי שקיבלה את רשות הדיבור אמרה "אני לגמרי לא בטוחה בכלום, וכפי שאני מרגישה המצב יצא מכלל שליטה. בחברה שבה אני חייה יש בעיה קבועה של שתייה בפאבים עם החברים או בזוג, ולא פגישות שבועיות לארוחות משפחתיות, כמו שהמנחה סיפרה, אך למיטב הבנתי הכול דומה וכל המצבים האלה מעידים על רמת חיים טובה או סגנון מקובל. אני מדברת על שילוב של אוכל ואלכוהול לכן אף על פי שהכול מוכר וידוע מראש, איבדתי את השליטה."
עצרתי את הסבב ואמרתי במשנה זהירות, "אני מכירה את כל הסיפורים ואקח עוד רגע ואומר דברים נוספים בשבחה של הימנעות נקייה, מול כל אלה הטוענים כי הורגת היא כל חלום לחיים חברתיים. בסופו של דבר איבדתי את עצמי כאשר הנחתי לעולם החיצוני לעצב בעבורי את ההחלטות לגבי מה שנחוץ לי. וזו בהחלט לא הייתה הדרך הנכונה לחיות."
כך נמשכה הפגישה עוד ועוד וליבנו את הנושא. חזרנו מאוד מאוחר, אך השתוקקתי לדבר עם דורון אף על פי שדברנו כמה ימים קודם. ברגע שהוא הרים את האפרכסת ואחרי ברכת שלום הייתי נרגשת כל כך שפרצתי בבכי ושחררתי לחץ שללא ספק נבע מאותו כפתור רגיש שנלחץ בי מדי פעם בפעם והניס את הביטחון שרכשתי מהקשרים האמיצים שנוצרו עם חברותיי.
דורון חיכה בסבלנות ואז אמר "השהייה שלך באנגליה משקפת מצב שמעולם לא ראיתי בך, התלהבות ונחישות שעולות על גדותיהן."
התאוששתי ובביטחון מחודש לקחתי את המושכות לידיי והדגשתי ביתר שאת "אני יודעת כי הנסיעה הייתה הדבר הנכון ביותר בחיי, במקום הנכון ובזמן הנכון, כי היא מזמנת לי מדי יום ביומו רעיונות מדהימים. נסעתי במטרה לתת שירות לאחרים, ומצאתי פה חלום שנמצא רק באגדות. לעתים לא קל לי עם כל העשייה, יש סביבי המון פיתויים שמרפדים את הגאווה שלי, אך אני מתאמצת ושומרת על ההחלמה שלי ובדרך פלא הדבר אכן עובד."
מיד אחרי התשובה הבוטחת שלי עלה בי החשד כי מאוד ייתכן שגם לדורון קרו אי אלו דברים, הוא מעולם לא נשמע כה ברור ובטוח בעצמו, וקיננה בי הרגשה שיש הרבה מעבר למילים.
ואכן מיד הוא אמר את הדבר המפתיע ביותר "גם לי זו תקופה לא מוכרת, מצאתי בתוכי כוחות לשמור על יציבות ועל שגרה טובה. אני מנצל את ההיעדרות שלך ומעניק משמעות שונה ללימודיי ולקידום בעבודה, אכן הדברים השתנו... חזרתי להיות אני עצמי."
השיחה הייתה מוזרה מכדי להיות אמיתית ותהיתי, הייתכן והפרידה אכן מיטיבה אתנו... שמעתי את דורון צועק "הלו, הלו, את שם?"
"כן, דורון," עניתי, "אני כאן, האם אתה שם?"
ובלב חשבתי, אעשה הכול כדי לא להרוס את חיי מחדש.
לפתע נעשה לי קשה לנהל את השיחה מרחוק, חשתי מחנק בגרון...סיימנו בנשיקה באוויר והמון סימני ספק, שנשארו אתי וכרסמו את חלומותיי באותו לילה.
בסוף חודש יוני מזג האוויר הפך להיות סביר, שתינו את הקפה בפינת הפרחים של ברברה. הבנתי שניתנה לי ההזדמנות לעשות שינוי, להכיר אנשים מיוחדים, ליצור קשרים חברתיים, לנקות את סודותיי ולקבל שחרור, גם אם זמני...
הוראות הפעלה כוחניות מעולם לא עבדו בעבורי, מעולם לא שוכנעתי כי ניתן להפסיק את האכילה רק כי צריך, מעולם לא השגתי דברים תחת אילוץ כלשהו, והנה באנגליה הרחוקה... קיבלתי מתנה. לשמש דוגמה אישית ולקבל את ערכן המוסף של אחריות ושליחות, קיבלתי את המתנה בשתי ידיי.
השהייה בביתה של ברברה הייתה הזדמנות להכיר אנשים מצליחים ולהשתלב בחברתם. השגרה שבחיי הייתה כעת נעימה מאין כמוה, רק שיחות הטלפון עם חברותיי שבארץ שיבשו מעט את האווירה, למעשה הביכו אותי לא מעט.
חודש אוגוסט התדפק על חלוננו, אחרי חודשים של עבודה מאומצת הגענו לצעד השביעי, וביודעי עד כמה הדבר יהיה לא פשוט החלטתי שעלינו להכין תוכנית שתתאים לקבוצות קטנות, ידעתי שבמתכונת זו הדבר יצליח מאוד, לאור הניסיון בארץ.
ברברה קיבלה אחראיות על קבוצה אחת, ואני קיבלתי על עצמי להיות לראש קבוצה אחרת. כאשר שיבחו את האנגלית שלי, מעל ומעבר, הבנתי שאף על פי שיכולת הביטוי שלי באנגלית רק טובה ולא יותר, אנשים פשוט פרגנו לי על כל דבר, את הזרים שהפכו לחבריהם הם ידעו לקבל יפה מאוד. אהבתי את הקבלה הזאת, ובאווירה הטובה פתחנו את הסדנה השבועית הראשונה וקבענו עשרה מפגשים. התכנסנו במועד שקבענו וחילקתי את דפי העבודה. ביקשתי מהקבוצה לחלק את הדף לטורי טבלה ולהקדיש טור לכל אחד מהתחומים החשובים בחיים, ציינתי כי כדאי להתמקד בהצלחות ולא בכישלונות, שבכל מקרה יצוצו באופן לגמרי טבעי.
מיורייל אמרה וקולה רעד מהתרגשות, "הרעיון של הכתיבה הוא טוב, כי הכישלונות שלי נכתבו בצבע הדמעות המלוחות."
בשקט שהשתרר ראיתי שהקבוצה מתחילה לגלות עניין בכתיבה גם לאור הדברים שנאמרו, מיורייל הייתה דמות בעלת השפעה. מעודדת המשכתי והדגשתי שהגיע הזמן לברר לעצמנו מה הוא הערך הזה הנקרא "ענווה".
הבחנתי בחברה שישבה בשורה הקיצונית ממול, היא ציינה "אולי עדיף לכתוב על ערך אחר והוא "דימוי עצמי נמוך", ועל ידי כך נוכל להשוות ביניהם."
חברה אחרת הסבירה "למדתי בתוכנית כי הצעד השישי עשוי לעזור משמעותית בהבנת הצעד שביעי לכן כדאי שנשים בצד את הספקות ונבדוק כל אפשרות לחוד."
"לא באנו לנהל ויכוח, באנו לעשות כל שיידרש," אמר הגבר הגבוה שישב בצד. בעודם מדברים, תהיתי בלבי מדוע אנשים חדשים בתוכנית מאוימים כל כך מהמילה "ענווה". חיכיתי בסבלנות, כמה מהנוכחים הביטו בי נבוכים מעט, הם חיכו להמשך, לכן אמרתי "הדבר הכי חשוב, שאליו אני מקווה שנגיע בסוף הסדנה הזאת, הוא היכולת להסתכל לאנשים בגובה העיניים, זו המהות של חיים מאוזנים, וזה הפירוש שלי לענווה."
חברי הקבוצה התחילו בכתיבה, ניגשתי לראות מה נעשה בקבוצה השנייה, ושמעתי את ברברה אומרת: האוכל העודף הכניס המון הרס לחיים הפרטיים של כל אחת מאתנו, הנזק שנעשה חיבר את העבר עם ההווה והרס כל סיכוי לעתיד. אי אפשר להחזיר את השנים האבודות אחרי שהן נצבעו בצבעים עזים מדי."
הבטתי בה וחלחלה בתוכי ההבנה שזאת אולי הדרך היחידה להסביר את הכול. חלה התפתחות בעקבות הדברים שהתרחשו בחיינו מאז הוועידה בגרמניה, חשבתי לעצמי. ובעודי שקועה בדברים שנאמרו הבחנתי בחברה שישבה מימינה של ברברה, דיאנה שמה. היא הייתה בטוחה בעצמה, ולא ניכרה בה מתיחות או בעיה כלשהי. היא נראתה חייכנית ואוהדת, נעצתי בה מבט מסוקרן, מעשה שהיה מאוד לא מנומס מצדי הרי זו לא הייתה התנהגות שבאה בחשבון במחוזות אלה, היא חייכה אלי חיוך רחב. דמותה הרזה והמטופחת מאוד הרשימה אותי וסקרנה כאחת.
שעתיים חלפו ביעף, סיימנו את הפגישה הראשונה של הסדנה, אך הייתי מאוד מוטרדת בגין אותה אישה. לכן שמחתי כאשר ברברה הזמינה את דיאנה לאכול אתנו וציינה בפניי כי היא קרובת משפחתה ומתגוררת לא הרחק ממנה.
מיד כאשר יצאנו לדרך היא שאלה אותי בעדינות, "מה דעתך על הימנעות נטולת פחמימות ועל הנוהג לשקול כל דבר אחר שבתפריט, האם תפריט כזה ושקילה ומדידה מקובלים בארצך?"
"כמה מאתנו אכן אוכלות כך..." עניתי מיד.
"האם נכון שאכילה ללא פחמימות מסוכנת? כך לפחות אומרים אצלנו, האם את רואה פסול בכך? כי לי ברור שזו הדרך להחלים." היא שאלה את שאלותיה ואמרה את דבריה בתרעומת קלה.
לא חשבתי כמוה וצר היה לי שנכנסתי לנושא, והתבקשתי להביע עמדה. לשמחתי ברברה התערבה, ונחלצה לעזרתי, וגם הרגיעה את הרוחות "לא כולם בטוחים בעצמם או בדעתם העצמאית, רוב האנשים רוצים לעשות את מה שהאחרים ממליצים." כך פסקה ולא הוסיפה. איחרנו להגיע למסעדה שבה הזמנו מקום, אך לאחר המתנה קצרה נמצא לנו שולחן פנוי, "תתרווחו ותרגישו בנוח ואז נזמין, אני מציעה שניקח את הארוחה שלנו, נתחיל בסלט כפול לשלושתנו כמנה ראשונה?" שאלה ברברה ובכך הסירה את הנושא שהיה שנוי במחלוקת מסדר העניינים. על הסלט הסכמנו שלושתנו. בליבי שמחתי שנבלה בחוץ ונאכל ארוחת ערב טובה, אך בטרם הגיעו המנות, דיאנה חזרה ופתחה מחדש בנושא הבעייתי, באמרה "התפריט שלי תובעני מאוד, ולכן יהיה עלי לבדוק בדיוק מה מתאים לי למנה עיקרית."
"רוצה לספר לי איך הדבר עובד?" שאלתי.
"אני לא בטוחה שאני בעצמי מבינה מה עובד בעבורי, אך יש לי רצון חזק להרגיש בתוכי את הגוף הרזה… בהתחלה פחדתי, הרגשתי כיצד המחשבות מתרוצצות, המון מחשבות, חששתי שאפגע בבריאות שלי, אך היום ברור לי שזה לא עד כדי כך נורא או מסובך, לא משהו שאיני יכולה להתמודד אתו."
דיאנה המשיכה לדבר, הייתי מוקסמת ומוטרדת בו זמנית, הכרתי בכך שאכילה ללא פחמימות מביאה את האנשים להצלחות היפות ביותר בתוכנית שלנו, "את יודעת לוסי־שלנו," ככה הם כינו אותי שם, "לפני קצת יותר מחצי שנה, זה היה באחת הפגישות, התרחש אצלי המפנה. הרווחתי יותר מאשר ידעתי. המהפך חל כאשר אחרי תקופה יפה נעצרה הירידה במשקל, אז הבנתי כי יהיה עלי להמשיך ללא פחמימות ולקבל את האחריות לכך, הרי אלה הם חיי... לא כך הוא?" היא פנתה לברברה ושאלה "למה יש כל הרבה חילוקי דעות סביב התפריט ללא פחמימות?"
באמת ניסיתי להסביר את עמדתי והדגשתי שתמיד היו לכך השלכות מרחיקות לכת, אך זה מעולם לא מנע מהחברים להמשיך בתפריט ללא פחמימות. בעודי מסבירה הבנתי כי עלי לשתוק, ראיתי את המבט הסגפני והעקשן שבו היא הביטה בי, מבט שאמר הכול, נחישות והחלטה ששום הסבר לא יכול להן.
"דיאנה שלנו היא אישה מאוד קשה... אני מבינה על מה את מתרעמת כל כך,"בדברים אלו ברברה ניסתה להרגיע אותי, היא בעצמה הייתה רגילה למעלליה של דיאנה ולכן כינתה אותה אישה קשה עד כי בפיה הכינוי נשמע כמו מחמאה. הבנתי על מה היא דברה, אך באתי במבוכה קלה, כי ציער אותי שהגעתי למצב שבו ראיתי אנשים מסכנים את בריאותם והתבקשתי לשתוק. החלטתי להפסיק את הוויכוח ומיהרתי לומר "צר לי שהתערבתי, אני יודעת שיש עלייך הרבה לחץ בתפריט מהסוג הזה, אך אני הגעתי למסקנה שיש דרך לא פחות טובה להשיג תוצאות. את צודקת, קל יותר לעמוד מהצד ולבקר כל החלטה שנוגעת לתפריט של האחר במקום לעסוק בעשייה למען עצמי."
בשעת ערב מאוחרת, אחרי שהגענו לביתה של ברברה ולפני לכתנו לישון, הרגשתי שהערב לא היה קל. ברברה הושיטה לחיבוק את זרועותיה ואמרה לי בחיבה "טוב שאת כאן כיף לראות אותך, סוף כל סוף מדברים פנים אל פנים על כל הנושאים, גם אם הם לא נעימים."
בשבועות שבאו אחר כך עבדנו קשה בסדנאות, הגדרנו מה הן הטעויות החוזרות על עצמן, למדנו להסתכל בהן ממקום של כבוד והנחנו להן ללכת לדרכן.
לא פעם נזכרתי בשוריק ותהיתי על הקשר שלנו, הבנתי שאם ארפה ייתכן שאגלה שדים נוספים בארון שנעלתי היטב.
אכן, השהות והשירות באנגליה ריככו אותי והביאו אותי לנכונות לשחרר את החולשות שלי לאוויר העולם. גם הועילו לי מאוד הבנות מפי החברים שאמרו כי לא חייבים להאמין באותו אלוהים שמכירים מיום א' בכנסייה או באלוהים של יום כיפור, זו הייתה תוכנית רוחנית, לא דתית... חשבתי על האלוהים שלי. חוסר הביטחון שלי איבד את אחיזתו בי, וברגע מסוים הצלחתי להבין כיצד המרחק מהבית קירב אותי הביתה.
הקיץ עוד רגע וחלף, והשמועות על הנעשה בסדנה נודעו למרחקים. כתיבה בצוותא העניקה לאנשים ביטחון עצמי, אך דבר זה לא מנע היבט אחר, שהיה מאוד משמעותי, מיום ליום פרצו סודות שהיו אמורים להישאר סגורים ונעולים על סוגר ובריח, ואלה מצאו את דרכם אל הנייר ונחשפו.
דאגתי מעט לכן חזרתי ואמרתי בפתיחת כל פגישה, שבוע אחר שבוע, כי צריך לחשוף בביטחון רק את אשר נחוץ על מנת לזוז קדימה, ולפי ניסיוני אסור למהר לשום מקום. ההסברים הביאו לחיקי, הערצה ואהבה שגדלה מיום ליום. לאט התחלתי לחוש את אותה ההרגשה שהייתה לי בקבוצה הקטנה בארץ, למרות חוסר הדמיון בין הקבוצות, ההבדלים טושטשו והפכתי לאחת מחברי הקבוצה. לכן כשהגיע השיחה מהנריטה לא ממש נדהמתי, ברברה נכנסה לחדרי ברגע שבו חזרתי מהקניות ואמרה "הנריטה השאירה לך הודעה, היא ביקשה שתתקשרי אליה."
הבטתי בה ושאלתי "יש לך מושג מה היא רצתה?"
"כן, היא התענינה בנוגע לסדנה של הצעד השביעי, ואמרה שלעבוד על ענווה זה רק חצי פעולה ועדיין קיימים חמישה צעדים נוספים קדימה."
"מה בעצם היא ניסתה לומר בזה?" שאלתי בחשש קל.
ברברה הביטה בי ואמרה "מעולם לא שמעתי את הנריטה מתערבת ומעורבת כל כך בחיי אדם אחר, נראה לי כי כל מה שהיא עושה בנוגע אלייך, בא מאהבה..."
עוד באותו ערב, מיד אחרי פגישת הסדנה התקשרתי. אחרי ברכת שלום קצרה הנריטה ניגשה ישר לעניין "לקבוצה שלנו ביום א' הגיעו שמועות משמועות שונות, ולדעתי את מסכנת את עצמך כאשר את מעבירה סדנאות על נושא הענווה שבוע אחרי שבוע, זו הדרך הטובה ביותר לאבד את ההחלמה האישית שלך..."
המומה השבתי "בבקשה תזכרי שיום־יום הארוחות שלי פתוחות וגלויות, וכל ההתנהגות שלי שקופה בפני החברות מהתוכנית, האם לא די בכך כדי לשמור על ההימנעות שלי? מה עוד שאני מעדיפה לחשוב שאני עושה מעשה טוב ושהטוב..."
הנריטה אפילו לא חיכתה לסיום המשפט שלי ואמרה "נראה לי ששכחת את הצניעות ואת דוחפת יותר מהנחוץ."
התיישבתי ביתר נוחות כי השיחה התארכה זמן רב ממה שתכננתי ואמרתי "מדוע את שלילית כל כך כאשר מדובר בי, זו בהחלט דרך מוזרה להראות לי שאכפת לך?"
הפוגה קלה נפלה בינינו ואפילו חשבתי שהקו השתבש או נותק, ואז היא אמרה "האמיני לי לוסי, אנו מדברות על מחלת ההתמכרות, זו מחלה קטלנית והמעט שאני יכולה לעשות כאשר את במרחקים זה לדבר אתך בשפה העברית... להזכירך מאיפה באת... אני לא קשה אתך, חברות טובות לא חייבות להסכים בכל דבר. תמיד הערצתי את חריפות שכלך ואת נאמנותך לתוכנית ההחלמה שלנו, ויש לכך משמעות לא מעטה ביחסים שלנו, לכן אחזור ואשאל אותך ללא כל נימוס מיותר, מתי את מתכננת לחזור, הרי ניתקת כל מגע עם החיים הרגילים?"
התנצלתי וחתכתי את השיחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 286 סופרת
באותו ערב ישבנו ושוחחנו עד שעה מאוחרת, בשלב מסוים התוודיתי לפני ברברה ואמרתי לה "ניסיתי ככל האפשר להבהיר להנריטה שהשירות שאני נותנת באנגליה הוא חלום שהתגשם, לא הצלחתי לשנות את דעותיה, הן רק התחזקו נגדי."
ברברה הביטה בי ואמרה "כאשר אני מקשיבה לשתיכן אני מרגישה את חוסר הביטחון שלה, להיותה כה רחוקה ממקום ההתרחשויות, בשבילה זה איום, ההחלמה שלך לא נובעת ממנה וגם ההערצה כלפייך מפריעה לה מאוד. גם את לא תמיד תמכת בהתלהבות האופיינית לך בכל רעיון שלה, וההרגשה שלי היא כי עם הזמן לא רק שהדברים ביניכן לא השתנו אלה שהם החריפו… חבל, כי טובות השתיים מן האחת."
באותה שנה ראש השנה חל בסוף חודש ספטמבר, די מוזר לשהות בניכר, הרגשתי.
אולי באמת הגזמתי במתן השירות, אך השהייה הממושכת הפכה את חיי לתופעה ממכרת בצורה הנעימה ביותר.
ביום כיפור הלכתי לבית הכנסת הגדול עם כמה חברות ממוצא יהודי, כך הן כינו את עצמן. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאלוהים בעצמו אפשר לי את החוויה שאני עוברת שם. ישבתי והקשבתי לתפילה, ואז עצמתי את עיניי ונשאתי תפילה משלי "אלוהים יקר שלי, תקרא לזה איך שאתה רוצה, אך כאן עצרתי את המחלה בסיבוב, וללא תרומתך הייתי היום במקום אחר לגמרי. הרי אתה יודע שניסיתי הכול, כל מה שהמסגרות המוכרות הציעו וזה לא היה הכיוון הנכון. כאן, בפגישות עם אנשים מהעולם הרחב, ראיתי כיצד הדבר עובד, שמעתי את הסיפורים של האנשים והבנתי כי להאשים את האחרים בכל דבר זה מה שמשבש לי את החיים, זה לא נכון ולא יעיל. למדתי מה היא אחריות אישית."
מאוחר בלילה צלצלתי לדורון ואמרתי לו "האהבה ותשומת הלב מעולם לא הספיקו לי וכאן למדתי מה היא המידה שלה אני זקוקה."
דורון שתק לרגע ואז אמר "אני מתקשה להעלות בדעתי איך את נראית עכשיו, כי רק להקשיב לך ולשמוע את קולך ואת התנגנותו רומזים לי שהשתנית כל כך."
מעודדת מנימת קולו השבתי "אז אומר לך שאני נראית אפילו טוב יותר!"
סיימנו בנשיקה.
ואז קרה הלא ייאמן בשעת בוקר מוקדמת למחרת יום כיפור, הופיעה חברתי הנריטה בביתה של ברברה, וכמו שהיא בעצמה אמרה "אז למה באתי, נראה כי בעיקר בענייני עסקים, אך גם במחשבה להעניק לך מתנה."
ברברה אמרה "לא הרגשתי בנוח עם הרעיון שלא אודיע לך באופן אישי שהנריטה מתכוונת לבוא, אך ידעתי שהמתנה שהנריטה תביא איתה תפצה על הכול."
אחרי ההתרגשות הגדולה שלוותה בבכי ובצחוק כאחד, הנריטה הודיעה לי שנבחרתי לייצג את ישראל בוועידה שתיערך בסוכות בארצות הברית.
עם שוך ההתרגשות ברברה הכינה לנו קפה ואמרה "הבחירה בך מבליטה יותר מהכול את העובדה שלכולנו יש תוכנית משותפת, בכל מקום גם מעבר לים השירות למען האחרים הוא שמשפיע על ההצבעה, ולא משהו אחר, השירות נמצא בראש סולם העדיפויות של החברים."
אחרי שנרגעתי קמעה מהבשורה המשמחת שמעתי את הנריטה חוזרת באוזני על האני מאמין הישן נושן שלה, היא אמרה זאת בנימה מאוד עניינית "תיזהרי לך, בתפקיד כה רם יש הרבה אגו והשפעה בעיקר כי הדבר קשור להיותך חלק מוועידות בחו"ל, התפקיד יגרום לך להרגיש טוב עם עצמך, ולשכוח מאיפה באת..." הקשבתי לה ועלה בי החשד שייתכן שהיא מדברת על עצמה, ולא עלי... היא הוסיפה "אל לך לדאוג למימון, ואפילו יהיה קל יותר הפעם, כי את כבר שוהה בחו"ל."
שתקתי, ורק כעבור כמה רגעים התעשתי וטוב היה לי להרגיש ולדעת שהתפקיד הוא שלי ושהשירות הגדול שנתתי לאחרים באנגליה נרשם לזכותי.
ברברה העירה "שהותך כאן יחד אתי שינתה בעבורי, כמו בעבור רבים מאתנו, את מושג ההחלמה. ואחד הדברים הנפלאים שרכשנו דרכך היא ההבנה כי יש בכל אחד מאתנו ייחודיות, ולא תמיד חייבת להיות תמימות דעים."
באותו סוף שבוע יצאנו למסעדות בכל ערב כי להנריטה, כמייסדת וכחברה, הייתה נגיעה גדולה לכל אחד והרבה חברות וחברים שמרו לעצמם את הזכות ליהנות מחברתה. אין־ספור ברכות זרמו אלי בעקבות בחירתי לתפקיד וגרמו לי להרגיש שמצאתי את מה שלא ידעתי אפילו לחפש, מה שלא האמנתי בכלל שקיים בעבורי.
סוף שבוע שלה הגיע לקצו, יצאנו לארוחת ערב חגיגית, כדי להיפרד והכול השתבש עד מאוד...
הארוחה בחברתם של הנריטה ברברה ומיורייל לא דמתה לשום דבר שחוויתי עד אז. כמה דקות אחרי שהתמקמנו המלצרית ביקשה לקבל את ההזמנה. ברברה נענתה לכך הראשונה והזמינה את המנה החביבה עליה צ'אודר, המרק האירי המדהים על בסיס דגים, היא ביקשה אותו ללא השמנת. אך אז אירע הלא ייאמן, כל חופש הבחירה שלי הועמד בסכנה ומרגע לרגע הנריטה החמירה את המצב. כל זה כי בשהותי באנגליה הפכתי חסידה גדולה של תפוחי אדמה, בדיוק כמו שאהבתי בילדותי, טעימים, ללא הרבה מלח.
פניתי למלצרית וביקשתי להזמין עוגת דגים אירית שילוב של לאטקעס וגפילטע פיש, בצירוף סלט ירקות שהורכב ממלפפון, עגבנייה סלמון מעושן, גבינה מותכת, צנוברים ומעט רוטב וינגרט.
הנרייטה הביטה בי ואמרה "אני לוקחת ברצינות את ההחלמה שלי, וממך אני לא מצפה לפחות, להזמין עוגת דגים זו בחירה מיותרת לגמרי"
אז היא פנתה למלצרית ואמרה "בשבילי סלמון מאודה עם סלט שרימפס מלפפון ועגבנייה, ברוטב לימון ועשבי תיבול, את הגבינה הבולגרית, אבקש להוציא." היא הביכה אותי כאשר הציגה את התערבותה בהזמנה שלי כמעשה רגיל לגמרי.
לא הגבתי כי למען האמת התקפלתי, לא רציתי לעורר מהומה, וזאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שיכולתי לעשות. מיורייל העריכה אותי מאוד וסמכה עלי ועל הדרך שלי, ובכך ששתקתי ביישתי אותה, היא בעצמה פנתה להנריטה ואמרה "אני לא חושבת שאת צריכה להעיר את ההערות שלך בצורה כזאת. אני מסתכלת, מקשיבה ולא מבינה, מדוע את מביכה את כולנו? האם יש לך מושג מה לוסי הביאה לחיינו?"
היא הזמינה את ההזמנה שלה, ומכיוון שהיא לא אכלה פחמימות היא הזמינה סלט שהכיל תערובת עלים, עגבניות שרי, מלפפון, נתחי חזה עוף, צנוברים מתובלים בשתי כפות רוטב וינגרט.
הנריטה נבוכה מההתקפה הלא צפויה והשיבה "אני מתנצלת ומודעת לתרומתה של לוסי, אך אצלנו בקבוצה כבר מזמן יצא לי מוניטין של מתערבת בצלחת," כולנו חייכנו בהקלה.
בשובנו נכנסתי לחדרי והדמעות זלגו מעיניי, הנריטה התיישבה לצדי ואמרה "הפכת להיות החברה הכי טובה שלי ודמות לחיקוי להרבה אנשים, אך התבוננתי בך ולצערי גיליתי כי הנך שבוייה בלהיות מספר אחד, זה מצב מסוכן שלא מותיר מקום לענווה ההכרחית לאדם מכור."
הכרתי את דעותיה, אך ברגע ההוא הבנתי כי בחירתי לתפקיד ייצוגי לוועידה בארצות הברית הרסה בגלוי את שאיפתה להיות לבד בקודקוד. השתרעתי באפיסת כוחות במיטה הגדולה ועדיין הדמעות לא התייבשו. מעולם לא חשבתי בצורה כזאת על הנריטה ואולי חבל, כן, חבל שהמצב השתנה משום ששהיתי באנגליה וספק אם נחזור אי פעם ליחסינו הקדמים.
בחודשים האחרונים גדלתי והיה אסור לי לאכזב את עצמי, דבריה היו מעורפלים, ולי הייתה דרושה גישה חדשה, בהירה ומדויקת. במחיצתה לא הייתי אני עצמי...
שאלתי אותה "מה באמת מפריע לך בדרך שלי, הסבירי לי?"
הנריטה שתקה לרגע קצר ואז אמרה "את יודעת טוב מאוד שתמיד תמכתי בך ותמיד אתמוך, לא פעם הרחקתי ממך נסיבות מלחיצות, האמת הפעם באמת הרווחת את ההצלחה. אך לא תמיד את מודעת לכך שהנתינה בהגזמה, מבליטה את האגו ולא את הענווה, ומביאה לא מעט רגעים לא מציאותיים. ואף על פי שאני מעריצה את האופטימיות וההתלהבות שלך, שמעולם לא הייתה לי כמותה, את מסכנת את עצמך בלי חוכמה כאשר את לא מדייקת עם האוכל שלך. ייתכן שאני מתעקשת מדי לשנות את הגישה שלך ונוקטת בדרכי פעולה שאני לא תמיד גאה בהן, אך טובתך מול עיניי." ניסיתי לומר דבר מה, אך היא המשיכה מיד, "גם הפעם אעזור לך, אך עלייך להבין שאת נוסעת למגרש משחקים של אנשים מבוגרים, יהיה עלייך להשתלב בוועדות השונות ולקבל החלטות עם מכורים שהתמכרותם קשה לא פחות משלך."
הקשבתי, השיחה הכבידה עלי, הרגשתי שהאומץ וההעזה שלי מאיימים עליה.
"מדוע את מנסה בכל דרך לבלום את החלומות שלי, לא כך היה בתחילת דרכנו, אז לא פחדת ממני, אולי כי חלומותיי לא היו מעוצבים דיים, אך ביום שעזבתי לאנגליה, חל קרע בינינו, וגיליתי בקשר שלנו הרבה סתירות."
הנריטה השיבה "אנגליה שינתה אותך, גיבשת עצמאות, שאינה תמיד במקומה, התרחקת, והריחוק הזה הוא בלתי נמנע," קולה רעד למרות כל החוזק שלה...
התרככתי והשבתי "מה אני צריכה לעשות כדי שתאמיני בי? כיצד אשכנע אותך כי אני ודעותיי הם הדבר הנכון ולא מזיק?"
הנריטה הקשיבה אך הקסם כבר פג, הבנתי שלא התקדמנו יחד, כך זה לפחות נשמע לי, לחוסר האמון שנוצר בינינו היו סיבות רבות, והפערים בתפיסה חזרו על עצמם בדברינו. לבסוף היא התעשתה ואמרה את המילה האחרונה, "בואי נסכם, טוב שנבחרת ואנחנו ניפגש אחרי הכול כמו פעם. תאמיני או לא, יהיו לנו עוד דברים רבים לדבר עליהם."
היא חזרה לעצמה, "את תצליחי! את תעזרי לאחרים לעשות מפנה גדול בחשיבתם ולמרות הכול אני החברה הכי טובה שלך."
סיימנו את השיחה ומחשבה הסתובבה בתוכי, "אולי החברה הכי טובה, אך לא מסוגלת להצטרף להמראה אתי יחד."
שלושה ימים אחרי שהנריטה הביאה את הבשורה הטובה לחיי היא עזבה, נפרדנו בהרגשה כבדה.
יומיים אחרי נסיעתה הוזמנתי להנחות את הפגישה האחרונה, שהפכה לסיום מהמם.
פתחתי במילים חזקות וכנות "עבדנו קשה, כמה מאתנו שינו את נתיב חייהם. ואף על פי שעוד יעברו עלינו ימים לא קלים ויגרמו לרבים מאתנו קשיים, הדרך שהלכנו בה יחד תחזק אותנו במהלך השנים הבאות."
אימצתי את המשפט השכיח ואמרתי "'אפשר גם אחרת', שום דבר לא יהיה בעבורי דומה אחרי הנסיעה הזאת."
שקעתי לרגע בתוך מחשבותיי ואז בלהט המשכתי "בחודשים האחרונים בנינו עתיד גדול ומתפתח, לא כל בני המשפחה יעמדו לצדנו, יש כאלה שלעולם לא יבינו את הריחוק שלנו מהם, ואולי גם לעולם לא ימצאו דרך לקבל זאת, הניחו לכך… מה שחשוב הוא שאנו עצמנו נבין את העוצמה שלנו ונעלה חיוך רחב על שפתותינו, כאשר תוכנית חיים בריאה תשמש לנו השראה. תודה שכולנו יחד."
סיימתי את דברי והבטתי מסביב, כולם נשארו פעורי פה ורתוקים למקומותיהם, אכן המעמד היה מרגש מאוד.
וכך, בתום הימים הנוראים, נעשה לי ברור מעל לכל ספק שעבודתי הסתיימה.
האמת, הוקל לי. ישבנו בגינה האהובה עלינו וניצלנו את הזמן להנאה ושקט, שתקתי המומה כאשר הבנתי שהחזרתי את עצמי לחיקי .
זו הייתה השקעה גדולה והיו רגעים של אי־הסכמה ומעט כעס בעיקר בנוגע לתוכניות אוכל, זר לא היה מבין זאת. היה לי קשה מאוד לפענח את היחסים שנבנו בין חברי הקבוצה באנגליה.
בעודי מהרהרת ושקועה אי שם ברברה ציינה בביטחון האופייני לה "נראה לי כי התשת את עצמך, השתדלת מעל ומעבר לגשר על דעות שונות ותוכניות אוכל מגוונות."
היא צדקה, חשבתי, חייכתי לעברה.
מאוחר יותר באותו ערב היא הזמינה כמה חברות קרובות, לכבודי. שתינו תה צמחים ואכלנו ארוחת ערב יחד. ההרגשה שנסכה בנו ההימנעות הייתה טובה, וטוב היה להיות בחברת בנות שהפכו לשותפות בחיי.
מיורייל לא הגיעה, היא נסעה עם בעלה לסוף שבוע בהרים וקווינו שגם היא תגיע לוועידה בארצות הברית.
דייזי מאירלנד הגיעה וערכה את ההצגה הידועה שלה, היא הייתה ידועה בחוש ההומור המקסים שלה ולכן הדגימה לפנינו את הקטע ההיתולי מיד כאשר סיימנו לאכול.
היא נעמדה מולנו בתנוחה מכובדת ואמרה "ברוכות הבאות," היא פתחה בניב זר ובמבטא אמריקני כבד, "אני מקווה ששלומכן טוב. ברוכות הבאות למלון המפואר והוותיק שלנו. רבים וטובים מכל רחבי ארצות הברית וממקומות מגוונים בעולם הרחב מנסים להגיע לקבוצות שלנו, למצוא את דרך ההחלמה מאכילה כפייתית, יש שיצליחו ויש שלא יתקדמו מעבר למקום שבו הם נמצאים," היא קרצה בשובבות, "אנחנו הגענו ולכן יש לנו סיכוי להחלים, אף על פי שאני מאוד ממליצה לא לפתח ציפיות... (שבהן ראוי לצפות כריות). אנחנו רציניים, עובדים קשה על הימנעות ובכל רגע ורגע לומדים כיצד לבנות חיים מאוזנים, וכך נהיה לדוגמה אישית," דייזי לגמה מהבירה, הניחה את הכוס באיטיות והמשיכה... צחקנו המון.
בבוקר יום הטיסה נזכרתי שמזמן לא הסתכלתי במראה כדי לומר תפילה. הבטתי לתוכה ודרכה וביקשתי מאלוהים ענווה ואומץ להמשיך ולהתקדם לעבר שינוי אמיתי, כדי שהחלום הנכון והטוב ימשיך להיות שלי. פרצתי בבכי מתוך ההתרגשות כי ידעתי שהמחיר יהיה לא קל.
יצאתי לארצות הברית, גאה, חוששת ומאושרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד292 סופרת
ברגע שהתיישבתי בכיסא המרווח הרגשתי נינוחות ורפיון פשט בגופי, ובעודי מביטה דרך חלון המטוס זיכרון השיחה האחרונה עם הנריטה הפך למראה די עלוב. בעבר שכנעתי את עצמי שלהנריטה אכפת ממני ולא רק מהשליטה שלה בכל מהלך ומהלך ושהכול יהיה בנוי לפי הבנתה בלבד. חייתי לאור התקווה הזאת, אבל מתברר שברגע שנבחרתי למלא תפקיד, הכול נגמר, חברות אישית בינינו הפכה לתחרות.
הקשבתי לדייל הראשי, הוא דיבר בקול סמכותי מאוד. "תודה שטסתם אתנו, נוודא שהטיסה תהיה נוחה ככל האפשר."
מיד הואר השלט להדק את חגורות הבטיחות ואני המראתי חופשייה.
יישרתי את השולחן ואת מסעד כיסא ההמראה, חלצתי את נעלי העקב ופרשתי את רגליי בזהירות זו ליד זו, לא לפני שעלה על פני החיוך כאשר נזכרתי כיצד טופפתי על העקבים בחינניות באולם הנוסעים בנמל התעופה, עברתי מרחקים ותנועותיי לא הראו שום סימן לחולשה או חוסר שיווי משקל. הייתי גמישה, נמרצת ומאושרת מהשגרה החדשה, כל כך קל ונוח היה לשכל עכשיו את הרגליים זו בזו. הפשלתי מעט את שולי השמלה הארוכה, כן, גופי שהתעצב במקומות הנכונים וקרסוליי הדקים עשו לי הרגשה טובה מאוד.
טיסה של שעות עברה בקלות ובמהירות, ישנתי וויתרתי על הארוחה השנייה ומאוד הופתעתי כאשר המטוס עצר בנמל הבין לאומי של העיר ניו יורק, ושלט החגורות כבה. לונדון נשארה מאחור, אך הערפל הסמיך רדף אחריי ושלט ברמה מחוץ לנמל התעופה. מטר דק כזרזיף פיזז בשערותיי, ידעתי שנכונה לי רק עוד טיסה אחת, לא קלה, לניו מקסיקו ואז אפסע לתוך חלום. התפללתי, והיקום נענה.
תוך כדי גרירת המזוודות מהטרמינל הבין לאומי לזה המקומי חלפה בי השאלה הנוקבת, באיזה עולם חייתי בחודשים האחרונים? מתי נולדה המחשבה ובעקבותיה הוויתור על נוחות, מגוננת ככל שתהיה, ולעבור לפעולות אמיצות?
זיכרון קלוש עלה בי, נזכרתי איך נראית האבסה העצמית, זו הנמשכת כמה שעות או ימים ארוכים, האבסה שהקשתה מאוד על החיים ודחפה מעבר לקצה. שנים ניסיתי למצוא דרך לשבור את השרשרת המוצקה – מחשבות אלו ועוד חלפו בראשי בהגיעי למסוף. הבטתי בצללית, צלליתי שלי – דמות מצודדת בשמלה מתנופפת ובעקבים גבוהים, רחוקה מאוד מהעולם ההוא המוכר שנשאר מאחור. נזכרתי בהכרת תודה גדולה בארוחה שהוגשה בין שמים וארץ, ואף על פי ששדון קטן בתוכי התגעגע להתפרע, אולי אף יותר ממה שהייתי מוכנה להודות בכך, אמרתי לעצמי שמעולם לא הייתי מאושרת יותר, בטוחה בעצמי כל כך ושונה לחלוטין מאותה צעירה מושכת ולא מציאותית שניסתה להעניק לעצמה עוד ועוד דברים שיחזקו את הרגשתה שהיא יפה ומיוחדת, אך הם רק הרחיקו ממנה את החיים כפי שהם אמורים להיות.
כן, היא לא הבינה...
מעולם לא חלמתי להגיע למקום כזה יפה ולעשות לעצמי את הדברים המדהימים האלה, כן, בזבזתי יותר מדי זמן מחיי בשתיקה מביישת בתוך האוכל העודף.
הנחיתה בניו מקסיקו הייתה רכה, ברברה ואני יצאנו החוצה ופגשנו את הבוקר הנושק לצהריים, ידענו שהכול יהיה מאוד חגיגי בייחוד בערב הפתיחה שבו יוצג לפני כולנו נושא הוועידה "דוגמא אישית להימנעות מאוזנת".
הוקסמתי מגודלו של הבניין על שם הנשיא לינקולן, שם התקיימה הוועידה, חזותו הייתה בסגנון של פעם ואלגנטית מאוד. הבניין עמד במה שהיה פעם שמורה של אינדיאנים. הלובי היה מהודר מאוד, והשוער אשר עמד בכניסה נראה יותר כמו לורד מאשר איש שירות.
הועידה בניו מקסיקו נשאה אופי מאוד מכובד ומרשים, ובהיותי נציגה הן של עצמי והן של הקבוצות בארץ ואולי גם של כל המתקשים להתמודד עם ההתמכרות, הרגשתי אחריות כבדה. אהבה גדולה הייתה בתוכי אך קנטרתי את עצמי, מחשבותיי הפכו להיות מאוד דרמטיות עד שהנציגה שעמדה לצדי בדלפק הקבלה חשבה שפניתי אליה. כן, כנראה דיברתי לעצמי בקול רם, הבנתי שיהיה עלי לשים לב להבא כדי לא להביך את עצמי... כן, הייתה בי גאווה גדולה.
עדיין זכרתי בברור את הדברים שברברה אמרה לי במטוס בדרך לוועידה "כל הרעיונות זקוקים לביצוע כדי להיטמע בנו, זכינו בתפקיד מכובד, שייתן לנו יציבות והמשכיות לעבר הווה טוב יותר ועתיד חדש."
אנחנו נצליח, הבטחנו זו לזו בחיבה.
כן הייתי בטוחה בעצמי, אך לא ראיתי בכך כל הגזמה, אף על פי שאולי הייתי צריכה להסס לפחות. אך בלבי ידעתי כי באנגליה עליתי כיתה, ואיך לא, הרי זו מולדתה של לוסיאנה, הדוכסית שלי.
לפנות ערב התיישבנו באולם הכנסים, הקשבתי למילות הפתיחה של יושבת ראש הוועידה, כולם הקשיבו. קולה נישא צלול וברור, ומיד הבנתי כי הדברים ששמעתי בבית קפה באנגליה מפי דייזי היו מצחיקים, אך כאן הובלט הכאב. שתקתי בתוך מחשבותיי.
יושבת הראש סיימה בלהט "...תודה שבאתם..." הבטתי מסביב, כולם נשארו במקומם פעורי פה. כן, המעמד היה גדול ומכובד.
ההזדמנות לחלוק את חדרי עם ויויאן, החברה הטובה שלי מאוסטרליה, רוממה את רוחי, היא הייתה אחראית לענייני כספים ותקציבים, ואני, לוסי מישראל, הופקדתי על עידוד קשרים בין הארצות.
כבר ביום המחרת התיישבתי לעבור שוב על דברי הפתיחה שלי ולבדוק שנית את דוח הסיכום שהבאתי למשתתפי הוועידה.
ההתרגשות שלי הייתה רבה בייחוד מהדברים שיהיה עלי לשאת במהלכה של הוועידה. לבי הלם באופן לא סדיר, כי למרות ההתלהבות של עשיית שירות ברמה זו, במובן מסוים התקשיתי להאמין שאני, לוסי מישראל הרחוקה, נבחרתי לשהות בין הנציגים כשווה בין שווים. התלבשתי בהידור, בחצאית מיני אשר הבליטה את המגפיים, ועל רגליי משוכים גרביונים שחורים.
הנחתי על עצמי את הז'קט המחויט, תחתיו לבשתי חולצת משי בצבע כחול פטרול, אבל יפה מהכול הייתה ההרגשה, הידיעה, כי הירכיים שלי אינן נוגעות עוד זו בזו, הסימן המשמעותי ביות להימנעות טובה. נראיתי מצוין, אישה מרתקת. בלילה לפני שנרדמנו ניהלנו ויויאן ואני שיחה ארוכה, ושאלתי אותה "האם יש עוד בעולם אנשים שמוטרדים כמונו מהאכילה שלהם ומתעסקים בכך ללא סוף?"
להפתעתי היא ענתה בחיוב, "בוודאי שכן... הנה השכנה שלי רזה ומחוטבת ולמרות המראה שלה, היא לעולם לא תאכל באף ארוחה ככל העולה על רוחה."
השיחות והשהיה הממושכת רחוק מהבית שחררו וארגנו את המחשבות שלי, למדתי איך לשחק את משחק החיים.
אחרי אין־ספור ישיבות, החלטנו שנארגן לעצמנו כמה שעות של קניות, הרי לא נמנע מעצמנו קצת פאן, ולכן קבענו שניפגש כמה חברות למטה בלובי, מיד לאחר ארוחת הבוקר, כדי לתאם את התוכניות לשעות בין הערביים.
לי היה מאוד ברור שאצמד לטעמה של סופיה ולסגנון המהודר שלה, וכך כרגיל אראה יותר ממעולה. היא בעצמה הציעה להיות לי ליועצת אישית בבחירת המלתחה, ממש כמו בימי פולדה הרחוקים. אף על פי שהפרק ההוא הסתיים בעבורי מזמן ועל אף שמשם המשכתי לאנגליה וכעת הייתי באמריקה, הכול הפך מוכר יותר. קניות בגדים עם חברות למשל הייתה מעשה שנסך בי הרגשה טובה והוא הביא עמו סקרנות וגילויים חדשים. למדתי כיצד נשים מוצלחות מתנהגות, למדתי לאהוב את מה שראיתי בחלונות ראווה, למדתי לקבל ייעוץ מחברה, ולמדתי להכיר את דמותי המשתקפת במראה מחוץ לחדר שינה שלי. רכשתי ביטחון לקנות את מה שאהבתי, כי ההחלטות הפכו לברורות, לא היה לי כל ספק. העזתי, יזמתי, גם בחברת החברות הכי טובות, ומצאתי את עצמי מחוברת לעולם הגדול. סופיה, חברתי שהייתה תמיד נדיבה וסבלנית, עודדה אותי והסבירה לי שזאת יכולה להיות חוויה מעצימה, לקנות בגדים, אך גם מורטת עצבים. יותר מפעם אחת היא אמרה "אני מאושרת לבוא עם אישה מהודרת כמוך, אך האם את בטוחה בכך שאני נחוצה לך?" תמיד חיבקתי אותה בתשובה.
אמנם התכוונו ללכת לקנות בגדים, אבל תוכניותינו השתבשו בעקבות הגשם שלא הפסיק לרדת. התיישבנו בפינה, אני וויויאן חברתי, בנקודה שממנה לא ראינו את כל הלובי והייתה לנו מעט פרטיות, שלא כמו הפרטיות הלוחצת שבחדר שחלקנו במלון.
הזמנו כוס קפה, ויויאן עודדה אותי שהכול לטובה, ועוד נצא לקניות ונמצא מגפיים גבוהים עד הברך, ואפילו במחיר טוב.
אחרי אתנחתא קצרה היא הביטה בי ואמרה "את בטח חושבת שאני אמא נוראית, הרי זו הבת שלי," ככה המשיכה היא את השיחה שהתחלנו בה יום קודם, היא ביקשה את עצתי בענייני הורות. אחזתי בידה ועודדתי אותה להמשיך.
בקול עצוב, ובמבטא מעט לא ברור היא שפכה את לבה לפניי. הקשבתי בתשומת לב רבה, ידעתי עד כמה העצה שלי חשובה לה, "איני יודעת כיצד לגרום לבתי לשמוע את קול ההיגיון, אך כמו שאת מכירה אותי, גם אני לפעמים חסרה אותו. לאחרונה התגובות שלה והמסתוריות סביבה מתחילים כבר בכוס הקפה בבוקר, בעבורה כוס קפה היא ארוחת הבוקר, דגנים יצאו מהאופנה, כך היא טוענת. תמיד ממהרת ובדרך כלל כופה עלי את ההסכמה שבכל סוף שבוע היא תקבל רשות להישאר לישון אצל חברתה. לעתים אני מסכימה, אף על פי שאני יודעת שזו טעות. החברות הזאת גרמה לכל המצב להידרדר, אולי אפילו יצרה את הבעיה. החברה הזאת מצוידת תמיד באלכוהול ובתי חוזרת מהביקורים אצלה במצב רוח רע ומתחמקת מהמבטים שלי.
