רואה במראה את פאיזה במושב האחורי. היא לא עושה קולות, אבל גם דרך המראה אני שם לב להבעה החמוצה שלה, של עוד מעט דמעות. הגֵ'יש במחסום מסמן לי עם היד להתקדם ואני נוסע עד אליו לאט ובזהירות כמה שאני יכול. אני מרים את מגן השמש ומוריד את הכובע, שלא יחשוב שאני מחביא ממנו את הפנים שלי. החלון שלי פתוח ודרכו אני מסתכל עליו במבט הכי רגוע שיש לי. אַוִיָה מִן פַדְלַכְּ, אומר הג'יש ואני מושיט לו מייד את התעודות שלי ושל פאיזה ואומר בחיוך אדיב ובעברית בלי מבטא, בבקשה. הוא מסתכל על התעודות שלנו ואחר כך מתכופף ומסתכל עלינו דרך החלון שלי במבט ארוך. כנראה השילוב של התעודה הכחולה שלי והתעודה הכתומה של פאיזה מבלבל אותו. לפני שישאל שאלה לא נכונה ואחר כך יתעקש עליה, כמו שכבר קרה לי יותר מדי פעמים במחסומים, אני ממהר לדקלם לו, בעברית מצוינת, את ההסבר שאני פלסטיני, אזרח ישראלי מסכנין שנשוי לחברונית ועכשיו אני צריך לקחת אותה לבית החולים. הוא מקשיב לי בסבלנות ומרים קצת את הקסדה לגרד את הראש. עכשיו אני רואה את הפנים שלו ברור ומזהה אותו בביטחון. הלב שלי רוקד דֶבְּקַה. אורי מכיתה י"ב שנייה בחדרה. הכנתי אותו לבגרות בביולוגיה. העיניים הכחולות הסקרניות. העור החיוור והמנומש. הגוף הרזה שבקושי נושא את עצמו. הוא היה ילד טוב, כזה חרוץ ומנומס. אללה, תעשה נס שהוא נשאר טוב בלב שלו בִּפְנים. אני מסתכל על הפנים שלו בזהירות, נזהר שלא לתת לו ישר לעיניים את המבט הערבי הבוער והחודר שכל כך מלחיץ את היהודים. אני רואה שמן המצח מתגלגלת לו טיפה של זיעה עד הנמש שיש לו בקצה האף. אולי הוא זיהה אותי. בטוח הוא זוכר את השם שלי. מוחמד יוּסֻף? שואל אורי כשהוא מסתכל בתעודת הזהות שלי ובפנים שלי. כן, אני עונה לו, וזאתי מאחורה פאיזה, אשתי. היא בחודש שישי ויש לה בעיות בהריון. אנחנו צריכים להגיע לרמאללה, כי בבית לחם לא יודעים לטפל במה שיש לה. אורי מסתכל עוד פעם על פאיזה וגם אני מסתכל ורואה שגם לה יש טיפות רטובות על הפנים, נוזלות בשקט על הלחיים שלה, יורדות על הסנטר וממשיכות לצוואר. אני רוצה לנשק אותה, ללטף אותה שלא תפחד. אבל אני לא רוצה לעצבן את הג'יש, זאת אומרת, את אורי. אני מנסה לחשוב מחשבה טובה בשביל להתעודד. אולי הוא זוכר שהגשתי אותו לבגרות בביולוגיה עם ציון מגן תשע. בטח הוא זוכר, דבר כזה לא שוכחים.
תחנה פה בצד ותחכה, אומר אורי ומצביע על מקום ליד כמה חביות מלאות בטון שצבועות באדום לבן והולך לצריף של החיילים ליד המחסום. ג'יש אחר, מזוקן, נשאר עומד ומסתכל עלינו עם היד שלו על הרובה. הוא מוריד רגע את הקסדה כדי ליישר את הכיפה שיש לו על הראש. לאט ובזהירות אני עושה מה שאורי אמר לי. מאחור מתחילה פאיזה להיאנח, מסמנת לי שהסבלנות שלה נגמרת. אִחְרַסִי חֲבִּיבְּתִי, בָּעֲדָה קַלִיל, אני ממלמל אל פאיזה והלב שלי כבר עייף מההשתוללות שלו בדקות האחרונות. לאן הלך אורי עם התעודות שלנו. אין לי כוח בחיי. אני לא רוצה כלום, בחיי סבא שלי. רק להביא את פאיזה לבית החולים ולהציל את הבן הבכור שלי שנלחם על החיים שלו בבטן שלה. זה נכון שאנחנו הפלסטינים רגילים לחכות. כל החיים שלנו אנחנו מחכים למשהו שלא יודע שאנחנו שם, מחכים לו. אבל עכשיו באוטו, במחסום, עם הנשימות המתייפחות של פאיזה מאחור, נגמר לי מלחכות. הכד של הסבלנות שלי ריק ושבור והלב שלי נדקר מהשברים שלו. יא אללה הגדול, למה לא עשית אותי יהודי, למה. אני לא רוצה את החיים האלה שנתת לי. אני לא ביקשתי את זה. אם לא הייתי מפחד שירצחו אותי, הייתי הולך לרב יהודי ומתגייר. הייתי עושה ברית מלה עוד פעם. הייתי שר את התקווה. רק תתנו לי לעבור את המחסום ולקחת מפה איתי את המעט שהחיים האלה נתנו לי. בחיאת אלוהים של היהודים, עכשיו, ברגע זה, אני משתין על הראיס וגם על הזקן של הנביא אם רק תתנו לנו לעבור. עכשיו אני תורם להקים לכם בית כנסת. אם פאיזה לא תשתוק גם אני אתחיל לבכות וזה יעשה לג'יש עם הזקן והכיפה רק שמחה בלב.
אורי יוצא מהצריף של החיילים, מחזיק ביד שלו את התעודות שלנו. הוא מתקרב אלינו ואני חושב חֵ'יר, חֵ'יר אִינְשַאללה. אורי מתכופף אל החלון שלי ונותן לי את התעודות. אני מרגיש משהו ומביט בו בהפתעה אבל הוא כבר הזדקף, חובט על הדלת שלי בכף ידו ואומר בקול רם, יאללה סע. אנחנו עוברים במחסום ונוסעים. אני שומע שפאיזה נושמת רגוע יותר. בלי לעצור, אני פורש על ההגה וקורא בנסיעה את הפתק שאורי הושיט לי לתוך היד ביחד עם התעודות שלנו. כתובים שמה השם והטלפון של פרופסור מומחה לגינקולוגיה מבית החולים רמב"ם בחיפה. גם כתוב שמה שאורי דיבר איתו ושהפרופסור מחכה לטלפון ממני כדי לסדר שפאיזה תוכל לבוא לשם לבדיקות וכל מה שצריך. לֵיש תִבְּכִּי שואלת פאיזה מאחור. כּוּלְשִי תָמַאם, אַלְבִּי, אני עונה לה. כּוּלְשִי תָמַאם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
