כל הפנסים ברחוב כבו פתאום ולא ראיתי כלום מעבר לשער הצהוב. פחד לא התפשט בי, לא חישמל את תאי. שלווה מוזרה כיסתה אותי כמו שמיכת קטיפה. הקור היה קר יותר. הכוכבים זהרו ברור יותר. הצרצרים צרצרו באוזניי. פנסי מכוניות בודדות האירו את עיני לרגע ומנעו ממני לראות אפילו את הצלליות המועטות שראיתי לפני כן, ועברו על פניי במשב רוח שקט שהבליט את היעדרן כעת יותר מאת נוכחותן לפני רגע. נשיקה עמומה של תלתל על הלחי, מבחוץ גם אני חלק מהחושך הזה עכשיו, קצת פחות נוכחת, קצת פחות קיימת, קצת יותר משולבת, כמו זרם קטנטן בפלג רחב. מותר לנשום עכשיו, עכשיו מותר. הירח צהוב וגדול, חד ומלא מכתשים. העצים מתנועעים בשקט וכל הפרטים מטשטשים לכדי כתמים גדולים. הרבה יותר קל ככה, בעולם עם פחות משתנים, בעולם שהדינמיקה בו זורמת, חיה, נושמת, טבעית, ולא צורמת בחריקות מתכתיות כמו סכין על צלחת או ציפורן על לוח. הכל רגוע, ולגיטימי לעצום את שתי העיניים מבלי לפחד. עמדתי שניה אחת יותר מדי על הכביש ויכולתי להישבע שהזמן עצר לכמה שניות.
הייתי אינסופית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