"עלי לומר כי החברות שלי חוזרות ואומרות לי שזה די נפוץ בגיל שש־עשרה, אך לי זה לא נראה טבעי. ילדתי המתוקה נמצאת בתקופת חיים גרועה, היא מחפשת פרטיות בהמולה, העיקר להיות רחוקה מעין צופיה, בעיקר שלי... פעם היינו קרובות, לרגע לא נפרדנו, היום אין שום זמן מתאים להיות יחד, היום דרכה היא לא דרכי, כך היא אומרת, ואני חושבת לעצמי האם המצב הזה הוא הפיך? האם עשיתי אתה את כל הטעיות האפשרויות?
"הייתי צריכה לדעת שההתעסקות שלי בעצמי ובשומן שלי לילות וימים ובלעיסה בסתר של ממתקים בכמות אדירה, יהיו לה השלכות בלתי נמנעות. סיבכתי אותנו… " הקשבתי לויויאן והרגשתי חמלה, הצטערתי בעבורה, ידעתי שאין כאב יותר גדול, מהרגשת הכישלון עם הילדים שלנו, וזו הייתה בתה היחידה.
"לא!" אמרתי מיד.
"אין זו אשמתך, האכילה שלך היא מחלה שלא ביקשת לעצמך, לא ידעת אחרת." ויויאן הביטה בי במבט של תודה, ולחשה כמעט ללא קול, "אני האמא שלה, יש לי אחריות, הרי כאשר היא נולדה, הבטחתי לעצמי שאגונן עליה תמיד, ולבסוף לא הצלחתי לגונן עליה. זו הבטחה שנכשלתי בה, לא שערתי שאצטרך לשמור עליה מעצמי, לא הייתי דמות לחיקוי." ויויאן פרצה בבכי...
לפתע ידעתי מה עלי לענות כדי לרכך מעט את צערה, רכנתי כלפיה ואמרתי, והשתדלתי לבחור בקפדנות את המילים באנגלית פשוטה וברורה, "בתך, כמו שהספקתי להכירה מהסיפורים שלך, היא נערה בעלת מוח חריף, חרוצה, ואף על פי שבתקופה זו נראה כי הכול אצלה התאדה, אבל הזמן הזה יחלוף. היום את כן דוגמה לחיקוי ועוד דוגמה ברמה בין לאומית, והיא תרצה את זה, במוקדם או במאוחר, תהיי סבלנית ותאהבי אותה בכל מחיר ולא משנה מה היא עושה."
ויויאן פתחה את עיניה והביטה בי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה. אמרתי לה את הדברים שלמדתי בצעד השישי ושביעי, לא יותר… חיבקתי אותה, והחלטנו שנמשיך בשיחה לפני לכתנו לישון.
ביום השלישי לישיבות, לקראת שעת הצהריים התבקשתי לפתוח את הישיבה העסקית במסר רוחני. עלינו לחדר והתארגנו לפתיחת הישיבה, בדרכי למעלית מחשבות רדפו זו את זו, במה אפתח את דבריי? מה אומר? ואז עלה בי הרעיון לדבר על עצמי ועל עצמי בלבד. כך גמלה בי ההחלטה שעם המסר האישי שלי אפתח את הדיון העסקי.
משתתפי הדיון הגיעו והתיישבו באולם היפהפה, השמים היו כחולים והטמפרטורה נוחה, מזג האוויר הסתווי היה חמים מהרגיל לעונה זו, יכולתי ליהנות ולא לסבול מקור.
סופיה נכנסה אחרונה וסגרה את הדלת אחריה. "המון מזל טוב, מאחלת לך הצלחה והימנעות טובה גם בפסגה," הפתק שכתבה לי עבר מיד ליד והגיע אלי במהירות, עוד נרשם בו, "...החלפת את נעלי הספורט בנעלים מחודדות עקב מצופות בלק שחור... חל בך שינוי והגעת רחוק מאוד... חברתך האיטלקייה." היא בירכה אותי בהיותה יושבת ראש הועידה, ומיד הרגשתי חמימות פושטת באבריי, אין ספק שהפכתי לכוח משפיע בקבוצה הבין לאומית.
פתחתי ביתר ביטחון, "העשייה ברמת שירות זו נולדה אצלי בד בבד עם הרצון לחיות ללא כמיהה ולהעביר לאחרים את המסר. למדתי כי הכישלון הוא משחק מקדים להצלחה, ושגם אחרי כמה כישלונות אפשר לקום ולבצע שינוי. אני נחושה בדעתי לחלוק לכם מניסיוני ולומר שאסור לקבע את הרגשת הכישלון... הרגשה זו פוגעת בכל יכולת, מטשטשת כל חוכמה ומאיימת על החופש ועל המרחב, מפלס הייאוש הנורא עולה..."
המילים שלי נלקחו ממורשתה של לוסיאנה, שחוכמתה לא נפגמה עם חלוף השנים ועדיין אפשרה לי להישען עליה ולהתחדש בכל מצב ומצב. כאשר סיימתי ראיתי כיצד הדברים שאמרתי והמראה שלי השפיעו על הנוכחים. בהמשך דננו במצבים המשתנים שיכולים להרוס את ההחלמה וכיצד אפשר להחזירה לחיים. כל הנוכחים היו מודעים היטב לכך שכל אחד מאתנו נכנס לתוך החיים ויוצא מהם בקצב שונה, כל אחד עושה טעויות אחרות, אך תוך כדי הדיון בלטה נוכחתן של ההחלמה וההתקדמות.
את הסעיף הראשון שעל סדר היום הציגה ליונה: תרגום ספרות ההחלמה לשפות זרות, לשמע דבריה חייכנו כי אף ששפת האם שלה הייתה אנגלית, האכפתיות שלה לשפות אחרות עוררה הערצה גדולה.
היא ציינה "דבר אחד קשה לי מאוד והוא הלחשושים בהפסקות. שמעתי כל מיני לחשושים בהפסקות ואני מרגישה שיש בהם משום גילוי קנאה, קנאה בתקציב שאושר לנו לצורך תרגום."
הקשבתי לה והצטערתי שצרות העין לא נחסכה מאתנו גם שם, ונמצאה בכל מקום. אכן, יצרנו קרבה ובנינו אותה בהדרגה בשיחות הטלפון, עוד הרבה לפני שהתראינו פנים אל פנים, ולכן בוועידה ניקרנו עיניים. רבים מנותני השירות לא הקפידו על עבודת הצעדים וכך נוצרו הפערים.
רק בשעות אחר הצהריים סיימנו את העבודה המשותפת הגדולה והסיכום היה לתפארת. ההחלטות היו טובות והרגשנו שהצלחנו להמריא אל על. הכשרונות והיכולות שלנו כצוות היו מלאי עוצמה. גריסות חטיפי הירקות שהגשנו לפינו בהפסקת הקפה נשמעו כמוזיקה באוזנינו.
לאחר מכן התבקשתי להנחות פגישת חיזוק בנושא "מהי החלמה בעבורי?"
פתחתי במשפט חשוב שממצה כמעט את הכול, "האכזבה מעצמי מסכנת אותי ומאיימת עלי; הטעיות החוזרות משבשות את המראת החלומות, אך כאן בתוכנית למדתי להפתיע את עצמי, להתעקש ולהתמיד, וכך להרחיק לכת אל מעבר לכל מה שנראה לי לא אפשרי.
"כל יום שבו אני מטפחת את ההימנעות, משתדלת לא לחזור על אותה טעות וממשיכה בתהליך – הוא יום של הצלחה.
"לא פעם אני שואלת את עצמי, כיצד יוצאים ממשבר אם וכאשר הוא מופיע? יש רק דרך אחת, להמשיך ולהכין ביתר קפדנות את תוכנית האוכל שלי ולהתמקד בפתרון היחסים ביני ובין העולם שסביבי. הפכתי לאישה צעירה ויפה המתנועעת על עקבים גבוהים, לאט ובטוח." מרחוק ראיתי את אווה מקשיבה ודרוכה. היא הצביעה ואמרה "כבר בהתחלה היה לי ברור שאנחנו מייצגות היבטים שונים של ההחלמה, ארצות שונות, אך תוכנית אחת."
"נכון," הוסיפה נציגה אחרת, "התוכנית הוציאה אותי מהגבולות של עצמי, וחתכה בעבורי את שרשרת הסבל."
אנשים דיברו בזה אחר זה, דברים רבים נאמרו:
האישה מטנסי אמרה "האם אני זה הרגלים גרועים או גנטיקה משפחתית?"
הגבר מווירג'יניה אמר "היחסים שלי עם האוכל הפכו מידידות למלכודת מוות."
נציגה מאוד ותיקה תיארה "יש בי בור שחור של ייאוש, הוא ממקום בשיפולי הבטן, וברגע שאני ממלאת אותו בשוקולד מתרחשת הקריסה הגדולה."
אווה הצביעה ואמרה "הרגשת הכמיהה לא מגבילה את עצמה לצורת האכילה ולכמות האוכל בלבד, השפעתה חלה על האישיות כולה. גם בעת שצעדתי לפי צעדי התוכנית מצאתי את עצמי לא פעם שקועה בייאוש, נבוכה, בושה בעצמי ואפילו בודדה, מכיוון שנלקחה ממני ההגנה של האוכל המנחם."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד296 סופרת
"אני מקווה שעדיין יש לך כוח ואני לא מפריעה," אווה התקרבה והתיישבה לצדי מיד בתום הפגישה. "חשבתי עלייך ועל הנאמר מאז הכינוס בפולדה, לא ממש יצא לנו לדבר מאז, התגעגעתי אלייך ולהבנות שגילית בתוכנית. מה קורה עכשיו, האם את חוזרת הביתה מכאן או שתמשיכי בעבודת השירות הבין לאומית? האם חשבת להציג את מעמדתך לתפקיד יושבת ראש בארצך, הבנתי שהתפקיד תובעני ולא קל?"
אווה המטירה שאלות בזו אחר זו, התיישבתי בנינוחות והחלטתי לתת לה במה.
"כן, לא קל להיות נביא בעירו," הנדתי בראשי...
"את זוכרת, לוסי, מה אמרנו בזמנים ההם, שהיו כל כך טובים, בפולדה, צריך להשאיר את הכול פשוט..."
" כן," אמרתי, "זאת הייתה ההבנה החשובה ביותר שלנו, מסקנה גדולה."
אווה המשיכה, "עמדתי בדברים קשים מאוד, וכך יכולתי לבדוק את עצמי ועד כמה הפנמתי את ההבנות ההן..." היא חייכה פתאום חיוך גדול ואמרה "לוסי־שלנו, אני לא מאמינה עד כמה יפית!" עיניה הבריקו בהערצה, "כן, את חברה טובה, ואישה יפה."
היא המשיכה, "אחרי השיחה ההיא בפולדה הבנתי שעלי להניח לעבר המשפחתי, ולזכור את אמי באהבה בלבד... היום אני מסוגלת לזה."
היא המשיכה לדבר ואני חשבתי לעצמי, אכן מרחק גדול עברתי בשנה האחרונה, הצלחתי לשבת ולהקשיב לאווה בשקט ובשלווה.
"את מבינה, לוסי, הצליל חדר אלי מחדש, את מבינה, מצאתי לי חיים משלי, והפסקתי להתעסק בחיים של אבי ובני דורו... אדם לא יכול לקבל על עצמו את האחריות למעשיו של האחר. ברור היה לי שכל אחד מאתנו זקוק לזמן, הרי גם אני הולכת כבר שנים לקבוצת תמיכה, לא? לאבי לא הייתה משענת של חברים קרובים ומייעצים, וככל שעבר הזמן מאז התוודה לפניי הצלחתי להעריך את הנזק שנגרם לו. אין מילים שיתארו את גודל האסון שהוא הרגיש ואת עוצמתה של הכנות ששחררה אצלו את רגשי האשמה הכבדים כל כך, רגשי אשמה שהדחיק כל השנים. אמנם עבר הרבה זמן מאז, אך התמונה לעולם לא התבהרה בעבורו, ולעולם הוא לא יֵדע מה באמת קרה לאשתו, מה קרה לאמי? וגם לא מה גרם לו לאבד את השיפוט הנכון."
הקשבתי המומה, ניסיתי לחפש תשובה בעבורה, אך נעתקו לי מילות הנחמה מפי. אווה הביטה בי ואולי הבינה את מצוקתי. מבוכה אחזה בי, הייתי חצויה, זיכרון האימה הנאצית חסם את רחמיי, ואף על פי שהיא נהגה על פי עצתי אטמתי את אוזניי ליכולת שלה לסלוח ולהצטער בשביל אביה.
לא הרגשנו איך הזמן חלף, סיפורה של אווה נשמע הגיוני באוזניי אך ערבל את המחשבות בראשי. מערבולות של מחשבות מסובכות שהיה לי קשה להתירן, אולי כי לא באמת סלחתי.
לקראת סוף השבוע התבקשתי להביא רשימת רעיונות לבניית חוברת להחלמה לשנה הבאה. השעה הייתה מאוד מוקדמת וכל החבורה התארגנה לישיבה. חדר הישיבות עדיין לא נפתח, אבל אני, כהרגלי, הכנתי את הכול בזמן כדי לא להתבלבל. נותר לי זמן חופשי, ראיתי את החברות בלובי, קבוצה מלוכדת ותומכות היינו זו לזו.
זו הייתה בשבילי הזדמנות טובה לקבל שוב במה ולומר בשפה האנגלית את האני מאמין שלי. התרגשות גדולה סחפה אותי והשעה הלכה וקרבה. התגאיתי בהבנה ובידע של השפה, עבדתי על כך קשה, הקשבתי לערוצי החדשות בטלוויזיה בשפה האנגלית והשהיה באנגליה העבירה אותי לליגה אחרת. יכולתי לחוש את ההגוי המושלם בפי של המילים בשפה האנגלית האהובה עלי. מהרגע שהגענו לוועידה שוחחתי ביתר קלות, לא נתתי לרגשי בושה לעצור אותי, והמחמאות הדהימו אותי כל יום מחדש, לפעמים נראה לי שזה היה טוב מדי בשביל להיות אמיתי.
אך האמת היא ששיחה בשפה זו הפכה בעבורי להנאה, ונתנה לי שפע של רעיונות יצירתיים, כמו לנסות סגנונות מיוחדים בדפי העבודה שוועדת הספרות הטילה עלי להכין. התחלתי לנצח במגרש לא שלי, אך בחוקים שלי.
עמדתי והבטתי החוצה, ביומיים האחרונים מזג האוויר התענן וגשם ירד כל העת.
שמעתי קריאה "תראו אתכם, ואוו…" זו הייתה קריאתה של הנריטה כשהופיעה בבית המלון. היא הצטרפה לוועידה מכיוון ששהתה בארצות הברית לרגל עסקיה, הרגשתי כיצד הנשימה שלי המריאה, בואה הפך את כולן למאושרות. הליכוד של כולנו הייתה החוויה הכי גדולה שהכרנו. משפטים מוכרים עפו באוויר:
"אוי לוסי אני מתכוונת להקשיב לך בשעתך הגדולה," אמרה הנריטה כאשר ראתה את המבט שעל פני... "אמנם ראיתי אותך לא מזמן, אך מעולם איני מכירה עד הסוף את הדעות שלך, נכון?" היא קרצה לעברי, לא יכולתי לומר אם היא מתלוצצת או שמא לועגת לי.
אבל אז היא הוסיפה בחיבה, "המזוודות יכולות לחכות, בואי ואתן לך חיבוק..."
הבטתי בה והבנתי כי אף על פי שהיא ראתה רק לא מזמן את השינוי שאחרים ראו בי מזמן, דעותיה הנחרצות לא השתנו והיו ידועות היטב לה ולכולנו. הנריטה המשיכה והשתלטה על השיחה לחלוטין, אך בראותה את החברים הנוספים שהצטופפו סביבי הוסיפה, "היית חסרה לנו בארץ ובעיקר בפגישות הקטנות, אך הבנתי מהשיחות עם ברברה עד כמה תרמת לאנשים ברחבי בריטניה הגדולה. עכשיו אף אני יכולה לראות עד כמה חל בך שינוי. "
היא פנתה לברברה ואמרה "האם אנחנו מצפות לעוד נציגים, למישהו נוסף?" היא הביטה לעבר הדלת בסקרנות. רציתי לענות, לא, כולם כאן! אך לתדהמתי ראיתי את מיורייל, החברה הכי טובה של ברברה, מתקרבת אלינו. היא הייתה יפה כמו בובה. לא ייאמן מה הימנעות ללא פחמימות עשתה לגזרה הסקוטית שלה. הנריטה קדמה את פניה של מיורייל בשמחה, "טוב לראות אותך, לא ידעתי שגם את תבואי לוועידה, צר היה לנו לשמוע על בעלך..." מיורייל הנידה בראשה קלות, ובפיה מילות תודה במבטא סקוטי נפלא. "לו הדברים היו מתנהלים לפי התכנון, הייתי חוזרת לישראל, רצינו לבוא ולראות את ירושלים, ג'ון חלם על כך..."
הקשבתי וחיכיתי בסבלנות, ידעתי עד כמה מיורייל אוהבת אותי, אך כאשר הנריטה בסביבה לא היה אפשר להתעלם ממנה לדקה, וכל תשומת הלב הופנתה אך ורק כלפיה, ככה זה היה תמיד.
המקום היה מוכן ומזומן לקראת הפגישה, ונכנסנו לחדר הישיבות. בעודי רושמת את הדברים על לוח מחיק שמעתי מאחורי את מיורייל שואלת אותי בקולה המוכר, "מה שלומך לוסי?" הפניתי את ראשי כלפיה, וקשה היה לי להתעלם מהערפל שלפתע כיסה את עיניה. מיד היא התנצלה "לאחר הישיבה אני מקווה שנוכל לדבר לפני שיחטפו אותך הבנות."
הפגישה נפתחה בתפילת השלווה, הרגשנו שהצלחנו, שיצרנו קשרים ובנינו זמן חדש.
הייתה הסכמה שנכנסנו לתוכנית ההחלמה בלי לדעת מה היא, ומצאנו קשר הדוק שחיזק אותנו מאוד.
פתחתי בנושא שנוסח כשאלה, שאלה גדולה מאוד: "מהו המחיר שהמחלה גבתה ממני?"
"כל אחת מאתנו שילמה מחיר כבד, אך אין להניח את הגרוע ביותר, למדתי להכיל את התוצאות ואוכל לומר כי ההרגשה שלי משתפרת מיום ליום. את רוב היום אני מייחדת לעיצוב הכאן והעכשיו לא במחשבות על העבר."
נציגה אירית התרעמה, הצביעה ואמרה בנימת קול מודאגת "בשבילי זה פתרון זמני... איני אוהבת את הרמז שהשהות בתוכנית תקשור אותי לנצח..."
מיורייל הצביעה אחריה והוסיפה "אני יכולה לומר כי ההרגשה שכל הקיים – זמני, לפעמים נכונה. מדובר פה על תוכנית רוחניות שאם מקפידים על פרטיה הקטנים ביותר יכולים להציל חיים ולכן אני מקפידה על תוכניות אוכל אישית, וזה הנושא המרכזי שעליו יש לי שליטה."
ואז להפתעתי הנציגה הצרפתית הוסיפה "אני עושה הכול כדי להדביק את החלומות הפרועים ביותר שחלמתי אי פעם, לי מאוד חשוב הליטוש והזוהר שבוקעים מעבודת הצעדים."
הקשבתי ומצאתי את עצמי מסכימה עם זו ועם אחרת, וההרגשה החזקה שהן שידרו הייתה עמידה בתוכנית ברמה גבוהה מאוד.
לקחתי לעצמי את זכות הדיבור והוספתי "נכון שהיה עלי לעשות ויתורים בתחומים רבים, אך הוויתורים האלה אפשרו לי לחזור לחיים ולגלותם מחדש. ברמה גבוהה זו של השירות, ובשליחות שנדרשה ממני, אימצתי הרגלים שלא הצלחתי לאמץ קודם לכן, וכך עוררתי בסביבתי שפע של תקווה."
ויויאן מאוסטרליה, שישבה עד כה ולא התערבה בנושא, אמרה "סדר העדיפויות שלי השתנה לחלוטין, ללא היכר. המשפחה שלי חושבת שאני שקועה בעצמי ואכן זה נראה כך ונשמע הגיוני, והראיה, הרי אני כאן כה רחוקה מהבית, לא?"
הנריטה ביקשה את רשות הדיבור, והמילים שהשתמשה בהן זרמו לה בקלות "שוחחתי לא פעם עם חברות שיש להן משפחות גדולות ותומכות, הן אמרו כי התוכנית לא הקלה עליהן, היא הרחיקה אותן ממשפחתן במקום לקרב, אך מכיוון שאף אחת מהן לא בחרה במחלה זו הן נאלצו לקבל את הרצינות והמחויבות קודם כול לחיים שלהן, ואולי כך הצילו את כל המעורבים."
הנציגה מקנדה העירה "לא כל העולם סובב סביב אנשים מכורים לאוכל, אבל אנשים רבים מכורים, לכל מיני דברים. בעבורי ההבנה שיש התמכרויות רבות ומגוונות, הייתה בה הקלה גדולה. לפי מיטב הבנתי החוברת שנוציא תוכל לעזור לכל אחד שיש לו בעיה של חוסר שליטה גם בתחומים אחרים."
סיכמתי את הנושא, ואמרתי "התוכנית גיבשה אותנו והכינה אותנו לחיים בהחלמה. התחייבתי להכין טיוטה לדיון ולאישור בוועדת הספרות."
הנריטה התנדבה לעזור לי ומיד, ובכך הפגינה, מול כולם, את החברות הטובה שיש לנו.
היא שאלה אותי מיד, "איך ובמה אוכל לעזור, האם את צריכה עזרה בניסוח בשפה האנגלית?"
פירטתי לה את עיקרי הדברים שהובאו בישיבות השונות, ומצאתי את עצמי גאה בהישגיי, מזמן לא הייתי מאושרת כל כך, מלאה כל כך בהרגשת שליחות. הראיתי לה את ראשי הפרקים שדנו עליהם בוועדת הספרות, הסברתי לה לאיזה מסקנות הגענו בנוגע למימון התרגום. סמכתי על הקשרים שיש לה, זה היה אחד היתרונות שלה, ההיכרות עם האנשים המתאימים.
היא הייתה אלופה במציאת מימון וידעתי שאם אצליח להלהיב אותה, היא תשכנע את הוועדה לענייני כספים שהחוברת טובה ורעיונותיה מועילים. ממרחק של אלפי קילומטרים מהבית, היחסים שלנו נראו פשוטים, והכול נראה זורם ומאוד קל.
הנריטה הסכימה אתי הפעם, ציינה כי אכן הצבתי לעצמי אתגר גדול בשנה האחרונה, המחמאה שלה חידדה את חושיי, וגרמה לגאווה להציף אותי. באותה שיחה לא שיערתי כי מחכות לי עוד שיחות לא נוחות עם כמה מחבריי הוותיקים בארץ, אך משם, ממרחק, מעבר לים, הרגשתי כי הגיע זמני... עניתי לה בתודה גדולה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד301 סופרת
בערב יצאנו לבית קפה בעיר, הרגשנו טוב, התקדמנו בתוכנית האישית. שתינו קפה ותכננו את מסיבת הסיום. מחקנו את התוכנית המקורית, הסולידית, כי מרבית הנציגים בחרו להשתולל ולחגוג, כמו גדולים, בזה הייתה הסכמה כללית, לא בזבזנו זמן רצינו לשמוח.
רק כעבור יומיים נפגשתי עם מיורייל, אחרי שהנריטה עזבה.
"בואי נשתה קפה, כל כך טוב לדבר, להיות יחד... לא היית בעניינים לאחרונה, נכון?" שאלתי מיד בתחילת השיחה, כאשר התיישבנו בפינה הצפונית של הלובי.
"את צודקת," מיורייל ענתה בנימוס, "הכי חשוב לחזור לעניינים ומיד..." הרמתי את עיניי מכוס הקפה והבטתי החוצה לעבר הגן המטופח שבחצר הפנימית, יופיו של הטבע הדהים אותי תמיד, מזכיר ימים אלה או אחרים, טובים אך גם קשים.
מיורייל אמרה "זו הפעם הראשונה שאני מתארחת במלון זה, הגעתי כי רציתי לפגוש אותך, לגעת במוכר והידוע... הרבה עבר עלי מאז השיחה שלנו ההיא בביתה של ברברה. החלטנו החלטות והתרכזתי בעקרונות ההחלמה שלי, גם ג'ון התחיל ללכת לקבוצת תמיכה של אלכוהוליסטים, עשינו בחירות מה אנחנו משאירים בחיים הזוגיים שלנו ועל מה אנחנו מוותרים. ניתחנו כל דבר, ולו הקטן ביותר, כל גרגיר אוכל שבא לפי, וג'ון דיבר על הימנעות מוחלטת משתייה, הכול נראה תחת שליטה... ויתרנו על הספונטניות ביקרנו באין־ספור פגישות תמיכה... היה לנו ברור, מה הן הבחירות שלנו, וחיינו התנהלו כמו מגדלור מאיר למרחוק, כדי שכולם ידעו על כך. אפילו להיפרד ממך כשעזבת את אנגליה לא הגעתי, נסענו אז להרים, להשתתף בסדנה מיוחדת בעבור ג'ון."
הסתכלתי עליה וראיתי קצה חוט של האובדן שלה כשאמרה "האם עשיתי את הכול בשבילו? האם עלי היה מוטל לארגן את חייו? באותו סוף שבוע השתתפתי בסדנה בחברתו, המנחה אמר "...המהלכים מסתוריים, רק לחשוב שאפשר בכלל לדעת ממה עשויה הכמיהה ומהיכן נובעים רגשות האשם... אלכוהול הוא סם מאוד קשה ונזקיו בלתי הפיכים..."
"חזרנו מאושרים, וחשבתי שיהיה בסדר, שהוא יהיה בסדר. גברים אלכוהוליסטים עוברים משברים כל הזמן והיה לו אותי, וגם את כל הניסיון שלי בנושא ההתמכרות היה זמין קרוב ובשבילו... אך בעלי קרס, הוא התקשה לחיות עם התוצאות של השתייה בסתר.
"ערב קודם לא שיקף שום בעיה, חזרנו מאושרים, דיברנו על נחיצות השינוי, תמיד אהבנו שיחות פילוסופיות. הכול קרה אחרי הפגישה עם הרופא, הוא חזר כאילו ראה את המפלצת לוך נס עולה מתוך המצולות. ראיתי את פניו, קשה היה לו, דווקא כאשר הוא מצא החלמה אישית הוא קיבל בשורות רעות, נזק בלתי הפיך לכבד.
"היה לו ביטוח בריאות טוב, אך באותו סוף שבוע הוא חיכה לרגע הנכון ובלע כדורים, ייתכן שהם היו להרגעת העצבים או שבאמת מטרתו הייתה להתאבד, לעולם לא אדע, אך בכך הוא זירז את קריסתו של הכבד וגרר את עצמו למצולות...
"לא האמנתי כי האבחנה של הרופא תשבור אותו ככה, הרי לא לשינוי הזה התפללנו? רציתי לעצור את הזמן, כנראה לא הייתי קרובה דיי והנחתי לו למות... ג'ון היה בעל חוש הומור וחוש עסקי, הוא הוערך בקרב עמיתיו ותמיד התרחק מבעיות או פתר אותן, והנה הוא בעצמו יצר את הבעיה של חייו, פרץ לא דרך הדלת אלא דרך שער ענק לתוך המוות."
הקשבתי לה, קשה היה לי להסביר לעצמי את תחושותיי, זה לא היה סתם סיפור בעבורי זה היה גבר של מיורייל, חברה לחיים שכולנו הכרנו ואהבנו.
היא המשיכה ואמרה "לא, הוא לא השאיר מכתב, אפילו לא רמז קל. ניסיתי להבין, חשבתי על כך המון, קשה מדי בשבילי..."
הזדעקתי "אספי את עצמך ידידתי, אף על פי שהוא יצא מהעולם הזה, את חייבת להביט קדימה, וכמו שאומרים אצלנו, לנקות את הצד שלך של המדרכה, ככה אני מאמינה."
חיבקתי אותה, ושוב בפעם המי יודע כמה הבנתי שמחלת ההתמכרות היא עניין של חיים ומוות.
לפתע כמו התאוששה מיורייל, בקול נמוך דיברה שוב אבל שינתה את הנושא. מרחוק ראינו את החברות צוחקות בשיחה פרטית, ואף על פי שהמסר שלה היה קשה הרגשנו חמימות הדדית.
ערב מסיבה הגיע. רקדתי ללא הפסקה, נעלי העקב שלי בלטו למרחוק, הפתעתי את עצמי, אך הרי המוזיקה הייתה מדהימה. "איפה למדת לרקוד כך?" נשאלתי יותר מפעם אחת ואני חשבתי לעצמי, פעם, במועדון אחת, שם הכרתי את דורון ורקדנו עם מגבת דמיונית, קשרנו אותה סביב המותניים, הוי איזה מותניים היו לי אז...
האווירה הייתה נהדרת, אף שבמסיבה לא היו משקאות חריפים, עלו בי זיכרונות נוסטלגיים... נזכרתי כיצד באותה המסיבה במועדון ההוא נאלצתי להחליף את השמלה המדהימה כי נשפך עליה היין שאחזתי בידי תוך כדי ריקוד.
דורון אמר אז בקולו הנרגש "אני מקווה שנוכל לסיים את הריקוד שלנו בהזדמנות אחרת," באותו רגע, בסערת הריקודים, רחוק מעבר לאוקיינוס, חשבתי לעצמי, האם לא החמצנו את ההזדמנות, להמשיך לרקוד? האם התחדשות הרגשות בתוכי יביאו לשינוי מבורך?
הרגשתי המון הכרת תודה לדורון ולא רק גאווה גדולה בעצמי ובפועלי. הבנתי כי היקף העבודה שאעמוד בפניו רק ילך ויגדל, אך יהיה מרתק יותר ויותר.
מאוחר בלילה צלצלתי לדורון ושוחחנו, "עלה על דעתי, כי טוב היה לו היית מגיע, מפתיע... נראה לי נהדר לו יכולנו לבלות יחד בחופשה אחרי הפרידה הארוכה."
דורון ענה לי וקולו ערני לחלוטין "ייתכן שהמחשבות האלה מעידות כי את מוכנה לחזור הביתה..."
לפני הטיסה שבה התפזרנו כל אחד לדרכו, קבענו אתנחתא קצרה בבית קפה דווקא במקום פומבי לעיני העוברים והשבים.
ויויאן מיהרה לומר "אני מעריכה מאוד שפינית זמן בשבילי, השיחה הייתה מאוד חשובה." היא הייתה אדיבה, ולא הפסיקה להודות לי, דמעות עמדו בעיניה.
התמקמתי בנוחות, לגמתי קפה חם וציינתי "הרבה דברים קרו לי בחודשים האחרונים הרחק מהבית, אך הדבר החשוב ביותר הוא מילוי אותו מקום בתוך לבי בלהט ותשוקה לגדול ולהתפתח."
"את לא מפתיעה אותי," הגיבה ברברה מיד, "עלייך לתת לעצמך רק קצת יותר זמן. תנסי לשמור על אווירה עניינית ותוכנית אוכל טובה," היא אמרה באהבה וברכות, "המשימה לא תהיה קלה, תהיי סוף סוף בבית ולא על אדמתה של אנגליה, תצטרכי להתמודד במגרש הביתי."
אווה הביטה בי ואמרה "אני רואה את אותה לוסי שהכרנו מאז ומתמיד, עוד מימי פולדה בגרמניה, כך שהדעות שלי לגבייך לא השתנו."
ניסיתי לא לפרוץ בבכי ובאותו שלב עוד הצלחתי, הסתכלתי על חברותיי הטובות ואמרתי בשקט ובאהבה "משהו בתוכי רוצה להישאר בנכר, ולנוע, לנוע הלאה, אך בשנה האחרונה למדתי לראות את מה שלא ראיתי לפני כן, את שפע הבחירות שהחיים מציעים. למדתי שהבריחה מהקיים היא לא תמיד המקום הטוב להימלט אליו, עלי להתמודד עם כל אשר מתרחש בתוך תוכי."
סופיה לגמה מהקפה ומעודדת מחיוכה המשכתי, "יש לי תמונה בראש של תשוקות וחלומות, התמונה אינה מוגבלת במסגרת ואין לה מידה, היא בדיוק בגודל של חוויותיי בשנה האחרונה. התמונה נוחה, מוארת וברצוני לחדש אותה בכל יום."
ליונה הביטה בי ואמרה "אני מבטיחה לבוא לבקרך ולתמוך בך, אני לעולם לא אאכזב אותך..."
סיימנו, שילמנו ופנינו בחזרה למלון, בחוץ היה קריר והתחיל לרדת גשם ורק לחשוב כי אי שם מעבר לאופק חם כל כך. הידקתי את התיק האמריקאי שלי לחיקי ותהיתי האם מזג האוויר הצונן עזר לי בהתמודדותי עם הכמיהה...
בארבעה בנובמבר נחתי בארץ, בצאת השבת. בעודי אוספת את המזוודות הבנתי עד כמה ההחלטה לשהות באנגליה הייתה אתגר בשבילי. המעשה נעשה ואני נחשפתי עכשיו למצב חדש. ייתכן שלא הבנתי ממש, עד כמה השתניתי, ובכמה עוצמה ניחנתי עתה, אך ידעתי שאתאמץ בכל מחיר למלא ריקנות אם היא תשתלט ללא כל התראה.
יצאתי לאולם קבלת הנוסעים בהרגשה כבירה והבנתי כי יהיה עלי לעשות הרבה מאוד בנידון, הנסיעה העניקה לי שפע של רמזים ולחישות, שמחתי מאוד כאשר ראיתי את דורון מרחוק, ממש מעבר לפינה, מחכה לי.
התחבקנו.
הבטתי בו.
דורון הגיש את שפתיו לפי וחתם אותם בנשיקה לוהטת.
בדרך משדה התעופה הביתה, הקשבנו לשירים שבקעו מהרדיו, רציתי לשוחח ולדבר, היה לי חשוב לומר את אשר על לבי, אך לפתע סמוך לשעה עשר שמענו הודעה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך."
בן רגע נתקפתי בחרדה, התמלאתי פחד, פניתי לדורון ושאלתי בלחש "מהיכן הגיעה כל האלימות הזאת?"
הרגשתי כה מאוימת, וכל השמחה וההתלהבות התפוגגו באחת. דורון עצר את המכונית בצד הדרך, אחז בשתי ידיי, הביט לתוך עיניי ואמר "אני מצטער שדווקא ביום הגעתך השנאה והכאב גדולים כל כך, אך לאחרונה החיים בארץ הפכו לאתגר קשה, יש אנשים שלא מאמינים בשינויים ומתנגדים להם. תצטרכי להתרגל למציאות אחרת."
בימים שבאו לאחר מכן הרגשתי שתקשורת כפתה עלי מידע רב מדי והשפיעה עלי ללא שליטה. היא השפיעה על הרצון שלי לחיות כאדם חופשי. הידיעות הנוראיות זרמו בזו אחר זו באופן ערמומי ומתוחכם והמציאות השתנתה ללא היכר, עם ישראל ישב שבעה.
קלטתי עד כמה הייתי רחוקה בשנה שחלפה, ניסיתי להשתלב, אך השבת הזאת והרצח הנורא הפכו את הכול לקשה ומבלבל עוד יותר ונתנו אותותיהם בכולנו. ברגע הכי לא מתאים, כאשר ירדתי לחדר האשפה, הבחנתי בעליזה. היא נראתה מאוד מוטרדת, נבהלתי ממש. התקדמתי לעברה בחיבוק גדול אך היא מיד וללא כל ברכת שלום אמרה "חסרת לי כל כך," ופרצה בבכי
"מצטערת," אמרתי.
לאחר שחדלה לבכות היא אמרה "את נראית נהדר, ההיעדרות עשתה לך טוב, אני שמחה שהיה באפשרותך להיות בחו"ל. אני מבינה שזו הייתה הזדמנות אדירה בשבילך.
"לי היה קשה לאחוז בחיים, השגרה פוררה לי את החלומות, ולא הצלחתי לאחוז בהם, בעבורי הם היו בני חלוף."
הבטתי בעליזה ונבוכותי היא ייחסה לי תכונות של קוסמת וגרמה לי להרגיש כאילו לי אין קשיים.
"עליזה, לאיזה עולמות נסחפת?" שאלתי.
"שוב הייתי מעורבת מדי, וברגע שזלהמן הפך בן בית התרסקתי... והכנסתי את היחסים שלנו לתוהו ובוהו."
הבטתי בה, הרגשתי שהיא שבורה לגמרי והנחתי את ידיי על כתפיה, "אני מבינה שלא הסתדר כפי שקיווית?"
עליזה הנידה בראשה והשיבה "בהתחלה היה גדול, טוב ומרגש וחשבתי שהדברים ישתנו ואקבל אפילו את מה שלא ידעתי לבקש, אך בסופו של דבר זה היה פחות או יותר הסיפור הרגיל."
"עליזה, מה באמת קרה?"
"חשבתי שאני נוהגת אחרת, אחרי שקיבלתי את כל המטלות על עצמי ביחסי עם אליהו, שיניתי את ההתייחסות, ועם זלהמן דרשתי מקום לעצמי ואת הפינוק המגיע לי... והאם הועלתי במשהו? לא! אמנם בהתחלה זה נשמע ונראה בסדר, אבל..."
בינתיים התיישבנו ביתר נוחות בגינה שמול הבית ואמרתי "הקשית על עצמך מאוד, ואני לא הייתי פה כדי להזכיר לך את הביטול העצמי שחווית כאשתו של אליהו.. ברור לי לחלוטין שלא הבהרת את עצמך לעצמך."
עליזה פרצה שוב בבכי, "כן, יחסים יכולים לבנות ולהרוס, אך גם מצדו של זלהמן היה חוסר כנות, בהתחלה הוא חזר ואמר עד כמה אני נהדרת וראויה ושבה אותי לחלוטין, הוא הסיח את תשומת לבי מהשליטה שלו בי."
הבטתי בה בפליאה גדולה, "איש לא רוצה להיות מנוצל, לכן כאשר התפזרו לכם אדי השיכרון, גילית שאין לו כל זכות לגרום לך לתלות, אך גם את ביקשת מעל ומעבר, קחי בחשבון את ניסיונו הקשה עם מותה של אשתו, עלייך לבטוח בתהליך. כנראה שוב לא הבנת מה הם יחסים טובים, יחסים שמשלבים בתוכם איזון נאות בין רע לטוב."
עליזה הרימה את ראשה, נשאה אותו אל על והמשיכה בשלה "יותר מדי נשאתי בלבי, רציתי פיצוי על האובדן, אף על פי שלהתחבא מאחוריו לא היה לי נוח, ואם אודה על האמת, לא הכול היה תלוי בו. הוא אהב אותי אהבה רכה, ואף שזה היה נעים וממלא הוא לא היה ולא היה יכול להיות חבר נעוריי. ההרגשה הזאת הייתה מניע חזק לדחייתו."
תוהו ובוהו עשיתי מחיי. גם את הקשרים עם זלהמן הפכתי לפגיעים, ואולי הייתי צריכה להקשיב לעצות שניתנו לי, כולם אמרו שלא כדאי להתחיל יחסים חדשים מוקדם מדי."
בהאזיני לה חשבתי לעצמי, קשה מאוד להתחיל קשר כאשר אין לך ביטחון מלא בעצמך, ולכן היא התבלבלה כאשר פגשה בזלהמן והכול הלך קל מדי. אחרי שהיא נחבלה חשבה שהגברים רק ירמו, ישחקו ולא יהיו כנים כלפיה...
אך בקול אמרתי "אני חייבת לציין שזה נפלא שהצלחת לשלב את כל רגשותייך בהיכרות נפלאה וחדשה. הרי שתינו ידענו כי במצב של נטישה נשים רבות לא מאפשרות לעצמן לתת ביטוי לרגשותיהן ולא נותנות סיכוי להתחלות חדשות..."
ואז קרצתי לה ואמרתי "אז את בעצם גיבורה, וחוץ מזה עכשיו אני כאן."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ305 סופרת
בחודש דצמבר חזרתי לפגישות יום א' אחרי אין־ספור שיחות טלפון עם החברות, אך בעיקר אחרי השיחה עם נצחיה. היא התקשרה ואמרה: "אנחנו כאן כדי לראותך ולשמוע כיצד הגשמת את המטרות האישיות והכלליות."
הנחתי בצד את החדשות, קניתי פרחים ליום הולדתה של הנריטה שחל באותו יום וחשבתי בלבי שזו תהיה המתנה הכי טובה, לפחות כך זה היה בעיניי... קניתי נרקיסים נהדרים ויפים, הם תמיד היו הפרחים שלה, והזכירו לי חורף בפריחתו.
נפגשנו כהרגלנו שעתיים לפני פגישת יום א' והתמקמנו במטבח ביתה. הנריטה הביטה בי בחיבה, סקרנות השתקפה בעיניה, אף על פי שבעבורה זו לא הייתה הפעם הראשונה לשמוע על אודות החברות מחו"ל.
אני רציתי לשמוע מה שהתרחש כאן עם החברות בארץ, ובייחוד מה אירע לרחל שעליה שמעתי שמועות סותרות.
הנריטה התיישבה בנוחות ופתחה בסיפור, "כמו שאת זוכרת רחל חברתנו החזיקה מאז ומתמיד בדעה, שעליה להיעזר בכול האמצעים כדי לעזור לעצמה ואת הניתוח לקיצור קיבה היא כללה בזה. אמנם היא התמידה בהימנעות, אך במקביל עשתה את כל הבדיקות שצריך, ונקבע לה תאריך לניתוח, באותו יום היא הגיע לפגישה הקטנה שלנו כולה מחייכת כאילו זכתה בפיס, אחרי האישור נקבע תאריך הניתוח נקבע והיו לפניה ארבעה חודשים לחכות. בינתיים היא המשיכה לרדת במשקל ושבוע לפני התאריך המיועד הוזמנה לבדיקות טרום־הניתוח. למרבה הפלא הרופא הסביר לה, כי הדבר היחידי שהיא זקוקה לו זה להמשיך לעשות את מה שעשתה עד אז וביטל את הניתוח.
היא הבינה את המשמעות והגיעה לפגישה נרגשת מאוד, היא אמרה שהייתה מוכנה כל כך לסכין בבטן, אבל אלוהים היה מוכן רק לסכין בצלחת שלה... מאז היא נואמת נלהבת בכל פורום של אנשי מקצוע ובפגישות עם אנשים חדשים, מסבירה כיצד אפשר גם אחרת. מהללת את נס שנים־עשר הצעדים של התוכנית שהפכו בעבורה תרופה לכל המכאובים הפיזיים שהאכילה העתירה בסוכר גרמה לה."
הנריטה הביטה בי והמשיכה, ראיתי שהיא אוהבת את הסיפור הזה, עיניה נצצו, "אני לא שופטת אותה על הניסיון להיעזר ברופאים, ייתכן שכל הבחירות דרושות, אך עדיין הדבר הכי חשוב היה ויהיה כמות המזון שעולה על הצלחת ולא הדברים שמסביב."
לחלוחית עלתה בעיניי, הרגשתי שקשה לי לקבל שתוכנית ההחלמה קשורה רק למה שמונח בצלחת, השהות בבריטניה הפכה אותי לחזקה מחד ורגישה ופגיעה מאידך.
הנריטה חשה שהגזימה ואמרה "לא התכוונתי שזה יישמע כמו עלבון המכוון כלפי בחירות כלשהן, פשוט איני מאמינה ברופאים, בפתרונות חיצוניים, אך באותה מידה איני מאמינה גם בקשקושים רוחניים, בעבורי הכי חשוב להיות מדויקת בתוכנית אוכל אישית."
הבנתי שיותר מהכול השתוקקתי לקבל ממנה אישור לדרך שלי, אך שום דבר לא השתנה בדעותיה.
בינתיים הארוחה שלנו התחממה, אכלנו וביקשתי לדעת מה הם המהלכים החדשים בנוגע לבחירות לוועדה המרכזית ולכן בעדינות החלפתי את הנושא, הנריטה לא שמחה לחזור לנושא המועמדים אך השיבה "אכן, תפקיד יושב הראש פנוי."
היססתי אך רק לרגע, הבנתי כי אל לי לפחד להציע את עצמי, למרות הביקורת האפשרית וגם אם זה יתברר בהמשך כטעות.
"האם את לא רואה בתפקיד כה רם ביטוי של הרצון לכוח ולשליטה?" השאלה באה ממנה, ולא היה מקום להפתעה.
"בכלל, לא!" עניתי, "הרצון לתת דוגמה אישית, זו אחריות שלי... וזו הדרך היחידה בעבורי להשפיע ובגדול. מטרתי היא להקים דור חדש של חברים שיהיו מעוניינים להיות שותפים בשירות בחברותא שלנו."
הנריטה הרימה גבה ובזה תמה השיחה בינינו, החברות התחילו להגיעו, ואז עלתה בי מחשבה מעניינת, עבורי ההחלמה הייתה ותהיה התמודדות הכרוכה באתגרים גדולים, והנריטה הייתה רק אחד מהם, לכן יהיה על לסמוך על חושיי ולהמשיך בדרכי.
בתחילת הפגישה שקט אפף אותי, החברות הביטו בי בסקרנות ובחיבה.
חמדה אמרה "מהשמועות שהגיעו לכאן עולה שחוללת שינוי מדהים ברחבי הקבוצות בעולם, והיית נציגה ראויה, אך ההשתייכות שלך ברורה."
חביבה הוסיפה "אני מרוצה לראותך כאן אף על פי שהתראינו בפגישה עסקית בשבוע שעבר."
"מאז ומתמיד הדינוזאורים שימשו מעין בבואה לחברותא כולה," הוסיפה נצחיה בחיוך.
הסכמתי איתן, אכן יצרנו אווירה תומכת, אכפתית ואינטימית, למרות האיום החיצוני ועייפות החומר.
קנדי אמרה "אז בואי וספרי לנו מה הן המיומנויות החדשות, ומה שלום חברותנו בעולם?"
מוריה החמיאה ואמרה "את הדוגמה שלנו להרחבת אופקים, וחיזוק המודעות עצמית, איך עושים את שני אלה ובכל זאת וחוזרים הביתה בשלום..."
ג'ניפר חייכה והעירה "אני מרגישה שיש תמימות גדולה בדברים מסוימים שנאמרו כאן, אך תהיה זו אשליה לחשוב שכולנו באותה סירה... נכון שכולנו בקבוצה הקטנה מדברות בשפה דומה, מבקרות באותן פגישות, מאמינות באותם העקרונות, אך הדרך של כל אחת מאתנו שונה מאוד, וטוב שיש חברות כמו לוסי שלוקחות את הכול בגדול ובהתלהבות נעורים."
באותה פגישה חשתי כמו המגדלור שהאיר לסירות שלא תמיד רצו להפליג.
ישיבת הבחירות השנתית כבר עמדה בפתח, הכול היה ערוך ומוכן ליום שישי עשרים ותשעה בדצמבר. הבטתי וראיתי סביבי הרבה פנים ידידותיות, האפשרות לדבר מהלב גרמה לי לפיק ברכיים.
לפני תחילת הישיבה שקעתי במחשבות נעימות, נהניתי מהמחמאות שזרמו אלי, חזותי הציגה דוגמה להצלחתה של התוכנית, מעולם לא הייתי במצב גופני טוב כל כך משך זמן רב כל כך. ציפיתי להיבחר לתפקיד של יושבת ראש.
פתחתי במילים חמות ובנימה אישית "מי היה מאמין שנצליח להפיץ את הבשורה בכל הארץ ולהיות מקובלים גם בעולם הרחב, ובכלל, שנשרוד. הייתי בעולם הגדול, ואהיה גאה לשתף אתכם בחוויות שהבאתי אתי מעבר לים... המסר שאנו מעבירים יוצר היענות רגשית ורוחנית."
הגברתי את קולי והמשכתי "הדרך הטובה ביותר לשמור על מתנה נפלאה זאת היא להושיט יד זה לזה ולעמוד איתן, כך נעבור לממד שמעבר לחלומות הפרועים ביותר של כולנו.
