פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 15 שנים ו-8 חודשים SMS Gustav

  הוא קורא אחרי תמי שתחכה לו, אבל היא כנראה לא שומעת אותו, וממהרת אל הרציף. הוא נשאר על הרכבת עם המזוודות שלהם, מתאמץ לגרור אותן אל דלת היציאה מן הקרון. משום מה אינו מופתע כלל כשנשמעת שריקה רמה, הדלתות נסגרות והרכבת מתחילה לנוע לאטה, נושאת אותו בבטנה, כמו לוויתן הנושא בקרבו נביא רטוב ומבוהל. מבעד לחלון הוא רואה את גבה של תמי, מתחבקת עם אימא שלה, חולף על פניו. פניה של אימא של תמי מופנות אליו וכאשר היא מבחינה בו, לכוד בקרון הנע, מתרוממות גבותיה ולסתה נפערת. הוא מצטער שאין לו מצלמה בידו, להקפיא את הרגע. לא עולה בדעתו להפעיל את מעצורי החירום, לא חושב לצעוק "רגע, רגע" כמו שצועקים הקשישים המבוהלים וחסרי האונים אל נהג האוטובוס. מעדיף לחזור אל המושב שלו, גורר אחריו בכבדות את המזוודה שלו. את המזוודה של תמי משאיר ליד הדלת. היא כבדה לו מדי. אחר כך מכבה את הטלפון הנייד שלו. שואל את הכרטיסן שעובר בקרון איפה התחנה האחרונה. שמח לשמוע מפיו שיש עוד נסיעה של יותר משעה וקונה ממנו כרטיס בכיוון אחד. יש לו די זמן לחשוב. מביט מבעד לחלון בנוף הצובר מהירות ומיטשטש לנגדו. תמיד הוא מעדיף נסיעה, רצוי ברכבת, על פני הליכה. כשהוא הולך, במיוחד בימי סתיו, נדמה לו שהעולם יציב, ורק הוא אקראי ונסחף ברוח עם העלים שנפלו. בנסיעה, הוא מרגיש כאילו הוא נשאר במקומו והנוף הוא זה שחולף. ומה יותר טוב מיציבות? יש עבדים שבבואם להשתחרר אחרי שנות עבדות רבות, ממאנים להחליף את חוסר החופש המוכר והבטוח שלהם בחירות המסוכנת לצעוד לתוך הלא ידוע. "אהבתי את גְבִרְתִי," ממלמל לעצמו ומחייך, ממשש באוזנו, במקום בו הייתה אמורה להירצע אל המזוזה. חושב עליהם. תמי והוא הם כבר זמן רב כמו נִינְווֵה הממתינה לחורבנה. השאלה היא רק מי משניהם יעשה את הצעד הראשון. בתחילה משתעשע ברעיון להסיר מעצמו אחריות על ידי זה שיפעיל תגובה מוכנה מראש למה שהיא תעשה. אם היא תמתין לו בתחנה האחרונה ודמעות חרטה בעיניה, ינסה למשוך עוד קצת את העגלה הזו. אם היא לא תהיה שם, זה ייגמר והוא כמעט שלא יצטער. אחר כך מחליט פשוט לזרום עם כל מה שיקרה ולאלתֵר לפי הנסיבות. לפעמים, דווקא כשאין לו תוכנית ברורה, הוא רגוע יותר. ברגעים כאלה, כאילו מסתכל אל השמיים ומחייך בהתגרות. "זה כל מה שאתה מסוגל לעשות לי?! בוא נראה אותך. זרוק עלי את הכי גרוע שלך. מזמן הפסקתי לפחד."
  יורד בתחנה האחרונה ואתו שתי המזוודות. "אני לא כזה בן זונה שאשאיר את המזוודה של תמי על הרכבת," אומר לעצמו וקצת נבהל לשמוע את צליל קולו. סורק בעיניו את הרציף לאורכו. תמי לא נמצאת שם. חושב שאולי לא הספיקה להגיע, ויושב על ספסל. מסתכל ברכבות המגיעות והיוצאות ומחכה, נותן לה עוד הזדמנות. הורג בכוונה תחילה את זמן ההמתנה בחיבור וריאציות על נושא של סַאלינְגֵ'ר. לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא? ולאן נוסעת רכבת לאחר שהגיעה לתחנה האחרונה בקצה הקו? הרכבת הופכת כיוון ונוסעת לתחנה אחרת. כשרכבת מחליפה כיוון, מה שהיה בה מלפנים הוא עכשיו מאחור. בכל מקרה, הרכבת תמיד נוסעת קדימה. היא בעצמה מחליטה וקובעת איפה זה הקדימה שלה. פשוט עד כדי כך, אבל בשבילו זו התגלות. רק אחרי שעתיים הוא זוכר להדליק את הטלפון הנייד שלו. מחכים לו שם שני מִסְרונים ששלחה תמי לפני שעות. הראשון כולל מלה אחת בלבד, "תודה." השני, שהתקבל דקות ספורות לאחר הראשון, הוא קצת ארוך יותר ויש בו שמץ מן הסגנון הישיר והמוכר כל כך של תמי, "ותשמור לי על המזוודה שלי, חתיכת בן זונה."
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.