למרות שהם חיים כבר תשע שנים ביחד, אלכס לא יודע כמה מירי באמת ידעה עליו. לדוגמא, היא לא ידעה את זה:
בגיל 21, בשנה הראשונה של יחסיו עם מירי, הוא פגש את נעמה. היא השיגה את הכתובת שלו מהוריו ובאה, ולמזלם מירי בדיוק יצאה לערב בנות עם חברותיה. אלכס בדיוק ראה איזה תכנית משעממת בטלוויזיה כשנשמעה דפיקה בדלת. הוא קם ופתח, וכמעט השתתק. נעמה. הוא לא ציפה לראות אותה אחרי חמש שנים. אבל היא כאן. "היי," היא אמרה, מבוישת. "היי." היא אחזה בידיה תינוקת ישנה, בערך בת שמונה חודשים. "תכנסי, תכנסי" אמר לה וזז. היא נכנסה וסגרה את הדלת והוא הלך למטבח והכין להם קפה- שתי כפיות סוכר וכפית קפה, כמו ששתיהם אהבו. בשונה ממירי ששתתה עם רבע כפית קפה ושני כדורי סוכרזית. בדיוק כמו בחיים האמתיים: הוא ונעמה היו דומים, השקפת עולם זהה, ילדות משותפת. הוא ומירי... מעט מאוד נקודות דמיון. הנישואים האלה הם עניין של נוחות כמו שהגיע למסקנה כבר כל כך הרבה פעמים.
אלכס לקח את שתי הכוסות לסלון והניח על השולחן. "מה שלומך?" שאל, מחייך וגם מודאג. עיגולים שחורים נראו מתחת לעיניה ועצמות לחייה בולטות. אפשר לראות שעוברת עליה תקופה רעה נפשית. "מה מביא אותך לכאן?" הם הסתכלו אחד לשני בעיניים, מעבירים את הכל בטלפתיה. המילים שיבואו, או לא יבואו, הם רק ליווי... משהו נמוך יותר מהקשר העל-טבעי שלהם.
"אנחנו אוהבים אחד את השני ואתה יודע את זה. תסיים עם האישה הזאת שאתה נמצא איתה... אנחנו נועדנו אחד לשני. נמאס לי..." היא עצמה את עיניה, חונקת את הדמעות. "נעמה..." אמר בצער, מתאפק לא לשלוח יד מנחמת לכתפה. "אנחנו לא נפרדנו סתם... אני מצטער ואני נשוי..." הוא הפסיק כשראה כמה מילותיו מכאיבות לה. הוא ידע כמה הוא היה נפגע אם זה היה הפוך.
"די מתוקה שלי..." החיבה הישנה לעולם לא תיעלם. הוא נשך את שפתיו כשראה את הדמעות זולגות. "מי זאת התינוקת הזאת? ממי היא?" נעמה חייכה תוך כדי הדמעות והביטה באהבה בתינוקת. "זאת מאיה שלי. אני נשואה- מישהו בשם אלכס, כמוך- נורא נכון? והוא מכה אותי... הוא מגיע מאוחר כל לילה, לפעמים נעלם לשבוע, לא אכפת לו ממאיה בכלל." הוא ראה את הכאב והכעס על האדם הזה בעיניה. "אני אוהבת אותו גם, אבל... לא כמוך," היא התפרצה בבכי. אלכס לא יכל יותר ואסף אותה אל חיבוקו. "די יפה שלי, מספיק... אני איתך..." גם הוא לא אוהב את מירי שמינית ממה שהוא אוהב אותה. היא בכתה אל חזהו, פורקת יותר מדי זמן של געגוע. "אתה בחיים לא היית עושה לי את זה ואני אוהבת אותך. מתחת לחופה חשבתי עלייך; אני חולמת עלייך, אני מתגעגעת אלייך; אתה תמיד איתי... אני לא יכולה לחיות בשקר הזה יותר..." היא לא הייתה צריכה להסביר: הוא הבין אותה הכי טוב והוא חווה אותו דבר. "אני מצטער," אמר, קולו נשבר, והוא ידע שהבינה: אני מצטער על שנפרדנו, מצטער על הכאב שאת חווה, זה לא מגיע לך, גם לי לא טוב ואני חולם עלייך וקם למציאות כוזבת ומחכה שהשקר הזה יגמר, אני מתגעגע ואני אוהב אותך. אני מצטער על זה שאני מאכזב אותך שוב ואני מצטער בשבילי כי את הדבר הטוב היחיד שקרה לי. אני מצטער.
****
בהשראת סיפור אמיתי. אשמח גם לביקורת :)