כל חיי נאבקתי עם האכילה שלי והתחריתי, אני נגד הכמיהה שלי. מכאן ואילך אמשיך להשקיע ואלך קדימה אחרת איסוג שום לאותו עולם שבו הכרישים ערים גם בלילה." הבטתי מסביב, העיניים הביטו בי, יכולתי להרגיש שהאנשים בחדר לא רק חושבים כמוני, הם חיים אתי את אותם החיים.
אחרי שהצגתי את מועמדותי הגיע זמנו של הגבר שבחבורה עמי להציג את עמדותיו.
הנריטה העירה "לדעתי על המעומדים לפרט מהי התוכנית האישית שלהם, כמו כן כדאי שהמעומדים יציינו את מספר השנים שהם בהחלמה.
ג'ניפר הסכימה אתה ואמרה "אכן יש דרישה גדולה לתפקיד ורצויי שנבחר מועמדים שיש להם הרעיונות לביצוע."
הזמן חלף במהירות ומחשבה טורדנית כפתה את עצמה עלי ולא הרפתה, מה הם באמת חיים עם משמעות, האם תמיד יהיה עלי לבחור בין משפחה לייעוד ומיצוי רוחני? קולה של האמת בתוכי בכה... רציתי בתפקיד מאוד... הרגשתי, כאישה בוגרת שיכולה להתוות כיוון ולחבר בין חיים אישיים לייעוד רעיוני.
הפגישה התנהלה לא רע. נעים היה לראות את שינוי הגישה, אפילו הנריטה העירה: "לוסי מועמדת ראויה, היא הביאה גאווה גדולה לכולנו בפועלה באנגליה ועבודתה בוועדת הספרות בכינוס האחרון תאפשר תרגום לעברית, והמסר בשפה העברית יפתח דלתות להרבה אכלנים שיהיו זקוקים לכך."
אין ספק כי בדבריה אלה היא הכריעה את הכף...
מצאתי את עצמי מציגה את תוכנית ההחלמה שלי כמבוקש, אך רק אחרי שהסתיימו הדיונים, וכולם נערכו להצבעה חשתי רעד בברכיים. רציתי בתפקיד, והבנתי שלא אוכל לוותר על הדבר היחיד שנתן סיכוי לחיים משמעותיים.
ההכרעה נפלה, וחיוך גדול נמרח על פניי.
הבחירה בי נתנה לי הזדמנות להוכיח את עצמי בצורה בוגרת, ואפילו המבט הרציני של הנריטה, לא שינה את דעתי, בדברי הסיכום ציינתי "אתם יכולים לסמוך עלי, אני מתחייבת לעבוד ולשפר את עצמי במשנה מרץ כדי להיות דוגמה אישית אמיתית," דבריי הפתיעו גם אותי במעט... הרגשתי שעצם המחשבה על כל התמיכה שקיבלתי ריגשה אותי מאוד, אך גם הלחיצה אותי לא מעט.
הישיבה הסתיימה, הערב ירד. יצאתי לנשום. המזכירה של הישיבה שעמדה בחוץ המתיקה אתי רכילות עסיסית, הנריטה זקוקה לאשת סוד ובעלת ברית ולא לשותפה בגובה העיניים. "הביני אותה, היא לא מזלזלת בך, פשוט הדרך לקודקוד לא מתאימה לחברות קרובה אתה."
עניתי לה, וקולי נשמע טוב "ייתכן שאת צודקת, אך בכל זאת, זו היא שהביאה את התוכנית לארץ ובכך הצילה את חיינו. קשה להיות בחברתה, זה נכון, אך אני אצליח להוכיח את עצמי, ובכלל מי אמר שחברות טובות הן תאומות בכל," אמרתי ונכנסתי אל תוך אלומת האור ששפכו פנסי הרחוב, הזמנתי מונית ונסעתי הביתה, המחשבות רדפו זו את זו.
בהגיעי לקרוב לבית חשתי דפיקות לב מואצות, אך רק כאשר ירדתי מהמונית הדמעות פרצו ללא כל התראה. לא רציתי במאבק, אך בכל שיחה עם הנריטה הסכמנו פחות ופחות, ולמרות זאת המשכנו הלאה, מעבר לכל היגיון או עניין.
הבחירה שלי הביאה אותי להבנה שהתפשרתי די, וכעת הגיע הזמן שלי. התעקשתי לא לסטות מדרכי סירבתי לחנוק את קולי הפנימי. אולם ללא כל הכנה ובלי משים עצרתי בקיוסק מול הבית וקניתי בייגלה גדול במלח, לא ידעתי להפסיד אף על פי שזכיתי.
חודש פברואר עמד להסתיים וכבר התקרב החג האהוב עלי, חג פורים. הרגשתי טוב, חזרתי לשגרה מוזרה, ילדיי הבוגרים נמצאו אי שם חצו את העולם במטוסים, והיה קשה להאמין, אך הייתי מרוצה מהתנסויותיהם ועצמאותם. כן, נגה וליאור פרשו כנפיים לטיול תרמילאים, והדר, שהתגייסה לחייל הים, עוררה בי גם היא פליאה לא קטנה.
הבנתי שבמוקדם או במאוחר כולנו משתוקקים לתור את העולם ובמצב רוח זה גמלה בי ההחלטה וקבעתי פגישה עם המפקחת ארזה, החלטתי להתפטר ולהירשם ללימודי תואר שני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים סוף פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
באותו יום, כהרגלי לפני פורים, יצאתי לקניות. מיד התחדשה העצבות על החנות של חסייה שהייתה סגורה ועל חסייה עצמה שחסרה לי. גם את עליזה לא פגשתי מאז אותה שיחה ארוכה על יחסיה עם בני זוגה, זרות מוזרה אפפה אותי. הרחקתי מעט לכיוון הסופר מרקט החדש והבנתי כי לא רק אני השתניתי, גם הרחוב השתנה מאוד מאז נעדרתי. מעבר לכביש ראיתי את גברת סטפנייה, בעלת בית המרקחת, למבוכתי היא יצאה לקראתי ומיד סיפרה "עצוב לי מאוד ללא חברתי חסייה, אמנם זו דרכו של עולם, אבל היא הייתה בת מזל, הלכה לעולמה אחרי שהצליחה להשלים את אותם הדברים שרצתה יותר מהכול: כיוון, שליטה והמון המון תשומת לב.
"לפני שנה המוות הגיע, חיכה לה מעבר לפינה, והרי ידוע לכול כי קשריה אתו היו מסובכים בצורה בלתי רגילה, כנראה צריך להיות במערכת יחסים עם המוות כדי להבין. היא קיבלה הזדמנות שנייה..." אנחה אדירה שנלוותה לדבריה סיימה את נאומה.
בעודה מדברת חשבתי לעצמי, הנה חסייה שלנו תמכה בכל מחשבה אמיצה או מעשה שהיה יכול לחולל בה שינוי לטובה, ורק בשיחה האחרונה לפני שנסעתי היא אמרה, "מתי תשתחררי באמת מדברים שאינם בשליטתך?"
כפלא הייתה בעיניי, ומעולם לא חשבתי שאהיה קשורה באופן כזה לאישה כמותה, אבל האמת היא שהיא הייתה כמו נוף קבוע, נקודת שפיות, אף על פי שאצלה החלפתי דיאטות קסמים אחת באחרת. באותו רגע רציתי לספר לה "הנה, ראי, נבחרתי ליושבת ראש, בכל זאת דבר טוב צמח מסלט הירקות שלך..."
נפרדתי מהרוקחת והמשכתי לרחוב הראשי כדי לרכוש אבזרי פורים למסיבת החג שתיערך בסוף שבוע. עצרתי גם ליד חנות התכשיטים והבטתי בחלון הראווה וכך ראיתי את דמותם המשתקפת של חניתה ויגאל. למעשה היה עלי לנער את זיכרוני כדי להבין שזאת חברתי מאז, את הצד הגברי ממילא לא ממש זכרתי... התגובה שלה הייתה חמה מאוד, אני הייתי נבוכה מאוד.
היא אמרה "נראה שהשירות בהתנדבות, שאליו נשאבת, דומה מאוד ליחסים רומנטיים, ולכן כולנו נראים מאושרים, אף על פי שהחברה רואה במעשים אלה חוסר היגיון."
שתקתי ומיד הותקפתי במבול שאלות "איך זה שלא ראינו אותך זמן רב כל כך? את עדיין גרה בארץ?" צביטה נצבט לבי, לפעמים ההערות האמיתיות יכולות להכאיב... עמדנו ברחוב, נשענתי על עמוד, היה קשה לדבר בעמידה אך ידעתי כי עלי להיות סבלנית, אף על פי שהוצפתי בהמון רגשות חניתה העירה "נראה כי שתינו איבדנו את החבר'ה, ולי לפחות צר על כך."
אחזתי בידי תיק קש גדוש שמילאתי בשעה של שיטוט בחנויות, הבטתי בה בתימהון ובעניין רב.
"אני מבינה כיצד את מרגישה," שמעתי את קולי משיב, "אשר לי, הייתי חייבת להסתלק, רק לקצת, ולבסוף נשארתי מחוץ לעיניים לגמרי. השנה נבחרתי לתפקיד רם ביותר, שגם הוא ירחיק אותי מחיי חברה רגילים. נכון, אורח חיי תובע התחייבויות יומיומיות, אך מעולם לא רציתי לגרום נזק לאיש."
"ברור לך שאני מבינה..." נענעה בראשה חניתה, "אולי לא הרבה, אבל... גם עלי כועסים מאוד, אני מניחה שהם צודקים, חושבים ששכחנו אותם לגמרי."
אף על פי שהרגשתי שלא זה הזמן, בכל זאת ניסיתי ואמרתי "אהבתי את החבר'ה ולא בגדתי בהם כאשר העדפתי את התוכנית על פני כל עיסוק אחר. אשר לימי שישי, פשוט לא הייתי בטוחה שאצליח לעמוד באירוח שופע אוכל לתוך הלילה."
חניתה חייכה ואמרה "כן, המסיבות של פעם, איזה כיפית היית..."
למה הנחתי לה לגרור אותי לשיחה הזאת? תהיתי בלבי, הרגשתי אי־נוחות ומשיכה בד בבד. היה משהו מעורר בפגישה נוסטלגית ובעמידה שלנו ברחוב, עיניי דמעו ואיבדתי לרגע את חדות הראייה. מחשבה התגנבה לתוכי, אולי אכן איבדתי הרבה מאוד. אמנם הענקתי לעצמי את הזמן שהייתי זקוקה לו, ושעדיין נזקקתי לו, אבל ייתכן שהזנחתי את כל השאר. אולי זו הייתה טעות אחת גדולה, אמנם הלכתי בדרכי, אבל אולי זו לא הייתה הדרך הנכונה?!
חניתה המשיכה בדבריה, והרגשתי שלה לא היו השגות על בחירותיה "אני מאושרת בחיי כעת, שמחה על השינויים שעשיתי ועל בחירותיי."
יגאל התערב ונשמע נינוח כל כך, "עשינו את הבחירות שלנו, וזו התוצאה."
שתקתי... הזוג הזה עשה עבודה יסודית וטובה מאוד, מחשבה זו הציקה לי, אך הפגנתי נוכחות והשבתי "כולנו עשינו כל שידענו כדי להינצל מטביעה..."
חניתה הביטה בי וענתה "אז למה נעלמנו לגמרי?"
הבעת פניה אמרה הכול, היא אהבה אותי, אך את זה תמיד ידעתי, אחרי עמידה של שעה ארוכה ברחוב נפרדנו בחיבוק. פניתי הביתה ובלבי מהומה קטנה, למה נעלמנו לגמרי, היא שאלה, והתשובה הייתה מורכבת ורחבה.
מיד אחרי חופשת פסח ושבוע לפני יום העצמאות, התקיימה הפגישה עם המפקחת ארזה. נכנסתי לחדרה והדבר הראשון שהיא עשתה היה להושיט לי כוס מים, מיד אחר כך אמרה "אז חזרת אלינו, ואני מבינה שבשורות טובות בפיך."
לגמתי מהמים ועניתי "הלוואי שהייתי יכולה לומר אני נשארת, אך גמלה בי ההחלטה..."
ארזה הביטה בי וחייכה, לזה לא ציפיתי כלל, "אז זה הוא זה, את יוצאת מהמערכת, הרי אם זה לא סגור אצלך, למה שלא תחזרי למשרה שלך?"
הרגשתי לא בנוח ואמרתי "למה לחזור? האם אחכה לנצח שתביני עד כמה אני מתעקשת על קידום? על כך שמגיע לי קידום? האם יכולה את להעמיד את עצמך במקומי, אף על פי שראוי שאומר לך שרק בגללך החזקתי מעמד, וזה ייאמר לזכותך."
ארזה נגשה לשולחן הקפה והפנתה את ראשה אלי ושאלה "אפשר להציע לך קפה?"
כל המעמד לא היה לה נוח, הרגשתי בכך... היא אמרה "לא תמיד הצלחתי לגרום לגברת צילה להגמיש את עמדותיה, לכן איני יכולה לעזור לך מעבר למה שהשתדלתי עד כה. אתמוך בכל החלטה שלך, עדכני אותי..."
הפגישה הסתיימה, יצאתי החוצה וחשבתי שזו הייתה פגישה חשובה מסיבות רבות. בראש ובראשונה כי הדבר שרציתי בו יותר מהכול זה את היכולת לפתוח לעצמי דלת לקריירה חדשה, ומצאתי בתוכי את הכוח להתמודד עם השינוי המתבקש. כמו כן ארזה התגלתה כתומכת ולא העבירה ביקורת או הערימה קשיים, אולי היא לא אחזה בידי, אך השתכנעתי שידיה היו קשורות, גם זה היה משהו.
האמת חייבת הייתה להיאמר, שרק סמוך ליום העצמאות 1996, כמעט חצי שנה אחרי ששבתי הביתה בגוף, הגעתי לכאן גם בנשמה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים המפתח לפרקים שמונה תשע-בספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
ברוכים הבאים לעולם בו המציאות היא חלום וחלום חיים מאושרים,זו המציאות.
זה הפירוש שלי לפרקים שמונה ותשע בספר-"כרישים ערים גם בלילה"-ספר המתאר את ההחלמה המכוננת.
ההחלמה מתרחשת בשינויים קטנים. מאד...
באופן טבעי החיים מלאים במה שיש,לעולם לא נשאר מקום ריק, לפעמים הם מתמלאים,בשמחה אך לרוב במאבק להבין את רגשי האשם, מחשבות שליליות ייסורי מצפון,את הפחד ובעיקר את הרצון למצוא חן בכול מחיר.
ולמה?
נשמת האדם מחפשת מקום בטוח וכאשר היא חווה קשיים חיצוניים היא מייצרת ריקנות שמשתוקקת להתמלא בנחמה,ואז כול התמכרות מרגיעה ועושה את העבודה..
העולם מנסה בכול רגע להתערב ולהציע פתרונות משלו,לבסוף, מגיעה ההבנה כי צריך לעשות שינוי פנימי עצמאי ואמיתי.
פרק זה,צעד זה, מלמד כיצד?
איך?
מראה, מה קורה כאשר מגזימים בעוד ועוד...להסתפק במידה זה אומר להרגיש את הדקויות ולו הקטנות ביותר,לא להשתמש בהסחת דעת מכול סוג שהיא כדי לא להרגיש דברים לא רצויים,כי אחרת מגיבים,או לפחות מתעטפים בכאב בלתי נסבל ומכיוון שלא יכולים לנהוג כך לאורך זמן בגלל עייפות הגוף והנפש כועסים ונוטרים לאחרים,
שוקעים...
השלב הכי חשוב במידתיות הוא לעלות על פני השטח את כול הרגשות,במיוחד כלפי האנשים הכי קרובים,ללא מסכה ,ללא פחד,ורצויי בפרטיות גמורה.
המעשה הזה דורש אומץ ומקום של כבוד לעצמי והוא ענק בעצמתו,הוא חייב להיעשות בעדינות,כי הרגשות קבורים בעומק,כואבים מאד..
בסופו של התהליך הנורא והמבייש השקט חוזר והשמיים לא נופלים חשים שחרור ותחושה שדומה לתפילה.
המעשה מעולם לא יהיה קל,ואפילו מנוגד לחוקי הטבע,אך שווה כול דקה.כי המידתיות שווה את עצמה..
לפעמים ההתקדמות מהירה מדי,הדרך בה עושים את הכפרה,והיחסים לא רק שלא חוזרים להיות טובים הם הופכים לגרועים פי כמה.
כן לפעמים החיפזון הוא מהשטן ולפעמים האיטיות היא שמשתקת,אך מעל לכול ישנה הדרך והיא מופלאה, אף כי לא פשוט למצוא את האיזון..
במשך הזמן מגלים ששינוי בהתנהגות כלפי עצמנו,טיפוח וקיום דרך חיים בריאה,עקביות ,הם ורק הם , יכולים לסלול את הדרך הנכונה לחיים..
כבר נאמר,כי בציפיות מצפים כריות,לכן עיקר הריכוז הוא בשינויי ההתנהגות העצמית.
כמה קשה יכול להיות להתנצל?
מאד קשה...
אך כאשר הפחד והאגו יוצאים מהמשחק ובמקומם נכנס שחקן מפתח המכונה זרימה,הדברים נראים אחרת.
את ההתנצלות יש לנסח היטב לבחור במילים פשוטות וכנות,לא להזכיר את השגיאות ,לדבר בפשטות,על מעשים ולא על רגשות.
יש מצבים שהכפרה אינה אפשרית,כפרה כלפי אנשים שמתו.
לבסוף מתחילים לחיות אותו סוג של חיים בו איננו יותר שק אגרוף ,ואין צורך לצעוק כול רגע על מנת להרוויח את זכות הקיום.
חיים בהרמוניה הם הכפרה היחידה שעובדת ...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד311 סופרת
צעד 8 - חור ברשת תמיכה
שוריק חזר מאיטליה וסוף כל סוף התאפשר לנו להיפגש.
הגעתי לביתו, צלצלתי בפעמון, את המפתח איבדתי, ולא תכננתי לבקש חדש, מיד בהישמע הצליל הראשון הדלת נפתחה לרווחה, והנה הוא עמד שם... ולחש באהבה "את נראית נהדר, מדהים!
"הבטחתי לעצמי בשהותי במילאנו כי ברגע שנפגש, אתנהג כלפייך כמו ידיד, אבליט את החשיבות הרבה שאני מייחס לנקודות שעליהן התבססה האהבה שלנו, כי אף על פי שהיית רחוקה ממני הכרתי בתנאים שעיצבו את אופי היחסים שלנו והרגשתי שבגלגול חיים זה קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לחלום עליה. הידידות שלנו חשובה לי מאוד, ואהבתי בעינה עומדת."
עוד לפני שעניתי חיבוקו עטף אותי כמו ניחוח סבוני רענן לאחר הרחצה. כך מצאתי את עצמי בביתו של שוריק והוא חג סביבי והחמיא לי ללא הפסקה, נפגשנו אחרי שהוא חזר מהפרויקט הגדול שהשלים, יותר משנתיים לא התראינו, הרגשתי מוזר, הייתי מעט לא בטוחה בעצמי מחד ומאידך נהניתי להיות אישה נחשקת בזרועותיו. זו הייתה עובדה מוכחת, ואף על פי שסיימנו את יחסינו, באופן מפתיע הם היו עדיין שם...
לפתע חשתי רע, לבי דפק ונראה לי כי לחץ דם שלי הרקיע שחקים, התרגשתי יתר על המידה והרי מעל לכל דבר הייתי זקוקה לשקט נפשי. שוריק אחז בזרועי, הושיב אותי בקרבתו ואמר בדרכו העדינה "הרשי לי לנחש, עבר עלייך עולם?"
"הבטחתי הבטחות שהייתי צריכה לקיים,"עניתי בדרך מעט פילוסופית.
הוא הביט בי בתמיהה "ומה עם ההבטחה לאהבה שלנו?"
המילים האלו החזירו אותי לעשתונותיי, "מעולם לא הבטחתי לך להיפרד מחיי הקודמים, או להשליך מעלי את כל עיסוקיי העתידיים לא!"
שוריק תמיד עורר מהומות מרביתן היו נעימות, אך בפעם ההיא הרגשתי שהדברים שנאמרו היו מיותרים, הוא חיפש את האהבה ההיא. הבנתי כי אל לי יותר לדחות את ההחלטה החשובה, יהיה טוב אם הוא ירצה להצטרף אלי ולדבר על עתידנו. מה שבאמת היה נחוץ לי עכשיו זה השקט ולא הכמיהה שאותה הצלחתי לשחרר בעמל כה רב.
אך כאשר הוא חזר ואמר "אני גאה בך, מעולם לא הכרתי אישה עם אישיות כמו שלך," אהבה הציפה אותי וזרמה בדמי. נזכרתי בכל האמרות החכמות, כגון, "אורכו של רומן ממוצע הוא..." אבל היחסים שלנו היו מנוגדים לכל אמרה ולכל תוצאות סקר, כי אורכה של אהבה מחוץ למסגרת הנישואין היה לפי הכתוב ארבע שנים בלבד ואילו אנו... שרדנו יותר מעשור.
שוריק הרים כלפיי מבט ואמר "לא רק אהבתי נתונה לך, גם מחשבותיי הטובות הן שלך, כי את עושה אותי נדיב במיוחד וכניסתך לחיי הייתה ונשארה משמעותית מאוד בעבורי."
ברקע שמעתי את קולו של הצעד השביעי, האומר כי בכך נעוצה הטעות שלי, בנהנתנות מתשומת לב מרבית, וזה היה תמיד חסרוני הגדול.
הבטתי סביבי וראיתיו מחפש דבר מה בין העטיפות המרשרשות, "תראי יש לי משהו להראות לך, הנה," והוא הושיט לי כרטיסי טיסה זוגיים לאזור האגמים בצפון איטליה, נופש לסוף שבוע.
"שוריק!" הצעקה פרצה מפי ללא כל שליטה!
"אל תגידי לי 'שוריק', עשיתי את מה שהלב אמר לי, הגיע הזמן לפינוק אמיתי, לא קניתי את הכרטיסים כדי להלחיץ אותך, הבטיחי לי להירגע, אהבתי נתונה לך בכל החלטה שלא תהיה, חשבתי שאם ניסע לחו"ל יחד אהבתנו תקבל תנופה."
מיד רציתי לומר כי אין כל צורך בכך, הרי דווקא בביתו היחסים היו המפנקים ביותר שיכולתי לחלום עליהם... מעולם לא נזקקנו להרחיק לכת או לנדוד, כי האור של אהבתנו נצץ כמו כוכבים בשמים. גם כאשר עצרנו לנשום חווינו רק יופי, אך היה לי ברור כי בחלוף הזמן, מקום יכול להישאר כזיכרון בלבד אך כבר לא די בו להווה.
הרגשתי בלבול... לא ידעתי למה לצפות, או להרגיש... אחזנו ידיים בחוזקה. שוריק הביט בי ואמר "הרי תמיד אמרנו כי באחד הימים נצטרך להחליט החלטה, וניקח אותה לתשומת לבנו, אך הדגש היה על 'פעם', 'ביום מן הימים', לא?"
הוא דיבר והקרבה בינינו סחפה את דמיוני, וזה הראה לי כיצד נראית פרידה, והופתעתי עד כמה זה נראה קשה ועד כמה זה כאב.
אהבתו העקבית של שוריק עשתה לי חיים קשים, מילים כמו איני מתכוון לוותר על אהבתי אלייך בעד שום מצב שבעולם, גרמו לי למהומה בהחלטות.
ושוב חדרה אלי שאלתו הנצחית "האם כאשר שקלת לעזוב אותי חשבת גם על האפשרות האחרת, לעזוב את דורון?"
רציתי להיות כנה ולומר לו שכמובן שהרעיון עלה בראשי, נשים רבות חושבות על כך במצב דומה, אך לא הייתי מעוניינת להיכנס לשיחה כזאת. לא היה לי כל רצון לענות על שאלות שלא היו לי עליהן תשובות.
עייפתי והפכתי חסרת מנוחה פתאום, הבנתי שממילא שוריק נמצא רוב הזמן באיטליה, ולא מצאתי כל עניין לדבר על סיום רשמי, מעולם לא מצאתי קסם בייסורי אוהבים לשעבר.
בראותו את האי־שקט שלי הוא הפך שקט ועצוב, כאדם שהבין שאיבד את הכתובת.
ואז הוא רכן כלפיי ולחש "לאהבה שלי פעימות חזקות, כנות וקצביות, לעולם לא אשתיק את קולותיה."
התרוממתי בכבדות ופניתי לכיוון חדר האמבטיה האהובה עלי כל כך, הבטתי במראה והופתעתי לגלות עד כמה הייתי חיוורת וחלשה... נזכרתי כי יהיה עלי להזדרז ולשוב הביתה למרות עוצמתה של הדרמה שהתרחשה בתוכי וסביבי. באותו ערב תוכננה אספת דיירים וחובתי הייתה להיות נוכחת. ביציאה החוצה שוריק רכן מעליי ובקול חזק אמר "אני מעריץ את הקרקע שעליה את דורכת ולא מדמיין נסיבות שבהן לא נהיה זה בחייו של זה." הוא אמר את הדברים בנימה המשכנעת ביותר ששמעתי ממנו אי פעם.
התנשקנו ויצאתי, במונית זלגו לי דמעות, הנהג נראה לי כדמות מטושטשת. דמעות האהבה יצרו שלולית צלולה אך השלכותיה שקעו סביב כמו ביצה גדולה.
מצאתי את עצמי תוהה... מה הם סדרי העדיפויות שלי? ידעתי שנבחרתי לתפקיד מחייב, אבל תמיד היו לפניי כמה אפשרויות לבחירה, כמו בכול שטח אחר בחיים... הייתי בהחלמה פעילה הבנויה על מתן דוגמה אישית, וזו כנראה הייתה הנקודה שניצחה.
היה לי ברור מעל לכל ספק שלקחתי על עצמי מחויבות גדולה, גם אם ברגע ההוא המטלה הפחידה אותי, הבנתי כי זה בגלל הבלבול הרגשי שבו הייתי נתונה, נרגעתי מעט. הייתי חייבת להודות כי ההבנה כיצד להטיב עם עצמי החלה את דרכה בהשפעתו הישירה והמוחלטת של שוריק. בעצם היותו גבר זר שאהב אותי, עשה בעבורי את נס המחמאה הגדולה. אך במרוצת השנים הפכתי להיות פחות תלויה במחמאותיו, כאשר אימצתי לעצמי את השחרור והבנתי כי יש בי יכולת לאהוב את עצמי גם ללא עין זרה או השפעה חיצונית.
שילמתי לנהג המונית, הוא הביט בי בצאתי ואמר "נראה כי קיץ חם עומד בפתח."
באותו קיץ לא אחת חלפה בי מחשבה שלו הבטתי לכיוון שמים הייתי רואה כרזה "ברוכה הבאה לעולם שבו מתנהלים העסקים האמיתיים", זה היה הפירוש שלי לתפקידי כיושבת ראש החברותא.
ההחלמה האישית שלי נעלמה לאט ובשינויים קטנים מאוד... החיים התמלאו בריצות, ישיבות ובכל מה שנחוץ כדי לעצב ולהעביר את המסר לאחרים. התפקיד לא השאיר מקום ריק ביומן שלי וגם לא בראשי. לפעמים ייחדתי את מחשבותיי כולן לתכנון הארוחה שלי כדי לכסות על רגשי האשם וייסורי המצפון, אך לרוב חיי התנהלו במאבק להבין כיצד לנהל את הישיבות, ללא ויכוחים מיותרים, ללא פחדים, ובעיקר להמציא ולחדש עוד ועוד, כדי למצוא חן בעיני כול ובכל מחיר.
"ולמה"? זו הייתה השאלה ששאלתי את נורית לא אחת, והיא ידעה את מה שהיה לי לגמרי לא ברור, לפחות לא לעתים קרובות, ולכן היא מהירה להשיב "נשמת האדם מחפשת מקום בטוח, גם אם זו אהבה שבאה מהעולם החיצון. הכמיהה לחמימות מייעדת אותה למילוי הריקנות שבתוכך שתמיד תשתוקק להתמלא, לכן בשעת מצוקה גם האוכל מצטרף לחגיגה ועושה את עבודת הנחמה."
הקשבתי לה ואמרתי "התפקיד הרם דורש הרבה עבודה והוא ענק בעצמתו, אך שווה כל דקה, ואני באמת מנסה לתת לעצמי מקום, אך הכול לא קל, ואפילו מנוגד לחוקי הטבע, כי המידתיות שבי נשברת. בכל רגע במהלך הישיבות כולם מנסים להתערב ולהציע פתרונות, שבדרך כלל סותרים צעד כלשהו, האנשים מגזימים ומגיבים בקנטרנות או מתעטפים בשתיקה רועמת. לעתים איני יודעת כיצד להתנהג, אני מתעייפת ואז כועסת על עצמי ונוטרת לאחרים ואוכלת יותר מהנחוץ לי."
לנורית הייתה סבלנות אין קץ, והיא ניחמה אותי, "תפקידך כיושבת ראש בישיבות הוא לעלות על פני השטח את כל האפשרויות, ללא מסכה, ללא פחד, ורצוי באופן הפשוט ביותר".
למחרת השיחה אמרתי לעצמי, אתחיל מההתחלה ובאופן הגלוי ביותר. דבר ראשון הבטתי בגוף שלי, ונראה לי כי בשנה האחרונה הוא שינה מעט את צורתו ולא דמה עוד למה שהכרתי בשהותי באנגליה וכשחזרתי מארצות הברית, אכן הייתה בי תחושה שהזנחתי את ההיבט הפיזי בהחלמתי. הישרתי את מבטי, הבטתי לעצמי ישירות בעיניים ואמרתי לעצמי בקול רם וברור: "אל תתני לחיים של עשייה להוציא אותך מהאיזון, זכרי את הדברים שאת טובה בהם והתרחקי ממה שאת גרועה בו."
ואז הכתה בי ההבנה שאין לי צורך לחפש להיות הכול בשביל כולם הרגשתי שאני יכולה לשחרר ורציתי לחזור להימנעות.
פעולתי הראשונה הייתה להישקל ולראות את מצבי במספרים מדידים, פעולה שדחיתי מאז שבתי מהוועידה בארצות הברית. התעלמתי מכך שהחשיפה המספרית הייתה קשה לי אף יותר מאשר איפוק ושמירה על תפריט בריא ונכון. הרגשתי כתלמידה שהעמידו אותה למבחן לפני מורה קנטרנית.
לא פעם דמיינתי לעצמי מצב שבו לא יהיה לי שום קשר לקבלת ציון, ולאותה ספרה שתביט בי מתוך המאזניים לא תהיה כל משמעות, לא רואה, לא נראית...
נצחיה הזהירה אותי לא פעם מיום השקילה, היא השוותה אותו ליום הדין, ואני חשבתי שהיא מגזימה, אבל בחודשים שחלפו מאז החורף הבנתי שמשהו הפסיק לעבוד וידעתי שהדבר יבוא לידי ביטוי בספרות שעל צג המשקל.
עשיתי את אשר הייתי חייבת לעשות, אף על פי שזה היה לא קל. המשכתי עם תוכנית האוכל שבה האמנתי, אך החיים היו פתלתלים, הם הערימו עלי משא כבד ואחריות גדולה, אך גם שידרו לי שלעולם לא ארד מן האולימפוס שעליו טיפסתי, וכתוצאה מכך פיתחתי ציפיות שרובן אכן נענו. אך לא פעם אי־נוחות הביאה אותי לחפש נחמות קטנות בבייגלה אפוי טוב עם הרבה מלח גבישי, למשל.
לאט וללא שהבחנתי בכך הזיכרונות הגדולים מבריטניה נשארו מאחור. משהו לא התאים לי יותר, התבגרתי. העבודה בשירות החברותא תבעה ממני מעל ומעבר, אף על פי שניסיתי לעשות את הדברים בסדר הנכון.
אלה היו הרהוריי החוזרים ונשנים, גם באותו בוקר לפני הישיבה המכרעת, כאשר נשקלתי והתברר לי שלקחתי פסק זמן ארוך מדי, לא ממש טיפלתי בגוף שלי והקדשתי את כל זמני לטיפול באחרים. העשייה למען החברותא הביאה אותי למקום לא הולם ולכן כאשר ראיתי את הספרה שעל צג המשקל, הגוף שלי צעק אלי דרכה.
הרגשתי נבוכה, בפני עצמי, כי הייתי חייבת להודות שבתקופה האחרונה חל פיחות זוחל בתפריט שלי, יותר מדי פירות, גבינות, אפילו זיתים מדי פעם ועוד... שפע וגיוון העבירו אותי לעולמות אחרים, אף על פי שלא אכלתי שוקולד הבנתי שאולי הנריטה צדקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד316 סופרת
במצב רוח שכזה נפגשנו אני ונצחיה בבית הקפה, עמדו לנו שעתיים לפני הישיבה הגדולה, לדיון בתקציב. מצב רוחי היה שפוף ורציתי לדבר על עצמי ועל תוכניותיי.
הזמנו עוגת תפוחים בלי סוכר וכמובן כוס קפה, וגיליתי שלנצחיה היו רעיונות אחרים לשיחה בארבע עניים.
חיבקתי אותה לפני שהתיישבנו ואמרתי לה "לא ראיתי אותך לאחרונה בפגישות, לא ביום א' ולא במקומות אחרים. אני שמחה שהחלטת להגיע לפגישת העסקים, והרי תמיד אמרנו שהיעדרויות לא מבשרות טובות ומעוררות דאגה."
היא הקשיבה לי ולפי הבעת פניה הבנתי מיד שבאמת יש לה משהו לספר לי, היא אמרה "הייתי צריכה לטפל בהרבה עניינים ולכן נעדרתי מהנוף, ניסיתי להסתיר את חומרת מצבי, אולי לא באופן מכוון, לא מצאתי מילים לתאר את משבר האמונה שהשתלט עלי."
היא הביטה בי ואובדן תהומי השתקף מעיניה. הקשבתי דואגת כאשר היא המשיכה ופתחה את סגור לבה, רעד קל נשמע בקולה "תגידי, לוסי, כיצד זה קורה? הרי מיד כאשר יצאנו מהחדר האטום עשיתי בדיקות ונאמר לי שהכול בסדר, ואפילו הובטח לי פסק זמן ארוך, ורק בדיקות תקופתיות, אולי תגידי לי בתור אשת מקצוע באיזה מהירות גידול יכול לשלוח גרורות לרקמות בגוף?
"הנה מה שקרה. לפני חודש צלצלו אלי ואמרו לי לבוא מיד, והרי התור שלי נקבע לעוד שלושה חודשים, הרבה אחרי החגים. אמנם ניסיתי להתווכח, אבל הייתי חסרת מילים, מפוחדת כמו ילדה קטנה.
"אמי התנדבה ללוות אותי לחדר הבדיקות, הכול נראה לי לא מציאותי, כאילו שזה לא קורה באמת, לא אפשרתי לעצמי אפילו לבכות. הכול היה מוזר, כמו סרט שמוסרט לאחור. שהיתי עם אמי באותו מקום, זה בלבד היה הזוי למדיי. מי היה מאמין...
"בהמתנה שוחחנו, צר היה לי כי רק מצבים קשים יכלו לחבר בינינו, אך גם במקום הקשה ההוא היא הפגינה קשיחות והסבירה לי כי הכול אירע כי חייתי חיי כפירה. את ודאי זוכרת את הפעם שבה הנחיתי את הקבוצה וסיפרתי כיצד חזרתי בשאלה, סיפרתי על ניסיוני הקשה עם דרכה של משפחתי.
"אני מניחה שהיא לא תשנה את תפיסת עולמה, אבל שם, בחדר הנורא ההוא, קיוויתי מחדש כי הייתי זקוקה יותר מהכול למילה מנחמת ולא לחזור שוב לשיעור בהלכות דת ומסורת.
"ההרגשה שהשתלטה עלי הייתה שאפילו במצב הנורא שנקלעתי אליו, לא הצלחנו להגיע להבנה..."
הבטתי בנצחיה ועיניה נראו כבויות.
היא המשיכה, "כאשר הרופא הזמין אותנו לקבל תשובה, הוא מיעט בדיבור, רק אמר כי הסריקה גילתה שלא נותרו רקמות בריאות בעצמותיי, צנחתי לתהומות דכדוך, שבמקרה זה היו זרועותיה של אמי...
זו הייתה הרגשה נוראית, כי אחרי שמצאתי את האלוהים הרוחני בתוכנית שלנו, חשבתי שאחזתי במשהו יציב וטוב, אך שם בחדר ההמתנה שוב איבדתי את החוט המקשר."
הקשבתי לה והתמלאתי פחד הייתי נבוכה, אחזתי בידיה של המאמנת הרוחנית שלי שהפכה לחברה לדרך וכך התעשתי והבנתי שהיא זקוקה לעזרתי ולא לדאגתי, ולכן בביטחון מלא אמרתי "לא נחפש הבנה, נחפש עזרה. אני אמצא לך רופא מומחה ואני לא יודעת כרגע איך, אך אני אגרום לך להאמין מחדש."
אך אז בא המשפט הנוסף של נצחיה שהימם אותי עוד יותר, היא הביטה בעיניי ולחשה "אני רוצה לומר לך שמרגע הגילוי אני מרגישה שהכול באשמתי, והפגם נובע מהתנהגותי כלפי האנשים הקרובים אלי. הזיכרונות חזרו אלי והתחלתי לחפור בנושא שכר ועונש, ובזה הזמנתי את כל פחדיי בחזרה".
דבריה נשמעו מוזרים, לא ידעתי מה לחשוב, הבנתי שאף לי לא יהיה קל לשכנע אותה שהכול יהיה בסדר, כאשר רק המילה גרורות שאגה מולי כמו לוע הכריש....
בקול מעט רועד אמרתי "את יודעת נצחיה, איני יודעת מה הוא ההסבר לאובדן שלך, אך תמיד האמנו שהאמונה והעשייה החיובית יעשו את העבודה, אז כנראה צריך סבלנות... בואי נמשיך... אינני חלילה רוצה להשוות, אך תוכנית האוכל שלי ניזוקה בשנה האחרונה, וכתוצאה מכך לא רק גופי השתנה גם מצב הלחץ דם שלי לא יציב, אך בלעדי החלק החשוב במשוואה – האמונה – הייתי הולכת לאיבוד לחלוטין.
"רק היא ולא אחרת יכולה להדליק את האש מחדש."
"כן," הסכימה נצחיה "שכנעת אותי, בואי נרשם לסוף שבוע של סליחות ונרקוד עד אור הבוקר..." לפתע היא זהרה...
תהיתי אם היא חזקה דייה, לי היא נראתה חלשה, והרגשתי שייתכן שהיא תפסיד את הריקודים של ליל שבת, אך אז עלה החיוך על פניי ואמרתי "כן, נחכה לסוף השבוע וניהנה מהפגישה המאוחרת בנושא האוכל והסקס..."
סיימנו לשתות את הקפה והחלטנו להזמין כוס נוספת, עיניי התמלאו דמעות, המחלה של נצחיה הביסה אותי.
יותר מאוחר הלכנו לפגישת העסקים, נצחיה השתתפה השתתפות פעילה ביותר, אך בימים שבאו לאחר מכן היא חזרה לחפש את שביב האושר בבית הוריה הדתיים, נראה כי היא חיפשה במקום הלא נכון. היא חזרה להתמקד באמונה הדתית שאבדה לה וחיפשה בתוכה נחמה ותמיכה, האומץ שכה התברכה בו נעלם, ופחד תפס את מקומו.
שוחחנו בטלפון די הרבה, לפגישות היא מיעטה לבוא ולקבוצה הקטנה של יום א' הגיעה אחת לשבועיים ולא פעם אמרה "אני מרגישה רגשות אשמה כלפי המשפחה שלי, אחרי שוויתרתי על הכוח העצום שהיא יצגה בשבילי."
הקשבתי לה ולא פעם שאלתי את עצמי האם נצחיה מסוגלת לראות את הקשר שלה עם בני משפחה כמו שהוא? אך אז התרציתי ונכלמתי מכיוון שקשה לדעת מה הם הדברים הנכונים כאשר עומדים לבחינה מול מלאך המוות... אולי הכול שונה ממה שנראה, כך או כך, הרגשנו כולנו שהיא פשוט הלכה לאיבוד.
נצחיה לא ראתה בהתנהגותה כל סתירה, היה לה ברור מעל לכל ספק שעליה להתרכז באהבת המשפחה כלפיה, מה שהיא ניסתה לומר בכך היה שהרחיקה לכת והחיים שלה הגיעו לקצה גבול הבחירות החופשיות. שבועיים לפני ראש השנה היא אושפזה, וכולנו הגענו למחלקה, וכך התחלנו בפגישות השבועיות סביב מיטתה.
לי הייתה הרגשה שאולי נמצא אותה מחדש, הרי תמיד ידענו שיש לחברותא כוח גדול. באותו ערב כאשר עמדנו בחוץ וחיכינו לחברות הנריטה אמרה לי בקול בטוח, "לחזור למשפחה אחרי החיים השפויים שהיו לה זה דבר נורא, אין דבר פחות משמעותי לקשר עם האלוהים מאשר להיות דתית תחת כפייה. לא משנה מה הן הנסיבות, אין לאף אדם חזקה על צורת האמונה ועל אופן שילובה בחיינו."
באותה פגישה חגגנו את יום הולדתי, וכך נתתי לעצמי את מתנת הנתינה.
אמא של נצחיה חזרה לחדרה ברגע שנגמרה הפגישה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתיה, ואז לא ידעתי, שזו תהיה גם הפעם האחרונה. התרחקתי מטווח הראייה שלה, כלפי עמדת האחיות, אך לא יצאתי מטווח שמיעה, וכך, שלא באשמתי, שמעתי את השיחה שלה עם נצחיה.
נצחיה בקולה העדין ניסתה לדבר עם אמא ושמעתיה אומרת, או יותר מדויק מנסה להסביר, מדוע היא עזבה את הדת "כל חיי חייתי בסיוט, לא התאמתי לך ולמשפחה, ובייחוד לא לאבא. עכשיו אני מתגעגעת לקשרי ילדותי, אך להבטיח שאוכל לחזור חזרה מוחלטת לא אוכל, אני לא אותה הבת שהייתה לכם, נצחיה ההיא איננה עוד. אתם לא השתניתם, אך אני כן, ואני זקוקה לך שתקבלי אותי, כי רק כך אולי אלוהים שלך יסלח לי."
לא האמנתי לשמע הדברים, אכן נצחיה הובסה לחלוטין, חיכיתי למוצא פיה של אמה והנה מה ששמעתי "את מדברת רק על עצמך, אך גם אנחנו סבלנו מבגידתך... ומה שעשית היה בלתי מקובל בחברה שלנו," נצחיה קטעה אותה, כוחותיה לא עמדו לה לשמוע את ההטפות, היא אמרה "אני אבודה... אך גם ביודעי עד כמה העולמות שלנו שונים, אי אפשר להאשים אותי שאני מתגעגעת לילדות, כאשר ספק אם תהיה לי זִקנה."
הרגשתי מועקה מהדברים ששמעתי ולא נועדו לאוזניי, ירדתי לקנות לי קפה, וכאשר חזרתי עם כוס הקרטון המהבילה שלי, נצחיה שכבה במיטה ובמבט עיניה היו שחרור והשלמה כי מבחינתה היא זרעה ניצנים של חרטה. פניי שלי לא הסגירו שום הבעה, ולא אמרתי מאומה...
היא אחזה בידי ואמרה "חשבתי שזה יהיה קשה, גם לא ציפיתי לחולל שינויי מרחיק לכת. ניסיתי, כי הזיכרונות מבעבעים בי ויקרים לי מאוד...אף על פי שמצאתי את גורלי מחוץ למשכן אמונתם."
אז לא ידעתי זאת, אך אלה היו המילים ההגיוניות האחרונות שנאמרו בינינו. כשהרופאה הצעירה הגיעה ניסיתי למצוא מקלט בקולי המקצועי וביקשתי ממנה למצוא את הווריד העבה וזווית טובה ללקיחת דם, דאגתי לנצחיה, לכן עטיתי מסכה ושיוויתי לקולי סמכות כאשר דיברתי עם הרופאה.
נצחיה חייכה ואמרה "הוורידים שלי הרוסים בגלל כל הטיפולים," היא ניסתה לעודד אותי ואת הרופאה הצעירה, ואז היא המשיכה "התרופות הרסו את גופי אך לא הצליחו להביס את הסרטן." ובדרך הלצה היא הוסיפה בחינניות "לפחות הטיפולים עשו משהו..." ניסיתי לחזור לעשתונותיי, חשבתי, אם היא יכלה לחייך, גם אני אוכל. התיישבתי בנינוחות ושאלתי "איך את מרגישה?" הרופאה עזבה את החדר בינתיים.
"טוב," ענתה, "זו מחלקה טובה ואני מרגישה בטוחה, תמיד למדנו שיש דרך, לא?" היא התחילה לנמנם בעקבות הקוקטיל שהתחיל לרדת בטפטוף מהיר, הנחתי לה ושקעתי בקריאת טבלאות תקציב לישיבה של המועצה הקרובה. הירח עלה והאיר בעוצמה כאשר היא לחשה ספק מתוך שינה ספק מתוך ידיעה צלולה "אני חושבת שתורי הגיע, לא חשבתי שהכול ייגמר כל כך מהר."
הנריטה, ג'ניפר, רחל ואפילו מוריה התארגנו לתורנות בית חולים כי החג עמד בפתח, ראש השנה וימים נוראים, נצחיה לא יצאה מהמיטה, היא לא נגעה במגש האוכל, דיברה מעט ולפעמים לחצה לי את היד בתודה.
ערב אחד כשהגעתי כהרגלי לשעת התורנות שלי, נצחיה הייתה ערנית באופן יוצא דופן "חשבתי שתבואי, אנא תעזרי לי לשתות, תביאי לי בבקשה את הקולה דייאט מהמקרר ותוציאי לי את הגזים מהפחית, ככה טוב יותר כדי לא להקיא." חיוך מוכר עלה על פניה הרזות כל כך כאשר היא ציינה "איזה אירוניה כמה נלחמתי לא לאכול, זוכרת?"
אך אני לא מצאתי בכך סיבה לחייך, הייתי המומה. נצחיה הישירה אלי מבט וחיקתה את קולה של הרופאה "את צריכה לשתות, את צריכה גם לאכול... האם המילה צריכה, לא תשתנה לעולם? לוסי, חברתי לדרך, את טובה אלי כל כך, אך גם את לא יכולה לעזור עכשיו, זה כבר לא בשליטה אנושית," עיניה נעצמו בעודה מדברת.
המשכתי ללטף את ידה, האם הועלתי? לפחות לא הזקתי... כנראה נמנמתי בעצמי כאשר שמעתי קול צלול וברור "חשבתי שהלכת, מה את עדיין עושה פה?" אחזתי בידה והרגעתי אותה "אני פה כי הנריטה ירדה לקנות קפה, כל השאר הלכו. היא תכף תבוא לקחת אותי."
החברה היקרה שלי הביטה בי ולפתע אמרה "אולי באמת לא אכלתי מספיק, אני מתה מרעב אולי פשטידה וסלט, אנא לחצי על הזמזם…"
האחות הגיעה ומיד אמרה בסמכותיות "אל תתעייפי יותר מדי!" בעודה מחליפה את התרופה שבעירוי תהיתי על האמירה הנדושה, הרי לנצחיה שלנו עוד מעט יהיה הרבה זמן לנוח, השתקתי את קולות הציניות שבתוכי, פניתי בחיוך לאחות והבטחתי לצאת בעוד רגע. למטה, במסדרונות הארוכים של בית חולים, בכיתי בנוכחותה של הנריטה, לא יכולתי לעצור את הבכי, ואמרתי "כיצד לא שמנו לב לזמן שעבר, ואיך נתנו לו לחמוק?" הבטתי בהנריטה מוזר, אך נראה כי האובדן של נצחיה באמת נגע ללבה, קולי רעד קמעה כאשר ציינתי "אף אחד ממשפחתה של נצחיה לא התפנה להשתתף בהחלפת המשמרות, הם עסוקים בתפילה בבית הכנסת לקראת הימים הנוראים."
היא הקשיבה לי באהדה, לא הרימה גבה ולא גינתה, ואז אמרה דבר שהדהים אותי יותר מהכול "אין חיים פרטיים ללא רבב." הפעם הסכמתי אתה.
ריח סתיו היה באוויר תמיד אהבתי את עונת החגים, ערב ראש השנה עמד בפתח, מרתון סליחות תוכנן בשבת שלפני יום כיפור. באותו בוקר התעוררתי מוקדם, נקבעה לי פגישה עם גברת צילה, המפקחת, כדי לסגור את נושא העזיבה שלי. נכנסתי למקלחת, פתחתי את ברז המים, אחרי כמה דקות שמעתי מרחוק במעומעם צלצול שניתק את חוט מחשבותיי. יצאתי רטובה, לא רציתי שדורון יתעורר, הרמתי את האפרכסת ושמעתי נזיפה "איפה את?ניסיתי להתקשר אליך לפני רבע שעה?"
שתקתי מה הטעם להסביר את ההנאה שמצאתי במים, ואת התשובות לכל שאלה. "לוסי," קולה של הנריטה הפך לרך ומבוהל מעט, "נצחיה מתה בלילה, הלב שלה פשוט עצר. שתינו ידענו עד כמה היא פחדה למות בלילה בלי שיהיה מישהו לצדה, חבל שלא נשארנו, אכזבנו אותה לבסוף, ואולי כך נראית הדרך החוצה, כאשר עוזבים את העולם – עוזבים לבד."
שתקתי, ידעתי כי כאשר נצחיה ביקשה אמש לאכול היא סיימה עם מנהגי העולם הזה, קולה של הנריטה חדר את ההרהורים, "את חייבת להודיע לאנשים בקבוצות," הקשבתי לה, הסכמתי אתה ולא ראיתי בכך שום בעיה, שתינו חזרנו לקולות המוכרים.
"הלוויה היום?" שאלתי.
באותו יום אחר הצהריים, בשעה ארבע, השמש כבר החלה לשקוע, מזג האוויר שיתף פעולה והיה נעים מאוד. כולם הגיעו, את הפגישה עם גברת צילה דחיתי. הטקס היה דתי, לא היו פרחים…
החולצה שלי הייתה ללא מחשוף, ביקשתי סליחה מנצחיה שלא הקפדתי לשים עלי מכנסי ג'נס צמודים, אך למען האמת ספק ניקר בי אם הם עדיין עלו עלי יפה. נפרדנו ממנה מרחוק.
בסוף השבוע ההוא, במרתון של סליחות, ההרגשה של כולנו הייתה מאוד כבדה התהלכנו בפיזור נפש ובתהייה.
ברגע של דומיה לזכרה של נצחיה הנריטה הכריזה "נמשיך את המלחמה על החיים ללא רגשות אשם, כי אחרת נישאב כולנו ללוע הכריש...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ- 322 - סופרת
בערב מאוחר רקדתי עד כלות החושים, למה?
המוות עשה לי את זה...
הנריטה עיקמה את הפרצוף, חשבה שזה לא יאה, אך אני שקעתי בתוך הריקוד, בתוך הצער, בלילה לא נרדמתי. גם הנריטה לא ישנה, לא היה אפשר להיחלץ מהמחשבות, בשתיים בלילה היא לחשה, "אני מרוצה שיש לנו את הקבוצה הקטנה שלנו ביום א'"
עניתי בלחישה, כדי לא להעיר את ג'ניפר, "כן, נצחיה תהיה חסרה לנו, אחת מתוך התשע פרשה, אלוהים! היא מתה!"
לבסוף נרדמנו.
על הרבה דברים לא הסכמנו, תמיד התווכחנו על משהו, והנה מותה של חברה עשה בעבורנו, מה שלא יכולנו לעשות בעבור ידידותנו. מותה ציין סיום גם בתחום המקצועי שלי, הבנתי כי חיוניות לא נחוצה במקום העבודה שלי. חלומות השתלבו טוב עם שינויים, אך הם הזיזו והפריעו לשגרה של בינוניות. הפגישה הסופית בענייני נדחתה לאחר החגים.
בחודש פברואר לפני יום הולדתו של דורון התמלאנו דורון ואני במרץ רב ויחד החלטנו על חידוש חדרי הבית לכבוד חג האילנות. לא הערכנו כמה עבודה נדרשה, אך היה לנו ברור שצבע חדש לא יזיק לקירות ולתקרות. הרגשתי שהשתכנה בתוכי מהומה לא קטנה והייתי זקוקה להתחדשות כי אש גדולה בערה בעצמותיי.
בדיוק כאשר הגענו הביתה וידינו מלאות בפחי הצבע ובמברשות בגדלים שונים ומשונים, נתקלנו במלכי, הסברתי לה מה החריצות הגדולה, ומה התכנונים באשר לשיפוץ מראה הבית. מלכי הציעה שברגע שארצה הפסקה מהסיוד, ארד אליה לכוס קפה. חייכתי, כי כאשר מלכי הזמינה לקפה היה ברור שיש לה סיפורים לספר.
מיד כאשר הושלמה העבודה בחדר אחד, שטפתי את הידיים וירדתי אליה, מלכי ללא כל היסוס והכנת הקפה פתחה את סגור לבה "האם אני נראית לך כפוגעת באנשים, חסרת לב, חושבת רק על עצמי? היום אמרתי שוב ושוב כי לא, זה לא נכון, כן אכפת לי ואני לא מתכוונת להרע, המשפחה שלי פשוט טועה. מי כמוך יודעת שיש לי בעיות עם החזות שלי, ולכן יש לי צורך להגן על עצמי מפני ההערות הנזרקות לעברי, אך הפעם הם כעסו יותר מהרגיל, ואמרו לי שהדרך שלי איומה, ושאני מתעקשת על דברים לא הגיוניים באופן ההרסני ביותר." הקשבתי, לא ממש הבנתי, מה הפעיל את הזעם של מלכי ולכן אמרתי לה, "לכולנו יש פגמים שגורמים לנו מבוכה, חרטה וכאב," אך מלכי הפסיקה אותי בחוסר סבלנות, "את יודעת טוב מאוד שמה שאמרת זו לא כל האמת," כן, חשבתי לעצמי, היא צודקת, גם אני לא תמיד ראיתי את עצמי כמו שאחרים ראו אותי.
מלכי המשיכה, כאילו קראה את מחשבותיי, "הייתכן שאני מחמיצה דבר מה וכולם צודקים ורק אני טועה? נכון, אני מבזבזת המון אנרגיה כדי להגן על עצמי, הרי כל הקיום שלי תלוי במראה הנהדר שלי, כך הם אומרים, וכך יוצא שכל מה שלא קשור בצרכים שלי נתפס בעיניי כאוויר שקוף, זו היא לפחות דעתם עלי."
"מה אומר לך מלכי," נכנסתי לתוך דבריה, "להבין אותך ולתמוך בך, נראה בשבילם כמשימה הגדולה מהחיים עצמם."
היא המשיכה בשטף, כנראה שעבר עליה יום ממש קשה, "מה עוזרות לי המחמאות אשר מופנות אלי מכל עבר, את כל כך יפה וסקסית ונראית כל כך טוב, אל תציקי לעצמך, תיהני ממה שאת... המחמאות רק גורמות לי לאכול יותר, פחות ופחות לעשות חשבון, ואז עולה בי הרצון למלא את עצמי, ואחרי זה באופן טבעי באה ההקאה. וכך יוצא שאני מתקדמת קצת והופ נסוגה... כאשר אני אומרת לעצמי, יהיה בסדר תירגעי, ומיד רצה לחדר כושר, משקיעה בטירוף."
הבטתי בה המומה ודחקתי בה "מה באמת קרה?"
"אכלתי עם חברה יחד ארוחת בוקר, והייתה לי נכונות לאכול רק לחמנייה אחת ושקשוקה שהכנתי לנו, בדרך כלל אחרי הכושר אני אוכלת שתי לחמניות ועוד, אך החברה הסתכלה בצלחת שלי, וזאת אחרי שכבר ויתרתי על חצי מהכמות הרגילה שלי, ואמרה שבשבילה זו ארוחה שמחזיקה אותה כל היום... אז מיד, אבל מיד, שיניתי את כל התוכניות שלי, ויותר מאוחר בלילה התנפלתי על בגט ועוד בגט, וההקאות שלי דיברו בעד עצמן."
הקשבתי בתדהמה, מזמן לא שמעתי את מלכי מתוודה ומלקה את עצמה בעת ובעונה אחת. הפעם הקשבתי גם מעבר למילים, ולמרות חוסר הדמיון הפיזי בינינו, הייתה לדברים שלה משמעות גדולה בעבורי, המחשבות רצו לי בראש חשתי סוג של מחסום שכנראה גם עלי יהיה לעבור... מלכי לגמה את הקפה לאט וכאשר סיימה אמרה "עד מתי אצטרך למות כדי להיוולד מחדש, חבל, תקופה ארוכה הכול היה טוב כל כך."
עליתי הביתה אחרי שנפרדנו במבוכה, אך בשותפות גורל. בהמשך היום בעודי מחדשת את חדרי הבית, שמעתי את דורון מזמזם את השיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד", ניסיתי להבין האם הקווים אדומים שלי עם האוכל איבדו את חדותם, האם החלמה יכולה להאריך ימים ולהיות עקבית, או שזה רק חלום?
באותו ערב לא היה אוכל במקרר שלא טעמתי... הכריש נשאר ער גם בלילה. נרדמתי רק לפנות בוקר, עדיין רעבה.
ביום ראשון שהגיע מיד לאחר חג פורים ואחרי הניקיון הגדול וסידור הרהיטים החדשים שרכשנו שמחתי להשתחרר ונסעתי לפגישה. חמדה אספה אותי אחרי שהתקשרתי אליה ואפילו הצעתי שאבוא אליה במונית ונמשיך משם, היא צחקה ואמרה "שטויות, אגיע אני אלייך".
מיד כאשר נכנסתי למכונית היא בישרה לי "אני חייבת לגשת להוריי המבוגרים, אך אגיע בזמן לתחילת הפגישה."
כאשר ירדתי מהמכונית היא הביטה בי במבט אחר ואמרה "ההחלמה כדרך חיים היא המשחק היחיד שבו האגו לעולם לא מנצח!"
ואז התרחקה ונסעה...
התמלאתי חשש כבד, לא הבנתי את שפת הסתרים שבה נאמרו הדברים ומיום ליום רחשו סביבי יותר ויותר כתבי סתרים כאלה. הרגשתי שהכול קשור לתוכנית האוכל שלי, שהפכה להיות רעועה אף על פי שהתפריט שלי היה לא רע. העשייה האין־סופית יצרה אצלי שפע של תירוצים לחריגות ואלה הלכו וגדלו מיום ליום, ולצערי, אף על פי שרציתי להיות פשוט אני התקשיתי בכך מאוד....
בהרגשה כבדה עליתי ופתחתי את דלת ביתה של הנריטה במפתח הכחול שהיה ברשותי, ג'ניפר הגיעה מיד אחריי וברגע שנכנסנו שפתה קומקום מים לקפה וללא שהיות אמרה "הנה סוף כל סוף הגעתי, היה לי יום עמוס, אך יש לי דברים שחשוב לי לומר לך אישית ובפרטיות."
זו הייתה פתיחה מוזרה, התיישבנו, אחזתי במכתב שהושיטה לי ומבוכתי גדלה, "מה פירוש המכתב...שאלתי?"
"כמו מה זה נראה לך?"
"בבקשה עייני בו ברצינות, והכול יהיה לך ברור."
ג'ניפר הייתה אישה נאה מאוד ותווי פניה היו בדרך כלל רכים, אך באותה פגישה גורלית, היא נראתה זועפת וכמעט גסת רוח. תמיד היו לה כושר שכנוע ונימוסים מעולים, היא מעולם לא התחילה את הארוחה לפני כולם, התנהגה כאורחת נכבדה, וכולם נהגו בה בכבוד הראוי.
ג'ניפר נתנה לקבוצה השראה והייתה כמקור של אור לאנשים החדשים שזה מקרוב באו. היא הקדימה אותנו בהרבה מובנים, ולי תמיד הושיטה יד, למעשה, זאת הייתה כוונתה גם באותו יום שבו בישרה לי על הרכילות החמה החדשה.
המכתב האנונימי היה חלק ממאמר שפורסם במגזין החודשי, דפדפתי בו וגיליתי דברי שטנה שהיו מכוונים כלפיי, כך נכתב בו: "יושבת הראש שלנו חסרת מצפון וכנות, בעת האחרונה היא עלתה במשקל, דבר שהוא שערורייה, כי ההחלמה צריכה להיראות..."
הבטתי בג'ניפר וקראתי לסירוגין, האור שבא מאחוריה דרך החלונות הגדולים, סנוור את פניי ובעקבות זה היא נראתה לי מאוד סמכותית וזרה, הרגשתי כיצד זחלה לתוך תוכי החשדנות לגבי הכתוב, רציתי לדעת יותר...
ג'ניפר נטלה על עצמה את כל הסמכויות, טובות ורעות כאחת. כאשר היא מינתה עצמה למתווכת היא תבעה את הכוח, היא הייתה זקוקה לו לחלוטין, היא הרשתה לעצמה לגשר בין האנשים ואני לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר עליה למרות הפגיעה...
התיישבתי והבטתי מחדש בכתוב, עיניי דמעו... משחק המילים היה פשוט ואכזרי... באותו היום הפגישה התאחרה לשעה שמונה בערב, היה לנו זמן. הרכילות הלא נעימה הכתה בי, אך זו הייתה הזדמנות בשבילי לדבר ביחידות בנושא הכאוב. ג'ניפר דחקה בי לדבר בעודה מכינה לשתינו עוד כוס קפה.
הבטתי בה ואמרתי "מאז נבחרתי שיניתי את אורך חיי, אני מקדישה לתוכנית המון שעות, מוחי מלא בתוכניות למען החברותא, אך גם לקחתי על עצמי התחייבות נוספת להשלים את התואר השני שלי בניהול. את העבודה עזבתי, רשמית אחתום על המסמכים בימים הקרובים. למען האמת זו התקופה שבה אני מגשימה חלומות מקצועיים ואישיים כאחד.
"הכול חדש ומרגש ומאוד ייתכן שההימנעות שלי ניזוקה מכך, אקח את הדברים לתשומת לבי, אך איני מבינה מדוע הופנו כלפיי דברי שטנה ולא ביקורת גלויה ועניינית. מאין כל השנאה?" חזרתי ושאלתי.
ג'ניפר לא נרתעה והשיבה "תאמרי לי, איך זה ייראה לאנשים מבחוץ כאשר יכנסו לפגישה, ויראו שמי שמייצגת אותנו אינה רזה? הרי את מכירה בדיוק כמוני את צרכי החבר החדש שנמצא עמוק בתוך האכילה והייאוש שנים הרבה. בשביל כמה מהם זו התחנה האחרונה לפני הניתוח, לכן עלייך להיות יותר רגישה לרחשים ולשמועות בחברותא שלנו.
"מדוע את נעלבת מהדברים? החברות רוצות שתעבדי על ההימנעות שלך ובוודאי שאסור לך כעת להתראיין בטלוויזיה. ניתן לך ייפויי כוח להציג החלמה, ולכן פשוט תתרחקי מאכילה מיותרת."
הקשבתי המומה "יש לי תוכנית טובה, עניתי בביטחון, נבחרתי, וגם אז הייתי בתהליך הרזיה. מדי יום אני עושה כמיטב יכולתי, מיישמת את ערכי התוכנית ועובדת על ההתמכרות שלי, כך אני רואה את תפקידי, האם יש במסמך הזה משהו ענייני או שכולו רק קנטרנות לשמה?"
מרחוק שמעתי את חריקת המפתח בחור המנעול, ואת הקול שבא בעקבות הצעדים, זאת לא הנקודה, זה המשקל שלך! לפעמים נראה שאת לא רוצה בכך באותה עוצמה כמונו." המשפט פרץ מפיה של הנריטה, שהגיעה הביתה ומיד הצטרפה לשיחה שלנו, במעט קוצר רוח היא הסתכלה בי ותוכחה בעיניה.
ניסיתי להתגונן בכל האמצעים שהיו מוכרים לי, מול שתיהן זה לא היה קל.
"אני לא מאמינה שאתן מתכוונות לכך, זה מגוחך... אני עדיין פחות עשרים קילוגרם מאז הגעתי לתוכנית, ואם לא הייתי בהימנעות והייתי עוזבת מצבי היה הופך להרבה יותר גרוע, הייתי מעלה את העשרים קילו האלה ויותר. למה את מסתכלת עלי במבט הזה, הרי את יודעת שזו המציאות של האנשים המכורים?" את המילים האחרונות הפניתי להנריטה בתרעומת קלה.
"לוסי," היא מיהרה להשיב "את יושבת ראש החברותא, את יודעת את זה לא? אז תהיי כנה, את חייבת להיות ייצוגית!"
הרמתי את קולי במשנה תוקף "לא, לא, לא, תקשיבי לי את, לקבוצות שלנו יש הרבה מה להציע מעבר להרזיה עצמה, והדבר הכי משמעותי זו ההזדמנות להפסיק לאכול באופן כפייתי, וכבונוס לממש את החלומות הכי פרועים שההתמכרות עצרה..."
הנרייטה השתיקה אותי, "מתי תפסיקי עם הפנטזיות שלך?...את לא נסיכה אנגליה, בתוך עמך את יושבת!" פסקה וגרמה לי להתכנס בתוך עצמי.
זאת הייתה בהחלט נקודת חולשה, והיא שמרה אותה לסוף, כדי להכות בי ללא רחם, אמרתי לה "אני מצטערת, יש לי הימנעות שונה משלך, ייתכן שלא עמדתי בה כהלכה, אך מכאן ועד מכתב שטנה הדרך ארוכה..
ג'ניפר הרגישה שהכול יצא מכלל שליטה וניסתה להציל את המצב, "תראי," היא פנתה להנריטה, "לוסי ממלאת את התפקיד בצורה יוצאת מהכלל, ואולי אנחנו צריכות להניח לרכילויות שרוחשות ולהניח גם ללוסי," אז היא הפנתה אלי את מבטה ואמרה "אף על פי שטוב היה אם היית מתאמצת יותר ומרזה."
הנריטה העריכה את ג'ניפר מאוד, אך עדיין לא הרפתה "לוסי, את צריכה להתעורר!"
פסעתי משם אל השירותים וקולה רדף אותי, נעלתי אחרי את הדלת ופרצתי בבכי, קשתה עלי הביקורת הקשה, ועוד יותר שהדברים נעשו מאחורי גבי.
חזרתי לסלון, בינתיים החדר התמלא, כולם התמקמו.
הנריטה ישבה בכורסה מוריה עם קנדי בספה הזוגית, חמדה וחביבה ורחל ישבו בספה הגדולה, גם ג'ניפר מצאה לעצמה מקום והציבה לי כיסא מפינת האוכל, כולנו הרגשנו בחסרונה של נצחיה.
את נושא הפגישה קבעה רחל: "כנות בצלחת".
"השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי הייתה מהו הזמן הסביר להראות תוצאות מרשימות במשקל הגוף? הרי לא העליתי את השומן שעלי בן לילה, אז איך אוכל להרזות מהר, עלי ללמוד לבטוח בהימנעות שלי, זו הייתה גם דעתו של המנתח שלי," הסתכלתי סביבי בעוד רחל מדברת, המבט בעיניה של הנריטה אמר הכול, וכאשר היא הכריזה "בשבילי זה עורק החיים, ביטחון, טיפול במחלת הסוכרת, לכן קשה לי רק לבטוח, ללא פעולות יסודיות."
מוריה הצביעה ואמרה "גם בעבורי זה אותו הדבר לכן אני מנסה להיות בהימנעות מאוד מדויקת אבל בדרכי שלי, וכן, אני רוצה לראות תוצאות."
החלטתי לדבר, לאחר שקיבלתי פרסום כה נורא בעיתון ועוד בעילום שם, "אני בתפקיד, בחרו בי, הניחו לי... עברו הימים של דיאטות ליום, שבוע, חודש, הימנעות זו לא דיאטה, דמותי כיושבת ראש לא דומה לשום דמות אחרת שעשתה את התפקיד. אני לא דומה להנריטה, ואני לא רוצה לעשות את התפקיד כמו שקנדי עשתה אותו. נבחרתי ברוב גדול ואחרי שדיברתי על תוכנית האוכל שלי בכנות. מכאן והלאה אני זקוקה לסבלנות שלכן וגם לסבלנותי שלי." ניסיתי לרכך את צליל קולי כאשר הוספתי "אני מבקשת להאמין לי שאני מנסה בכל כוחי לשפר את איכות ההחלמה שלי, אך אני מודה שלאחרונה טלטלתי את תוכנית האוכל שלי, יותר מהנחוץ."
הפגישה התארכה מעבר לזמן הרגיל, בסופו של דבר הייתה פגישה טובה וכאשר היא הסתיימה הנריטה בקשה ממני להישאר לעוד כמה רגעים. באותו ערב היא שפעה הפתעות, הפעם זה היה על חשבונה, הבטתי בה המומה, היא אמרה "אני עומדת לנסוע לארבעה חודשים לברזיל, הכול כבר הוזמן וממחר אתחיל בקניות כדי להצטייד בכל מה שנחוץ לי," הקשבתי והיה לי קשה להאמין בכך, אך כזאת הייתה הנריטה תמיד חשבה צעד אחד קדימה, הכול כדי להכניס עניין.
הבטתי לתוך עינייה וככה בלי למצמץ חייכתי בשמחה, למרות השעה המאוחרת התעוררתי לחלוטין. במידה מסוימת חשתי הקלה, אף על פי שפורים חלף מזמן הרגשתי שעטיתי מסכה, יהיה לי קל להעמיד פנים שהידידות בינינו נשארה כשהייתה, זכרתי את האמרה החכמה, רחוק מהעין – קרוב ללב...
התרווחתי בכיסא ולגמתי מכוס המים, רציתי באמת שיצליח לה בעסקים, במילים אחרות, ציפיתי שברגע שהיא תיסע גם לי יהיה יותר נוח בעשיית השירות. טוב היה לשבת ולדון בפרטי הנסיעה שלה ובתוכניות העבודה שלי, אפילו התבדחנו, כמו באותם ימים טובים. שתינו הבנו שהדברים כך בגלל ההזדמנות להתרחק זו מזו.
ארבעה חודשים נראו לי המון זמן, זמן שאוכל לשפר בו את תוכנית האוכל שלי. אם כבר פרידה אז מוטב שתועיל במשהו. במשך שנים חשנו קרבה גדולה, אך בעת האחרונה לא היה לי כל ספק שהנריטה הציקה לי מעל למה שיכולתי לשאת בכך שהתערבה בתפקיד הגדול שעשיתי למען החברותא.
"הנריטה," שמעתי את קולי כאילו מהדהד, "לקחת על עצמך משימה עסקית גדולה, כל ילד בברזיל ילמד אנגלית..."
היא אהבה לדבר על עצמה ולכן השיבה בעניין רב "מתישהו אצטרך לפרוץ לעולם הגדול עם ההמצאה שלי, לא?"
"אל תהי בטוחה כל כך בכוונות של הצד האחר, לפעמים יש בך תמימות," עניתי.
"תקשיבי, אפשר להפסיק לייעץ לשארית הערב?" ביקשה הנריטה.
היא צדקה, לפעמים גם אני הטלתי ספקות, ואז כדי להלהיב את שתינו ולצאת איכשהו מהמועקה הצעתי "בואי נבדוק אם אפשר למצוא מכנה משותף לבנות עליו כאשר נהיה כה רחוקות, אולי טלפון אחד לשבוע, מכתב כל יומיים, הרי תמיד טענת שאני טובה בלתכנן, לא?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ328 סופרת
"לא, את טובה ברגש ובאמונה שאין להם גבולות," זו הייתה התשובה.
ערב טיסתה, כמה ימים לפני ערב פסח, נפגשנו בבית קפה, התיישבנו והזמנו.
"את רוצה עכשיו לשבת ולעשות אתי תוכנית אוכל שתציל אותך מאבדון?" היא שאלה בנימה סמכותית.
"בואי נדבר על משהו אחר לא על אוכל, בסדר?" הרגשתי מוזר הבטתי בה, היא נראתה מלאה התלהבות לקראת הנסיעה, גם אני הרגשתי לא רע.
בעודה מעיינת בתפריט חשבתי כי מיד עם העזיבה שלה אנצל את הפרידה ממנה למרחב פעולה רחב יותר בתחום הטיפול בעצמי, ואתמודד ביתר שאת עם התפקיד שלי מול חרושת השמועות שבעבעה סביבי.
שמעתי את המלצרית ממליצה בחום ובהתלהבות "בבית קפה הזה מגישים את הסלט הכי טעים שיש!"
הנריטה ביקשה "דג סלמון, תפוח אדמה אפוי וסלט גדול לשתיים," לא האמנתי למה ששמעתי, ותהיתי, מדוע חברתי שינתה את דעתה הרי לפי דבריה האוכל היחיד שמותר לנו בשעת הצהריים זה סלט עם ביצה או טונה, אף על פי שהיא ידעה שלא אהבתי סלט כמנה עיקרית בצהריים.
ברגע שהגיעו המנות, ונשארנו לבד היא אמרה "סלט זה לא רק מנת אוכל, זו תוכנית לחיים, מרכיב הירקות וכמות הרוטב קובע המון, וחוץ מזה מי יזכיר לך זאת כאשר לא אהיה כאן... אך הפעם נחגוג..."
שתקתי המומה, לעולם היא לא הניחה לסיפור הישן נושן, ציפיתי שיהיה לנו נחמד במסעדה הזו, שהייתה אחת האהובות עלינו. הייתה לנו מסורת לפיה ביקרנו בה לפני הנסיעות שלה, ושבנו אליה גם כשחזרה מנסיעותיה הביתה. אך באותו רגע היה לי קשה, רציתי לברוח, עיניי דמעו, הייתי חצויה, הערצתי אותה וכעסתי עלייה בו זמנית.
לפני שעזבנו היא הרעידה את מיתרי לבי "את חשובה לי, את בחיים שלי, את יודעת את זה – רק תחשבי גם את קצת יותר על עצמך."
"האם יש מחלוקת בינך וביני?" זאת הייתה השאלה הראשונה שהמפקחת צילה שאלה אותי מיד בתחילת השיחה.
עניתי לה, אף על פי שלא באופן הישיר ביותר, "למעשה אני מרגישה שאני נאלצת ללכת, ואין לזה כל קשר אלייך. כמובן שצר לי שבשנים שעבדתי הלכה והתגברה אי־ההסכמה בינינו, ובסוף יצאה מכלל שליטה, אך לי נחוצה חיוניות, ואני יותר ממוכנה ומאוד מצפה לצאת למסע מקצועי חדש."
הפגישה הייתה אמורה להיות קצרה מאוד, אך אז גברת צילה נקטה עמדה מפתיעה ואמרה "למען האמת, לא פעם רציתי להציע לך תפקיד ניהולי, אך ארזה הממונה הישירה עלייך לא התלהבה, לכן לא יכולתי ללכת לקראתך."
הייתי מותשת. לא הצלחתי להבין איפה הוטמנה הצביעות, איפה נטמן השקר, הקשבתי בנימוס למה שהיה אמור להיות הסבר לאי־קידומי בתחום המקצועי, ולא האמנתי... לאף מילה. לא ראיתי שום סיבה להמשיך עם הפגישה, לא התכוונתי לכעוס ולהתעסק בעניין עוד ועוד. ואף על פי שגברת צילה חשבה שאני עושה טעות שמסכנת את עתידי המקצועי, כמו שהיא בעצמה הגדירה "אף אחד לא עוזב משרה קבועה, זה לא שפוי לעזוב משרה קבועה, לפחות לא בארץ..."
היא צדקה אך אני לא הייתי "אף אחד". חיכיתי בסבלנות שתסיים את דבריה ועד אז מצאתי תשובה עם הומור, הודעתי לה "הסיבה היחידה שמניעה אותי לעזוב היא הרצון שלי לכתוב ספרים, התשוקה העזה שנכנסה בי והשתלטה עלי, החלטתי לצאת למסע של חשיפה ספרותית."
בדרך החוצה הבנתי שמותה של נצחיה קרע בי דבר מה. גם ככה התעכבתי יותר מדי, אך בפגישה עם גברת צילה הבנתי שהעניין סופי, ושההזדמנויות מעתה והלאה הן שלי, גם אם זה יהיה מעט מדי ואולי מאוחר מדי.
יום עצמאות חלף ונראה לי כי שום דבר לא חצץ עוד ביני ובין הגשמת תוכניותיי. הייתי מאושרת וחשבתי בביטחון רב כי הכול היה תלוי אך ורק בי. עמדתי בראש קבוצה מאוד מאוחדת, וכשהנריטה לא הייתה בסביבה לא היו חילוקי דעות לגבי המטרות. בראש סדר עדיפויות עמדה ההימנעות והתמיכה הדדית, ולכך נזקקנו כולנו יותר מהכול.
תוכנית אוכל ופעילות ספורטיבית בצירוף העשייה למען הכלל הביאו את חיי להמראה בהרבה תחומים, ובתחום החברתי זכיתי להכרה גדולה. המכתב האנונימי נשכח מתודעתי, כלא היה ואף על פי שהירידה במשקל הייתה איטית מאוד לא הוטרדתי מכך. הזמן ריכך את האכזבה שלי מהנריטה, שאב ברכות ובעדינות את געגועיי, ובאופן מפתיע עליתי לראש קודקוד הפירמידה של החברותא, והכול בזכות עבודה קשה. נהניתי מכל רגע, אכלתי נכון עסקתי בספורט והתחלתי לגשש את דרכי לכתיבת ספר. ועיקר העיקרים, אימצנו, אני חמדה, הרגל לא רע ויצאנו לצעדה יומית בכל בוקר.
רק לאחר זמן הבנתי שבקיץ 97' החיים שלי קיבלו תפנית טובה, שיניתי מהלכים, ויצרתי הזדמנויות חדשות, אף על פי שבסופו של דבר, זאת לא הייתה כל התמונה. החמצתי את הפנייה הנכונה, היה עלי להבין שאי אפשר לצפות לתמיכה הולמת מאחרים, שאין לי אלא את עצמי לעצמי.
בכול בוקר בעודנו צועדות דיברנו ודיברנו, לעתים הצלחנו להסכים, לעתים פחות.
לא פעם שאלתי את חמדה: "האם עלי לצפות להסכמה מכל חבר וחבר במועצה, האם זו המטרה שאליה עלי לשאוף?"
חמדה ענתה בביטחון רב "לא!, אך טוב אם תהיה לך הבנה עד כמה שיותר רחבה לגבי רחשי החברים, ובייחוד כאשר ההצבעה היא חשאית."
חמדה הייתה ההפך המוחלט ממני, לכן תשובתה הייתה מאוד חשובה בעבורי, שאלתי אותה לא אחת, "האם את חושבת שתפקידי יאפשר לי, אם אתאמץ מספיק, למצוא חן בעיני כולם?"
היא ענתה בכנות, "לא ממש, מתפקידך לומר גם דברים קשים. אבל כדאי לך לשאוף לתמיכה הכי רחבה שאפשר, כי כאשר הכול יוצא מכלל שליטה, להיות מוקפת בתמיכה זו מתנה ראויה."
תמיד נשארו עוד שאלות לשאול וכאלה שנשאלו אך עדיין לא נמצאו להן התשובות.
הייתה לנו ברכת שלום קבועה "החיים יכולים להיות מתנה לא רעה..."
בוקר אחד הכול השתנה, היה חם ולח כבר בשעה מאוד מוקדמת, צלצול הטלפון לא העיר אותי, התכוננתי להליכת הבוקר עם חמדה, נראיתי טוב ואכלתי לפי תוכנית שאותה בניתי לעצמי, עליתי על גל ההרזיה. הרמתי את האפרכסת מלאת אנרגיות לקראת יום חדש ומהצד האחר דיבר אלי קול מעולם אחר, זו הייתה הנריטה. היא נשמעה כמו אחרי התמוטטות עצבים, "לוסי, בבקשה, אני לא יודעת למי עוד אני יכולה לפנות, אני זקוקה לחברה־אחות מקצועית, אנא בואי, עלי על מטוס!" הקול היה קולה של הנריטה, אך הצליל דמה יותר למיתר קרוע, אולי כי הגיע מעבר לים... כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז נסעה, ובמחי קול, כל התחושות חזרו אלי, לפתע השיחה נותקה, אך הסערה כבר תפסה אותי, ויתרתי על ההליכה, הכנתי לעצמי כוס קפה.
קלטתי כי יהיה עלי לעזוב את השגרה שלי, ידעתי שיהיה עלי לנסוע.
האם הזמן שחלף יקל את הפגישה עמה?
בסתר לבי הרגשתי בציפורניה של הכפייה, הנריטה הייתה לא פעם נצלנית, בעיקר כלפיי, ובעיקר ברגעי חולשה ואיבוד שליטה, אבל היו לנו גם יחסים בריאים וטובים לאורך השנים, יחסים שהעניקו את הגיבוי לימים רעים. היה לי ברור שהיא הייתה זקוקה לי, ושלא קל לה לבקש ממני עזרה, אך גם בשבילי זה לא היה פשוט לסרב, אף על פי שהנסיעה ללונדון הייתה הפרעה רצינית בעבורי. אמנם אלה היו המחשבות שחלפו במוחי, אבל לא התכוונתי להתעלם מהמצוקה שלה, ידעתי מה ערכה של נתינה, והכרתי את המילים המרגיעות.
אחזתי באפרכסת מחדש וחייגתי אליה כאשר ההלם שכך מעט, לאט ובביטחון דיברתי אתה ושתינו התמלאנו כוח ועוצמה. השתמשתי בשפה המשותפת שהכרנו, חיבקתי אותה במילים רכות, אפילו עשיתי אתנחתא קצרה כדי לאפשר לה להודות לי.
הנריטה, חזרתי ואמרתי "אל נא תיבהלי מחלת הסוכרת לא תהרוג אותך, יש לך הימנעות טובה, אל תתני לרופאים, להנמיך אותך על ידי ביקורת, זכרי את כל פועלך למען בריאותך, ולמען כולנו ותני לזה להגביה אותך. אני אגיע ולא אתן לאף אחד לנצל את הפגיעות שלך כדי להרוס לנו את שפת החלומות.
נזכרתי בדברי לוסיאנה:
[מכאן פונט שונה]לעולם אל תבטיחי הבטחות שאין ביכולתך לקיימן, אך היי מודעת לכך שלא תמיד תהיה לך הזדמנות חוזרת להושיט יד לעזרה. [עד כאן פונט שונה]
אחר הצהריים דיברתי עם דורון ששהה אז בקהיר, הוא יצא למסע אל הפירמידות של מצרים, סיפרתי לו והוא אמר "שימי לב מהי משמעות הנסיעה שלך, זו מטרה טובה וחשובה, אך אל תצפי להערכה ממנה."
הוא אמר דברים שלא ציפיתי להם, לכן נפתחתי ואמרתי "אתה צודק אל לי לשכוח שהנתינה נשענת על רצון חופשי."
דורון הוסיף "צאי לדרך שבחרת, כי זה הצליל הנכון לחיות את החיים לפיו," ובזה נתן את ברכתו.
באותו ערב היה לי קשה ולבסוף קלקלתי את הארוחה שלי עם אוכל זמין ומנחם, לא ידעתי לשאת את ההתרגשות. יותר מאוחר צלצלתי למשרדה של הנריטה ובקשתי שישלחו לי את כרטיס הטיסה עם שליח מיוחד הביתה. כעבור כמה ימים, בתחילתו של חודש אוגוסט, הזמנתי מונית לשדה תעופה, אף על פי שתמיד השתמשתי במוניות, הרגשתי כעת זרות.
"איפה התיקים שלך?" שאל אותי הנהג.
"בכניסה לבית," עניתי לו בהתנצלות ברגע שהוא יצא מהמונית.
"את מוכנה לצאת להרפתקה?"
"כן! יהיה עלינו למהר," עניתי, אף על פי שלגבי למהר לא הייתי בטוחה... מה שבאמת רציתי לומר לו היה, אני רוצה להישאר בבית, אך חייכתי לעצמי, הזכרתי לעצמי שנהג מונית למרות היותו גם פסיכולוג לעת מוצא לא יבין את הבדיחה. הנהג הביט בי במבט השמור אצלו לנשים שמטיילות לבד, אני לא התרשמתי, באותו רגע זאת לא הייתה החוויה שלי.
כשהתיישבתי שיתפתי אותו בסערת רגשותיי "אני בדרכי לבית חולים בלונדון להציל את חברתי."
הנהג הסתכל בי באופן מוזר "אה טוב, יופי לה..." הגיב במעט מאד התלהבות, הבטתי בו והתכנסתי בתוך עצמי וזאת אף על פי שהיה לי צורך בפטפוטי סרק אקראיים. שתקתי כי חיכתה לי הרפתקה ארוכה, והיה לי צורך בהבנה
הנהג שהתאכזב ממני אפשר לי מנוחה.
רתחתי מזעם בגלל ההגדרה של הנריטה, "חברה־אחות מקצועית" מעולם לא הרגשתי כה נבגדת, אבל היא הייתה מומחית לגרום לי לחוסר ביטחון, זה היה אופייה של החברות שלנו, "אחות" אז איפה התשלום, אם הייתי בעבורה אחות מטפלת מקצועית!
הנריטה ניצלה את הכוח שהיה לה כגורו, כמייסדת, היא השתמשה בו בכל הזדמנות שהייתה נוחה לה. היא הייתה משוכנעת שהיא נותנת לי יחס הוגן, כאשר היא שלחה לי כרטיס טיסה לשהות בלונדון כדי לטפל במשבר הבריאותי שלה. מדהים עד כמה היא לא הכירה אותי, אחרי כל השנים שהיינו יחד.
הגעתי לאולם הגדול וחיפשתי את שער העלייה למטוס, וכמעט טעיתי בכניסה, כי מיליון מחשבות חלפו לי בראש. התיישבתי, כל כך הרבה דברים קרו. דאגתי לה אך הייתי מסוגלת לחנוק אותה בעת ובעונה אחת.
הדיילת הכריזה על עליה למטוס זו הייתה הטיסה שלי, עליתי מאוד מוטרדת, היה עלי להזדרז קיוויתי שבמטוס יהיה לי רגע או שניים עם עצמי לבד ללא הסחות דעת. אחרוני הנוסעים נקראו לעלות לטיסה. התרגשות אחזה בי ברגע ששמעתי את המשפטים המוכרים, והמפחידים כל כך "נוסעים יקרים, זה עתה קיבלנו את האישור להמראה ממגדל הפיקוח. הנכם מתבקשים לשבת ולהדק את חגורות הבטיחות כל זמן ההמראה... מסכות חמצן... אם ירד לחץ האוויר... שתים־עשרה יציאות חירום יסומנו בשעת הצורך... למידע נוסף פנו לדפי המידע שבכיס המושב שלפניכם..."
חגרתי את עצמי למושב, הרגשתי טוב כי הייתי במשקל סביר וההבנה הזאת העלתה חיוך על פני, אף על פי שהפחד מההמראה מחק את החיוך די במהירות. התעייפתי, החגורה לא הפריעה, לא לחצה, נרדמתי מיד.
לפתע שמעתי קולות שדיברו על מגשי האוכל, לא התכוננתי לפקוח את העיניים, רזיתי בחודש האחרון, אולי לא מספיק, אך רציתי להראות להנריטה שכן אכפת לי. כך או כך אף על פי שהקולות העירו אותי המשכתי לחלום, הרי הייתי בדרכי ללונדון האהובה ייתכן שיהיה לי קשה, אך בוודאי מאתגר.
לפתע הכתה בי המחשבה כי היכולת להסתדר לבד בעיר גדולה זו תהיה בהחלט הרפתקה ראויה, הפריע לי במעט שעזבתי את התוכניות שלי שבהן השקעתי את כל כולי בחודשים האחרונים, אך מחלת הסוכרת של הנריטה הפכה את כולנו לנתינים.
הטיסה עברה מהר, שתיתי קולה בלבד, ומיד בצאתי משדה התעופה עצרתי מונית כמו גדולה ונסעתי לדירתה שבמרכז לונדון. פתחתי במפתח שנשמר בעבורי אצל השוער, נכנסתי, זרקתי את התיקים, ויצאתי שוב, לא רציתי לתת לה לחכות, רציתי להגיע במהירות לבית חולים. רק במונית התחלתי להבין שעשיתי מעשה נכון והולם, הרי חברתי הטובה ניצבה בפני החלטות רפואיות קשות, הייתי צריכה להיות לצדה ולקבל אותם יחד אתה.
ברגע שראיתיה דמעות הופיעו בזווית עיניי היא נראתה נורא... הזיהום בכף רגלה עשוי היה להרוג אותה, והנריטה אשת העסקים הגדולה הייתה חייבת להישען על שתי רגליים בריאות.
נכנסתי והרגשתי שלפני ברכת השלום המיוחלת, היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. צדקתי. היא אמרה "רזית, אך לא מספיק!"
התחבקנו, ומיד הרגשתי יותר כמו אשת מקצוע מאשר חברה, שאלתי אותה "מה בנוגע לטיפולים, ומה עם חום הגוף, האם הוא תקין?"
המטרתי עליה שאלות, כדי להסוות את החרדה הגדולה שאחזה בי "הגעתי כדי לטפל בך, ואני יודעת היטב שאינך זקוקה למשככי כאבים כי אין לך תחושות ברגליים," השתדלתי להיות עדינה ככול האפשר.
הגנבתי מבט, הרגליים שלה בערו, היא הייתה זקוקה לאנטיביוטיקה, אך הרופאים האנגלים לא מיהרו, הם רצו לחתוך את העור הקשה, והתעלמו מהסיכון שמחלת הסוכרת לא אוהבת סכין. מיד הבנתי למה הגעתי, היה בי כוח שכנוע ולא יכולתי לאפשר לאף רופא, בכיר ככל שיהיה, להרוס את רגליה.
הנריטה הביטה בי ואמרה "טוב שבאת, חברה!"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ-340 סופרת
למחרת, כבר מאוד מוקדם, שתיתי את הקפה שלי ברחוב אוקספורד הבטתי בעוברים ושבים והם הביטו בי. רציתי להגיע מוקדם לבית חולים, לקחתי עלי את הטיפול בתחבושת, בדקתי את סוג המשחה ומיד הבנתי כי יהיה עלי לדבר עם הרופא המטפל ולנסות לשכנע אותו להחליף את אופן הטיפול כדי לנקות את שולי הנמק.
כבר בפתח החדר, האחות מריה דיווחה לי, כי חברתי ישנה טוב, ולא היו לה סיוטים או חלומות קשים, כמו שחוותה בימים שטרם בואי. התיישבתי קרוב למיטה והנריטה אמרה לי בשקט, מיד כאשר האחות עזבה, "אני לחוצה, לוסי, יותר ממה ששיערתי, אך הצלחתי לישון ביודעי שאת בסביבה, החלטת הרופאים מאוד מדאיגה אותי," היא המשיכה בלהט "אין לי כל שליטה וכולי חרדה. אנא, דברי אתם." קולה התרכך, היא המשיכה "ברור לי כי הרופאים מאוד מקצועיים, אך הם בעד טיפוליים חדשניים בנוגע למחלת הסוכרת, ואני עייפתי מניסיונות. תמיד האמנו בלקיחת אחריות על הגוף שלנו, זוכרת..."
הבנתי אותה והסכמתי לדבריה ובשקט אמרתי "אני מבקשת ממך להשאיר את הדאגות לי, ומבטיחה לך שאמצא את התשובה."
הנריטה הקשיבה לי, אך המשיכה "את יודעת, לוסי, אני לא מבינה אותם, הרי זה בית חולים מתקדם כל כך וההרגשה שהם יוצרים סביבם היא של ידע ושליטה בכל העדכונים האחרונים בנוגע לטיפול במחלה, מה גם שהם מאוד מכבדים את המעמד שלי ואת הידע שלי בעסקים, ובקבלת החלטות, אבל... בשעת ביקור רופאים כל הקבוצה המכובדת אף לא טרחה לשאול מה שלומי, הם דיברו בינם לבין עצמם כאילו לא הייתי קיימת והפרופסור המכובד אף מנע מהרופאים לתת לי הסבר, ולו את הקלוש ביותר! "
רציתי להבהיר לה, הם לא עושים שום דבר נגדך, זאת דרכם ונוהלי ההתנהגות שלהם, אך המשכתי להקשיב "ייתכן שאני סתם מגזימה, אבל כבר שבוע לא שמעתי על שום תוכנית טיפול שמתוכננת עבורי אפילו לא מילה, מה דעתך?"
ניסיתי להיות רגועה, בלבי חשבתי שעדיין אתאפק ולא אקבע פגישת היכרות עם הרופאים, זה לא יהיה הגיוני ומתאים, לא נכנעתי לתלונות של הנריטה, לא רציתי לעשות מהכול סיפור, חשבתי שאפשר להתאזר בסבלנות.
הערב התחיל לרדת ונראה לי ששתינו נזקקנו למנוחה, ואז עשיתי את הטעות הרגילה שלי, אף על פי שנשבעתי שלא אחלוק על דבריה, אלא אם זה יהיה הכרחי.
"ראי הנריטה," אמרתי, "הרופאים הבכירים בבית חולים כאן וגם בארץ משחקים לפי חוקי המשחק שלהם, ולכן בסופו של דבר לא משנה להם מה את רוצה או איך את מרגישה, חשוב להם להצליח להגיע לקו הגמר... ולעשות זאת בדרך שהם מאמינים בה."
היא הגיבה מיד, "זאת הטענה שלי ולכן עלינו להיצמד למחויבות העצמית לגוף שלנו, שנים בתוכנית לימדו אותנו לקחת אחריות ולפתור את המשברים שלנו בעצמנו, ואין כמו מחלת הסוכרת שיוצרת בלבול, כך שאנחנו צוות לא?...גם אם אנחנו רחוקות מהבית..."
"נכון, אבל..." ניסיתי לגשש את דרכי לתוך דבריה, "כן, אך יש לנו כל כך הרבה סיבות שבגללן אנחנו עדיין צריכות להיות פה, הפצעים עדיין פתוחים והטיסה חזרה הביתה תסכן אותם, יהיה עלינו לסמוך על הטיפול השמרני שלהם, כל עוד יש התקדמות, כמו כן ברור לך שאני אשמור עלייך, ואעניק לך רשת ביטחון, גם אם זה אומר לדבר עם מנהל המחלקה, ולסרב לטיפול פולשני. צר לי, אך כרגע את חולה ומרגישה בחוסר אונים, ולכן אין לך שמץ של מושג מה היא ההתנהלות בבית חולים ועד כמה הכול תלוי בחנופה לרופאים שהם מקבלי ההחלטות כאן ועכשיו."
הנריטה סובבה כלפיי את פניה בחיוך, "אני חושבת שהבהרת את הנושא, ועכשיו לכי הביתה לנוח."
חזרתי מבית חולים, המונית הורידה אותי בפינה וטיילתי מעט לפני שעליתי לביתה, קניתי דובדבנים, למה? הרגשתי מוזר, והייתה בי כמיהה למתוק, טוב שלא אכלתי שוקולד. התלות של הנריטה בי הפחידה אותי, ובהיותה חולה נתנה לעצמה היתר להעמיס עלי את כל ההחלטות הקשות שהיו קשורות אך ורק בה.
למחרת התעוררתי מוקדם מאוד, התפנקתי במיטה ולא ממש רציתי לצאת ממנה, ובייחוד לא לבית חולים. אך קמתי, הייתה לי ברירה? הזמנתי מונית והחלטתי שאת הקפה אשתה במזנון של בית החולים. חברתי קידמה אותי בפנים זועפות ונראה כאילו היא לא ישנה ורק חיכתה להמשיך בשיחה מאמש.
"אמרת, לי שאם יהיה נחוץ, תדברי עם הפרופסור, הדגשת שזה לא יפריע לך או יקשה על האנגלית שלך, אז הנה לילה נורא עבר עלי..."
הקשבתי לה, וחשבתי שייתכן שצדקה והגיע הזמן להזיז את העניינים. הרי בשביל זה עזבתי את התוכניות האישיות שלי.
ירדתי למזנון לגמתי מן הקפה ותכננתי את המהלכים שלי. הבנתי שיהיה עלי לברר מה התוכניות של הרופאים, כי כבר מרגע בואי הבנתי שהטיפול לא ממש התאים לה. נראה לי שזו הפעם הראשונה שהייתי מעורבת כל כך בחייה של חברתי, לא היה לי נוח, אך היא הייתה זקוקה לי, ובהיותי אשת מקצוע זו הייתה העזרה שהתבקשה.
הבנתי שהיא סמכה עלי בדברים מאוד רציניים בחייה, ומאז ומתמיד פיעם בה רצון עז ביותר שאבין אותה בכל תנאי ואקבל את ההתנהגות שלה ולו המטורפות ביותר. זה היה אופייה ולכן היא הרשתה לעצמה התנהגות דומה גם בהתערבות שלה בחיי, כמו להורות לי מה לשים בצלחת שלי, כמה ומתי.
חזרתי לחדרה. אחרי שסיימנו את השיחה על אודותיה התפנינו לדבר על ארוחת צהריים שלנו, היה עלינו לערוך הזמנה כמו בבית מלון. מבחינתי זה היה אחד הדברים שגרמו לי הנאה גדולה, אחת המנות האהובות עלי הייתה תפוח אדמה בקליפה, עטוף בנייר כסף, אפוי בטעם מעט שרוף, שהפך את עצמו לנימוח בפנים ולקריספי בחוץ, הוא היה, בגודל בינוני וטעים להדהים. דבר נוסף חשוב הייתה העגבנייה, מקולפת ונטולת גרעינים, בשלה, אדומה ואפויה שהגיעה חתוכה לשני חצאים. על סלט לא היה מה לדבר, לא אכלתי סלט בארוחות צהריים, אכלתי אספרגוס מקולף, וכמובן את מאתיים גרם דג שאהבתי יותר מהכול.
הנריטה הזמינה מנה קבועה, רבע עוף מכובס, כף פירה במעט חמאה ורסק תפוחים בצד, ירקות נאסרו עליה. התפריט שלה תאם למצב הכליות שלה, כך היא חזרה והדגישה, הנה היא מוותרת על עוף עם עור צלויי היטב, משום שלא ויתרה עליו בזמן.
אכן ההזמנה הסתיימה גם הפעם באי־נוחות. התפריט היציב שבניתי בעמל כה רב הפריע לחברתי, ידעתי שבשבילה זה היה יומרני מעט, כי היא לא האמינה שבצורה זו ארד במשקל. אך בהיותי בביתי בארץ התוכנית שלי עשתה בעבורי את העבודה. שם, בבית חולים, היא הייתה חד־משמעית, "מדהים כיצד את חושבת שארוחה מסוג כזה לא תהרוס את המשך ההימנעות שלך."
הבטתי בה ופני עטו רוגז וכעס, "את לא מבינה שלדיבורים שלך על אודות הקיצוץ יש השלכות מדויקות לדבר שממנו את חוששת יותר מכול, חיפוש מאוחר אחרי פיצוי. וכך במוקדם או במאוחר כולנו נשלם את המחיר, לכן זו חוסר אחריות מצדך להציק לי."
הנריטה שהייתה עצבנית, חולה וחסרת שליטה אמרה "אחרי שנחזור לארץ תתפטרי..."
השתוממתי מאוד. דברים טובים התרחשו בארץ כאשר היא לא הייתה נוכחת, אך התעשתי ואמרתי "מה את רוצה לומר? שגם במועצה חושבים כמוך, לא נראה לי שהם יבינו את הרעיון שלך או יסכימו אתו..."
הנרייטה אספה את כל כוחה והגיבה מיד "קשה להיות פתוחה אתך, את עקשנית, ודווקא משום שאני קרובה אלייך, אני מייעצת לך שוב, תעשי לעצמך טובה ותתפטרי... תראי שההחלטה הזאת תחזיר אותך לענווה של הצעד השביעי, ולהחלמה נקייה יותר שעליה מדבר הצעד השמיני.
עייפה מהוויכוחים שאלתי אותה רק שאלה קטנה "האם נשארה לי דעה בנדון?"
לא הייתה תשובה מהנריטה. הפעם נגמרה השיחה בזה, מאוחר יותר צללנו לביצה תובענית. במחשבה לאחור ייתכן שיכולתי להתגמש ובכך למנוע מהכול להפוך לרציני ונואש כל כך, אך הדברים הידרדרו באופן הגרוע ביותר. אני התעקשתי, והיא הגזימה בנחרצות שלה, ונראה כי בכך הרסתי את עתיד ההחלמה שלי יותר ויותר.
מוזר כיצד הבחירות שלנו השתנו בעקבות החיים עצמם, הנריטה שבאותה תקופה הייתה רזה כמו נערה בגיל ההתבגרות שידרה לי כי היא עוברת את השלכותיה של מחלת הסוכרת באופן מאוד קשה. היא נעזרה בתמיכה שלי באופן טוטלי, לכן היא ציפתה והתעקשה לתת לי הכוונה זהה בנושא האכילה שלי.
הפחד שהיא חוותה מתוצאות האכילה שלה היה חזק ממנה והשפיע על אישיותה והאופן שבו היא חרצה את התוכניות שעלי לעשות, כאשר הרימה גבות בפליאה ושידרה אכזבות בעקבות הבחירות שלי הן נשזרו יחדיו והפכו חלק מהתסכול והמתח ששרר בינינו. אני הרגשתי טוב עם עצמי וכול שיחות ההבהרה בנושא השאירו טעם רע.
לעתים, בנוח עליה מצב רוח טוב, היא שחררה משפט שהתחיל בנועם ובמילים, "הזמיני מה שטוב לך וערב לחכך," אך בסוף הכול הסתיים בתרועה עצבנית ונמוג במהירות למראה הארוחה שהונחה בצלחתי.., לא פעם ניסיתי לרכך אותה ואמרתי "תהיי סבלנית," אך דבר לא השתנה.
מאז נבחרתי לתפקיד שוכנעתי בתוך תוכי כי היה לה חשוב מאוד שאעשה שירות ואבנה דברים גדולים ואמיצים, אך מבחינתה שזה יהיה עד כמה שאפשר רחוק מאור הזרקורים, היא לא אהבה את השינוי שחל בי והפך את המציאות שלי לזוהרת.
מיום ליום החיים שלי מאוד חסרו לי, לא היה לי קל לשהות באנגליה, בבית חולים לא היה לי את עצמי, בייחוד כי התבקשתי להכיל בהם גם את חייה. מעולם לא התנסינו בקרבה כל כך צמודה, והעקשנות החוזרת ונשנית שלה הביאה אותי ואותה לריבים קיצוניים. דחיתי את רעיונותיה בוויכוחים אין־סופיים, וחבל, כי השהות יחד הביאה יותר מאוחר את יחסנו לקצה גבול היכולת ואל השבר הכי גדול שידענו.
באחת הארוחות כאשר פרץ הוויכוח הצפוי עלו בי ספקות אם אוכל לעמוד בכל זה. היא פתחה במילים "לוסי האם הסתכלת על עצמך במראה, את הולכת לאיבוד בתוך ההכחשה שלך."
ניסיתי להיות עדינה, הרי היא הייתה החולה מבינינו, אמרתי כאשר קולי כמעט לא נשמע "לא, הנריטה, לא, יש לי עיניים אוהבות בשבילי, חומות ורציניות ודרכן אני בוחרת את המאכלים הנכונים בעבורי," אך בלבי השלמתי עם המחשבה שלעולם לא אנצח אותה...
יומיים אחרי הוויכוח הכי גדול שהיה לנו ירד גשם, הכול נראה אפור והיה מעט קר. התיישבתי בבית קפה קטן ומקסים, הזמנתי קפה ועוגייה קטנה, באותו יום הרשיתי לעצמי יותר מהרגיל, וזה היה חבל...
הרהרתי ושתיתי את הקפה שלי. הזמן חלף ואני התאקלמתי בעיר האהובה עלי, זה היה השבוע השני שלי בלונדון, ידעתי שבהיותי כאן נערך ביקור רופאים במחלקה והוא יימשך עד שעה מאוחרת, קיוויתי שהיא תשמע החלטות חדשות בנוגע לתוכנית טיפול ברגלה. החלטות הרופאים עשויות היו להכניס אותה לאי־שקט, ואז בהמשך היום היא תאיץ בי לקחת אחריות מקצועית.
כצפוי הגעתי הרבה יותר מאוחר למחלקה, רק אחרי שארגנתי כמה קניות בשביל שתינו. מצאתי אותה נחה, אך הרגשתי מיד שהיא כועסת כי הגעתי מאוחר מדי, חייכתי ואמרתי "ברור לי שאת מאוכזבת, דברי אתי, מה מתרחש אצלך בראש?"
הבעת הפנים של הנריטה הסגירה הכול, אף על פי שהיא הייתה זהירה וידעה כיצד להתנהג ועטתה את מסכת אשת עסקים. כאשר לא רצתה לאבד אותי, יותר נכון, את הנחישות והאמונה שלי מול השכל הישר שלה, אז אף על פי שהיה לה הרבה מה לומר היא הרעיפה עלי חיוך מאולץ... היא ידעה בוודאות עד כמה היא זקוקה לכוח שלי בקשר למצבה הבריאותי.
אחרי ברכת שלום קצרה, היא התרוממה לישיבה ואמרה "לוסי, אני לא יודעת מה לעשות, אני נמצאת במצב רוח רע, ממש גרוע, הרופאים רוצים לחתוך ואנחנו הרי יודעות כי ככה לעולם הרגל לא תחלים. הגיע הזמן להיכנס לראש מחלקה כדי לתקן את התוכנית המוצעת."
נתקפתי בפחד, לא היה לה מושג מה הרגשתי, החיפזון הרפואי אכן הרתיח אותי, לא יכולתי לעבור על כך בשתיקה, אך בכל זאת, חששתי מהשפה ובכלל... אך, כן, יכולתי להבין עד כמה היא חשה מובסת גופנית ונבגדת נפשית.
פניתי לכיוון המשרד, בהתחלה ללא שום הצלחה.
אז החלטתי להעמיד פנים שהנחיצות דחופה והסיבה לרצוני לראות את ראש המחלקה, זו התרחשות שקרתה ברגע בואי ממש, לא היה טעם בזימון פגישה מראש, הזמן פעל לרעתנו, לא הסכמתי להידחות.
הפרופסור הסכים לקבלני, האנגלים יודעים לקבל זרים, מצאתי מילים והתחלתי להסביר את המניע לבואי.
פתחתי את דברי בביטחון ובחנופה גדולה "כל מה שנעשה עד כה הוא לשביעות רצוננו, אך חברתי מעוניינת לקחת הימור ולחזור לישראל בגלל קשרים עם רופאה מסוימת, שלדעתה היא מקור ההצלה שהיא זקוקה לו."
הפרופסור הקשיב לי בנימוס והעיר "לדעתי היא לא יכולה להרשות לעצמה להוריד את קצב ורצף הטיפול שנקבע לה."
נו באמת, חשבתי לעצמי, רופאים תמיד גורמים לי להרגיש רע, הרי שנינו ידענו, שהכול אפשרי, אך לעברו חייכתי בשתיקה. בלבי גמלה ההחלטה לעטות מסכה הולמת, מזמן הפסקתי להיות טיפשה או פחדנית הייתי נחושה בדעתי לגרום לו לתמוך בי ואפילו רק למראית עין. לפתע הרגשתי, כי כל אשר אומר יצליח לי וייפול על אוזניים אוהדות.
ראיתי לפני גבר בעל שיעור קומה וידע נרחב ואף על פי שהרופאים ובעיקר ראשי מחלקה יכולים להיות קשים, הפרופסור שישב מולי נראה שונה, ובכך הוא עורר בי הרגשה של פתיחות, הוא הדהים אותי.
פרשתי לפניו את רעיונותיי "מתוך הידע המקצועי שלי, אני יודעת בוודאות כי אפשר לטפל בפצע בדרך שמרנית, ישנה וטובה כמו גם בדרך חדשנית, זה דבר מאוד מקובל ואין בכך שום דבר חריג, בכל מצב של קבלת החלטות לגבי טיפול התוכניות והדעות יכולות להיות לכאן או לכאן, יש אפשרויות מגוונות."
בעודי ממשיכה, רופא זוטר נכנס לפגישה והניח את המזכר המעודכן על שולחנו של הפרופסור. הרופא הזוטר שנכנס התעלם מנוכחותי ופירט את תוכנית הטיפול שלו "כלי הדם של הלקוחה המשותפת שלנו סתומים, אך העצמות שלה עדיין באיכות טובה, ואני חוזר וממליץ לחתוך ורק כך נצליח להתקדם."
הפרופסור היסה אותו, הביט בי ויצא להגנתי ובעיניו ברק של להט, המומה תהיתי כיצד הצלחתי לשכנעו...
הוא פסק "אכן כן, יכולות להיות השלכות לטיסה כה ארוכה, אך אני חייב להסכים, כי המצב לא נראה רע כל כך, ויש לתת לעיניים אחרות לבחון את התהליך," הוא חייך אלי חיוך מקסים ובמעט מבוכה הוסיף "אני מודע לכך שהרופאים בישראל מומחים לגלוי חולשות נסתרות, אותו סוג של מצבים שבמדינות אחרות לא מובאות בחשבון."
לחצנו ידיים ובצאתי רעדו ברכיי, שאלתי את עצמי בחרדה שגברה מרגע לרגע "למה התערבתי בהחלטות הקשות שלה, הרי לא היה מזיק לי עכשיו להיות בבית ולשחות בברכה, מתי אחזור לעשתונות ולממדי הטבעיים?"
.ההחלטה לחזור לרופאים בבית נפלה, בדיעבד כך הצלתי והארכתי את חייה אך באותה העת בלונדון הרחוקה הרגשתי רק את כובד האחריות שלקחתי על עצמי…
בשבוע האחרון של חודש אוגוסט התחלנו להתארגן, יצאתי לקניות אחרונות והופתעתי לראות את פניה של הנסיכה דיאנה מביטים לעברי מכל עיתון ובכל מקום. אהבתי את הנסיכה, הערצתי אותה מרחוק, יותר נכון, הזדהיתי עם בעיות האכילה שלה וחוסר יכולתה לנהל את חייה לשביעות רצונה.
דיאנה הנסיכה הגיע לסוף הסיפור שלה, אחרת איך אפשר היה להסביר, מדוע כולם התיישבו לה על הראש, כל אחד שהייתה לו נגיעה למילה הכתובה, כתב דבר מה...
מה הייתה האמת, איש לא התעניין.
בדרכי למנוחה קצרה בבית קפה ראיתי כל מה שלא רציתי לראות, אפילו היססתי אם להיכנס לחנות הספרים כי תמונות הענק של הנסיכה הסתירה את השלט "פתוח".
הרגשה כבדה נפלה עלי ומשהו לא הסתדר לי, כרסמו בי חששות, מהכותרות שבלטו מכל העיתונים. איך ייתכן שהנסיכה דיאנה לא נמצאה בלונדון עם ילדיה אלא שהתה בפריז עם אהובה הזר? ייתכן שחשבתי באופן דרמטי, אך לדעתי זה היה המקום האחרון שהיה עליה להיות בו.
לפי הבנתי תמונתה שעל שער העיתונים, הייתה צריכה להופיע רק בהקשר אחד, להראות לעולם את זיו פניה זוהר ועטוף בהילה מושכת, ללא התרסה או שערורייה. על פי הכתוב היא שברה הרבה ציפיות, אך חזות פניה לא נראתה מודאגת או מודעת לכל המהומה שהתרחשה במולדתה ובאופן גלוי כל כך.
אכן, אין ספק, הנסיכה דיאנה לא נתנה למשהו, או למישהו להחליט בעבורה. הרי גם הדוכסית לוסיאנה, ההשראה שלי, עזבה את לונדון ואת משפחתה והשתקעה בפריז, גם היא קבעה לעצמה לוח זמנים עם אהובה. ממש לנגד עיניי הנסיכה דיאנה עוררה את דמיוני.
הזבנית החיננית בתוך החנות ניגשה אלי ושאלה בנועם, "אם תרצי אוכל לעזור לך...".
למרות המחשבות אשר התרוצצו בתוכי עניתי מיד, "תודה על העזרה, אני סופרת בתחילת דרכי, אף כי לצערי הזנחתי את היצירה במעט בגלל הביקור בעירכם למסע הצלה של ידידתי," לא תכננתי להרחיב על כך את הדיבור, אך הספרים הרבים בנושא "חיי הנסיכה" הממו אותי.
הבחורה הביטה בי, היא לא ממש הבינה... אך הנימוס הכריע והיא הביטה בעניין, היא שאלה "יש לנו שפע ספרות מקור, מה בדיוק אני מחפשת?"
בעודנו מדברות, רעד עבר בי, קולו של שדרן הטלוויזיה פתח ואמר "הנסיכה שלנו הורסת את אשר בנתה, האם אנו כציבור נעניק לה תמיכה אף על פי שפע השמועות, האם נוכל לעצור את ההתרחשויות?"
הקשבתי והתקשיתי להאמין שהעולם יצא נגד הנסיכה הנפלאה, אפילו הספרנית הנעימה בחנות העירה לעצמה "בושה… על חלק מהתיאורים היה אפשר לוותר."
יצאתי לרחוב, המחשבות על שוריק הכו בי בעוצמה, האם התנהגות מתריסה היא אומץ או טיפשות או אולי גם וגם? תמיד מאמינים במה שרוצים להאמין... קיוויתי שמניעיה של הנסיכה דיאנה לא קשורים לנקמה, כי בכך היא לא תשרת כל מטרה והמחיר... לעולם לא ימלא את הרעב לאהבה אמיתית.
החלטתי להגיע גם ביום המחרת לחנות הספרים, ממש לפני ההמראה הביתה, רציתי להצטייד במגזינים על אודות חייה וילדותה של דיאנה הנסיכה .
יומיים אחרי כן עזבנו את בית החולים בשעה די מוקדמת, שלא לפי ההמלצה של הצוות הרפואי, אך לא היה בי כל היסוס. קיבלנו את ברכתו של הפרופסור ששוכנע שכדאי לנו לנסות ולבדוק את התהליך מחדש.
הנריטה בטחה בי בכל מה שנגע בבריאותה… הטיפול באנטיביוטיקה השפיע לטובה כמצופה והראה שיפור ניכר. הכרנו את הרופאה המומחית לסוכרת, ידענו שהיא לא תחתוך רק תוריד את הקליפה השחורה מכף הרגל ובכך תאפשר לפצע להתרפא מעצמו.
הפרופסור הסביר להנריטה שעדיין יש סכנה שתאבד את כף הרגל אם הטיפול לא יעזור. היא הקשיבה אבל עד כמה שזה יישמע מוזר נתנה לי לשבור את השיניים בשפה האנגלית ולהשיב לו את התשובות, לבסוף עזבנו והמראנו הביתה.
נחתנו לחום של סוף חודש אוגוסט.
מיד צלצלתי לדורון והסברתי לו שעדיין זקוקים לי, ושרק אני יכולה לעזור.
הוא הקשיב והשיב "האם ברור לך מה הוא חלקך, גם אם מדובר בערך שנקרא חיים, האם עומס ההתרחשויות יאפשר לך להתרכז בתוכניות שלך, אפילו אם מדובר רק בתפקידך בחברותא?"
הקשבתי לו, קשה להאמין, אך הגבר הזה הכיר את ההתלהבות שלי ואת הצרכים שלי היטב ולכן הבין שהגזמתי על חשבוני.
"כן, ייתכן שאתה צודק," עניתי בלאות, "בשהותי בלונדון איבדתי את ההימנעות הטובה שלי ואת הקשר היום־יומי עם המועצה, אף על פי שכמה מהם חממו את לבי ודיווחו לי על כל התפתחות, קטנה או גדולה."
דורון הקשיב בדריכות שתק לרגע ואז הביע תדהמה, "אני מבין שברצונך להמשיך במשרה הכי מבוקשת בעיר... שבה מרכיב הנתינה הכי גבוה שקיים מעולם. לא האמנתי שאחשוב כך, אבל מהמקום שבו אני מביט הכול נראה כמעט כמו... עבודת אלילים."
הנימה החדשה שאותה אימץ פתאום, הדהימה והפחידה אותי.
הוא סיים את השיחה באמרו "אם כל התרחיש הזה מוצדק בעינייך, אז תישארי!"
לא שיערתי שארגיש נורא כל כך, הכנתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי במרפסת ביתה של הנריטה. ידעתי שהיה צדק בדבריו נכנסתי למצב רוח של עשייה בממדים גדולים, אך...
אחרי כמה ביקורים אצל הרופאה נבנתה להנריטה תוכנית טיפול, חברתי הייתה מאושרת שברחנו מהסכין האנגלית, אך בפועל היא הקשתה על מהלך הטיפול מאוד, היה לה קשה לוותר על השליטה, ולכן לא ביצעה במלואן את ההוראות, הציקה לי וסתרה כל רעיון שהעליתי לשיפור ולהתקדמות יותר טובה. היחסים שלנו התחילו להשתבש גם בהקשר זה. בשלב מסוים נעזרתי בג'ניפר, חשבתי שהיא תוכל להביא את הישועה ותשפיע על הנריטה להקשיב ולבצע במדויק את הוראותיה של הרופאה. התחלתי להרגיש מיותרת, אחרי שעשיתי את מה שנדרש ממני, וכאשר התפריט שלי התחיל הרבה יותר מאשר רק לזייף, הבנתי כי הזנחתי מאוד את המחויבות שלי לעצמי.
ההחלטה נפלה. חזרתי הביתה, אך הרגלי השינה ותוכניות האוכל שלי לא חזרו למצבם הטבעי. זו הייתה תמונת המצב כאשר פקחתי את עיניי באותו בוקר והרגשתי הייתה כבדה, בייחוד אחרי חלום שטשטש אותי לחלוטין.
בחלום ראיתי בברור אישה יפה רצה ברחובות מוארים, שולי שמלתה פרומים, ידיה היו מושטות קדימה פתוחות מבקשות להתמלא מחדש במניע לחיים ובתקווה. מאחוריה ראיתי צללית שהיא ולא אחרת פרצה את גבולותיה על ידי כישוף, קיצרה את ימיה ומחקה את הגרעין המוצק של רעיון האהבה..."
המסר בחלום היה מאוד לא מובן, אך ברגע שפקחתי את עיניי, היה לי ברור שאיבדתי את חזוני האישי, התוכניות שלי נפרצו והשהייה בחברתה של הנריטה אולי הועילה לה לא מעט, אך לבסוף העמיסה עלינו יותר מדי. הבנתי שיהיה עלי לשוב ולבנות מחדש תוכנית כדי להציל את עצמי, כי הפנייה לאוכל הפכה לפיתוי גדול. הבנתי כי כאשר לקחתי אחריות על חייה, לא רק שלא התקדמתי, אלא אף דרדרתי את מצבי על ידי מתן עזרה ללא גבולות. זה מה שקרה כאשר אחיזת עיניים השתלטה על החלומות, ובכך הפכה אותם ללא מציאותיים.
כמה דקות מאוחר יותר מבזק חדשות מהרדיו הפתוח הרעים את קולו במטבח "הנסיכה דיאנה נפצעה אנושות ולבה חדל לפעום... והנה החדשות בהרחבה. המכונית שבה נסעו הנסיכה דיאנה ודודי אל־פאיד התרסקה, התאונה קרתה במנהרת אלמה בעיר האורות פריז, אהוב לבה מצא את מותו מיד, ואילו הנסיכה נפצעה אנושות ומתה מאוחר יותר..."
נשמתי עמוק, מותה של הנסיכה לא היה תעלומה או הפתעה בעבורי. בלונדון התבהר לי ללא כל ספק שהיא הייתה בסופו של דבר קורבן של עצמה. אישה צעירה, בעלת עוצמה, בזבוז נוראי של נדיבות וכשרון. כן, היא לא השכילה למלא את הבור השחור שנפער בתוך לבה וירד לתוך בטנה הרכה, והנה כאשר היא ניסתה מחדש לממש את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, הגורל לא אפשר לה הזדמנות שנייה.
חודש ספטמבר באותה שנה היה החודש הקשה ביותר שידעתי. מאז הגעתי לתוכנית ההחלמה הביקורת הסמויה הפכה את הכול למלחמה, ומצאתי את עצמי בפתח לוע הכריש. הנסיעה לאנגליה והשהות בחברתה של הנריטה, חוללו נסיגה אדירה במרבית המטלות ובדקויות הקטנות. במשך שנים, גם אם לא הייתה בינינו הסכמה בכמה מהתחומים, היא מעולם לא יצאה בהכרזה גלויה מולי. לפחות לא עד לנסיעה האחרונה לאנגליה.
אך בישיבת מועצה שדנה בתוכנית טלוויזיה שבה השתתפו נציגים שלנו, הכול נשמע אחרת. היא הטיפה לי ולאחרים רק לדבר אחד "תוכנית אוכל גרועה, היא ולא אחרת, גורמת למחלות ולמוות מכוער."
לא אהבתי את ההקבלה ומיד הגבתי ממש מתחת לחגורה, כאשר ציינתי "נראה לי מוזר שאחרי מאמצים רבים כל כך לשינויי המצב, ושאיפה אין־סופית להחלמה מושלמת, הפסדת למחלת הסוכרת, לכן זה לא נראה לי הוגן או נכון שהאפשרות היחידה להחלים מהתמכרות, זה לעשות אך ורק את מה שאת מאמינה בו, ואולי, רק אולי, יש גם דרכים אחרות כדי לקבל החלטות."
באותה ישיבה סוערת, הייתה עוד הפתעה, עמי, שלא נבחר ליושב ראש אך התמנה לראש הועדה שיעדה היה לעבוד עם אנשי המקצוע התריע והפנה את דבריו אלי מפורשות, "אם את רוצה להמשיך בתפקיד, תשתפי פעולה. אנשים בחברותא מאוד סבלניים ולוקח זמן לבקע את אמונם, אך היזכרי באותו מכתב אנונימי לפני שנה ויותר..." ואז הוא הישיר את מבטו אלי וציטט מתוך תוכנית הטלוויזיה שהופיע בה וענה לשאלות של אנשי מקצוע.
"ראי," הוא אמר, "עלינו לעשות כל מה שביכולתנו כדי לשנות את הדעה שהאדם המכור לא יכול להניח לכל האוכל העודף, כמו שאותה דיאטנית טענה שלפעמים הכול אבוד והנזק הגדול שנעשה לא ישתנה אלא על ידי התערבות מקצועית. עלינו להראות תוצאות, להראות שאפשר לנצח בתוכנית שלנו גם ללא התערבות כירורגית או טיפול פסיכיאטרי."
עניתי בהתרסה ובנימה נוקבת "האם אתה לא זוכר מדוע נבחרתי? ייצגתי חלום של הימנעות שפויה ואפשרית לאורך זמן, מטרה שאפשר לייחל אליה, לכן אני לא מבינה מדוע הישיבה כה תוקפנית?"
הביקורת הפכה לחסרת מעצורים, בייחוד כאשר מוריה, שהעריצה את עמי, קפצה כמו נשוכת נחש וצעקה בזעם "הגאווה והיוהרה והביטחון העצמי המופרז מדברים מגרונך."
הס הושלך בישיבה, כמה מאתנו כבר הבינו שנחצה קו אדום, נגרמה לנו מבוכה גדולה.
החיים לא חזרו למסלולם, ולכן הפגישה של ערב יום כיפור, שהייתה אמורה להיות, פגישת סליחות, הייתה בהחלט יוצאת דופן. התאספנו בחדר העבודה של הנריטה והחלטנו על לינה משותפת באותו לילה ולשהייה בצוותא ביום כיפור עצמו. בעקבות מותה של נצחיה חיפשנו בתוכנו יותר סבלנות, רצינו לשמור על האחדות שנסדקה לא מעט, אבל הדברים הפכו למעט מאולצים, וכל מילה גררה התגרות לא צפויה. עדיין ניסיתי להסביר את דרכי, עדיין ציפיתי שהקבוצה תושיט לי יד תומכת. חילוקי הדעות היו מאז ומתמיד, אך באותה פגישה של ערב יום כיפור הם הפכו קשים מנשוא.
הנריטה פתחה את הפגישה בנושא הקלאסי "מה שמים בצלחת?"
"מדובר בעשיית תוכנית כהלכה ולא במשהו אישי," אמרה, "עתיד החברותא תמיד היה ותמיד יהיה תלויי בהגדרה של ההימנעות, וכל אחד מאתנו שנמצא בראש פירמידת השירות, חייב בכך." בדברה היא הסיטה את מבטה ממני, אך לא היססה לומר "בכל מקרה, כל חברי המועצה מדברים על כך, ויש לתת על כך את הדעת, בייחוד בפגישות עם אנשים חדשים או אנשי מקצוע."
הקשבתי ודמעותיי איימו לפרוץ, התגברתי ואמרתי בקול שקט ככל האפשר, כי לא היה לי כל ספק, החיצים הופנו אלי, "האם זה לא עניין שביני ובין הצלחת שלי?" הנריטה הביטה בי ואני המשכתי "צר לי שחברי המועצה לא מרוצים, אף כי מעולם לא הרגשתי שום דבר דומה לכך בכל רחבי הארץ, מה השתנה? "
הוויכוח עבר לפסים אישיים, כאשר הנריטה הגיבה ואמרה "מוטלת עלי חובה לפעול כמייסדת של הקבוצות, טובת הקבוצות עומדת לנגד עיניי, ואני לא יכולה לתת לידידות שלנו להשפיע על שיקול דעתי."
בלעתי את קולי ומצאתי את עצמי אומרת, את השקר המוסכם והגדול מכולם… "אני מבינה אותך, ולא מצפה למשהו אחר." ובלבי חשבתי, הדברים שנאמרו היו כה קשים, והרי רק לא מזמן, בלונדון הרחוקה, הייתי בעבורה חברה שעזרה לה בשיקול דעת הגיוני. התפכחתי והבנתי כי בזבזתי את כל משאביי בטיפול בה, ונתתי לסדר היום הפרטי שלי לחלוף מנגד. כן הייתה לי בעיה, אך אפילו באותו ערב יום כיפור לא הייתי מודעת עד כמה היא גדולה.
ג'ניפר קיבלה את רשות הדיבור ואמרה "החוויה של חברות בתוכנית החלמה ומנגד בעשיית השירות למען הכלל שונה לכל אחת מאתנו. נתינה למען האחרים גוזלת זמן ומקשה על ההימנעות האישית, אך העובדה היא שזה אפשרי, זה הנס של התוכנית שלנו."
הנריטה הוסיפה בהדגשה "מאוד חשוב לבצע את השירות בצורה הולמת ולהעביר את המסר הנכון לאנשי מקצוע, כי אחת ההשלכות של אכילה מרובה והרסנית זו מחלת הסוכרת. זה הוא נושא כאוב, ומעביר את כל ההצהרות הפושרות לפסים קשוחים, במיוחד בגלל התוצאות, לכן דרך מתונה והגיונית, לא תציל מפני ההרס הבלתי הפיך. אני לא מוכנה לסכן את הדימוי של ההחלמה, ודוגמה לא טובה יכולה להבריח אכלנים קשים ובכך להרוס את חייהם. רק הימנעות טובה וכנה אצל נותני השירות תעשה את הנס."
רחל התגייסה לעזרתי והכריזה "כולנו רוצות את אותם הדברים, התוכנית גורמת לפתיחות ואין צורך להעליב זו את זו."
בלילה מאוחר, לפני שממש נרדמנו, שאלתי את הנריטה "מדוע את מפנה כלפיי את הזעם הרב ביותר?"
"הבריאות שלך חשובה לי," זאת התשובה שהיא נתנה, אמרה ולא יספה.
עניתי לה ודמעות כיסו את עיני "להפגנת אכפתיות יש דרכים אחרות, כמו פשוט לתמוך ולגלות אהדה, הרי תמיד ישנה אמת נוספת לכל מצב ומצב. אני מאמינה כי מה שעוזר יותר מהכול זה התהליך ולא התוצאה הסופית שיכולה להיות לזמן מה מצוינת ואז להעלים את המציאות ולהופכה לאחיזת עיניים."
הנריטה לא השיבה.
בתחילתו של חודש נובמבר, חודש לפני הוועידה השנתית, נעשיתי תשושה וחלשה וחליתי בשפעת קשה מאוד, שבוע ימים קדחתי מחום. דורון טיפל בי במסירות וכשמעט התאוששתי גם הקשיב לכל הסיפורים שלי ואז חזר על דברים שכבר אמר לי בעבר, "מאוד קשה לי לעקוב אחרי חוט המחשבה שלך, את צריכה לקיים את חלקך בהסכם עם עצמך, זה המעט שאת יכולה לעשות, למען התפקיד שאת ממלאת.
התחלתי לבכות "האם עלי לרדת במשקל יום אחר יום? הרי ההימנעות שלי התחזקה לפני נסיעתי לאנגליה, אך קרה מה שקרה ועכשיו ייקח לי יותר זמן לחזור לעצמי. הקושי לשמור על המשקל, אפילו לא לרדת, הוא אמיתי, ועדיין אני מחפשת דרך להתמודד עם הנושא, בזמן האחרון הצלחתי לסלק את כמויות הלחם שחזרו לתפריט שלי, וזאת אחרי שוויתרתי על אכילתו במשך הרבה זמן."
"הנה לכך אני מתכוון," נכנס דורון לדבריי "תבדקי מחדש מה את אוכלת, וכיצד ואיפה מתחבאות הקלוריות הנעלמות, תסבירי בכנות את עודף המשקל שעלייך לפחות כלפי עצמך."
הבטתי בו בכאב אמיתי ואמרתי "למה הכול הפך קשה כל כך, הרי פעם עבדנו כצוות, הכול הצליח לנו. מזל שיש לי את נורית, היא קרש הצלה שלי וממנה נוח לי לשמוע עצה או לקבל עזרה, היא לא כמו הנריטה שמבטלת כל דבר שאני עושה, ואז מוסיפה שהיא חברה שלי וזאת דרכה להגן עלי!.."
דורון אחז בידי ואמר "יש לך אופי עקשני ואת מאפשרת לסרבנות שלך להעיב על המציאות."
יצאתי למרפסת לנשום אוויר, דורון בא אחרי, אך לי די היה במילים שנאמרו עד כה. אחרי שבוע התאוששתי מעט, החום ירד וחזרתי לתפקד.
הכנת סדר יום לוועידה הייתה משימה תובענית, הכול התהפך ללא היכר, איבדתי את ההתלהבות והרצון אך עדיין דהרתי, מתוך הרגל, כמו רכבת ללא בלמים, שלא עצרה בצהוב ולא רצתה לראות את המחסום. אף על פי שהדבר הנכון היה להאט את הקצב עדיין חשבתי שהייתה לי ברירה... הלכתי רחוק מדי כדי לרצות את רעיון ההחלמה ובסיומו של חג החנוכה האור הפך את החושך לעלטה.
קרה הבלתי נמנע התרחש התסחיף, ונפל דבר בחיי...
ועידת 97' הייתה מאוד משמעותית. חוויתי בה את אובדן החברות, שהיא בין החוויות הקשות ביותר לאדם באשר הוא אדם, אף על פי שהכול התרחש באווירה נינוחה ובשקט מופתי. לפני אותה התרחשות חלמתי חלום בליל יום שלישי, החלום היה מסובך ולא ברור. היה בו משהו משובש, מחד קיננה בי הרגשת בגידה ומאידך הייתה בי עוצמה של כוח גדול ואמין שריחף מעלי. הרגשתי בסכנה, אך התעקשתי לעמוד על שתי רגלי בכוחות עצמי דרכתי על שברי מראת קריסטל אשר התנפצה לרסיסי רסיסים ופוזרה לכל עבר. נפצעתי דיממתי, בכיתי וליקטתי את הרסיסים אחד לאחד. סירבתי להיכנע אך לא מצאתי נחמה, ואז הכוח אחז בי ונשא אותי על כפיו מחוץ לשערי האיום לעבר שערי התקווה.
גם כאשר התעוררתי... לא הבנתי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ344 סופרת
יומיים לאחר מכן נסענו לוועידה שנתית לסוף שבוע. רחל נהגה ואני התיישבתי לצדה, חמדה וחביבה התמקמו מאחור, מעט אי־נוחות התפשטה באברי, אך הנסיעה שכבר מזמן הפכה להרגל דחתה כל תחושה רעה.
במבט לאחור תהיתי לא פעם מה באמת נאמר באותה נסיעה.
התיישבתי במכונית והודיתי לרחל שהתנדבה להסיע את כולנו, היא ענתה "כי למה לא?!"
חביבה הוסיפה: "אני מניחה שכולם יבואו, הרי כולנו מוכנים לחגיגה, מאוד מוכנים."
את שתי המילים האחרונות היא מלמלה בקול שהנמיך טוס, ואז היא המשיכה והוסיפה: "אם אתן שואלות אותי, אז כל הנציגים יהיו שם, כולם נרגשים כמובן, ואכן יגיעו מכל קצות הארץ."
ואני חשבתי לעצמי, מעט אירוניה הייתה בדבר, כולם יגיעו, מאות אנשים, בתקופה שאני היא העומדת בראש הפירמידה. ההתרגשות הייתה באוויר ואף על פי ששנים עשינו את הנסיעות המשותפות, נראה כי לא ממש מצאנו מילים... לכולנו היו ציפיות לדברים גדולים שעמדו בפתחה של כל ועידה, אך באותה נסיעה היה דבר נוסף, הרגשנו שעלינו לגשר על תהום שנפערה בינינו.
לי באופן אישי היה קשה, הייתי קרועה מהמצב שיצרנו וסמכתי על הוועידה הקרבה שתעזור לנו לתקן את הנזקים. החנינו וכבר מרחוק ראיתי את ג'ניפר, מאוד רציתי לומר לה שאכן נוח הרבה יותר להיות רזה כאשר משמשים דוגמה ... אך שתקתי, נשמתי עמוק, לא היה טעם לדוש בדברים שוב ושוב. קיוויתי שסוף השבוע יפזר את הערפל, גם אם נתקשה בדיונים ובהכרעות. ידעתי כי נרצה או לא כולנו באותה סירה, ששטה בקוסמוס הגדול לעבר הלא נודע.
אך אף על פי שאספתי את עצמי, הדברים נעשו מתוחים מרגע לרגע. בזמן הרישום, כבר סביב שולחן הקבלה, קיבלתי התקף חרדה, התחלתי לרעוד ולא הצלחתי לייצב את רגליי, ופשוט... יצאתי למרפסת ואז הכתה בי מחשבה, גם אם היא הייתה בתוך מערבולת, כי לא היה לי כל מושג אף קלוש ביותר, מה גרם לי להיות שבירה כל כך.
"עייפה מהרושם החיצוני," נורית הגיעה ושאלה "את רוצה שאביא לך משקה?"
היא נראתה רגועה, ואני ידעתי למה. היא ידעה שאתגבר ושהכול יהיה בסדר, לה לא היו ציפיות גדלות מאנשי הוועידה, הרי כל שנתיים הדברים נעשו באופן דומה, ותמיד היו בעיות אלה ואחרות, היא ידעה את החוקים, ולכן היא דיברה אלי דברים שבשגרה. אני ניסיתי לאסוף את עצמי מחדש.
"בואי לוסי זה הזמן להיות עם חברים," היא משכה בידי, דמעות ירדו על פני המחייכות.
"כן,"עניתי, "אך בכל זאת אשתה קודם פחית משקה צונן."
מוריה התקרבה והכריזה "לחיים!" היא הרימה אל על את הפחית שלה, "טוב להיות יחד בסוף שבוע שכזה!"
קנדי הופיע מאי שם הביטה בי ואמרה "מדוע את דומעת, זו לא הישיבה הראשונה שלך? ודרך אגב למה הנריטה לא התפנתה לחזור מעסקיה בהולנד או שאולי היא תפתיע כהרגלה..."
הקשבתי לכל הדיבורים ותהיתי בלבי כיצד חברתי הטובה לא מצאה לנכון להיות בוועידה, היה משהו בדבריה של קנדי. אבל ידעתי, זה היה אופייה של הנריטה, היא אשת עסקים לפני הכול.
מוריה יצאה להגנתה של הנריטה ואמרה "אני בטוחה שהיא תנסה להגיע, הבטיחה לכולנו שתבוא," ואז היא פנתה אלי ובלא מעט קנטרנות שאלה "האם דיברת אתה, הרי היא חברתך הטובה ביותר, עלייך לדעת מה הם התוכניות שלה..."
עניתי, ועדיין ניסיתי לשמור על איפוק "בואו נשב ותאמרו לי ללא משוא פנים האם אתן עומדות להביך אותי? אני לא מתכוונת להעליב אתכן, בואו תעזרו לי להבין, הרי עומד לפנינו סוף שבוע ארוך ותובעני."
לא הייתה כל תשובה. אף על פי שחשתי כי הלכי הרוחות היו סוערים מעט, הרחשים רחשו, אך ההתרחשות הייתה סמויה מן העין, כמובן שלא דיברו אתי, בוודאי לא באופן ישיר, לא הצלחנו ליצור מציאות הדדית.
יותר מאוחר בחושבי על כך, בעודי מתלבשת, הרגשתי בודדה בסופו של דבר.
נורית צלצלה לחדר ואמרה "אני אתך."
הודיתי לה ודי התביישתי במה שאמרתי בהמשך "נעים לי לחוש שאכפת לך כל כך, קשה לי כי הכול רוחש כמו כוורת דבורים, גם אם זה צפוי ותמיד קורה בכל ועידה וועידה, אך מכיוון שהפעם אני עומדת בראש הפירמידה לא נוח לי שבעתיים, כי הפעם אני לא מבינה דבר ויש בי ספקות קשים. האם עלי להיות קשוחה או רכה? נמאס לי לנחש, הייתי רוצה לברר מי עומד בראש המסיתים. נכון, יש לי מגרעות, אני עקשנית ולעתים צינית, אך תמיד גרמתי לדברים להתרחש, הזזתי אין־ספור מצבים, כי בעבורי התוכנית והחיים תמיד היו צמודים וחשיבותה גדולה בעיניי."
היא שתקה, המשכתי, "אז רק תסבירי לי," השתתקתי.
היא אמרה "יהיה עלייך פשוט להרפות ולהניח."
באותו אחר הצהריים, בישיבת פתיחה, הכול התנהל בסדר מופתי, הארגון הרגיל וסדר היום לא היו שונים מהמוכר והידוע. מה שהדהים אותי יותר מהכול זו העובדה שהפתיחות בפגישת עבודה הראשונה והשנייה החליפה את הלחישות שהשתלטו על החודשים האחרונים, ונשמעו דעות בעד ונגד, לכאן ולכאן, וגם כאשר עמי, שהפך לעמלק באופן הגלוי ביותר, השמיץ אי אלו סדרים, נמצאו חברים שעמדו לצד הרעיונות שלי.
ניהלתי את הדיון המייגע בצורה עניינית, ניווטתי את ההחלטות המכריעות כי הבנתי שעדיין לא הכול יצא מהמסתור. גם אם עדיין הרגשתי שיש לי סמכות, היא הלכה והתמוססה, המתח שרר על פניהם של חבריי.
לפנות ערב כאשר השמש התחילה לשקוע וחומה היוקד התחלף בקור מקפיא, חשבתי כי גם מזג האוויר לקח חלק בהילולה והתחיל לתעתע. רגשותיי לא היו ברורים, הקולות סביבי נדמו, הישיבות הראשונות תמו, אך השקט לא ניבא רגיעה. פניתי לכיוון החדר כדי לנוח ולהחליף את הבגדים המחויטים. באותו ערב לא רציתי לחשוב, אף על פי שהיה לי ברור שלבי נשבר בקרבי. התקרבתי למעלית וראיתי את נורית, היא הייתה הדבר הכי טוב שיכולתי לקוות לו, הייתי מאוד עייפה כאשר שאלתי אותה "האם עדיין אפשר להציל את חיי החברתיים?" ניסיתי לדבר בהומור, אך ללא הצלחה ממשית, נורית הביטה בי ואמרה "עשית פריצת דרך אך התנהגותך היא יוצאת דופן, וכך יצרת את השבר הרגשי שניתק אותך מהחברותא."
"נורית," השבתי ורעד אחז בי, "את יודעת כמה אומללה אני ללא חברים, בייחוד אלו שעשו אתי את הדרך להחלמה משותפת, האם לא לכך ייחלנו כולנו כאשר בנינו את מערכת היחסים שלנו?"
נורית אחזה בשתי ידיי והשיבה "האמת היא שאני לא יודעת מה האחרים מרגישים, ניסיתי להבין רק את הרגשות שלך, אך לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך!"
"מה קשה?" שאלתי כמעט בלחישה.
"קשה לי להסביר לך, היה עלייך להקשיב לכעס שלהם בלי לגלות עקשנות, למצוא את המילים שיתגלגלו לך בקלילות, להגדיש את המחשבה, לא לפעול על דחף התנגדות."
הקשבתי לנורית, ונזכרתי בכל אותם הרגעים שחשפתי בהם את חולשותיי, ובזה השארתי חלק ממני בתוכם. סיימנו את השיחה, החלטתי להעניק לעצמי פינוק ומנוחה במי אמבטיה חמים, נפרדתי ממנה ונכנסתי לחדרי במלון, החדר היה משותף לי ולג'ניפר.
ג'ניפר הייתה טיפוס מתפשר ומתמיד חיפשה דרך להדליק את האור ברגע הכי מפתיע, לדעתה אפילו נר קטן יכול תמיד להועיל בדבר מה. במהלך השנים היא תמיד הצליחה במידה זו או אחרת להעלים את החיכוכים כמעט כליל, אך תמיד זה היה רק כמעט. התחלתי לפשוט את בגדיי, לא הבחנתי שיצאה מהשירותים, היא נעמדה מולי והביטה בי. לא על מנת לברכני, אלא כדי להביא לידיעתי ולהבנתי את מורכבות היחסים שנוצרו ביני ובין החבורה הכי משמעותית בחיי.
התבלבלתי, היא התיישבה בחצי ישיבה לא מחייבת על קצה מיטתי מתחת לתמונת העץ העבות שנקבע מעל ראשנו. ראשי היה במקום אחר, לא אתה, כאשר היא הגישה לי מסמך, מצמרר, "בחירה ליושב ראש חדש, ההצבעה וההחלטה, תיערך מחר ותקבע את המראה שלנו כלפי העולם שבחוץ..." בהמשך נכתב "קומץ חברים ותיקים ומנוסים ובראשם עמי ממליצים להחליף את לוסי ולהעביר אותה מתפקידה."
הדברים לא חדרו אל תודעתי, מוחי היה עייף והתאווה לאמבטיה חמה. לפתע חשתי כמו מבול של רסיסים שחדר לתוכי, התערבב עם שאלות מעיקות ודביקות מה ?מתי? מה זה? מי זה? מחשבותיי רצו מהר, טובעניות, מהירות, כמו לא מוכרות לחלוטין, לא הבנתי כיצד החברים הכי קרובים... הזעם והכאב התערבבו בתוכי, זיכרונות קרעו אותי.
לחשתי כלפיה ואולי לעצמי "עשיתי טעות, עשיתי טעות איומה, לא יכולתי אחרת, היה עלי להתרחק לזמן מה, בזבזתי זמן ונדחקתי לפינה."
היא הביטה בי בעודה מיישרת את גופה לישיבה יותר נוחה ואולי יותר ארוכה הגיבה במהירות שלא הייתה אופיינית לה "אם כך את מרגישה אני לא אתווכח אתך."
מיד עניתי בכבדות לא מובנת אף לי עצמי, "ברגע זה אני יותר חכמה ולא רוצה יותר לברוח. כאבתי יותר ממה שנחוץ לי ואני מאשימה בכך רק את עצמי."
"כן," הסכימה איתי ג'ניפר, ואולי פרגנה מעט.
"כן, חבל שלא בחרת בדרך אחרת, אהבנו אותך ואת אהבת אותנו, וכמו שהתמודדת עם שנויים אחרים, יכולת לבחור אחרת."
שתקתי... האזנתי לה ללא כל הקשבה.
במהלכה של השיחה היא המשיכה ללהג וללהג ולפתע היה לי מאוד ברור שהיא הושפעה, כמו האחרים, מעמי שנשא את לפיד המרד, עד שלא הבחינה עוד בתרומה האמיתית שלי. יותר מאוחר גם הבנתי שזו הייתה דרכה להזהיר אותי וזה המעט שהיא יכלה לעשות כדי לרכך את המכה העתידה לבוא עלי.
מצאתי את עצמי עומדת עירומה, בחזייה ובתחתונים, מול המחשבות שרצו להסתתר. הפניתי כלפי ג'ניפר מבט חלול ומיד אבל מיד דרשתי לכנס את כולם אצלנו בחדר רציתי ישיבה, מיד ולא אחר כך. המחשבות עדיין התרוצצו, בטני התהפכה ובחילה נוראית חנקה את גרוני, פי התמלא יובש ולסירוגין רוק ורצון עז לברוח מהמקום...הביתה! אבל הייתה בי גם תשוקה עזה לברר את הדברים, לגעת בכאב, לגעת ברוע, להבין למה רעדה האדמה תחתיי.
אחזתי את המסמך בידי קראתי בו שוב נדמית רגועה, מרוחקת, שקטה, חסרת הבעה. ידעתי שעדין אני היא הקובעת, ואיש לא יעז לערער על כך, לא בערב זה. הפגנתי שקט של פלדה... רוגע של אוטומט מדוד ושקול היטב, אבל לראשונה הרגשתי בדידות, הייתי חייבת להציל את עצמי כדי לשרוד ובמקביל המוח קרא תפילה, אלוהים שא אותי על כפיך...
אחרי שעה, במבט קר וקפוא סקרתי את הממהרים שנכנסו לחדרי, הם לא העזו להישיר מבט ולפגוש את מבטי, כילדים שנתפסו. סקרתי אותם אחד לאחד התפללתי לא להישבר, רק לא להישבר, כך ביקשתי. חשבתי על הנריטה, ידידתי לחיים, הייתי זקוקה לה, היא הייתה מאוד רחוקה, היא פשוט לא הייתה כאן בשבילי... ההבנה הכתה בי, היא ידעה.... כאשר כולם התיישבו, צנחתי לכורסה, רציתי לחוש יציבות פיזית. לשמחתי לבשתי שוב את הבגדים המהודרים של כנס הפתיחה, בדרך כלל הם העניקו לי ביטחון ונשיות גאה, אבל ברגע ההוא לא הרגשתי כמעט את זוהרם.
הישיבה התחילה, ונאמרו דברים שהופנו אלי ונאמרו עלי.
קנדי אמרה "תמיד הפגנת מקצועיות טובה, אך את האכילה הנוראית אי אפשר להרגיע ברמה אקדמית." ביטחונה גבר מרגע לרגע, ושלי התרסק בהתאם, הרגשתי אטימות והצורך שלי במחשבות מעמיקות פחת.
מוריה כרגיל הרחיקה לכת ואמרה "היה עלייך לשפר את ההימנעות ובכך היית מצליחה למתן את הלחישות ואת שקיעתך, הרי התוכנית אפשרה לכולנו להיוולד מחדש, ולימדה אותנו את שפע הטעמים ואת ההעדפות הנכונות." בעודה מדברת נזכרתי במעומעם שעמי, הכוכב העולה, הוא בן חסותה של מוריה...
עמי אמר "אכן, הפעולה שעשינו היא בקנה מידה גדול, כי אני מאמין שעל מנת לבנות מחדש עלינו להרוס את המסלול הקיים, ותוכנית הצעדים נותנת לנו את כל המיומנויות הנדרשות לכך."
רחל הביטה בו והוסיפה "חזקת אותנו לא פעם, אכן בעבורי ההימנעות המעשית חשובה מכול, הרי היא מרכז החיים של כל אכלן כפייתי וצריך להיות מובטח לה המקום הראשון."
במקביל לדברים השונים שנאמרו בחדר חוויתי בעוצמה רבה את משמעות הצער מצד אחד ואת התחזקותה של ההשלמה עם הבלתי נמנע מצד שני, ההשלמה פינתה מקום נרחב לייאוש שחדר לעצמותיי. קלושות נאחזתי בחסדו של העבר וקיוויתי להתחבר עם ההווה האבוד. הכול התנקז בי אך לא הצליח לחדור אלי. שמעתי את המילים אך דומה שלא הצלחתי לקלוט את משמעותן, שמעתי את הצלילים אך לא את המוזיקה. תהיתי איפה הסתתרו הכוונות הזדוניות עד לאותם הרגעים, מאין הופיעה לפתע מסה כה אדירה של מילים שהסתתרו מאוזניי. האם לא חייתי ביניהם יום ועוד יום, פגישה ועוד פגישה? הם המשיכו ודיברו והגבירו את קולם ללא מבוכה.
ישבתי תקועה בכורסה, ניסיתי לקלוט את מילות הרוע, לא העזתי לצאת לשירותים שמא אחמיץ אות או מילה, שמא לא אספוג את כל העלבונות ורק לחשתי בחולשה "אלוהים אל תעזוב כי לא יוותר בי כוח..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד-350 סופרת
רגשותיי עברו דרך עיניי החדות אשר נצצו כפלדה מושחזת, אישוניי סרקו את "חבריי" וחדרו מבעד לתנועות השפתיים, הביטו ישירות בפיותיהם ולא החסירו אף הגה או צליל, כמו ניסו לאסוף הברות לחרוזים חונקים. נתתי להם להיסחף, להתלהב וללכת עד קצה גבול טירוף הצדקנות, הם הרימו את דגל הכנות ופיזורו את טיפות הרוע. הם אכן התעלמו מקיומי ונבנו על שתיקתי, ובכך צלפו בי בנשימה קלה. משמעותם של הדברים שנאמרו לא ממש חדרה אל תודעתי, והתנהגתי כאלו ישבנו בישיבה שגרתית שהייתה מוכרת לכולנו, שבה היינו רגילים לעשות חשבון נפש קבוצתי גם אם הוא היה אישי.
לאט לאט חלחלו הדברים וחדרו אלי. הם התגבשו לקבוצה ואני ניצבתי מולם. זרות אחזה בי. ואז זה הגיע המילים הכו בי, והדברים שנאמרו חתכו את עורי ושרפו את לבי. הרגשתי מפורקת קרובה להתעלף, עיניי נחלשו והפלדה שבתוכי הותכה לדמעות זעירות. הם סיימו את דבריהם והחדר התמלא אדי רעל סמיכים אשר גרמו לרטיבות שהזיזה את השעות קדימה לתוך החושך של הלילה, הם סיימו והתחילו לעזוב את החדר.
נקרעת לגזרים הן מצער והן מתדהמה, פגשתי בתוכי מחשבה עגמומית גדולה, היא התרוצצה בקרבי ודרכה הבנתי כי החיים הציבו לי אתגר אמיתי, ויהיה עלי לחפש פתרון ודרך מוצא, כי הכאב חנק אותי וריסק אותי לחתיכות.
בדרכם החוצה הם ניגשו אלי כדי לחבקני. בעבורם הכול נעשה למען הכנות ובשם "החברות", אני הרגשתי כאילו בוצע בי מעשה אונס קבוצתי ואכזרי, לכן לא אפשרתי לאף אחד מהם לגעת בי, הדפתי את גופם בשתי ידי ונרתעתי לאחור נחנקת מבחילה ורוגז, ללא יכולת להוציא מילה מפי, אבל בתוך תוכי עמדה צעקה גדולה, די, רק תלכו, רק על תגעו בי רק על תעזו להתקרב.
בעולמי המואר נדלק החושך. עמדתי בקומה זקופה וקשיחות פשטה באבריי לא נתתי לאף אחד להתקרב, דוממת הייתי, ללא מילים כאילו כל מה שנאמר סביבי לא נגע בי. הרבה מילים ריחפו במעופם גם בדרכם החוצה. הדפתי את המילים ופי דיבר מעצמו "רק תלכו, רק תלכו, תצאו, וקולכם ייבלע בתוככם."
ג'ניפר התקפלה בתוך מיטתה, היא הביטה בי ואמרה "לחברות שלנו הייתה ותהיה משמעות תמיד, בטוב וגם ברע, ייתכן שהגזמנו הערב. ככה זה לא אמור להיות, הרבה חברים נלחמו על שליטה והרגשתי שבעצם כולנו הפסדנו."
לא עניתי... עצמתי את עיניי, ניסיתי להתעלם מתוכנה של השיחה, אך לצערי, גם כאשר סילקתי אותה ממוחי, לא הצלחתי להימנע מהתוצאות שהיא הניבה. רק אז הבכי התחיל לקרוע את העור לבקוע בו סדקים ולחרוץ בו חריצים מדממים. הבכי הגיע בקילוחים בהשמיעו קול ואנחה ורק פעולה נמרצת של קינוח האף עצרה בעד הזרימה שלא תהפוך לשיטפון. לא ניסיתי לעצור או לאסוף את מימי הדמעות, בגדי נספגו והכרית התרככה והחושך שימש לי כמשחה מרגיעה.לבסוף נגמרו לי המחשבות, והכאב נדחף ונקבר עמוק. ורק עצם הידיעה המעיקה שיהיה עלי לפגוש את יום המחרת לא מצאה לה מנוח. זה היה טבעי לבכות את המשכו של אותו ערב אשר נראה כי לא רצה להיגמר, הבכי הקפיא את הכאב והמיס בתוכו את הקללה.
בדקות הארוכות של הלילה לחשתי לג'ניפר, שלא עצמה עין, "אני מבינה שטעיתי בזה שלא למדתי כיצד לענות על ציפיות, והבלטתי את האמת שלי."
ג'ניפר התעודדה מכך שדיברתי סוף כל סוף והשיבה "אני עדיין מאמינה, ובוודאות כי קרבה בין ידידים זו הזדמנות חד־פעמית לדבר בכנות, להניח לרגשי הבושה ורגשות האשם."
לחשתי לתוך החושך "היום בערב לא הייתה שום הבנה או תמיכה, רק פירורים של כעס וזעם. ברור לי שידידות יכולה להכיל גם רגשות רעים, אך חשבתי שידידים יאפשרו לי לפתור דברים, לישר הדורים, לבנות גשר משותף. החוג החברתי שחייתי בו היה אמור להגן עלי מסכנת התמוטטות, לא לאפשר לאף אחד מאתנו לקרוס... ידידיי היו אמורים לתת לי סיכוי לחלום חלומות מבלי להיהרס, לעולם לא לשפוט את הדברים שאמרתי בשעת חולשה."
כל הלילה בכיתי על כל אותם המילים שחתכו ובלעו את הנאמנות ויצרו קליפה של ריקנות עכורה, המוח העמוס בכאב רב כל כך סירב לקלוט את אשר אבד. צעקתי, נאנחתי ולבסוף ללא שום התראה הופיע שקט מצמרר אשר אידה וייבש את הדמעות. לחצתי את ידי בשיפולי הבטן הרכה כדי לעמעם את התחושות ואז שמעתי הד מתכתי, הוא יצא מתוך הבור השחור שבתוכי והחליף את זיקוקי ההתלהבות המתנפצים. לבסוף נרדמתי רק על מנת לאפשר לעצמי לבכות בחלום, כאשר עלה הבוקר אחרי הלילה האין־סופי זחלתי החוצה.
פתחתי לרווחה את החלון הגדול, הבטתי בנוף של תמונה שהשתקף מעבר לאופק, קו דמיוני חיבר בין העבר וההווה והעביר בי תחושות פילוסופיות ומעצימות. ראיתי בכך תזכורת לצניעות, לענווה שביטלה כל הרגשת עליונות שלא במקומה. יופיים של גלי הים הבליט את העובדה שאחרי ריקנות יכולה לבוא תקופה של התחדשות עם הרבה יתרונות ובעלת משמעות איכותית. אך מיד דמעו עיניי, לא הצלחתי להתרגש ממראה האופק או מהגלים הכחולים, כי לא נותרו בי כוחות והאירועים של הערב הקודם האפילו על המראה המדהים, הנוף איבד מקסמו והיה עוקצני כאשר לבש משמעות של רקע לכריש טורף שהתחבא במעמקיו.
כל תפיסת העולם שבה חייתי ולמענה פעלתי הפכה זרה לי, התמיכה ההדדית שבה ראיתי את המהות וממנה גזרתי את חיי, דמתה מאוד לנוף שהיה משופע בכל הטוב והיה יכול להוביל אותי למסקנה השגויה כי הכול בשליטה בעולמו, כמו בעולמי. לפתע הבנתי כי מעתה והלאה יהיה עלי להישמר במחשבותיי ממראות כחולים מדי, כי הרי בדרך זו בניתי סיפור מטושטש ולא היה בו אף גוון שירמז על כאב ואובדן. זמן כה רב האמנתי בידידות גדולה, אך בערב אחד הם הצליחו לחדור למוחי והמיסו את האמון שלי בהחלמה משותפת.
נורית דפקה בדלת ברגע שסיימתי להתארגן, הייתי לבד והיא הוציאה אותי החוצה. זה היה אופייה המיוחד של נורית, היא עשתה את הכול בחן, כאילו לא עמדנו לפני יום גורלי. הדרך למעלית נראתה ארוכה וחשתי מחנק קל ומעט בחילה, וגם חולשה, תהיתי כיצד לא להתעלף.
בדרכנו נורית השיאה לי עצה של הרגע האחרון, "אנא היי מנומסת, עדיף לתת לאחרים לדבר, תעני על שאלות בכנות, גם אם תקרעי בין עמדתך האישית לעלבון, וכמובן אל תהיי מופתעת משום דבר."
הבטתי בידידה יקרה זו ואמרתי "קשה לי להאמין לכל אשר התרחש, לפי המצב שלי כרגע הסיכוי שאשרוד את היום הוא זעיר מאוד. בגידה חברתית זה משהו שחשבתי שלעולם לא אחווה."
נורית אחזה בידי ואמרה "אני אהיה באולם כדי לתמוך בך ואני תקווה שההלם יחלוף והרגשתך תשתפר."
רגע לפני שנכנסנו למעלית לחשתי לה "אולי זה יקרה כאשר אביע את עמדתי, קשה לצפות איך ובאיזה אופן רעידת האדמה תירגע."
ביציאה מהמעלית, כאשר סבבוני אנשים מקבוצות שונות, חייכו אלי וחיבקו, ואת רובם לא הכרתי, לחשתי לעצמי, ישנם גם אנשים כאלה, שלא כמו האיש ההוא!
נעמדתי זקופה באולם הענק והמוכר מול כמאה איש ויותר אשר ישבו מולי והאזינו למוצא פי, בחרדה ובבלבול הם סירבו לראותני מושפלת. עמדתי עטופה בשתיקתי, נוקשה מתוך אימה, נשענתי על הזמן שעמד מלכת, והדיון זרם, זרם, זרם... התכווצתי בעמידתי מול האנשים. התביישתי בקיומי, הלב דפק והנשימה שרקה. לבסוף התבקשתי לענות, לדבר, להבהיר. קולי הפך לצרוד וצליל מוזר מתכתי, שדמה להקלטה, בקע מגרוני, לא מילים חיות יצאו ממני, אלא הברות שנלקחו בהשאלה. תמיד הייתי אלופת הביטוי, הייתה לי מיומנות רבה ביכולת דיבור רהוטה שלוטשה במשך שנים. השתמשתי בה גם הפעם והבהרתי את האני מאמין שלי "במשך חודשים העובדות סולפו והשטח הכיל כמות גדולה של רעל, אחדים מהאנשים שקיבלו תפקיד הבינו מיד שזה הוא מכרה של כוח והנעה אדירה, וניצלו אותו כדי לעורר ריב ומדון.
"כולנו הגענו לתוכנית כדי לטפל בהתמכרות נוראית שמלווה בהרבה פחדים וחוסר ביטחון אישי אבל אחדים ממקבלי ההחלטות, חיבלו ברעיון המרכזי של החברותא שמעריכה את הדרך של כל אחד לחוד ושל כולנו יחד.
"נראה לי מוזר שאחרי התרומה היומיומית שלי לשינויי פני ההחלמה, היו אנשים שבזבזו זמן יקר להעביר ביקורת אין־סופית, לרוב סמויה, על צורת החלמה שלי. לא נראה לי הוגן או נכון שהאפשרות היחידה להחלים מהתמכרות, זה ללכת אך ורק במסלול מסוים, אחרת זה ייחשב ככישלון אדיר. התוכנית צריכה לאפשר לכולנו להיות שותפים לעבודת הצעדים גם כאשר אוחזים אנו בספקות.
בתפקידי כיושבת ראש בניתי חלום שהפך למציאות ובכך הכול היה אפשרי... האם שכחתם את כל הדיונים שבהם הצלחנו להעביר במדויק את האופן שבו עובד לוע הכריש, כאשר הוא שואף לתוכו את השליטה והיוהרה שדבוקה אליה?" לאט ובביטחון נמצאו לי המילים, נרגעו הצפצופים, טון דיבורי נרגע גם הוא והד של מחיאות כפיים החל לחדור לאוזניי, הרגשתי בבית, הקולות היו מוכרים. אכן הדפתי את הפחד, גייסתי את המיומנות המוכרת, הקפאתי את הדמעות להברות.
סיימתי...
עיניי הביטו אל הקהל צלולות, בהירות, מתוות דרך. הקהל מולי דמה לאנשים ללא פנים ומבט רק זרועות, בעיקר ידיים, המון שועט. לא יכולתי להתחבר לאף זוג עיניים ולאף חיוך או הבעת פנים.
ההפסקה לכוס הקפה המיוחלת הייתה הפוגה ברוכה.
החברים הטובים, או כאלה שחשבו את עצמם לקרובים, ניסו לגעת לחבק להחמיא להישיר מבט לחייך ולבכות... הרבה דמעות זלגו, אחדים פחדו וכעסו בשבילי, אך הנזק אשר חוללו אותו קומץ בלתי המזדהים היה כבד מנשוא.
הדיון הארוך הותיר אותי מחוקה ללא אנרגיה.
האוויר היה רווי בהלקאה עצמית, בושה ואשמה, מגרוני בקע שיעול טורדני ומצמרר כאילו דבק חדר לתוכי אבק אפור. וכך באמצע החיים, מוקפת במאות אנשים, גיליתי את הקרקעית הנוראית של בגידה ונעמדתי מול אתגר: להפוך את הדף או למות.
כאשר צעדתי לכיוון היציאה שפתיי התעקלו לחיוך כדי שלא אתפרק, אך בהדרגה חדרה לתוכי ההכרה שהדבר העיקרי שהתגלה, שכאשר נזקקתי לכוחי שעליו סמכתי, הוא נמצא בעבורי, והרוע שבו עטפו אותי נמוג כלא היה. אז עלה בי החשד שאולי הוא היה שם תמיד ועדיין רוחש מתחת לפני השטח.
בצאת אותה שבת נפל דבר, ביקשתי מדורון להגיע ולקחת אותי הביתה, הייתי זקוקה למשקה חריף, ורמוט היה המשקה שלי לרגעים קשים. ברגע שנכנסתי למכונית, אמרתי לדורון "לא נשאר לי מה לעשות חוץ מללכת הביתה ולהמשיך לחיות."
דקה לפני שיצאנו לדרך נורית חיבקה אותי אך רק קלות, לא רצתה להעמיס, וציינה שהיא תצלצל ברגע שתגיע הביתה.
בנסיעה בדרך הביתה ניסיתי למצוא את המילים כדי לדבר, אך שתקתי. דורון היה מאוד מופתע שביקשתי ממנו להסיעני ושאל המון שאלות, אף על פי שבשלב מסוים הוא העיר "אנסה להיות כן אתך, חבל שהופתעת, מבחינתי הכול היה צפוי, כי עמי הפך לחביב החברות שלך ושאף לרוץ לראש הפירמידה, ולכן הלחץ עלייך גבר. הרי מי כמוני מכיר את התכונה הגברית לנצח בכל מחיר, כך שנראה שזה אך טבעי שעמי הפך לעמלק בעזרת נשות הקבוצה. הוא לא היה יכול להשלים עם הבלעדיות שלך על המקום הרם כל כך, וכאשר הנריטה התגייסה לעזרתו בחירתו נסגרה לגמרה."
התקרבנו הביתה, עצרנו, דורון הביט לתוך עיניי ואמר "אולי הגיע הזמן שלא תייחסי לה כל כך הרבה חשיבות, הרי במוקדם או במאוחר תצטרכי למצוא דרך להתמודד אתה, לא?"
השבתי לו מבט ואמרתי בשקט, הדמעות חנקו אותי, "היום מכל הימים קשה לי להאמין במה שאתה אומר עליה וקשה לי לשוחח על כך בנחת ובהיגיון. עמוק בפנים אני יודעת שבעבורה אכילתו של סוכר והשפעתו על המשקל היו הדברים הכי משמעותיים, ואתה רומז להסחת דעת בדמותו של גבר כמו עמי, ייתכן, לכן אם הדבר אכן כך, היא טעתה כאשר לא טרחה לברר מה הן השלכות שהבגידה הזאת תגרום לכולנו."
דורון הביט בי ואחז בידי כאשר אמר "אכן כך, היא לא עצרה את הרכילות מאחורי גבך ודרדרה את רעיון ההחלמה מטה."
נכנסנו הביתה, דורון ניגש למזוג ורמוט בנגיעה של זית, אך בהושיטו לי את המשקה הוא נעץ בי מבט ואמר "יהיה בסדר!"
בחודש שחלף אחרי הוועידה למדתי שהאושר לא נמצא בשמירה על סודות, אך גם בחשיפת האמת לא מצאתי אותו, האושר התגלה כאשר הרמתי את ראשי ופניתי לדרכי, בייחוד לאחר שהוזהרתי שהזמן לא יחכה לי לנצח. האשליה שחייתי אתה, שחברותיי מיום א' היו אמורות לאחוז בידי ללא תנאים, הופרכה, ולכן התחלתי לחפש את האומץ המחודש שיוביל אותי בסבך הפחד.
הייתי נסערת ואבודה, אך האחריות התחילה להתגנב פנימה, והתחלתי לבנות תוכנית כיצד לסיים את תפקידי שנה לפני הזמן, אף על פי שבסופו של דבר ההצבעה שנערכה בסוף אותו שבוע הייתה בעד השארתי בתפקיד. הרגשתי שדבר גדול יותר נפל ברגע של הפרת אמונים מצד חברותיי, הם הרסו מקום של הזדמנות, וברכילות שטנית חתכו את צלעותיי ודרכן פלשו לתוך ריאותיי ובכך חסמו את הלהט שנתן לי את האפשרות לנשום. חברותיי מיום א' הציבו תנאים באותה חברותא עצמה שחרתה על דגלה קבלה ללא תנאים.
לקראת יום הולדתו של דורון שחררתי את רגשי הטינה, שמתי בצד את החרטה ונתתי לאותו סוף שבוע לשקוע מאחוריי. בהארה עמוקה הפנמתי את העובדה כי כל אחת מחברותיי חרתה על עצמה סימן שאלה גדול. השקעתי את זמני בכתיבה, והוצאתי מתחת ידי אין־ספור דפים עמוסים ברעיונות שהלכו והתגבשו לפרקים של ספר "חיו ומותו של אדם מכור".
מדי פעם בפעם עלתה בי המחשבה שאולי העמסתי על עצמי מחדש, וכדאי לי להאט ולהוריד את הקצב, אך מיד הבנתי כי לא אסגור את הבערה ואת המוח הקודח, ולעולם יותר לא אגזול את עצמי מעצמי.
סמוך לחג המסכות התפטרתי והתבקשתי לכתוב כתבת סיכום לעיתון החברותא, חשבתי רבות כיצד להביע את הדברים בצורה מפוכחת אך רגישה עד כמה שאפשר. נעזרתי בחוכמתו של הצעד השמיני כדי לכפר על מבול ההתרחשויות הסותרות. במאמר קצר באורך עמוד, נגעתי והבלטתי דווקא את אותם האנשים שנכרכו סביבי, צלצלו, עדכנו וביקשו לראותני, אנשים שאהבו אותי ואת דרכי גם אחרי...
לא העמסתי במילים לא לכאן ולא לכאן, לא הסברתי עוד ועוד, האמנתי שדווקא בהתנסחות פשוטה האנשים ימצאו ערך, עוצמה וכיוון. לרגעים הספקות עלו, אך במילות סיום הדגשתי כי אין בנמצא מציאות יותר ברורה מאשר אחיזת עיניים שבה נקבעים קווי השקר עטופים בחצאי אמיתות, כנאמר לא אחת, האמת היא... בתחילתו של משפט שמסתיר את השקר הגדול מכולם...
אי לכך כל אשר התרחש בוועידה יכול להיראות חצי אמת או חצי שקר תלויי בזווית הראייה של האדם העיוור הנראה ואינו רואה....
בתחילת חודש אפריל, כבר קרוב ללחות ולחום המחניק, באם רציתי בכך או לא, הבנתי כי חוויתי את החיים בצורה הדמיונית ביותר מאותו הרגע שבו דרכתי על מפתנה של הפגישה הראשונה ועד אשר התרסקתי בוועידה.
זו הייתה התחושה שבה פגשתי את עליזה. הרבה זמן לא נפגשנו, מאז שעברה דירה למעשה, לכן כאשר ראיתיה בקצה הרחוב, מיהרתי לעוצרה בחיבוק גדול. עליזה שלי נראתה נועזת מאוד בשמלת משי בצבע כחול פטרול, המחשוף חשף מעט יותר מדי אך היא סירבה כבר מזמן ללבוש בגדים כהים "של דודה", "מספיק שנים שידרתי שאני אשת גבר הגונה."
הפגישה בינינו נראתה לי כאירוע גדול, החמאתי לה מיד ובכנות, "את נראית נפלא, אורך שמלתך נראה עלייך מעולה.
"תודה," היא ענתה וחיוך גדול נמרח על פניה, "תמיד נעים לשמוע מחמאות."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק--9 -כרישים ערים גם בלילה"עד עמ361 סופרת
נדמה כאילו היא נבוכה, אך אחרי שנים רבות כל כך של היכרות, הבנתי כי עז רצונה לדבר על עניין אחר. והיא אכן החליפה את הנושא ללא כל שהיות.
"מצאתי קריירה, משרה חדשה, הוכשרתי כמזכירה להנהלת חשבונות. רוב הזמן מצב רוחי טוב ואני לא מוכנה אפילו להתאמץ לחפש בן זוג."
הקשבתי לה וזכרתי את יחסיה עם זלהמן, ולכן מאוד הופתעתי משינוי הגישה, היא הוסיפה "ייתכן שאני אהיה בדעת מיעוט, אך מספיק שנים שמרתי אמונים לגברים, נכון זלהמן היה שונה, פתוח דואג, מחמיא ונעים הליכות, אך לדעתי זה היה בעקבות מותה של אשתו איילה. הוא שמר לה אמונים חיפש כפרה על הנישואין שהסתיימו. דרכי ניסה לכפר על ריחוקו ממנה, אך בעבורי זה היה מיותר."
העזתי להיכנס לדבריה, "מכאן אני מבינה כי היה נטול חשיבות בשבילך, עד כי החלפת אותו בקריירה טובה והיא ממלאת כל רגע פנוי של חייך."
עליזה התחמקה, כאילו התביישה, וחשפה את אשר באמת העיק עליה "אליהו הגיע לפני חצי שנה אחרי שהיה של שנים בחו"ל, בירר את הכתובת המדויקת, הגיע במפתיע ודפק בדלת. שאלתי מי זה? אף אחד לא ענה, הייתי בחדר השינה החלפתי מצעים, לבסוף פתחתי. מדוע הגעת ללא הודעה מראש, מעולם לא אהבתי הפתעות? כך שאלתי אותו..."
היא המשיכה להסביר... ואני הקשבתי וקלטתי מה ערער אותה, כי גם כאשר עוברים עלינו דברים קשים ולא נסלחים, לפעמים, בתוך לבנו הכול נשאר כמו שהיה, ולא תמיד משתנה, למרות הכאב...
היא המשיכה "לא האמנתי שהגיע בלי להתקשר, כנראה גם הוא הופתע מאוד מתגובתי, ראה שלא התמוטטתי ושבניתי לי חיים עצמאיים... שאל מתי הבת, חווה, תחזור מעבר לים, העיר שדיבר עם אדם ואיחל לו מסע מרתק להרי ההימלאיה, הוא הבין עד כמה זה היה בלתי נמנע שילדיו יתרחקו ממנו, והכיר בכך שהבחירות שעשה חוללו מהפך משפחתי."
אכן עליזה שלי הייתה כלא הייתה, הבטתי בה ויכולתי להעיד כי היא הייתה נסערת מחד ומלאה בכוח מאידך.
"את מבינה לוסי הוא נכנס לבית שלא הכיר ולפתע הכריז 'מצטער', כאילו מילה צריכה להספיק, כעסתי מאוד, הרי המשכתי בלעדיו, לא? ואז הבנתי מדוע הוא הגיע," לחשה עליזה וכאב זעק מקולה, "בחודש הבא הוא יהפוך את יחסיו עם האישה שאתו לרשמי, אכן, לבסוף הוא פתח את פרק ב' בחייו שלו."
היא המשיכה בלהט, "הבנתי שכוונותיו הפכו לרציניות, הייתי המומה, פתאום כאבתי את הנטישה, מבינה?"
הקשבתי לה והמילים שלה גרמו לי לתהות בקשר לכל המעשים וההשלכות שנבעו מהם, "כן, עליזה," השבתי לה בעדינות ובשקט, "בכל מצב בחיים, כולנו נהיה חייבים לתת דין וחשבון, ככה זה."
עליזה חזרה לעצמה ושאלה מחדש, "אז עכשיו תגידי את, מה שלומי באמת?"
שתקתי... מצאתי את עצמי תוהה, האם אפשר לכפר על מעשים שנעשו. אכן החיים מעולם לא היו צפויים והיה בהם המון הומור שלא תמיד הצחיק או שעשע.
בשבוע לפני ליל הסדר חשתי משוחררת וחופשייה מניקיונות, התרציתי ופגשתי את שוריק בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הוא הגיח לחופשה בארץ ולמען האמת שמחתי והתרגשתי שהזמין אותי אליו.
חציתי את מפתן דלתו וביקשתי "תחבק אותי, טוב? בבקשה... תאמץ אותי אל לבך."
בעיניו הייתה סקרנות גדולה, מאז ומתמיד החיים שימשו בעבורו מרחב ענקי לפיתוי רגשי ולהרבה דמיון.
קראתי את מחשבותיו ואמרתי בנימה מתפנקת, "לעתים הכמיהה לאהבה לא שווה את התוצאה, מסבכת אותנו יותר מהנחוץ כדי להיות מאושרים. הנה ניקח לדוגמה את מה שאירע לי כאשר צללתי לתוך תשתית רוחנית כדי למצוא אהבה ותמיכה, כל נגיעה הייתה עולם ומלואו וכל מילה שינתה את צבע השמים, רציתי שלא ייגמר... אך זה לא היה יכול להימשך זמן רב, כי לבסוף התעוררתי וראיתי שאלה היו רק רגעים דמיוניים, גם אם היו מתוקים או אפילו מרתקים. לבסוף נאלצתי להודות כי השפיות מושגת רק על ידי איזון."
שוריק ליטף את עור פניי קירב אותן לשפתיו כאשר הוא אוחז אותי בעדינות ואמר "כל מה שיש לנו זה רגעים חולפים, הבנה שהחיים הם חוויה חד־פעמית המספרת את קורות חיינו. לעולם לא נדע בברור באיזה מצבים טוב לנו יותר, בהתרחשותה של דרמת האהבה או כאשר רועדת תחתנו האדמה."
הבטתי בו ובלהט שפרץ ממנו, חשבתי לעצמי עד כמה אהבתי להיות עם שוריק, נראה ששכחתי את ההנאה. היה לו סגנון, בחברתו הייתי נינוחה. הנינוחות הזאת אבדה לי, ופתאום רציתי להגיע אליה מחדש.
שוריק הביט בי והשלים את אשר לא רציתי לומר בקול "בשנים האחרונות הפיתוי לכוח ועוצמה השתלט על כל תחומי חייך, והפך לדבר הכי חשוב בעבורך, משום כך, נוצרה המציאות המאיימת, אשר גזלה את הנוחות של גופך ולבסוף השתלטה גם על נפשך."
"נכון, אתה צודק," אמרתי בחצי קול, "עם הזמן שעבר החשיפה והפיתוי שבכוח כבר לא נראו לי כרעיונות מאוד מרתקים, נהפוך הוא, ענווה ונאמנות לפשטות ביקשו להתבלט אך אני הפרתי את ההרמוניה. הכול התבסס על עיקרון עתיק אחד, סגידה לגורו שהייתה מעל לכול... עשיתי הרבה דברים רק כדי לרצות את הנריטה, בכך אין לי כל ספק, אך לא ראיתי כל אפשרות אחרת האמנתי שזה היה הדבר הנכון, וכך חשבתי להשיג את האושר האיכותי ביותר."
"חשבי, לוסי, האם קיבלת את מה שחלמת עליו? זאת השאלה שעלייך לברר."
באותו רגע קסום בזרועותיו של שוריק לא הצלחתי לענות, אך אזרתי את כל כוחי, כי היה לי חשוב שהוא ידע ושאני אשמע את עצמי אומרת, וכך התוודיתי, "לאורך כל הדרך עם חברותיי מיום א', לא היו לי הרבה ספקות, כך חשבתי לפחות עד הוועידה. רק אחריה הבנתי כי יש שוני גדול בגישות שלנו, בצורה שבה כל אחת חיברה את הרעיונות לחלומות. הנריטה הייתה עמוסה בסמלים של שליטה, שבאו לידי ביטוי בכל תחום ותחום בחייה, והשפעתה הייתה ללא ספק גדולה על כולנו. סימן ההיכר שלה היה הבעת פנים זועפת, לא מרוצה ואז באו חיוך ומחמאה... לעולם לא יכולתי לחזות מה ישביעה ומה ירעיבה ומכיוון שדרך פעולתה הייתה לא צפויה, קשה היה להתנבא מה תהיה תגובתה. מיד נקלטו ההבדלים, ובלי לשים לב המתח עלה ושיחק בנו במצבים העדינים ביותר."
שוריק חיבק אותי והעיר "אני מבין ויודע מה היא הרגשת הבגידה!" ואז הוא רכן ולחש לאוזני, "את אישה מרתקת ונחשקת, והן סתם."
...הסטתי את פיו, ניסיתי להסביר לו או אולי לעצמי, "רציתי להצליח להיות בהימנעות, ולכן הקרבתי המון, אותך ואת דורון, גם את החבר'ה, הכול, את כל חיי הקודמים, החברותא, ובראשה הנריטה, ניהלה את חיי."
"אין כל פסול בחברות צמודה, על כך מושתתת רוחו של האדם, ואין כל רע להושיט עזרה לאלה הסובלים יותר, אך הם בגדו בך, ולא העריכו את המאמץ שלך למען הכלל, שקלקל לך עצמך."
לא האמנתי, הוא למד להשתמש במילים שלי, באותו רגע פרצתי בבכי... אמרתי "אף אחת מחברותיי לא הושיטה לי יד..."
שוריק הקשיב כמו חבר אמיתי וחיבק אותי שוב ושוב, "כולם ידעו חוץ ממך על המהלך הגדול שיהיה במקום כה פומבי, לא הייתה להם אפילו נאמנות חצויה כלפייך, הנאמנות הייתה אך ורק לרעיון שקרי שעמלק ייצג. הם יכלו לשבת אתך והייתם פותרים את זה יחד, מה קרה, אז לא ירדת מספיק מהר במשקל ולא דגמנת כסמל מבוקש, אז כנראה לא זאת הייתה הבעיה."
ההבנה הממה אותי הבחור היה משפטן ולמד מכל אחד, בסופו של דבר הוא הקשיב לכל מה שאמרתי. לפתע המילים פסקו הוא קד קידה והזמין אותי לריקוד הטנגו, בדיוק כאשר המוזיקה פרצה מתוך התקליט האהוב עלינו... הקצב סחף אותנו הרחק משם.
שוריק הוביל אותי לחדר אמבטיה כדי להרגיע אותי, לפתע זה היה נכון לי, שנינו הרגשנו צורך לצנן את גופנו. האמבטיה קרצה לנו, נראתה מזמינה, גופינו ביקשו. שוריק הביט בי בצפייה וטמן את פניו בין שדיי, ואז הוא לחש "ייתכן הדבר שאהבנו פעם יותר אך מעולם לא הרגשנו יותר קרובים?"
עצמתי את עיניי ונזכרתי בדבריה של לוסיאנה שאמרה:
[מכאן פונט אחר] אסור לרצות יותר מדי כי העודף הופך לעיסה דביקה ולא שימושית. [עד כאן פונט אחר]
חבל שכך הם פני הדברים, כי אני מאז ומתמיד שאפתי להמון וחשבתי שאם מעט שמרים נחוצים כדי לאפות עוגה מוצלחת, אז הרבה...
אם מעט חומץ טוב למלפפונים כבושים... אז הרבה...
ומעט לימון מצוין לחמיצת סלק... אז הרבה בכלל נהדר... וכך הלאה והלאה...
נשאבתי לתוך המוזיקה וקלטתי כי תפסת מרובה... לא תפסת!
צעד 9 - מפתח בחור המנעול
אסור היה לנפנף בעבר כתירוץ לכל בעיה... זו הייתה הגרסה שלי לאגדה של חג הפסח. מעשיי בעבר אותתו לי אי־נוחות והזהירו אותי מפני צורך בעוד ועוד, וההווה הדגיש בפניי את התוצאה שהתקבלה בעקבות מעשיי.
לפגישות הפסקתי ללכת. שלל סיבות היו לכך, הפסקתי להאמין באלה שמסרו את המסר, אירועי הוועידה הרחיקו אותי והחיים האמיתיים תפסו את תשומת לבי.
נורית ליוותה אותי לאורך כל הדרך, צלצלה יום ביומו בעדינות האופיינית רק לה ובאחת משחתנו היא הדגישה, "תעזי להאמין מחדש, גם אם הנטל הכריע אותך, מצאי תפריט נכון ודבקי בו. הכול תלוי במה שתייצרי, ותמיד ישנה האפשרות ליותר גרוע!"
הקשבתי, הסכמתי, והבטחתי לה "אכן אהפוך את המילים שלי למעשים, אשחרר את המועקה, כדי שעם הזמן כל השחור יהפוך לצבעי הקשת בענן.
באותו אביב כל מעשיי הפכו להתמודדות. ההשתייכות נעשתה ברורה ובמקום אני והחברותא, הגיעה ההפנמה: אני ועולמי הפנימי. לא פעם עלה בי זיכרון העונג הכרוך בלהיות שייכת לחבורה יוצרת, גם אם לעמוד בראשה לא תמיד היה קל או פשוט. ההתמסרות במלוא החושים לאהבת החברות לא הפכה ערובה לאושר, התעוררתי לזמן חדש... נפרדתי מזמן אשר אבד... לא כל הקשיים נעלמו, אך צורתם השתנתה, התוודעתי לעצמי, והחלטתי לקחת אחריות על חלקי.
לכן מאוד שמחתי כאשר הוזמנו למסיבה אצל קארין ואוקספורד, הפרופסור הנערץ על דורון ואשתו שמאז ומתמיד חיבבה אותי מאד. ממש לפני היציאה הבטתי במראה שהגיעה אלנו ישירות מספרד וניצבה זקופה והדורה בחדר השינה, הרגשתי מרוצה, נראיתי זוהרת, מעט מלאה אך סקסית, והתקשיתי לזהות בעצמי את אותות הסבל שעברתי בוועידה.
דורון התלבש לפני ועמד מולי בחליפה ועניבה, אכן החלטנו לפגוש את פריחת האביב בסגנון הראוי ביותר. נכנסנו למכונית באווירה של התעלות הרוח, וידעתי מעל לכל ספק שהמסיבה תהיה מקסימה ואקבל פיצוי על הכאב והאכזבה שחברותיי הסבו לי.
קארין קיבלה אותנו בפתח הבית, "ברוכים הבאים לפתיחת האביב," היא חייכה חיוך רחב וגם בעלה אוקספורד שעמד לצדה קיבל אותנו במאור פנים. הוא נישק את ידי ואמר שהוא שמח שיכולנו להגיע, הוא היה טיפוס נעים סבר, מנומס, מאופק ואבירי מאוד.
נכנסנו, שמנו לב שהיינו הראשונים, הקדמנו להגיע... היה לי מאוד חשוב לחזור ולהתיידד עם חבריו של דורון לעבודה, לייצר עובדות חדשות בפרוץ האביב לתוך חיי...
כמה דקות אחר כך הגיעה שרי, כשראיתי אותה חזרתי לימים רחוקים בקול תרועה גדולה.
"לא האמנתי שנקבל את האביב יחד," אמרה והתקדמה לעברי בזרועות פתוחות, ותהיתי לעצמי, מדוע היא כה שמחה לראותני? הרי היא ידעה וגם אני ידעתי, כי בפגישות הקודמות שלנו נפגשנו, כאשר חיינו היו במקום אחר לגמרי.
"היי טוב לראותך, יפה ומטופחת," היא ציינה במאור פנים, שרי של ימים עברו מעולם לא נידבה סוג כזה של מחמאה כלפיי. למזלי קארין ניגשה אלינו והשתלבה בשיחה ובכך הצילה אותי ממבוכה גדולה. בעודן מדברות, ניצלתי את הזמן כדי לחשוב, הייתי מרוצה מההחלטה להגיע למסיבה שפתחה באופן רשמי את חג האביב, אך לא חזיתי שיהיו לי הפתעות מעולם האתמול...
שרי חזרה אלי בחיוך, מיד אחרי לכתה של המארחת, וכדי להציל את עצמי משאלותיה, הפניתי את השיחה ואת ההתעניינות כלפיה, וכלפי מעשיה...
"חזרת עכשיו משהות ביפן, לא?" שאלתי ובקולי התעניינות כנה.
"כן חזרתי לשלוט בחיי אחרי שנפרדתי גם מצ'רלס, החלטתי שלא משנה מה אירע ועד כמה הכול כאב, אקח את ההגה בחזרה לשליטתי. מאז ומתמיד התרבות היפנית עזרה לי בכך מאוד, ולכן הגעתי היום לכאן, למסיבה של קארין ואוקספורד, כדי להקרין סרט וידאו על חיי הנזירים ביפן. כי קשרינו התהדקו מאוד, אך לשמחתי גם ידידי כאן חיכו שאחזור כדי לא לתת למסיבה הזאת לחלוף בלעדיי, אני כמו בת משפחה עבורם."{זיו הביטי שוב בבקשה}
ואז היא הסיטה את הנושא וציינה "את באמת נראית נפלא, ממה את קורנת?"
חשתי בסכנה גדולה ולכן לא עניתי מיד, כי התלבטתי אם להמשיך ולדבר. עז היה רצוני לומר לה בגילוי לב עד כמה צר לי שרק אובדן ואכזבה גדולה חיזקו באמת את הביטחון העצמי שלי, אך הבנתי כי המחמאה שהיא העניקה לי מגיעה לי ונעמה לאוזניי, לכן שתקתי וחייכתי בתשובה.
נזכרתי בדבריה של לוסיאנה שתמיד אמרה:
[מכאן פונט אחר]יש דברים שלא נמדדים בשאלה למה? דברים שתשובה פשוטה לא תוכל להסבירם.[עד כאן פונט אחר]
שרי המשיכה לבחון אותי ואז הוסיפה "אני חייבת לומר לך שכיום אני מקבלת באהדה את הדברים שייחסו לך מפיה של רות, כאשר היא ציטטה אותך בכל הזדמנות. אני מביטה בך ובוחנת את המראה שלך ואכן חזותך משדרת עוצמה וביטחון עצמי...
"באופן עקיף שיחותייך עם רות השפיעו גם עלי ונקטתי מהלכים חריפים, עשיתי את הדברים אחרת, לאור האכזבות החוזרות ונשנות. אחרי זמן מסוים הבנתי עד כמה הטעויות שלי היו קשות, אך רק כאשר השתחררתי מצ'רלס, הפסקתי לחפש עוד ועוד הבנתי מה באמת נחוץ לי. הנזיר היפני אמר לי שאני יכולה לעשות שינויי ולהצליח, ואני מאמינה לו!"
הקשבתי לה ולרגע הרגשתי מוזר, היא דיברה כמו חברותיי מיום א', וכוונותיה נשמעו רציניות וכנות ביותר. הישרתי אליה את המבט החכם שלי ואמרתי "ניסיון העבר שלי הביא אותי לקפיצת מדרגה רצינית, וברגע שאת מצטטת אותי אני המומה ומאוד מופתעת לשמוע את דברי חוזרים אלי..."
שרי הגיבה מיד "אכן כך, כולנו חווים מציאות מסוימת, אך כל אחד מאתנו מביט בה בדרך משלו, ואז, באין ברירה, מבינים כי הצלחה בעבור אחד יכולה להיות אכזבה בעבור אחר".
"נכון," הסכמתי, "היום אני הפוסקת העיקרית בתהליך קבלת ההחלטות בחיי, לא תמיד זה היה כך..." ובלבי חשבתי, פעם זה היה אחרת...
הבטתי דרך החלון, צבעוניותם של הפרחים הייתה יפה כל כך. ביתם של המארחים שפע יופי רב, האביב עטף את כולנו בפריחה, אירועי הוועידה התרחקו בצעדים גדולים, עוד רגע היו כלא היו. קארין הופיעה והזמינה אותנו להתקדם לשולחן המטעמים.
קיוויתי שאסתדר וזו לא תהיה טעות, היה מקום לדאגה, בהתחשב בכך שידעתי מהעבר, כיצד הרחקתי במצבים דומים. אך אז נזכרתי כי לקארין דרך מיוחדת להגיש את המתאבנים ממש כלבבי.
האירוח שלה היה אופנתי, אופן ההגשה התעדכן בקביעות, האווירה הייתה מאוד חברותית והאוכל שהוגש היה חלק חשוב ומרכזי באירוח, אך אף על פי שאורגן בהמון אהבה, הוא סימל יותר מהכול איכות, וגודלן של המנות הותאם לנגיסה קטנה ביותר.
התיישבתי בצל העץ הגבוה ואחזתי בצלחת שלי, מפית התחרה שהונחה עליה הייתה כחולה ומקושטת בפרחים זעירים, בעודי נהנית מכל רגע, ומתבוננת בדורון מרחוק, קארין ניגשה אלי ובמין התנצלות אמרה "אני מאוד מקווה שהבילוי בחברתנו לא גורם לך נזק, כוונתי לשפע שהוגש על השולחנות, כי לדעתי זו יומרנות וחוסר התחשבות לארח אנשים ללא כיבוד נאות, אף שאיננו נסחפים עם הכמויות."
הבטתי בה ומצאתי בתוכי את הקול הרגוע ביותר שנמצא לי, "אני מוכרחה להודות שהאירוח שלך מעולם לא היה מוגזם, הגזמה אינה נחוצה לאף אחד מאתנו. ובכל זאת אני חייבת לומר לך בכנות, שלאנשים עם בעיית התמכרות שמתארחים כאן לא קל לעמוד מול השפע והמגוון."
קארין הביטה בי, וניסתה להבין ולכבד את אשר נאמר, היא השיבה "כשאני מזמינה אנשים לביתי, אני מנסה לחפש כיבוד חדשני ומושך, מקפידה שלא יהיה שמן מדי ומתוק מדי, אכן גם אני רואה בכך חוסר התחשבות וזלזול בבריאות האורחים."
חייכתי אליה והשבתי "אכן התבוננתי מסביב והבנתי כי הכול נעשה באהבה, ומותאם למצב הרוח החדש, לשמור על המוכר והידוע מפני ההרס האופנתי."
בשבילי זה היה העיתוי המושלם לאכול נכון בחברה, רציתי לשלב בין הישן והחדש ולהפיח בעצמי ביטחון, ואת ההרגשה הזאת לא רציתי להחמיץ. הרגשתי את עצמי חזקה דיי, אף על פי שהרבה הוטל על כף המאזניים, אבל ידעתי שההנאה תהיה גדולה וזה לא היה דבר של מה בכך. בפתחו של האביב הייתי זקוקה להרגיש אישה כמו קארין ושרי, כדי להשתתף בעולם הקסום והמסתורי...
אכן האירוח היה מעולה.
דורון מצא שפה משותפת עם רוב הגברים ואילו אני שאבתי הנאה מכל רגע ורגע, כי הרגשתי שווה בחברה מעורבת, יפה וסקסית.
האביב תם וחיי התחילו לבטא שגשוג ונדיבות מאוזנת, הרגשתי השתפרה מדי יום והפגיעה העמוקה והאנושה שאותה חוויתי, שהייתה כה עמוקה ובעלת השפעה כה רבה בנתה בעבורי מרקם של בהירות חדשה. המילים שיצאו מפי הפכו רכות ועדינות בעיקר כלפי עצמי, ושיקפו את מכלול העדפותיי. גם בעבר היו לי תקופות של שפע, אך האירוע הדרמטי טלטל אותי קשות והלביש אותי בכסות שונה לחלוטין, דמעות מהולות בחיוך.
יום העצמאות התקרב ועמד בפתח, והחלטתי לממש את הפעולה הנחוצה ולשקם את הכפרה של הצעד התשיעי. מציתי את החשק לאחוז בקביים של רחמים עצמיים או טינה. הנריטה שהתה בחוץ לארץ, כך ששיחה אתה, פנים אל פנים, לא באה בחשבון ולפגישות לא הלכתי. עם זאת נעניתי לבקשתה של ג'ניפר להיפגש לכוס קפה במרכז העיר. בחוץ היה קריר, חשבתי לעצמי, זו ההזדמנות שחיכיתי לה, הרגשתי שזו דרכי לעשות את הצעד התשיעי בעבור עצמי.
ג'ניפר נראתה מופתעת והמומה מעט, כן קשה היה לזהות בי את האישה שהושפלה כל כך, לא נראיתי כמו עצמי של אז... ג'ניפר התקרבה בחשש קל, התיישבה ואמרה "שתפי אותי בחדשות של החודשים האחרונים, אך רק אם את רוצה בכך, כי אם לא, אכבד את הפרטיות שלך."
עודדתי אותה בעיניים טובות, והיא המשיכה "מה מסב לך את האושר הניבט מפנייך, מה הוא האתגר החדש שלך?"
השבתי ללא כל מבוכה, "הפכתי דף ועשיתי כל אשר ביכולתי כדי לחלץ את עצמי מהתרסקות ולהציל את מה שנותר מהאגו שלי, " והוספתי בקול רם יותר, "השתחררתי מהתלות של הנחיצות להיות מספר אחד, בראש הפירמידה, ובכך הענקתי לעצמי ביטחון ושליטה על פעולות היום־יום שלי, שהפכו לאזור הנוחות החדש שלי. היום ברור לי שכולנו היינו מעורבים בקשר נגדי, אתם בהשפעת עמי ואני מתוך שיכרון הכוח והשליטה. האירוע הקשה לא הותיר לי ברירה, היה עלי לבחור וכך גיליתי כי הרגשת השחרור היא הרבה יותר טובה מהתמוטטות."
ג'ניפר הביטה בי ונראה שהיא הבינה, היא אמרה "אכן הכול היה מיותר וסיכן את כולנו, וכך איבדנו הרבה מאוד. הכול יצא מכלל שליטה, והפניית אצבע מאשימה לא תשנה את העבר."
שמחתי להקשיב לדבריה, קיוויתי שהפגישה שהיא יזמה תפתח את ההזדמנות לדבר על הכול מכול.
הזמנו לנו קפה ומיד אמרתי בגילוי לב "מאז הוועידה הצלחתי למצוא את דרכי, אך משהו מההרגל הישן חסר לי, לכן הגעתי לפגישה ואני מוכנה להקשיב, אף על פי שעדיין אני מתקשה לחשוב על היום הנוראי ההוא בלי לדמוע."
ג'ניפר הביטה בי ולחשה בכאב, "הרי בסופו של דבר ההצבעה ותוצאותיה היו חיוביות, חבל שאת הרכילות לא היה אפשר למגר. אך ייתכן ששמעת שעמי סילק עצמו בבושת פנים מהתפקיד אחרי שהעלה עשרים קילוגרם במהירות ראויה לשמה."
חשבתי לעצמי, הרהרתי בנאמר, ואז באופן לא צפוי חדרה לתודעתי השאלה של ג'ניפר ובקולה היה היסוס קל "האם תחזרי לפגישות שלנו ביום א', הרי זו לא הפעם הראשונה שהנריטה אכזבה אותך?.. ותמיד התגברתן, לא?"
הבטתי בה, לפעמים היה לי קשה להבין האם היא הייתה באמת תמימה או שחקנית טובה ומעט ערמומית?
ג'ניפר הביטה בי וחיכתה לתשובה הולמת, אספתי את עצמי ועניתי ברוגע, עד כמה שיכולתי, "כן, התגברנו לא פעם, אך ההתגרות האחרונה הייתה קבל עם ועדה, מול נציגי קבוצות מכל הארץ ונעשתה ברוע גלוי, ולמרות כל אשר התרחש אין בלבי..."
המשכנו ללגום מהקפה המעולה ולפתע ג'ניפר חשפה את המניע שלה לפגישה, היא אמרה בקול מהסס מעט "אני רוצה לשאול אותך לוסי, האם רגשותייך כלפי הנריטה באמת השתנו?" הופתעתי מהשאלה, אך שיננתי לעצמי שאסור לי לתת לטינה להמשיך לפגוע בי, החלטתי להיות מעשית ולא לתת לרגשות לא פתורים לשבש את שיקול דעתי. אך עם זה לא ציפיתי למה שנאמר לאחר מכן, למען האמת אפילו הופתעתי. זו הייתה הבקשה הכי מוזרה בנסיבות שהיו. ג'ניפר בקשה ממני לכפר על הפרשה הכאובה, ולעזור להנריטה בשעתה הקשה.
האזנתי להלמות לבי ברגע שהיא העלתה את הרעיון, לגמתי כוס מים קרים, אפילו אותם קשה היה לי לבלוע... נעשה לי קר...
"למה היא מבקשת את עזרתי?"
ג'ניפר הביטה בי ושמעתי אותה מסבירה "אדבר אתך בכנות... כפי שאני רואה את העניין, סיפור הידידות שלכן עדיין לא נגמר, הנריטה הבינה את זה בעצמה, בייחוד בזמן האחרון. שינוי גדול התחולל בה, והבולט ביותר היה בכך שהיא הבינה שרק עלייך היא יכולה לסמוך, אף על פי שהיא הביעה חשש לפניי, שמא לא תוכלי לרחוש לה אמון מחודש."
הנריטה מאוד חולה עוד מאז הוועידה המקוללת, אך למרות מצבה היא נשארה לשווק את העסק שלה בברזיל ורק אחרי שהגיעה לגיחה קצרה לניו יורק אשפזו אותה באופן דחוף בבית חולים. ועכשיו היא מצפה לעזרתך."
בזמן שג'ניפר דיברה, הגם שעדיין לא הבנתי את כל השתלשלות העניינים, הבנתי שמעולם לא התכוונתי להפנות לה עורף, או גב, זה לא היה באופיי, ומאיזו סיבה שהיא ההחלטה הזאת מעולם לא עמדה לבחירה בעבורי... זאת הייתה מחשבה כנה ומעיקה, בזווית העין קלטתי את האי־ודאות בעיניה של ג'ניפר ולפתע עבר בי ההרהור עד כמה היא לא הבינה את המאבק שבתוכי ואת רצוני העז לפתוח עידן חדש בעבור עצמי.
הנחתי את הכוס הריקה, ואמרתי לה "בואו נניח לעבר, כי אני לא מוצאת באירועי הוועידה כל היגיון..." כך הצלחתי לגבור על הזמזום הטורדני שהציק לי מאוד, הפגישה פנים אל פנים עוררה אצלי מחשבות כואבות וזרקה אותי לתוך מערבולת.
ג'ניפר הביטה בי וחזרה על דבריה במין התנצלות "את צודקת נשתדל לבנות תשתית חדשה, כי המצב שנוצר בוועידה, חייב אותנו לחשוב ולמצוא דרך להלך בה כשדעות של חברים מסוימים סותרות את הדעות שלנו, של הוותיקים, ועלולות לפגוע בנו..."
לא חשתי שהיא דיברה מתוך חרטה או מחשבה שנייה, היא פשוט גיששה את דרכה אלי בצורה די עקלקלה ובכך בדקה את הסכמתי לחידוש החברות בינינו. בטרם נפרדנו נדברנו לדבר שוב, רציתי להבין במה כרוכה העזרה שלי.
הגעתי הביתה וחשבתי על כל אותם הרגעים שביליתי עם הנריטה, כיצד התאמצנו לבנות יחד חזון שישחרר אנשים כמונו מאכילה נוראית. הבטתי במראה ובחנתי את השתקפותי, גיליתי שהניתוק ממנה הביא אותי להחלטות שפויות, ואפילו שינה את חזותי לטובה, הבנתי כי ברגע שאושיט לה עזרה ייתכן שאגיע מחדש לפתחו של לוע הכריש, והראיה לכך הייתה העובדה הנחרצת שברגע שדורון הגיע ושמע את הרעיון, הוא אמר "מבחינתי אין הסכמה, היה לך מספיק ממנה, לא?" אך ובחשש קל התעניין "האם היא בסכנת חיים?"
"לא, עניתי במעט מבוכה, לא, אך היא חברה שזקוקה לי..."
דורון כעס הפנה לי את גבו צעד לכיוון המטבח והוסיף "חברתך ברת מזל שיש לה אותך... כמה חבל שלך אין אותך."
כך מצאתי את עצמי שוב בהתלבטות ומחשבותיי כבר דהרו לאותו אופק שהיה מאוד מסוכן בעבורי. הרעיון לצאת למסע מחודש ולהרחיק לבית חולים, הפעם לעיר ניו יורק, אחרי השהיה בלונדון, היה הרסני, כי בכך נדונה גם הכתיבה שלי לנדודים אל המקום השני, ואולי את כול כולי הייתי מדירה לשם...
האם זה היה מעשה שפוי, או הגיוני?
עוד באותו ערב בשעת לילה מאוחרת, הרבה אחרי חצות, דקה אחרי שנרדמתי צלצל הטלפון מחברתנו ברברה, היא חייגה אלי מבית חולים במנהטן. העירה אותי משינה, ואחרי שהתנצלה, היא הנחיתה עלי את הסיפור הלא ייאמן "הנריטה התמוטטה ונלקחה לבית חולים פרטי במרכז מנהטן, היא מתחננת לעזרתך והאצילה עלי את תפקיד המתווכת..."
היא לא הסבירה יותר מדי, אמרתי לה "יש לי תוכניות והכתיבה שלי המריאה לגבהים, איני יכולה כך סתם לבוא."
היא התחננה וביקשה בכל לשון של בקשה, "אנא תעשי מאמץ, ותפני זמן למרות הכול, כי המצב קשה ותוך שבוע אני חייבת לעזוב."
כבר בתוך השיחה, ואף על פי שהבעתי ספקות, ידעתי שאתגייס, המחשבה שאעזוב את חברתי מפוחדת ופגועה לא הותירה לי ברירה. תמיד הייתי בין החברות המעטות שלה, שלא היו מסוגלות לפנות עורף לנאמנות רבת השנים.
"חוץ מזה הרי את בעלת מקצוע בשטח," כך הוסיפה ברברה והדגישה, "זה הזמן שבו עלינו להיות יחד, להחזיק לה את היד." קולה נשמע שבור, נדהמתי כי מעולם שמעתי אותה כך, היא לא הסגירה רגשות, תמיד קלעה אותם בפקעת סבוכה. הבנתי שלמרות מה שקרה יהיה עלי להתייצב ולהגיע, ייתכן שיהיה עלי להיזהר, לא להיות טיפשה ותמימה מדי...
אך אז שמעתי את ברברה ממלמלת "רק הרעיון שאת תגיעי זו המתנה הכי גדולה..." ...כמה הרגשתי לא בטוחה באמינותה של מחמאה זו.
למחרת צלצלתי לנורית, "הנריטה זקוקה לי ונוצרה בי הרגשה כאילו שוב ומחדש החיים חוטפים אותי," אמרתי לה, "מחשבותיי התמלאו פרשנויות ואני מתקשה לחזור לעצמי, ומרגישה מוזר..."
נורית השיבה בשאלה "מה גורם לכולנו להיות מה שאנחנו? הניחי לחרדה שמא משהו ישתבש ותהיה לכך השפעה לא רצויה עלייך, אכן צפויה לך עבודה רבה, תמיד היית אישה אמיתית... אל תתני לטינה לתעתע בך, יש לך את הכוח הנחוץ."
הקשבתי לה ועניתי בלחישה "כן, הנריטה חזרה לחיי וזקוקה לי, קשה לי עם הזיכרונות הם לא ממש נמחקו ותוהה אני כמה באמת קרובות היינו ולאן כל זה הוביל אותנו?
"מדהים, לא?" ענתה נורית, "לדעתי, וזה מעל לכל ספק, הנתינה להנריטה תאפשר לך את ההבנה העמוקה כיצד לעשות את הצעד התשיעי."
הדברים אכן התחילו להתבהר, אך היה לי ברור שללא תמיכתו של דורון יהיה לי קשה ליישם צעד זה ולנסוע.
למחרת בשעת ארוחת הבוקר הוא העיר "לדעתי לא נורא אם היא תפסיד פעם אחת, כך היא תעריך את אשר היה לה."
כול הדיבורים האלה גרמו לי לחשוב ומעט להסס אך אז גמלה בי ההחלטה ואמרתי לו באופן הנחרץ ביותר "ייתכן שהיא צריכה ללמוד את הלקח שלה, אך זה לא סותר את הלקח שעלי ללמוד, ואף על פי שעשויות להיות לכך השלכות, ואתה, כמו רוב האנשים שסובבים אותי, גורס שזו טעות איומה, החלטתי לאפשר לעצמי לסלוח לה."
לבסוף הצלחתי לשכנע אותו כאשר הוספתי "ייתכן שיש צדק בדבריך ושאני לא נוהגת בחוכמה, לכאורה זו באמת טעות, אך לא כך הדבר נראה מזווית המחלה. בשנה שחלפה מאז הוועידה התחדשתי ונולדתי מחדש בהרבה מובנים, אך הכאב שבבגידה בעינו עומד, לכן זו תהיה ההזדמנות בעבורי להשתחרר, כי הדבר האחרון שהיא הייתה מייחלת לעצמה זה לבקש עזרה ממני, לכן רק כאשר אושיט לה יד, אוכל להתרומם כדי למצוא את החוט שאבד ולהיות מאושרת מחדש."
סיימתי באמרה שאימצתי לי אחרי הוועידה "בכל מערכת יחסים צריך קורטוב של חמלה נוסף על נתינה, יחד הם עשויים להתפרש כחולשה לא מתקבלת על הדעת מצד הסובבים, אך ללא קורטוב זה החיים בלתי אפשריים אפילו לרגע קט."
התארגנתי לשהייה בחוץ לארץ, נפרדתי מהאנשים שהיה חשוב לברך אותי בברכת הדרך ומצאתי את עצמי במטוס שהפך לביתי המעופף.
כשהתרווחתי במושב ראיתי אותה, את פואיינה, ואת בתה. הן היו יפות ומטופחות ולא נראו כנשים חרדיות או אפילו קרובות לכך, הן נראו מאושרת. לא ראיתי בהן כל תוגה, והילדה הקטנה שזכרתי נראתה כאישה צעירה ובוטחת בעצמה.
הגבר אשר ישב לצדה של פואיינה דיבר ללא הפסקה, וליטף את פרקי ידה בגלוי ובחיבה לא מוסתרת, היא קלטה את מבטי הניפה את ידה לשלום.
ברגע שהותרו החגורות אחרי שהמטוס המריא היא ניגשה אלי ואמרה, "הנה שוב אנחנו נפגשות, אכן נסתרות דרכי האל." היא חייכה אלי, "אחרי יותר מעשר שנים של חיים בצל הדת עזבנו, ואנו בדרכנו לניו יורק על מנת שלא לחזור הפרידה לא הייתה קלה לאף אחד, אך אנו נשים חזקות, לא נשברות, אני כבר חוויתי דברים קשים כאשר חייתי ללא ילדתי... המשפחה שלי ביקשה ממני לשנות את החשיבה ולחיות סדר חיים זר ומוזר. אך למרות כל הזרות הופתעתי, גיליתי שלפחות בהתחלה הנתינה והתמיכה שלהם הקלה את החיים החדשים שלי... לכאב שלי הייתה כתובת.
"היום יש בי כוחות ליצור מציאות גמישה, גם אם הכול יהיה זר ויעורר בי פחד מחודש. מצאתי גבר חזק, והוא אומר וחוזר ואומר לי כי פשטות זה שם המשחק. מצטערת שלא יצרתי אתך קשר כל השנים שחלפו, אף על פי שמכול האנשים שנקרו בדרכי, נראה לי שאת היית הדבר הטוב ביותר שקרה לי, ולצערי רק הרבה יותר מאוחר הבנתי, מי את ומה היה חלקך בחיי."
ברגע שהיא ציינה את הפרט האחרון אמרתי בהיסוס "כאשר אני חושבת על כך היום,
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק--9 -כרישים ערים גם בלילה"עד עמ365 סופרת
הכול היה רק עניין של גורל וההיכרות שלנו השאירה בנו את חותמה. באותו ביקור מולדת שבו הכרתי את האבא של בתך, גיליתי בו צד מאוד מצודד ומיוחד, ואחרי שזיהיתי בך את אשתו ואם בתו הבנתי שזכיתי ללמוד כיצד מטפלים במשבר בעדינות ובלי לתת לכאב להעמיק גם כאשר הבטן התהפכה לכל המעורבים."
פניה של פואיינה הביעו התעניינות הולכת וגוברת, מעודדת המשכתי, "הוא גבר ענק והוא אכן ידע כיצד להינצל מההשפעה ההרסנית של ארץ מולדתו, שהשפיעה על דעותיהם של המונים והרסה את חייהם הפרטיים של רבים."
פואיינה חייכה ואמרה "במשך שנים היחסים ביני ובין אביה של בתי ידעו עליות וירידות, לא חשבתי שהוא יעזור לי באופן כה חד ופומבי. נכון, זו הייתה דרכו להיות נוכח בשעת צרה, אך כאשר הוא שחרר את בתי לנסיעה מעבר לים, אף על פי שידע שבכך יהיה רחוק ממנה כל כך, הופתעתי מעוצמת הרגש ומהתגובה הסלחנית, אך ככה זה כאשר אהבה מהולה באנושיות רוקחת תבשיל. האם אני לא צודקת?" היא הפנתה אלי את השאלה בקולה הרך, והבחינה בדמעותיי.
"עזבי," עניתי וביקשתי מהדיילת כוס מים קרים במיוחד. ומנגד עלתה בי ההבנה ומחשבה ניקרה במוחי שלא הגזמתי כאשר הייתי כה מבועתת, כמעט מעורערת מהתנהגותן של חברותיי. בהחלט הייתה חשיבות לכך שהן תהיינה לצדי וכל מה שקרה לא היה אמור היה לקרות. כולנו שגינו בגדול.
"פואיינה," פניתי אליה, "אכן משולבות דרכנו, הנה אני שוב יוצאת למסע, אך הפעם לעזור לחברה קרובה, ואולי להתוודע אליה כראוי. שנים אנחנו יחד, ראיתי רק חלקים ממנה, טובים ורעים, ואולי עכשיו תהיה לנו הזדמנות לפצות על הזמן האבוד, ולחבר תצרף. העיר ניו יורק מסמלת יותר מכל מקום אחר, חיים צעירים, עתיד, לך היא תהפוך לבית, גם בעבור חברתי היא הייתה פעם בית..."
הטיסה הייתה לי ארוכה מהרגיל, לא הצלחתי להירדם, הייתי זקוקה להסחת דעת, חשתי כלואה בין שמים וארץ. ברגע שיצאתי משדה התעופה, עדיין במצב רוח עכור אף על פי שאיש לא היה משער זאת לפי הבעת הפנים שהפגנתי, שאלתי את עצמי את השאלה הקשה: כיצד ייתכן לטוס מרחק כה עצום לכרך מדהים כמו ניו יורק ואז לקחת מונית ישירות לבית חולים.
נזכרתי באמרתה של לוסיאנה:
[מכאן פונט שונה]גם פריז היא רק עיר של בתים וגשרים, אם היא לא יעד לנשמה[עד כאן פונט שונה]
נהג המונית הוריד אותי בשערי בית חולים.
כבר במעלית שמעתי את הקריאות המוכרות עד כדי כאב "ד"ר ג'ונס רד בבקשה לחדר ניתוח... האחות סוזן מחפשים אותך בקומת קרקע בקבלה" וחשבתי לעצמי, האם אני בבית חולים או צופה בתכנית אימה בערוץ הטלוויזיה. אך ברגע שנכנסתי לחדרה של הנריטה הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון, היא שכבה שם במיטה גדולה כמו גופה מתה. היא נראתה בודדה כל כך וממש אבודה, מיד חיבקתי אותה ודמעותיי הרטיבו את, כולה.
"למה את בוכה כמו תינוקת?" היא שאלה...
ומיד חשדתי כי הרכות שלה סיכנה אותי והכניסה אותי עמוק יותר לנתינה. התעשתי כי הרי אי אפשר להפנות את הגב לחברה במצוקה, וזה היה הדבר הטבעי ביותר לעשות, בייחוד כאשר מבע עיניה הביע הערכה גדולה.
מוזר אך מיד עלו בי כל אותם האנשים שגרסו כי רק קשרי משפחה הם קשרים בעלי משמעות בחיינו ושהם נמצאים מעל לכל קשר חברי, דעות שמאז ומתמיד גרמו לי לבלבול ולמבוכה... בעצם מהרגע שבו הגעתי הרגשתי דברים רבים כל כך בו זמנית.
הנריטה קטעה את מחשבותיי, "אני לא מאמינה שהגעת, חשבתי שאין לכך כל סיכוי, אכן את משהו מיוחד! עכשיו שאת כאן, תעשי סדר עם הצוות הרפואי, נכון... תעזרי לי לוסי?"
באותו לילה נשארתי לישון בכורסה לצדה, העייפות נתנה בי את אותותיה, ואף על פי שהתאוויתי לישון במיטה נוחה הבנתי, כי היא זקוקה לי יותר. כבר בשעות המוקדמות של הערב מצאתי לעצמי כרית וסדין שאמורים היו להספיק, מזל שמצאתי בחדרה הדום לרגליים, ברברה דאגה להרבה דברים. פרשתי את רגליי, הן בלטו החוצה, חיבקתי את הכרית וכרכתי את זרועותיי סביב רכותה, אלו לא היו תנאי שינה מזהירים במיוחד, אך ידעתי שיהיה בסדר...
אכן מוזרה הייתה לי ההרגשה שלכך הגעתי, הנריטה ידעה כי בנושא השינה מעולם לא התפשרתי ולכן המעשה נגע כל כך ללבה. השאלתי להנריטה את הזמן שלי ואת הנוחות של שעות השינה שלי.
היא תמיד סמכה עלי אך זה היה רק כאשר הייתה זקוקה לעצה בענייני בריאות, ומאז ומתמיד נסעתי אליה בדרך לא דרך, כדי להיות בעבורה ואולי מעולם לא ציפיתי להכרת תודה. כנראה לא רציתי לוותר בקלות אפילו על פירורי הידידות.
הסדין היה מספיק ארוך, כדי לכסות את אצבעות רגליי, לפני שנרדמנו, היא אמרה "תודה, יפה מצדך שאת מתמודדת עם האי־נוחות וישנה לצדי ולא בבית מלון."
נזכרתי בשיחה עם פואיינה בדרכי לבית חולים, דיברנו על הגורל, ייתכן שזה היה גורלנו, היא תמיד הרגישה בריאה יותר כאשר נמצאתי בסביבתה. לפני שנרדמתי, החלטתי שבהיותי מעבר לים אפסיק להילחם בה או בכל תחושה שלילית שתעלה. היא נראתה כה שבירה ורזה במיטה הגדולה שלה, לא נשאר ממנה כלום, והתשובות שלי יימצאו במקום אחר, בזמן אחר.
הנריטה לא ידעה מה הם יחסים תקינים, היא הייתה חיבת להשיג הכול מבלי להתחשב בהגינות. היא לעולם לא הביטה לאחור לראות את כל התמונה, גם במצבה הזה היא קיבלה הכול בצורה מאוד לא כנה.
בחלומות שבאו ברגע שבו צנח ראשי מתשישות שמעתי את עצמי מתלוננת, "רגע, רגע, מה אני לא קולטת כאן? הרי לא טסתי עד כאן לחינם, כיצד נתתי לדברים להסתבך מחדש? בדרך כלל אני הרבה יותר הגיונית ויודעת כי בתוך תוכה היא לא אדם שמכבד חולשה..."
ואז הופיעה בחלום לוסיאנה והשיבה בנועם:
[מכאן פונט אחר]היוהרה עושה את כולנו דומים זה לזה[עד כאן פונט אחר]
בשעה שלוש בלילה השקט שרר במחלקה, והקול של הנריטה נשמע מאוד ברור, "לוסי, לוסי, אני שמחה שאת כאן אתי, אני צריכה עזרה כולי עצבים."
"הרי את חולה, לא?" השבתי ברוך וליטפתי את ידה, ואז העזתי ואמרתי את מה שלא העזנו אפילו לחשוב "כל המצב הזה כאן הוא חלק מהסיפור, חשבת שהתגברת על הכול, חשבת שמחלת הסוכרת נעלמה רק בגלל שהפסקת לאכול סוכר? אפילו ההרגל הטוב לא הביא לאף אחד את השלמות, לא?"
"כן, כנראה," היא ענתה בשקט.
השיחה העירה אותי לחלוטין ולא הפריע לי לדבר אפילו בשעה שלוש בלילה, כי היה סיכוי קלוש לתקשורת מחודשת, נעשיתי דרוכה, אך המשכתי במשנה אומץ "אנו לא מוותרות, נכון? לא מתאכזבות ולא נבהלות, לא ניתן לרחמים דריסת רגל בתוכנו." הרגשתי שהדיבור בלשון רבים ייתן משנה תוקף לזיכרונות הכאב שלי וגם למצב הסוכרת שלה רכנתי ושאלתי "במה עוד אני יכולה לעזור לך?"
"קודם כול תגבירי את החימום במזגן קר לי," זו הייתה התשובה שלה.
עניתי את התשובה הידועה מראש "אני לא יודעת איך..."
הקרח נשבר, שתינו חייכנו, זו הייתה בדיחה פרטית, עדות ותזכורת לכישורי הטכניים.
"תודה רבה שטסת כל הדרך לכאן, אני יודעת עד כמה זה לא מגיע לי, ועוד קרעתי אותך מהמשפחה ובעיקר מהכתיבה..."
הקשבתי לה, אך זה לא מנע מהמחשבות שבי להתרוצץ, למה אני פה? האם הבנתי את הנתינה שבי? השאלות ניקרו אצלי ללא שיפוטיות וללא ביקורת, ואז שאלתי שאלה שלא הייתה במקומה "הגעתי לעזור לך ולא כדי לריב אך אם כבר פתחנו את השיחה אני רוצה לדעת, להבין חלק מהדברים שאירעו לנו, את מעריכה את מעשיי ואני רוצה תשובות, האם זו תהיה בקשה מוגזמת?"
ובאומרי את המשפט הזה, כמובן שהתרחש הצפוי, הצלחתי להרגיז אותה מחדש.
היא סיננה בקול רוגז "את רוצה לעלות זיכרונות? להזכיר לי את התקופה הקשה שעברנו?"
"כן," עניתי, "בהחלט, כי הידידות וההחלמה המשותפת שלנו זקוקות לכך, לא?"
"אני לא יודעת מה עוד להגיד בקשר לכול המכלול הזה," היא ענתה, "הכאבים הגופניים ותוצאות מחלת הסוכרת הקשו והיה עלי לשקול הרבה דברים, כמו המשמעות של אוכל עודף! ייתכן מאוד שעשיתי בחירות לא נכונות ואף נהגתי בשיקול דעת מוטעה, אך פגיעה בבלוטת הלבלב יכולה להטריף.
"הקדשתי הרבה שעות לעבודת הצעד הראשון, כדי להבין מה הוא המסר הנכון, שהיתי הרבה זמן במחיצתו של עמי, עבדנו על פרסום נאות בתוכניות הרדיו והטלוויזיה, וייתכן ששגיתי בחתירה לשלמות.
"עכשיו הזמן לא בידי... הדברים השתנו המחלה המשיכה בדרכה למרות המאמצים שהשקעתי במשך שנים, וכרגע הריפוי הוא בידי תרופות ורופאים ולא בידינו..."
נדהמתי ונבהלתי, היא ויתרה, ראיתי את סבלה. חייה היו בסכנה, בייחוד משום שאת ההחלטות הקשות החליטו הרופאים שעבדו בבית חולים המפואר והיוקרתי והמלא ביוהרה של מושעים. הבטתי בה היא לא נאבקה בכלום, אפילו לא בקורי השינה. היא הביטה בי פתאום בהתעניינות, אחזה בידי כאשר נימה של חוסר אונים בקולה הלכה וגברה "אכילת הסוכר הביאה לחיי את הייאוש הרב ביותר, ואף על פי שהרבה השתנה כאשר גיליתי את התקווה הגלומה בתוכנית שנים־עשר הצעדים, ההרס השיג אותי."
אור ראשון הביט בי מבעד החלון, אמנם הוא היה קלוש ביותר אבל חשתי בו, ואז היא אמרה "אני סומכת עלייך שתעזרי לי למות אם יהיה צורך בכך."
דמעותיי זלגו, אף על פי שהידידות שלנו הייתה מלאה הפתעות ולא פעם צעדנו את הדרך בשתי רגליים שמאליות מלאות לחצים חוסר הסכמה ועימותים, אך לא ציפיתי לנאמר והגבתי מיד, "כאשר גילינו זו את זו, הבנו שאפשר לשנות הכול עם עזרה הדדית לא?"
בתשובה הנריטה חייכה בחום... והמשיכה בלהט, ובכך השאירה אותי המומה, "כן, לוסי, אני אישה הרבה יותר טובה בהשפעתך. את תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון, מצילה את חיי שוב ושוב, לא הייתי שורדת את מחלת סוכרת בלעדייך."
בעודה אומרת את דברי הנועם הנדירים, אספה אותה השינה באמצע המילים, הבנתי שמחכים לנו הרבה ימים להתמודדות... הנריטה עשתה מאמץ להתעלות מעל עצמה... ולמרות כל הוויכוחים שלנו מעולם לא חדלנו להאמין בחברות.
למחרת בבוקר ברברה הגיעה ואחרי חיבוק ארוך קיבלה בעבורי החלטה בלתי נמנעת, היא אמרה "תעטי ארשת פנים חייכנית ונצא להסתובב ברחובות מנהטן, הרי אנו נמצאות בעיר הכי הכי, לא?"
העיר ניו יורק ריתקה אותי ברחובותיה המצטלבים, לפתע רגשותיי שוחררו, העיר הגדולה הייתה מלאת קסם גם שנים בודדות לפני סיומה של המאה העשרים. נפרדנו מהנריטה שהייתה לה תוכנית, היא הוזמנה לסדרת בדיקות והרופא המליץ לי לא להיות נוכחת, לכן
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פרק--9 -כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד371 סופרת
ניצלתי את הזמן, והלכנו בצוותא לטעום את פלאי הכרך שכונה התפוח הגדול... ניו יורק במשך כל ההיסטוריה הבליטה את עוצמתה, יצרה סגנון הנאמן למחוזות העולם הגדול, וכך בדרך זו או אחרת השפיעה על הלכי הרוח של החברה הנאורה. העיר חרתה על דגלה את קבלת השונה והייחודי ובכך הטמיעה בכולנו את רוח הזמן הנצחי.
ברברה הכירה, אין־ספור מקומות מעניינים, אך ההליכה לא הייתה קלה בעבורי, קרסוליי התנפחו מעט, בעקבות שינה לא נוחה, ובכול זאת נהניתי מהרחובות הסואנים ומהתבוננות בעוברים ושבים. קראתי את כל שלטי החוצות כדי ללטש את השפה האנגלית שבפי, לא דאגתי בקשר להתמצאות וכיוונים כי בחברתה של ברברה מעולם לא הלכתי לאיבוד.
הרגשנו שהרבה השתנה מאז ימי אנגליה העליזים, עצב אפף אותנו לגבי מצב בריאותה של הנריטה, אכן הזמנים השתנו... לבסוף עצרנו מול המסעדה הנחשבת ביותר במנהטן: "שרימפס בקדרה". התקבלנו במאור פנים, רב המלצרים הראשי הזמין אותנו ואמר:
"במה אפשר לעזור?"
ברברה השיבה, "הזמנו שולחן."
"בואו מכאן בבקשה," הוא הוביל אותנו.
התיישבנו והתרווחנו הוא אמר בקול מאוד סמכותי וחגיגי "מיד אשלח אליכן מלצר, אך לפני זה ברצוני לומר לכן כי לא תמצאו בכל העיר ניו יורק שרימפס טוב יותר."
ברברה לחשה לי "תמיד הגעתי לכאן עם הנריטה."
המנה הייתה גדולה, חלקנו אותה בינינו. היא הגיעה בקדרה מחוממת מעוטרת בפלפל ובצל ירוק חתוכים בצורת פרחים קטנים. השרימפס הוקפץ בשמן זית בטיבול של פפריקה, כמון ומעט עלי דפנה ברוטב עגבניות חתוכות ועסיסיות, המנה הוגשה על מצע של אורז חום. מעולם לא אכלתי מנה כל כך טעימה מסוגננת ועדיין מתאימה לתפריט אוכל שלי...
כאשר חזרנו הנריטה שכבה במיטה, היא הייתה לבד בחדר, והשקיפה דרך החלון על מנהטן שלה, כאשר היא ראתה אותנו מבטה התחלף והפך לנוגה, חשתי צביטה, כי קלטתי שבשבילה העיר הנפלאה הפכה ללא יותר מאשר כלא נוראי. אך רק כאשר ברברה נפרדה מאתנו הבנתי כי בשביל הנריטה כל ההתרחשויות הפכו לחוויה גרועה שהורידה אותה נמוך מאוד, מחלת הסוכרת הסיטה אותה מהדרך שאליה היא כה הייתה רגילה.
אותו אחר הצהריים היה אחד הקשים, התרופות שהיא צרכה לשיכוך הכאבים לא הפיגו את ההתכווצויות בכלי הדם, הם רק הלכו והתחזקו. הצעתי לה עסויי ברגליים כדי להזרים את הדם האבוד, זאת הייתה גם דרך נעימה להפגת הכאב. היא הביטה בי בייאוש ואמרה "כבר שכחת, הרי אני לא חשה את כפות רגלי כבר שנים, איך את לא זוכרת!"
הרגשתי נבוכה, כן הזמן לא ריפא את מחלת הסוכרת, לבשתי את חיוכי הטוב ביותר ואמרתי לה "את תבריאי, ונחזור הביתה תוך זמן קצר, הרופאים תמיד מגזימים ובכך הם לא שונים אפילו פה בארץ האפשריות הבלתי נגמרות, אנא גלי קצת אמונה..."
הנריטה הביטה בי בתוכחה "כיצד את לא מסוגלת להבין, עולמי השתנה מקצה לקצה ואי אפשר לחזור אחורה, מדובר ביותר מסתם טעות, הלוואי שהייתי יכולה להחזיר אחורה את השעון, היום בבדיקה הם דיברו על השתלת כליה..."
ולפתע קולה הפך להיות רך יותר, לדבר על השתלה היא אהבה...
"כן, יהיה עלי לקבוע תור לרופא בכיר באופן פרטי את מכירה בארץ מישהו טוב?"
ככה הנריטה אהבה לדבר, על ידי כך ניתנה לה חזות תרבותית, היא אהבה פעולה, אמונה לא הייתה הצד החזק שלה, בשביל זה היה לה אותי, זו הייתה האמרה שלה אך לפעמים היא שתפה פעולה עם האמונה שלי, אז הנחתי לשיחה. רציתי להחליף בגדים ולהתרענן.
כבר באותו יום אחר הצהריים ד"ר ג'ונס פגש אותי בחדר המתנה לפני המטבחון, הייתי בדרכי להביא להנריטה את רסק תפוחי העץ שהיא אהבה כל כך, ובימים ההם זה היה האוכל שהיא העדיפה על פני כל דבר אחר. מצחיק, כמה נלחמנו על ההימנעות ובהיותה בשפל של חייה, היא הפסיקה לאכול הרבה דברים באופן טבעי.
גם ברסק פירות היה הרבה סוכר ובעצם הוא היה מאוד לא מתאים בעבור הכליות שלה, אך אז לא הבנו את זה, המידע מה הוא האוכל הנכון ומה לא התאים למצבה החדש הגיע אלינו בשלבים. הרופא נראה מאוד רציני כאשר פנה אלי, "אני לא יודע אם החברה שלך יכולה בכלל להקשיב לקול ההיגיון, סלחי לי אם עברתי את הגבול אך גם עלייך עוברת תקופה לא קלה, את זקוקה להדרכה או עזרה?"
חשבתי לעצמי שהרופא הצעיר עדיין חושב שהוא יכול לשנות את דעותיהם של החולים בייחוד חולים כמו של הנריטה, הוא הביט בי והמשיך "מאוד ברור עד כמה הגברת חשובה לך, ואני יכול רק לתאר לעצמי מה את עוברת, אך לא לך המפתח להחלמה שלה."
הבטתי בו וחשבתי לעצמי, האומנם, לך יש את המפתח לחור המנעול? הרי עד כה האמנו כי כדי לנצח בכל דבר די להיות נאמנים לרעיון גדול ולבצע אותו במלואו. נאמנות נתנה כוח לידידות שלנו לשרוד את הכול ואת העולם כולו, בנינו ויצרנו ברית נדירה.
חייכתי אל הרופא ושאלתי "האם יש באפשרותך לעזור לגברת שבה מדובר, מה אפשר לעשות?"
הוא ענה מיד ובנימוס, "בבקשה, תכנסי למשרדו של מנהל המחלקה והוא יסביר לך הכול."
לפתע הקשבתי לצליל קולו האמיתי, הבנתי כי התקווה חמקה מבין אצבעותיי. נכנסנו לסיוט, הרופאים קבעו את תוכנית הטיפול. אספתי את שארית כוחותיי והחלטתי לעזור לה להחזיק מעמד, לא לוותר, לעשות הכול, כל אשר נחוץ, התגעגעתי לזמנים של בריאות אשר נראו כה רחוקים לפתע... הזמן לא ריחם עלינו.
יומיים אחרי כן השקט שרר במחלקת הדיאליזה, והמראה של הנריטה ששכבה מחוברת לכל הצינורות, העביר אותי לממד אחר, אך אז עוד לא ידעתי שהקשה ביותר עוד לפנינו. בימים שבאו לאחר מכן היא סירבה לראות את חבריה שהתגוררו בעיר ניו יורק, ברברה חזרה לאנגליה ולי לא נותר ולו רצון קלוש לטייל ברחובות היפים, לא הצלחתי ליהנות מכלום.
כעבור שבועיים שבנו מניו יורק, חתמתי בשמה על טפסי השחרור וטיפלתי בחשבון, הייתה לי יד חופשית בכרטיס האשראי שלה. רציתי להקל עליה, בייחוד אחרי השיחה הקשה עם מנהל המחלקה, הבנתי שהחברות שלנו מתה ובמקומה נולדה חמלה, ומקצועיות.
כן, חזרנו עם הנריטה שלא הכרתי, הנרייטה שלי נשארה מעבר לאוקיינוס בתפוח הגדול, הנריטה שרצתה כל כך לבנות את חייה בארץ, "לעשות עלייה" נשארה שם, חזרנו עם הצל החיוור. הנריטה שאהבה כל כך להיות במרכז העניינים פרשה, החיים הבטיחו לה שליטה ולא קיימו, היא כעסה כי שנאה בוגדים, בייחוד אם בגדו בה. גם אני התמלאתי כעס כי זו לא הייתה סיבה טובה להתעלם מכל האנשים שרצו בקרבתה, מצבה הנפשי הדאיג אותי מאוד, היא בקושי תקשרה עם אנשים, כמו דשדשה על סף הדיכאון, ובכך הכניסה גול עצמי מאוד לא מוצלח.
חזרנו וחווינו מצוקה מהדהדת, לצערי הקרב על בריאותה הסתיים לא בלחיצת יד ובכבוד הדדי גופה נענש קשות, ניסיתי לומר לה, כן, איבדנו פה הרבה, גם אני! אך רק מאוחר יותר הבנתי כי היא התמודדה בדרכה, הכוחניות היוותה חלק הכי גדול מזהותה העצמית, ובאותם הימים היא הפכה לחלשה, נכה ומאוימת על ידי מחלת סוכרת מכוערת שנגסה בגופה, ובכך הבליטה את אובדנה והחלישה את אישיותה.
אך למרות כל זה היה לי ברור שאסור לה להתנתק מחברים, מאותם אלה שעדיין היה להם אכפת, אך היא לא הסכימה וציינה בפניי לא פעם אחת "עלי לשמור על פרטיות חולשת המחלה."
ידידות של שנים, שחרתה על דגלה שינוי בהתנהגות ומאבק משותף באכילה כפייתית, נמוגה כלא הייתה.
ביום ראשון אחרי ל'ג בעומר הגעתי לפגישת בית שהייתה הראשונה בעבורי מאז הוועידה, ולאחר מכן התברר שהיא גם הייתה האחרונה. האווירה הייתה עניינית ומאוד שקטה, זו הייתה ההתרשמות שלי כאשר הגעתי באיחור קל. המבטים שהופנו כלפיי היו לחוצים, או כך זה היה נראה לפחות באותו רגע.
הייתי שרויה במין עצבות, התיישבתי והקשבתי בתשומת לב מרובה לנושא שמוריה הציעה ובכך קיבלה את תשומת הלב של כל הנוכחים, היא פתחה בנושא לכבודה של הנריטה "ההימנעות לא אמורה להיות שנויה במחלוקת."
בפתח דבריה היא אמרה "מצב אחד הוא לסבול מכמיהה לאוכל ומצב אחר הוא הסבל הכרוך בתוצאות המחלה."
כולנו חשנו כי דבריה מכוונים היטב למצב שבו נפגעו הכליות של הנריטה כתוצאה ממחלת הסוכרת הנוראית.
מוריה לא היססה והמשיכה "בעבר דיברנו על כך שלעתים ההימנעות דמתה לסוג של כלא, בייחוד בחגים, בשבתות או בעת בניית קריירה, כאשר הגוף והנשמה דרשו את ליטרת הבשר שלהם, והנה הבנו כי ייתכן מצב הרבה יותר גרוע, ובלתי הפיך."
בעודה מדברת נזכרתי כיצד ירדנו עד הפרטים הקטנים של האוכל בצלחת האישית, פעולה שרוב האנשים לא עשו באופן טבעי, חצינו קווים בהשפעת שנים־עשר הצעדים. דרכם זיהינו את חולשותינו ויצרנו איזון בין חולשה לשליטה.
הנריטה שהשתתפה בפגישה גם היא אמרה "לא אהבתי את חיי הקודמים כאשר הכול היה מותנה בטעמי הפה, או בתשוקה המזדחלת לכיוון הקיבה, והיום אגיד לכן מה אני מרגישה? הפתעה גמורה, כי מחלת הסוכרת ותוצאותיה לקחו אותי הרבה צעדים לאחור, אז לא הקשבתי לקול ההיגיון ולא הבנתי עד כמה היה חשוב הרצף המתמשך בהימנעות טובה, שהסבל הכרוך בהשגתה לא מגיע לקרסולי הכאב שבו אני חשה כרגע, כי היום השתנו המהלכים, הכול מאוחר מדי, ריסוק אכזרי של ציפיות גדולות...
"הגעתי למצב שבו ההימנעות, גם הטובה ביותר, לא תעזור, נשברו לי החיים עצמם."
כמה מחברי הקבוצה הזילו דמעות לשמע ההשוואה.
אך ברגע שסיימה חילוקי הדעות באשר להימנעות הטובה נחשפו.
ג'ניפר אמרה "אני רוצה לדבר בגנותה של הימנעות ללא פחמימות, תמיד היו חברים שהטיפו להימנעות זו כדבר מה חיובי, אך לאור הנאמר כאן, נראה לי שזו הייתה טעות וזו הייתה אכילה חסרה, באור זה אני רואה את הדברים."
רחל, שהייתה הבאה בתור, אמרה "אני מרגישה רגשות אשם כל הזמן, שנים אני באה לכאן, ניסיתי הכול, אני מאוד מעורבת, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אך עדיין אין לי את ההיגיון הבריא להחליט מה טוב בשבילי. באופיי אני מושפעת וזורקת את עצמי מתפריט לתפריט לכן אני מרזה ומשמינה חליפות. כן, התפריט שלי נע מקצה לקצה, פעם הוא כולל פחמימות ופעם אין בו ולו פירור אחד של פחמימה, וזאת למרות הפחדים מתוצאות האכילה הלא מאוזנת."
חביבה לא היססה להוסיף כאשר הגיעה תורה "יודעי דבר, הידענים הגדולים, לא אחת מרימים גבה ואומרים לי, הגוף שלך לא זקוק לכל כך הרבה פסטה ואורז, ואכן אני מודעת לכך שזה נושא שנוי במחלוקת ומאוד רגיש, אך הבלבול הוא לא אצלי. לי תמיד הכול היה ברור, מעולם לא נמנעתי מפחמימות והנה אני רזה באמצעות הימנעות מאוזנת, ובהשקפה זו אני מחזיקה שנים בתוך הקבוצות התומכות."
חמדה הייתה קצרת רוח כרגיל ורק העירה "הברירה היחידה שלי לשרוד את המחלה, זה להפוך את ההימנעות שלי לחלק מהחיים הרגילים שלי. למשפחתי פקעה הסבלנות, וגם אני מותשת. הנה הקיץ מתקרב, לא פעם ולא פעמיים הקרבתי את הבילויים המשותפים, כמו הים, הברכה כל אותם מקומות הבילוי בחברת המשפחה. החלטתי שמספיק לי, הבנתי את השוני שבי, או שזללתי כמויות שלא הותירו אוכל לאחרים, או לחלופין הכנתי קופסאות לאוכל מיוחד ששיקפו זרות וחריגות."
קנדי בקשה את רשות הדיבור ואמרה "אני תמיד מקשיבה, ומקשיבה היטב גם ישירות וגם מהצד, ומנסה לקחת דוגמה אישית טובה ולנהוג לפיה, בייחוד כאשר אני שומעת ורואה הצלחה, ממש הצלחה, אבל עדיין קשה לי להרגיש אהבה עצמית, לבנות זוגיות, ובייחוד קשה לי להתמודד עם הצורך הישן נושן ללדת ילדים."
הצבעתי, עיניים סקרניות הופנו אלי, "הפנמתי את ההימנעות העדיפה עלי מאז הוועידה, אחרי שעברתי אובדן לא פשוט עם כל אחת ואחת בחדר זה, לא קל לי להיות במחיצתכן, בוודאי גם לכן העניין הזה לא פשוט, כולנו עשינו דרך, וכל אחת בחרה את צעדיה בקצב שונה. הבנתי ששבעתי מהוויכוחים שאליהם נקלענו לכן עברתי תהליך, סלחתי וכיפרתי דרך הצעד התשיעי והיום יש בי צורך עז למקד את עצמי במה שאני צריכה לעשות מעתה והלאה.
"אני חייבת לציין שכל אחת מכן דיברה מלבי ובשכנוע רב, טוב לי להיות אתכן כרגע, האווירה נוגעת ללבי, יש בה הקשבה שקטה וזהירה מעט."
הפגישה הרשמית הסתיימה אבל אנחנו התעכבנו לזכר הימים ההם, דיברנו בערבוביה על המחלוקות ועל מה שנתנה לנו החברות המשותפת, כמו שהנריטה ציינה, זה היה "קרש הצלה במים סוערים."
הרבה יותר מאוחר בבואי הביתה, ולראשונה מזה הרבה זמן התחלתי בחיתוך הירקות עוד באותו ערב קסום.
צלצלתי לנורית ואמרתי "היום בפגישה הקטנה התבררה לי עובדה מדהימה, להיות חלק מקבוצת התמיכה כבר לא בשבילי."
נורית הגיבה בלי להיבהל "עלייך להבין דבר פשוט, התוכנית יכולה להתאים למי שרוצים בה, {זיו תביטי במשפט זה}ולא לך להעסיק את המוח שלך ואת זמנך בזוטות לא לך," היא המשיכה בנימה אישית יותר, "החלמה מהתמכרות היא קריטית, לא נכון להיות מעורבת בלי סוף בקשיים, במתח, ובכעסים הפנימיים שצפים בקבוצה, כי המפתח הנכון זה לתת לעצמך זמן."
אהבתי את הרעיונות של נורית, היא הזרימה אוויר נקי לנשימה שלי. הבנתי שיהיה עלי לתת להנריטה להיות נוכחת בהחלטות שלה לעצמה, ראיתי עד כמה הדבר הכרחי כדי להפנים את האחריות על התוצאות.
באחד הימים קבעתי פגישה עם דורון. תמיד חשבתי שלאור היחסים המורכבים שפיתחנו דורון ואני, מן הראוי להיפגש בבית קפה, ולא ככה סתם לשבת בשולחן המטבח שלנו ובאופן אקראי. פגישה במקום פומבי לא הייתה הדבר הכי טבעי בעבורנו, לא עשינו את המעשה הזה הרבה זמן. התיישבנו בחוץ למרות הרעש מסביב המוני תיירים הקיפו אותנו, דוברי אנגלית, בשבילי זה היה מחזה מאוד סמלי ועצוב.
האם בגלל שדורון גילה הבנה כה ממושכת, גזלתי ממנו כל כך הרבה זמן נישואין, כך חשבתי ברגע שראיתיו מגיע.
שמעתי את עצמי אומרת בהיסוס "אני נסערת כרגע, אנחנו צריכים לדבר, זה משהו שאתה תרצה לשמוע!"
"מה קרה, לוסי?.. בואי נשמע," הוא ענה, אך לא הייתי בטוחה באיזה נימה אמר את דבריו...
"האם מדובר בהנריטה, לא ממש סיפרת לי איך היה בניו יורק, ואיך הייתה הפגישה עם ברברה, האם היה לך קשה לקבל החלטות בעבורה?"
הוא רצה להבין מה הניע אותי לקיים פגישה כה רשמית.
לפתע רציתי להשמיע את כל הסיפור, "תודה על דאגתך," עניתי והשפלתי את מבטי, במבוכה... "בוא נעשה את הדברים בדרך פשוטה, אף על פי שאני לא יודעת, כיצד ואיפה להתחיל, אני מניחה שאתה מאוכזב ממני, לא?"
"עוד לא אמרת לי במה מדובר?" דורון ניסה להיות סבלני.
"ביקשתי ממך להיפגש כי רציתי לדבר בצורה מסודרת, לא להתחמק מהקשיים. אף על
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים סוף פרק--9 -כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד372 סופרת
"ביקשתי ממך להיפגש כי רציתי לדבר בצורה מסודרת, לא להתחמק מהקשיים. אף על פי שכרגע אני מבולבלת ולא בטוחה במה שאני רוצה לומר וזה לא משהו שאני לא יכולה להתמודד אתו, באמת, רק יש בי מבוכה."
דורון ניסה ללכת לקראתי ואמר "הביטי בעצמך, את יושבת בידיים שלובות ועצב בעינייך, למה את מחפשת דרכים להציק לעצמך?"
עניתי מיד "אני מבינה שאני לא הוגנת כלפיך, אך אנחנו מאוד שונים. השהות האחרונה בבית חולים עם הנריטה לימדה אותי מה הם הצעדים הנחוצים כדי להרכיב את היחד."
כן המחשבות הכו בי פתאום כמו שקרה לי לעתים... הם השאירו אותי המומה והבנתי שיש לי כל מה שנחוץ לי ויותר, הגבר הנכון ישב מולי בבית קפה. אזרתי את כל האומץ שהיה חסר לי ואמרתי "אני מבינה כי יהיה עלי להיערך מחדש ליחסינו הזוגיים, אחרי שחזרתי מהנסיעה, שהייתה מאוד קשה, אינני מעוניינת להיות עוד בהשפעת הנריטה, אף על פי שלכך התרגלתי בשנים האחרונות.
"היחסים ביני לבינה הסבו לי שפע של חרדות, תמיד עמדתי על המשמר, תמיד הייתי צריכה להתאים את עצמי אליה. תמיד חששתי ממה שהיא עלולה לומר או כיצד היא עלולה להגיב."
דורון נכנס לדברי והעיר "עד כמה שאני הבנתי התוכנית מעודדת להתמקד בטוב לב, בתחושה שהכול אפשרי, ואילו את הפסקת לחייך, אף על פי שחל בך שינוי לטובה."
חייכתי ואמרתי "ההחלמה הייתה ותמיד תהיה בחירה, ואני בחרתי להתעלם מהצרכים האמיתיים שלי, זה נבע מהתמימות שלי ובכך הפכתי את השינוי הטוב למגרעת מכוערת."
דורון הביט בי ואמר דברים לא קלים, "הפכת את הזוגיות שלנו למקום שלא נעים להיות בו."
הקשבתי לו והחלטתי לא לסגת מהשיחה הכנה לכן אמרתי "אני לא מופתעת מדבריך, השקעתי את כל מרצי להבין את המחלה, הזנחתי את הכתיבה שלי ואת המשפחה שלי, עשיתי הרבה ולמעשה קלקלתי יותר."
באותה רגע הרגשתי שיהיה עלי להרפות מהתוצאות שמעשי עשו לזוגיות שלנו, ולא להרגיש נורא כל כך.
"האם את מבינה באמת מה הנזק שגרמת?" הוא שאל כמעט בלחישה.
"כנראה לא," עניתי במהירות, "פערתי פצע גדול עמוק ומכוער, מעתה אדאג לא להעמיק בו. בראותי את הכישלונות שלי, עצוב לי כל כך. אף על פי שניסיתי, התאמצתי, קיוויתי, חלמתי אך המסירות האין־סופית שלי לאחרים מעכה את כל היתרונות, מעתה אשקיע את הזמן אך ורק בכאן ועכשיו."
הרגשתי בת מזל לראשונה זה זמן רב, והרגשתי משוחררת, כי ההתמכרות לצרכיה של הנריטה הוציאה אותי מדעתי, אך בו זמנית היא גם החזירה אותי לשפיות. בסופו של דבר הנתינה הפכה לשכרי.
באותו קיץ קיבלתי את חיי בחזרה, למען האמת את החלק המשופר שבהם. אחרי הפגישה המכרעת עם דורון, הזוגיות שלנו קיבלה ממד נוסף, הפכנו לחברים, לא התעסקנו במה שהיה אלא במהות הדרך עצמה.
בפרק הראשון של ספרי כתבתי "האדם המכור לא מאפשר לאף אחד להיכנס לו לתוך הצלחת, ולהתערב בהחלטותיו, גם כאשר הוא על פי התהום. האם בכך הוא רומז לידידיו הקרובים, להתרחק ממנו גם כאשר חיו נמצאים בסכנה? האם ידידיו יעמדו בצד וישתקו?.."
יום ביומו שיתפתי את דורון בכתיבתם של פרקי הספר, לעתים הוויכוח התלהט, כאשר הוא הביע דעה שונה מדעתי, לא פעם הוא אמר "נסי לגשת אל הדברים בגישה חיובית ותומכת, אל תבטלי לגמרי את הכיוון, כי ישנם סוגי עזרה שונים ומגוונים, ישנם אנשים שאוהבים כאשר אומרים להם עשה ועל תעשה."
נדהמתי מהעזרה שקיבלתי ממנו, הייתה בה תועלת גדולה, אחרי שההתלהבות שלי מהחברות הוותיקות הלכה והתפוגגה, הייתי זקוקה לאוזן קשבת לרעיונות שלי, אולי לא כמו פעם, אך הנתיב הזה אפשר לי לכתוב בדרך שלי ולקבל לכך תמיכה . הכתיבה היצירתית דמתה בהחלט לחלום וקיבלה מקום מכובד בחיי. הספר העניק לי התרגשות רבה, והכול היה תלויי בנכונות שלי להצליח, ואכן יצרתי פרקי עלילה מצוינים.
נראה היה לי כי אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה עם אחרים, בניתי ביוגרפיה אנושית של האדם המכור, שניזונה מהתבגרותי ומההסתכלות הרגישה שבה ניחנתי, ובעיקר כי השלמתי את הצעד התשיעי.
צעד 10 – כאוס או סליחה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים מפתח לפרקים-10-11-12- בספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
הספר-"כרישים ערים גם בלילה"פרקים- 10-11-12
הגעתי לפרק עשר,נכנסתי לדאגה אמיתית,וכמעט ...רציתי להניח,כי הבנתי למה כמעט כולנו לא מצליחים לעמוד מאחורי ההחלטות שלנו באופן עקבי.
הרי בכול רגע ובכול יום החיים זזים מקומם,הכול נתון לשינויים,כולנו ניזונים מהערצה לאנשים יצירתיים,ספונטניים לא שגרתיים,המחשבה הזאת יכולה לגרום להטעיה גדולה.
הבנתי שלא הבנתי כלום...
להיות במודעת טובה זו פעולה שיש לחזור עליה באופן ברור מסודר ועקבי..
קשה לחיות על קו האיזון,שיכול להתפרש כשעמום ,אך הדבר אפשרי ורצוי ,אמנם הפעולות קשורות לשגרה אך עדיין יש המון זמן להביע את האישיות המיוחדת שבנו. .
הספר מדגיש שחיים ראויים צריכים להיראות לא להיאמר,כי השקט הנפשי בולט למרחקים.
הספר מכשיר אותנו לעשות חשבון נפשי במיומנות מרבית,ובחיבה כלפי עצמנו, ולא להיכנס לפינות שכולנו לא מודעים לקיומן.
כדי לחיות חיים ראויים,נחוץ מעט מאד- סלט אחד טוב ,חלום אחד טוב והרבה הכרת תודה.
כהמשך ישיר אנחנו עוברים לפרק אחד עשרה,שבו עלינו לפתח קשר הכרתי עם אלוהים, כי אפילו התמיכה הגדולה ביותר מחברים,ממשפחה,לא תשווה לתחושה אחת ויחידה.
"אלוהים שלי שומר עלי".
עלינו לבנות קשר המבוסס על פשטות,זמינות ואמונה שלא משנה מה קורה אלוהים כמו שאני חשה אותו,יהיה איתי וייתן לי את כול אשר נחוץ לי.
האם זה קל, האם אין ספקות בדרך?,יש!
העלו בזיכרון את כול אותם ההזדמנויות שבהם התרחשו הדברים שלהם השתוקקנו,מאוחר יותר הם התבררו כלא נחוצים,ואילו אחרים שלקחנו כמובן מאיליו הפכו למנוף ,לנכונים עבורנו.
לחיות בקשר עם אמונה,זה להיות משוחררים,כי אין מקום לבלבול ולאלוהים באותה מחשבה.
פיתוח כול סוג של קשר זו אומנות של תרגול,רגעי ויום יומי, לאט ובנחישות ,יש אין ספור דרכים כדי להתחזק ,ולהיות בהתאמה גדולה ככול האפשר עם רצונו של אלוהים .
הפרק מוכיח ,כי קשר טוב מבוסס על אהבה ותמיכה, כנות ישירות ,ללא מבוכה או פחד.
לא פעם נשאלת השאלה,אז מה באמת לעשות וכיצד?
התשובה נמצאת בתוך השקט... .
האושר מבעבע מתוך הביטחון המלא כי איכות חיים ללא הפחד זו אפשרות קיימת...
המסע לחיים משלב בתוכו התמודדת יום יומית עם כאב,זה הוא תהליך ארוך.
הדבר דומה לסיפור הידוע של הברבורים באגם שמלמעלה הם נראים שלויים שקטים ובקושי זזים,קמעה אדישים,אך מתחת למים רגליהן עובדות קשה ובמסירות.
מראה עיניים יכול להטעות....
המסע לא פשוט,אך כולנו זקוקים לנחמה.,לפיתרון רוחני.
מכאן פרק האחרון בו מתחזקת הנתינה,אחרי שנים של לקחת,עוד אוכל עוד רגש עוד תשומת לב,עוד ועוד.
פרק זה מפתיע בעוצמתו,הנתינה הופכת למנוף עיקרי לאושר נכסף,נתינה מתוך שפע ולא מתוך פנקסנות,אכן זו דרך מופלאה לחיות.
הרעיונות שלא עבדו הוחלפו בכאלה שיעבדו,כנאמר שעם ציפיות מצפים כריות,ורק העשייה עצמה תחשב לפרס..
פרק 12 מוביל לרעיון שהחיים הפכו למגרש משחקים אפשרי גם בזמנים קשים,לא כול שכן בזמנים טובים מאד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים -פרק 10 כאוס או סליחה.-כרישים ערים גם בלילה"עד עמ377 סופרת
צעד 10 – כאוס או סליחה
הסתיו עדיין לא פתח את שעריו, הקיץ היה אתנו, ארזנו את עצמנו וחצינו את מפתן ביתנו דרומה. מצאנו מלון טוב בחוף הצפוני של העיר והחלטנו לנצל את הימים של הקיץ והאור לחשבון נפש ולהנאה. אהבתי את אילת ואת בית הקפה הקטן שנהגתי לשבת בו.
היו לי הרבה זיכרונות טובים, התיישבתי בנוחות, השעה הייתה מאוד מוקדמת בבוקר, שקט שרר מסביב, התרווחתי ופתחתי את הסימנייה בספר ההגות האהוב עלי "טמה מתערבת" של הפסיכולוג הנודע.
בעמוד 333 נכתבו הדברים שהיו מיועדים בעבורי, התמלאתי תמיהה שהלכה וגדלה, לראשונה בחיי הבנתי היכן לשכן את השייכות שלי.
[מכאן פונט אחר]…עשיתי הרבה ניסיונות והייתי בהרבה מקומות, ראיתי כל מיני דברים, וכל זה שינה אותי ועזר לי להיות אני עצמי...
חזרתי להתעורר כאשר הפציע הבוקר, האמת היא, שהחזרתי לעצמי את האור הראשון עוד לפני שהעולם קיבל אותו במתנה. אחזתי מחדש בהגה של חיי, טיפסתי במעלה הדרך ובכך הבטתי קדימה, ולא לעבר האתמול שנשאר מאחורי במדרון, הזיכרונות התגלגלו מטה כמו אבנים זעירות איבדו מכוח משיכתן.
גיליתי שעלי לעשות את זה בדרכי, להביט לתוכי...
מעולם לא התכוונתי לפגוע באף אחד, בסך הכול ניסיתי למצוא שלווה בתוך המהומה, נאחזתי בדברים חיצוניים וחשבתי שבהם אמצא את ההשתקפות של עצמי, המחמאות, החיזוקים, המילים החמות, ואפילו האהבה הם היו עיקר העיקרים והחליפו את עמוד השדרה שלי. אך כשהסחורה לא סופקה, החיים שלי התנפצו לרסיסים, ולעולם זה לא נעצר אלא אם וכאשר הפסקתי לחשוב על כך, וויתרתי...
נתתי לעצמי הזדמנות, והתחלתי לשמוע את התשובות הנכונות.
טבלה של שאלות ותשובות השתקפה על מפת הזיכרון, היה מאוד ברור כי החיים במחיצתי לא היו קלים גם בעבורי ואם אהיה כנה עם עצמי נחוץ היה לי להציל את עצמי מעצמי…
הערכתי מאוד את העבר המשותף, אך נחוץ היה לי לבטא את עצמי בדרכי העצמאית אף על פי שתוך כדי ההתנסות משכתי ביקורת, אך שרדתי גם אותה, עבדתי קשה להגיע למקום שבו נרגעתי ומסרתי את עצמי לידיים טובות – ידיי שלי...
כאשר אני חושבת על כך לעומק, ברור לכול, כי מצאתי את יעודי…[עד כאן פונט אחר]
סגרתי את הספר, ראיתי אותו מתקרב, יפה גבוה וכבר לא שלי... הוא הפתיע אותי.
"רוצה לשבת בפנים או בחוץ?" שאל.
החום עדיין שרר בעיר, אך לא הייתה בה לחות ורטיבות לכן היה אפשר להתגבר ביתר קלות על כל מצב, כל זמן שהאוויר נשאר יבש. התיישבנו בחוץ, זו הייתה מסעדה מדהימה והכי אהובה עלינו, אפילו ש"עלינו" הסתיים זה מכבר.
האומנם?
"התגעגעתי אלייך," מילים כל כך מוכרות, שוריק עדיין לא ויתר, לפחות כל זמן שזה היה תלוי בו, ולי היה מאוד נעים לשמוע, אך מיותר לחלוטין. רציתי לומר לו כי השלמתי את הצעד התשיעי ובו אין מקום למילים רכות כמו "התגעגעתי אלייך".
שוריק המשיך בשלו והביט בי באהבה ובחיבה של ידיד ובכך הסווה את תשוקתו, כדי לא להסעיר עלינו את המפגש מיד בהתחלה. אני הייתי זהירה מאוד.
"היית בחו"ל בזמן האחרון?" עיניו באמת התמלאו סקרנות, איך לא? הרי מאז ומתמיד הוא ורגשותיו היו הדבר האמיתי בתוך הסוד של אחיזת עיניים.
"כן," עניתי בכנות, כי אתו היה לי קל מאוד להיחשף לחולשות.
"כן, גייסתי את עצמי מחדש לעזרת הנריטה."
מצאתי את עצמי מאוד משתוקקת אך מבולבלת, ההרגשה הישנה והנעימה שעולה מתוך שיתוף שלו ברגשותיי ובקשיי, ביחסים אתו לכל רגש היה הרבה מקום, ולמילים שלי היה הד עצום ורחב. בכל פגישה אתו הרגשתי את השיפור במצב רוחי, הוא היה איש שיחה מעולה מקשיב ומקבל...
"הביטי בעיניי, אנחנו ידידים ותמיד נהיה, ספרי לי בבקשה מה קרה בביקורך בניו יורק, ומתי העזרה שהגשת הפכה לרסיסים כואבים?"
נשמתי עמוק, ביקשתי ממנו הפוגה קצרה והסטתי את הנושא, העדפתי להתרכז בתפריט ולהזמין את ארוחת הבוקר המוקדמת.
"כדאי שאנסה את הסלט המיוחד?" שאלתי את שוריק.
הוא חייך את חיוכו הטוב ואמר "הסלט הזה הוא הכי קרוב למה שאת מכנה ההימנעות שלך, לכן אני ממליץ, הוא מוגש במבחר טעמים ותוספות פיקנטיות מגוונות של גבינות קשות, ברי רכה ובשלה וגבינה כחולה, הלחם מגיע בשלושה טעמים ותוכלי לבחור."
הזמנו, והתרווחנו בכיסא, אבל רק לרגע, כי לבסוף עברנו מקום והחלטנו לשבת בפנים למרות הצפיפות, כי חיפשתי פתאום את קרירותו של המזגן.
"כן, זו הפתעה נעימה להיפגש," שוריק ניסה להיות קליל והוסיף כמו תמיד את מילות החסד שלו, "את נראית ממש טוב, אז... את ודורון ממש צמודים מאז חזרת? נופש רומנטי בעיר המלכים אה?
באתי במבוכה...
הוא לא הרפה כהרגלו, "בואי נראה כיצד את נראית? שקטה ומאושרת... כאשר היינו יחד היית סוערת ומאושרת, ואני לא ציני, זו לא הערה עוקצנית, בחברתי אחזת את מוט האש בגני הפרטי, שהפך שלנו."
"כן, זה נכון," הנדתי בראשי.
הוא צדק, דבריו מילאו אותי זיכרונות טובים ולמרות זאת לא היה ביכולתם לשנות את אשר הרגשתי, המחשבות החדשות וההבנה שלכפר זה לשנות התנהגות, כללו גם אותו.
שוריק הביט בי בהערכה ואמר "בנית לך חיים חדשים, אך האם לא עובר בך הרהור מה מקומם של קשרים הדוקים ומרגשים שגם הם היו חלק ממך ובכלל מה הייתה תכליתם בחיים? בי הם מעוררים תהיה שלא ברורה לי לחלוטין."
ובאותו רגע הוא פתח באני המאמין שלו "בואי אהובתי ואומר לך כיצד אני רואה את זה, טוב? הרבה לפני הבראשית, כלומר בפגישתנו הראשונה, לא הצלחנו למצוא אושר, כי היה פער בין החיים שחיינו לבין החלומות שחלמנו, לפתע מצאנו אותם זה אצל זה ולמרות הגילוי לא השגנו מה שרצינו כי לא ידענו מה הוא מה ומה למי.
"וזאת למה?
כי אף על פי שהיינו צעירים ומוכנים לסיכונים, לא ידענו כיצד לשחק את המשחק, נוצר בנו הרושם שזו מעין חופשה חלומית ואז נטוס הביתה שוב בחזרה, אך הרחקנו לכת. צעירים היינו ולא תמיד ראינו בבהירות את הנראה לעין, מה עוד שתמיד היינו קצרים בזמן כדרכם של חסרי הניסיון וחשבנו שאפשר להיות במקום זה וגם האחר בו זמנית.
"נכון, הבטחתי לך ולעצמי שבכל עת אאפשר לך לחזור הביתה, אך תחשבי לעומק, זה אף פעם לא ממש קרה, מעולם לא ממש חזרת לאותו הבית, ולמה? כי הפגישות עוררו התרגשות עצומה והבנת, שלא מתקבל על הדעת שההשקעה הגדולה כל כך שהשקעת במסע הרומנטי תיעלם כך סתם בתוך השגרה... הרי את מסכימה אתי שהשקענו הרבה, לעתים את כל מה שהיה לנו... הכול התנקז לאהבה וחיוניות לנשמה.
"אך אף על פי שההנאה והתשוקה קרמו עור וגידים הן לא יכלו לבנות חיים משל עצמן, וכאשר החיים שלך המריאו לתחום של החלמה אישית, האושר שלנו נחת והתרסק!"
שוריק עצר בשטף נאומו הפילוסופי לגם מהקפה הקר, הביט בי ושאל "את מבינה מה אני מנסה לומר?"
כן, דבריו היו ברורים לי לחלוטין והסכמתי אתו, לפחות כך חשבתי לעצמי, הבטתי בשוריק בחיבה גדולה ואז אמרתי את אשר אחרים לא העזו אפילו לחשוב, "יש נשים שלעולם לא חוו אהבה כמו שהייתה לנו, ואם חוו כמותה הן לא ויתרו עליה מרצון כל עוד היה הסיכוי הקלוש ביותר שהאהבה תתמיד," חייכתי את חיוכי הטוב, ולחשתי לו, "האם אתה חושב שאני לא יודעת את זה... כן, ההנאה להביט למרחקים דרך החלון ולצאת לשפע שמשתרע מעבר לאופק לא תיגמר לי, אך היום טוב לי גם להביט פנימה לתוך חדרי הבית בארמון הפרטי שלי, האם זו בגרות?"
נתתי לשוריק לדבר, הגיעה לו פרידה אמיתית הוא היה גבר מקסים וביקש מעט מאוד, הבעת פניו אמרה הכול.
"אז מה את בעצם אומרת? האם החלומות שלך השתנו והתחילו לזרום לאפיק אחר? הרי הקשר שהיה בינינו היה כל כך נפלא ומבורך, יצרנו גביע של אהבה."
"נכון," השבתי לשוריק, "מעולם לא התחרטתי על התחושות, שיחקתי את המשחק בטבעיות, כאשר היינו יחד מעולם לא הרגשתי זרות, צחקנו, כמו ילדים, וחיינו את עולמם ובכך חידשנו את זמן הילדות שלנו. לא באתי להקשות עלייך לא ציפיתי שאשתנה, אך איני יכולה להתעלם מהצורך שלי לבחור, דקה לפני שהיחסים יפסיקו להיות משחק..."
שוריק התכנס לתוך עצמו, ואמר "אני בוודאי שלא ציפיתי לסיום, כי הניצוץ שהתרחש בינינו היה כמו הנפץ הגדול, וכל כך הדדי, אך כנראה כל אש סופה עשן."
נבוכה התחלתי לאכול את הסלט הנהדר, מגע החסה שבפי הזכיר לי את התקווה שהשליכה עוגן בתוך תוכי... אחרי חוויית האובדן הקשה שטלטלה את המאזניים הבטחתי לעצמי את עצמי, וקיימתי...
לפני שנפרדנו, הוא העיז ושאל "מתי הנסיעה שלכם ליפן?"
"החלטנו שזה יהיה מאוד בקרוב," השבתי.
הוא הוסיף "מה חשבתי לעצמי, הרי זה היה צריך להיות ברור לי מעל לכל ספק, כי הנחישות שלך אדירה כאשר את מחליטה... אז אני מניח שאחרי שתחזרו אני אהיה האדם האחרון שתחפשי?"
"כן," עניתי.
"השיחה הזאת נועדה להבהיר לך ולי שהאהבה חיצונית ככל שתהיה מלאה בסיפוק ועוצמה, לעולם לא תשווה לעצמאות אישית, כי היא הדבר העמוק, האמיתי, והנחשב ביותר. במשך שנים שיחקתי במראה דמיונית והתקשיתי לזהות את עצמי בתוך השתקפותה."
שוריק הסתכל בפני ושאל "אז מי את כיום?"
עניתי ללא היסוס "היום אני האישה שהייתי צריכה להיות. מחלת ההתמכרות דחקה אותי לפינה זמן רב מדי והטילה בי הרבה ספקות ובכך גרמה לי חוסר ביטחון שנתתי לך למלא, ורק דרך הצעדים הבנתי על מה ויתרתי."
"האם האהבה היא דבר כל כך גרוע, וההחלמה כל כך שווה?" שאל שוריק בלחש מצמרר...
"לא מתיימרת לענות, גם אין לי יכולת לשפוט, אני יודעת שכמו הרבה נשים וגם גברים חיפשתי אהבה, אך בחיפושיי אחריה איבדתי את הכיוון ואת השליטה על חיי."
"את אומרת דברים קשים מאוד! האם את בטוחה בהם?" שוריק לא הרפה.
"כן... פרצתי הרבה גבולות, ברחתי למרחקים ארוכים, אתה ראית עד כמה קשה עבדתי כדי להרגיש טוב... אם תהיה כן אתי תודה שטעיתי כאשר ביססתי את הכמיהה על הנחה שגויה, שאהבה חיצונית תמלא אותי, לכן לעתים כה מזמנות אספתי שברים, כי חיבקתי הזדמנויות מתוך פחד שייגמרו."
"האם מה שהיה בינינו היה שגוי?" הוא שאל.
אחזתי בידו האיתנה של שוריק, ללא חרטה או פחד ועניתי "לא! אך היו גם מסרים אחרים שהחיים בחרו להגיד לי, ואכן הייתה להם דרך מאוד מיוחדת לאותת לי, השימוש באוכל הצטרף לתלות באנשים והכול הלך והתעצם והתחיל לכאוב נורא."
הבטתי לתוך עיניו של שוריק, היקר באדם, דמעותיי הופיעו ללא התראה, "לבסוף קרה הבלתי נמנע, התעוררתי וגיליתי שנטשתי את עצמי, ותוך כדי הריצה נותרתי מאחור לא אהבתי את מה שראיתי, אובדן זהות עצמית."
המילים הקשות שיצאו מפי הכו אותי בהבנה כי שוריק היה חלום ונשאר חלום, ולגמרי לא רע, אך המציאות הפכה רעה. לקחתי נשימה ושתקתי, שוריק אסף את עצמו והגיב, "כאשר אני מקשיב לך היום, אני מבין מחדש את המושג הכללה של טעויות... ריחוק מנקודת ההתחלה... מאוד ייתכן שעם האכזבה בוועידה מתה האגדה, הרגשת שכל תמיכה חיצונית היא טעות, כי הרי הם לא ממש עזרו לך להתמודד, ואני הבאתי קשיים לתוך חייך, אולי הרגשת שהחמצת את עצמך ואת דרכך?"
הזדעזעתי מדבריו אך גם סוג של הקלה עטפה אותי, לראשונה מישהו הבין ולא שפט...
"כן..." עניתי, "הנה זה מה שקרה, מיד אחר הוועידה ערכתי חשבון נפש נוקב וחסר פחד עם עצמי, לא פשוט היה לי לעשות את המעבר, לרוב האנשים הדבר לא היה קל, אך בדרך זו החלטתי לא לקבור את ההחלמה האישית שלי בגלל מעשיהם של האחרים."
שוריק חייך, קרץ ואמר "שיהיה... אך זכרי כי גם אז וגם היום אני עדיין מתעקש לומר לך
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים המשך פרק 10 עמוד 383-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
שוריק חייך, קרץ ואמר "שיהיה... אך זכרי כי גם אז וגם היום אני עדיין מתעקש לומר לך שאת הנחמה הנחוצה תמצאי אך ורק באהבתו ללא תנאים של גבר מאוהב, כלומר איתי..."
יצאנו, ושוריק הסדיר את התשלום, חיבק אותי בחמימות, ואז אמר "את שקטה ככה פתאום!?"
רק אז שמתי לב שזו הייתה הפעם הראשונה שמיהרתי לעזוב אחרי פגישה אתו, זה היה שינוי, כי יותר מהכול רציתי להישאר ממוקדת, ולא להתפזר. בחוץ עצרתי מונית אך לא לפני שראיתי את שוריק נעלם לתוך רכבו.
אחרי דקות נסיעה ספורות עצרנו ליד חנות יוקרה שתג הבלעדיות עיטר את חלון הראווה שלה. עדיין זכרתי את תמיהתה של נורית כאשר היא העירה "את בטוחה שאילת היא העיר לחפש בה שמלה אופנתית, הרי כל המי ומי קונות בתל אביב?"
הייתי בטוחה, ידעתי מה לחפש, מזמן לא הרגשתי ביטחון נשי שכזה, ידעתי היכן למצוא שמלה אמיתית ובכך לחזור למרוץ האמיתי. שמלה לערב הייתה בעבורי פריט מאוד אינטימי שנגע בגופי דרך מבטים חושניים של אנשים זרים.
באותה שיחה חשפתי לפני נורית את אשר הרגשנו בכל קניית בגדים, את האי־נעימות שנגרמה לנו, לעתים במתכוון ואף אם זה היה מתוך טיפשותה של המוכרת. לפני כניסתי לחנות הזכרתי לעצמי מה היא החדווה של קניות סקסיות, לעומת בחירת בגדים זמינים נוחים ואפילו יפים שהיו אף הם חלק גדול משגרת חיי.
ברגע שדרכתי על מפתן הבוטיק מבטי התעצם ונפשי התמלאה תקווה, אחרי מאבקים רבים כל כך היה בלתי אפשרי להרחיק את עיני מהשפע הנוצץ, והמראֶה שמולי פתח לפני מגוון רחב של אפשרויות בחירה.
עוד באותו בוקר בעת ששתינו קפה ודורון הביע תמיהה, לאן איעדר למשך כל שעות הבוקר אמרתי "מדובר בסגירת מעגלים וברכישות חדשות, ברצוני להתמלא בפריטים שיצבעו את חיינו בצבעים חדשים שהתחלנו לבנות, כאשר גולת הכותרת תהיה שמלה בגזרה מחמיאה, כי אין דבר יותר כואב מאשר הימצאותו של בגד בארוני רק כי הוא עולה על גופי."
דורון הביט בי וניסה לומר את אשר חפצתי לשמוע ומזמן לא שמעתי, "בגדים תחתונים, שמלות חשופות, סנדלי אצבע על עקב גבוה, כובעים רחבים תמיד ריתקו אותך אז אני שמח שחזרת אליהם ועוד..."
"כן! אני ברת מזל ומאמינה שלכך נועדתי," כך השבתי לדורון.
שמחתי שזאת הייתה המציאות שלי, ולא כמו אותם עשרות הנשים שעדיין חוו מבוכה והשפלה בשלבי עודף משקל שונים ומעולם לא השלימו עם בגדי אוהל.
הבחורה החיננית פסעה לקראתי ושאלה "מה שלומך, גברתי, ואיזה בגד את מחפשת, האם זו אחת משמלות הערב המדהימות שלנו?"
רווח לי, הבחורה שבאה מולי ראתה בי לקוחה ראויה ומיד עניתי בביטחון מלא "אכן אני מחפשת שמלת ערב, יש לי כמה רעיונות ואני זקוקה לך שתוסיפי לי עוד."
מאותו רגע היא הקדישה לי זמן, נתתי לה להוביל אותי ושתקתי, כי מה שרציתי יותר מהכול היא התייחסות כמו לאישה מטופחת, לא אהבתי את מעט הכעס שחלחל בי בזוכרי כי לא תמיד המצב היה כזה.
תהיתי מה היא הייתה אומרת לו ידעה, שמעולם לא היו עבורי בגדים מתאימים בבוטיק אופנתי... שמעולם לא חשתי שיהיה לי סיכוי לכך, אכן חשתי חדוות קנייה אמיתית. ואז באופן מפתיע ומרחוק ראיתי את שמלת חלומותיי, שמלה בגזרה קלאסית אך מתוחכמת, היו לה קימורים נפלאים ומלאי השראה, היא נתנה דרור למיניות הגוף ולתום הגוף כאחד. היא הוצגה בהידור רב והתפתלה עד לקרסולי הבובה, נגעה בסנדלים שעל כפות רגליה. באזור החזה הייתה לה תמיכה סמלית, בעזרתם של סרטים שמוקמו בבסיס השדיים, הם מילאו את החלל במלואם, ולא היה כל ספק מה היא אמירתם, חשיבות ויציבות.
הבחורה הצעירה עקבה אחרי מבטי והסבירה לי "שמלה זו היא הדגם היחיד שבו מכל כיוון רואים את הרכות ואת קימורי הגוף הנשי, במקור היא נתפרה בהזמנה לחלון הראווה של חזית החנות, כדי לגרום לעוברים ושבים לעצור ולהיכנס." ואז היא המתיקה אתי סוד "רק היום בבוקר שונתה המדיניות והכנסנו אותה פנימה, כדי להשאיר לנשים מקום לדמיון וסקרנות." בכך היא ניסתה לשכנע אותי ביוקרתה של השמלה, אבל לא היה צורך בכך, ההסבר נראה כה הגיוני ואפילו רוחני, רק המחשבה חיממה אותי עד כמה זה היה נכון לכל דבר:
[מכאן פונט שונה]להתאמץ כדי למצוא את המשאלה שבלב.[עד כאן פונט שונה]
ביקשתי למדוד, והיא הייתה מאוד מרוצה, הורידה את השמלה, והושיטה לי אותה בזהירות, כאשר יצאתי מחדר ההלבשה, נראיתי כחיזיון הכי מדהים שראיתי מימיי. הבטתי בעצמי, נגעתי בעצמי, ראיתי את השתקפותי במראה והבנתי שעוד לא ראיתי כלום על עצמי, כי הנסתר היה רב מהגלוי, וכך רציתי את החיים שלי, מסתוריים, יצירתיים ומכירים בערך עצמם.
מחירה של השמלה היה גבוה מאוד, לא נרתעתי אפילו לרגע, שלמתי וחציתי את מפתן החנות לעולם החיצון. נעשה לי מאוד ברור שקו תפר עדין ונסתר עובר בין בגדים שהשארתי בבית, לשמלה בצבע אדום בוהק נשית ורכה. עצרתי מונית למלון וברגע שהתיישבתי הזלתי דמעה, כי לא יכולתי להתעלם עוד כמה הצורך שלי לבטא את הנשיות ואת ההחלמה עבר דרך פיתוליה של שמלה מפתה.
בשעות הצהריים המוקדמות חזרתי למלון, דורון לא הופתע, אך כאשר הוא הבחין שרכשתי שמלה שמח באופן מיוחד, הוא קיווה שחזרתי להיות הדמות שלה הוא נישא. ואז הוא אמר דבר מאוד חשוב ומעניין, "אני יודע שעבר הרבה זמן מאז ששמלת בוטיק נמצאה ברשותך, ואני מבין שעשית הכול כדי להכניס אותה לארון הבגדים שלך."
"כן אתה צודק..." אמרתי במבוכה, "היום חציתי את הקו האדום שלי, לאורך השנים קניתי בגדים, לא אומר שלא אהבתי אותם, מהם היו נפלאים כמו הקניות עם סופיה האיטלקייה, אך תמיד היה בי עוד חלק חשוב שנשאר מאחור, בצל והיה בלתי מושג או בלתי אפשרי, וחשבתי שהוא יישאר בלתי פתיר לעולם ובחופשה הנוכחית גיליתי שאפשרי לי לפרוץ מהבועה של עצמי."
דורון הביט בשקית היפה ושאל "מדוע שלא תפתחי אותה, ונראה כיצד השמלה משנה את גופך."
מדדתי את השמלה לנגד עיניו הוברר לי מעל לכל ספק שהדמות שהשתקפה מתוך המראה הייתה שלי, מלאה ביטחון וללא ספק חזקה, חבל שהתעקשתי זמן רב כל כך להרחיק את עצמי מגופי ומנפשי. שנים רציתי הופעה כזאת, למען האמת, לא ידעתי עד כמה, כי מעולם אף לא חלמתי שזו יכלה להיות אפשרות בעבורי.
ימים ספורים לאחר מכן חזרנו בטיסה, כמו שהגענו, ברגע שיצאנו משדה התעופה הקטן, הבטתי באנשים, ראיתי לפני קהל של גברים, נשים וילדים שנע במעגלים, הרגשתי שהבאתי אתי נקודת מבט שונה המרמזת על נגיעה בחיים מוחשיים, כמו המגע בבד משי מרשרש, רך, צבעוני, קניית השמלה וכל אשר נלווה לכך פתחו בפניי ובפני לדורון זוגיות עם סיכוי נאות.
בשלושים ואחד באוגוסט, יום השנה למותה ללא עת של הנסיכה דיאנה, בשעת בוקר מאוד מוקדמת הופתעתי לשמוע את צלצולו של הטלפון, טוב לא את הצלצול, אך את מה שנאמר. בימים שביקרתי בפגישות, לא הייתי מופתעת מצלצולים מוקדמים, הייתי גאה לקום עם הזריחה ולדבר על תוכנית האוכל היומית שלי, שיחות הטלפון השכם בבוקר היו מסוג הדברים שבהם האמנו. אך מאז שקיבלתי החלטה לעמוד ברשות עצמי, וזרקתי את התלות בחברותיי מהתוכנית צליל הטלפון בשעה מוקדמת הפך לזר ומוזר.
ההפרעה הטרידה בייחוד כאשר שמעתי את קולה של פלורה, המטפלת של הנריטה, היא נשמעה מבוהלת אך מאוד ברורה, "מצבה של הנריטה הידרדר, היא לא ממש משתפת פעולה, חיפשתי אותך כל השבוע, רציתי להתייעץ בקשר לאשפוז ומנוחה בבית חולים תחת חסותם של הרופאים."
כאילו לא הבנתי את דבריה, היססתי אך קניתי את המשפט המרגיע, אולי אחרי מנוחה היא עשויה להתאושש... לא באמת האמנתי בכך יותר, ידעתי שזו התשובה הלא נכונה, הרי מאז חזרנו מניו יורק לא החלפנו מילה בנושאים רגישים מדי, האמת שלא היה לנו את האומץ לגעת בכאב. נעשה לשתינו ברור שהידידות הגדולה הביאה לחיינו מגוון של מצבים מנוגדים, והכול היה יותר מדי בשבילי, ואולי גם בשבילה... הגדרתי לעצמי מחדש מה העזרה האמיתית שנחוצה לה ומה היה נחוץ לי... הנריטה נחה הרבה יותר מהנחוץ, וכתוצאה מכך נקלענו להמון חילוקי דעות, לבסוף סימני ההיחלשות שלה הלכו וגברו ודיבורים על ההחלמה לא ממש נגעו בה, ואפילו להתווכח לא יכולנו כמו שהורגלנו, או כך הרגשתי לפחות באותה עת.
אך למרות האי־הסכמה שבי שיתפתי פעולה עם חברותיי ונתנו לה תמיכה ועזרה בביקורים אחת לשבוע דיברנו על דא ועל הא, מעט מאוד נגענו בנושאים שלנו. לכן כשהפיליפינית התקשרה וביקשה עזרה מסוג אחר הבנתי שגם תקופה זו הסתיימה. עכשיו היא הייתה זקוקה ליותר מזה, היא הייתה צריכה טיפול בבית חולים.
אלה היו הרהורים שעברו במוחי כאשר שמעתי את קולי ובעצמי לא האמנתי, לבסוף גם אני שתפתי פעולה, יש לשלוח את הנריטה מחוץ לביתה. מעולם לא האמנתי ביעילות הטיפול שנעשה בבית חולים, אך באותה שיחה חשבתי שזהו הדבר הטוב ביותר בעבורה, היא הייתה צריכה משהו חריג... נכנעתי לחוסר האונים שלה.
פלורה, הבחורה הפיליפינית הקשיבה לי, היא בטחה בי, אף על פי שעשתה כך רק כאשר היה לה נוח. בנוסח עדין מאוד היא העבירה את המלצתי להנריטה, האזנתי כאשר ברקע נשמעו חילופי הדברים והבנתי שלמרות חילוקי הדעות בינינו, גם הפעם חברתי לא סירבה להמלצתי והסכימה להתפנות לבית חולים אף כי סטיתי מדרכי, ושתינו ידענו זאת.
מאוחר בלילה דורון חזר מהעבודה, ואני סיפרתי לו את השתלשלות העניינים ועד כמה מצבה של הנריטה הורע, הוא העיר וגאווה בצבצה בקולו "כל אותם השנים שבהם השקעת בעשייה למענה לא היו לשווא, אמנם בחלק מהזמן נגרם נזק, בעיקר למשפחה שלנו, אך מזמן הבנתי שאסור לעורר ספקות במעשה טוב... אף על פי שבעבר לא פעם באתי במבוכה בעקבות מעשייך. עם זאת אני חייב להעיר שלהט והתרגשות שבנתינה לא מחפים על הגזמה שאף פעם אינה נחוצה."
הבטתי בדורון, כן הוא ידע לומר את המילים הקשות בעדינות הרצויה, לא כל הנאמר ערב לאוזניי, אך הדברים השתנו מאז הוועידה.
"נכון," הסכמתי עם דורון, ישבנו בפינת האוכל ושתינו קפה חם, מזג האוויר שידר קרירות של סוף הקיץ ואת עונת החגים המתקרבת, ויום הולדתי עמד גם הוא בפתח. מעולם לא חסרה בי ההתלהבות לעזור לאחרים בכל דרך שהיא, וכן, לא היה אפשר להאשים אותי באדישות.
רעיון האשפוז של הנריטה, והמהלך להוציאה מהבית הקשה על מצפוני, אף על פי שתוצאות מחלת הסוכרת של הנריטה הם שהכריעו את הכף לבסוף. המחלה המכוערת טרפדה את החלומות והתקוות המוכרות וסגרה אותם מאחורי שער נעול. מרגע שאושפזה גייסתי בתוכי את הלהט הישן וצלצלתי לחברותינו הוותיקות ועוררתי בהן עניין מחודש להבנת מצבה הקשה, הנריטה התנתקה מהעולם. כאשר נתתי לעצמי את הזמן לעשות את השירות הנחוץ בכל זאת הרגשתי טוב עם עצמי.
ברגע שראיתיה הופתעתי לגלות ששבוע בבית חולים היטיב אתה במעט, ואכן ברגע שנכנסתי היא אמרה "אני רואה כיצד את נראית ומעריכה את מאמצייך ואת הרצון שלך להצליח בכוחות עצמך, אך הייתי רוצה שתהיי מעורבת יותר בשירות בתוכנית, כי אחרת הכול ייעלם לך וילך לאיבוד."
הבטתי בה ובמוריה ובקנדי ששהו במחיצתה, ושאלתי בחיוך "כנראה את חשה בטוב, אם את מעלה את הנושא ברגע זה?"
היא התרוממה לישיבה בשארית כוחותיה ואמרה "אני דואגת לך, כי כאשר אלך מפה, את תשכחי את עיקרי הדברים מהר מאוד."
היסיתי אותה מיד "אני חוששת שאת ממעיטה במחויבות שלי להחלמה אישית וכרגיל לא מעריכה את מה שהשגתי. אמת איני מבקרת בפגישות, ובכל זאת אני שומרת על עצמי היטב, אל תחשבי שלא אכפת לי, אך זו דרכי והיא מאפשרת לי בדיוק את המקום הנכון שבו אני רוצה להיות כרגע."
ובשקט הוספתי "לא כל התשובות נמצאות בפגישות יום א', ומעולם גם לא היו…"
מוריה שלא הצטיינה בעדינות יתרה הוסיפה "אני המומה שהתגברת על מסירותך לתוכנית כל כך מהר..."
"לא הייתה לי ברירה אלא להשלים עם המצב," השבתי בשלווה לא מעושה כלל, כי למען האמת קלטתי שלראשונה זה זמן רב הרגשתי חופשייה, הרגשתי שהרפיתי. הבנתי שאני שייכת לעצמי ולא האמנתי עד כמה שכחתי את עצמי ואת הנחישות שלי.
הנריטה הקשיבה לחילופי הדברים עצמה את עיניה, והתנתקה.
שעה אחרי כן ירדתי עם מוריה וקנדי לקפיטריה של בית החולים, הזמנו כוס קפה והתיישבנו.
קנדי אמרה את הדבר הנכון ביותר "הנריטה רכשה ניצחונות קטנים מארוחה לארוחה, אך הפסידה במלחמה הכוללת על שלמות בריאותה."
הבטתי בה בהכרת תודה, לראשונה הייתה הסכמה בינינו, מחלת הסוכרת שינתה באופן יסודי את כל מרכיבי החיים שבעבר התייחסנו אליהם כמובן מאליו. היא ניערה את התמימות של כולנו ואילצה אותנו לכבד את התמונה הכללית. מאותו יום השהייה של הנריטה בבית חולים הפכה לאשפוז ממושך, דורון כדרכו ללא כל היסוס הקפיץ אותי אליה דרך קבע ובכך נקבעו נהלים חדשים וזרים לכולנו.
אני בעצמי חשתי בטוב, הייתי גאה במעשיי, בסדר היום הנכון, כפי שהוא היה אמור להיות, בלוח מלא עשייה. התפעלתי מהנחישות שלי לשלב את עצמי אך ורק בעזרה מאוזנת ויחד עם חברותיי, כצוות. לראשונה מאז שהכרתי את הנריטה חשתי תחושה מרפאה, גם כאשר שהיתי בחברתה, כי לא רציתי לשכוח לחלוטין כיצד היא עצרה את האוויר שסביבי וקטעה כל רעיון בדרך להחלמה שלה או שלי.
כמה ימים מאוחר יותר, בערבו של יום שהפך ליותר משמעותי מהאחרים, לא חשתי שונה, כי שום דבר לא העיד על התרחשות מיוחדת. הנסיעה לבית חולים, הייתה סבירה, כמעט ללא פקקי תנועה, הגעתי לשער הגדול עליתי לקומת הכניסה במהירות ובנוחות והייתה לי אנרגיה טובה. ולפתע פתאום ברגע שבו נסגרה דלת המעלית נכמרו פני, ונזכרתי בכל אותן המחלקות ברחבי העולם ששהינו בהן. באותו רגע חשתי מעל לכל ספק שהכול השתנה.
מיקומה של המחלקה היה בקומה חמש, ועד שנפתחו הדלתות כבר התלבטתי עד כמה זה יהיה הוגן להפיל את כל האשמה עליה, הרי אני היא זאת ששקעתי יותר מהנחוץ בתוך חייה. כאשר יצאתי מהמעלית ולחצתי על לחצן המחלקה נהיה לי מאוד ברור, יהיה עלי לצאת לה מהחיים, להתרחק ממתן הוראות בקשר למצב בריאותה. כבר מרחוק, עוד מקצה תחנת האחיות, זיהיתי את פלורה, היא עמדה בפתח החדר ובכתה כל חושיי התעוררו, "מה קרה?" שאלתי.
"היא... היא... פשוט שוכבת שם ובוהה בי, ומאז אתמול היא לא מדברת, אף מילה, חשבתי שאת תוכלי לדובב אותה..."
פלורה צדקה מצבה לא היה מזהיר, הבנתי שהאשפוז הממושך בבית חולים יצר מציאות חדשה של עליות וירידות חדות מאוד.
"הנריטה, היי, את שומעת אותי? את חייבת לחזור אלי, את חזקה, אני אוהבת אותך, את יודעת את זה, נכון? אני יודעת שאת לא יכולה לדבר עכשיו, אבל אני חושבת שאת יכולה לשמוע אותי, תבטחי בי, תנסי, תמיד היינו צוות, זוכרת? 'דינוזאורים לא נכנעים!'"
צעקתי, הפצרתי ובתוך כך גם התפללתי לאלוהים, אפילו הרגשתי נקיפות מצפון בקשר להתלבטות במעלית בדרכי לקומה חמש. כן, כאשר נעמדתי מול חברתי הדוממת במיטה התנדפו לי כל מחשבות הנטישה.
חשתי תסכול, לא הצלחתי לעזור, לכוון. מצבה השתנה ברגע, ההידרדרות הפכה להיות מאוד בולטת והטיפולים לא הועילו לה במאומה, מחלת הסוכרת גבתה את המחיר הגבוה ביותר, והרופאים קצבו לה זמן קצר מאוד.
כל חברותינו בטחו בצוות הרפואי, אך חושי התעקשו לומר לי כי זו פשוט לא הגישה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
