פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 208 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים אביב ולילך\ מסיבות ואמת. רוני
אביב ולילך עמדו בשני התורים הארוכים למסיבת תחילת הקיץ, בין עוד 200 בני נוער לבושים במיטב מחלצותיהם ובנות מאופרות היטב. קולות התרגשות עלו מהתורים, של מין תסיסה פנימית כזאת המחכה לפרוץ. לילך לבשה חצאית שחורה צמודה וחולצה כחולה, צמודה גם היא, ואביב לבש חולצה מכופתרת עם הג'ינס האהוב עליו ויותר מדי בושם.
"אמרתי לכם שיהיה כיף, תראו כמה כוסיות יש פה!" אמר יאיר.
אביב לא יכל שלא להסכים. הוא רק חיכה להיכנס, להשתכר ולהכיר מישהי. די לאבל. 5 חודשים לבכות זה מספיק.
"גל אני כל כך הורגת אותך. אני לא אוהבת מסיבות. למה באתי בכלל?!"
"וואיי לילך רוגע! יהיה כיף, תשתחררי קצת! למה את כזאת לחוצה? זאת רק מסיבה. אם לא יהיה כיף, נלך. מבטיחה. "
"חסר לך שלא."
בסוף יצא שאביב ולילך רקדו ביחד. אף אחד לא יודע איך, בעצם. אביב כבר הספיק לשתות כמה כוסות וגם לילך אחת, הכל כדי לשכוח וקצת להשתחרר. אם כל העולם עושה את זה כנראה שזה הפתרון, שיקרה לעצמה לילך. כמה שנאה לראות את הוריה שותים, אבל... מסתבר שכשהגיעה לאותו רגע לא הייתה יותר חזקה מהם. "אני יוצאת החוצה, טוב?" הודיעה לבחור הנחמד שרקד איתה. "אני בא איתך, הלכו לי האוזניים מהמוזיקה פה." טוב, שיהיה.
הם יצאו החוצה, לחנייה הרחבה והמדרגות המלוכלכות. הם ישבו עם גבם אל קיר בטון ונשמו את אוויר הלילה הקר.
"אז למה באת לפה בכלל?"
"מה?"
"למה באת? רואים שאתה לא אחד של מסיבות. אתה לא יודע לרקוד בכלל."
"מה?!! תרשי לי להגיד אותו דבר עלייך גברת..."
"לילך, בשבילך."
"כן, לילך. מה את עושה פה?"
"לא יודעת, אף פעם לא הייתי במסיבה. רציתי לנסות."
"אה... זו המסיבה השלישית שלי. כבר חצי שנה לא הייתי..."
"למה?" שאלה לילך בסקרנות. זה בדיוק הגיל, והיו הרבה מסיבות גדולות בחצי שנה האחרונה.
"אני... בתקופת אבל בערך."
"על מי?"
השתררה שתיקה ארוכה. נראה שזה כאב לו מאוד.
"על חברה שלי. היא מתה בתאונת דרכים לפני 5 חודשים. בדיוק חזרנו ממסיבה, שתינו היינו שיכורים והיינו עם עוד חברה שלה. אח שלה, שהיה איתנו במסיבה הסיע אותנו." הוא עצר. "הוא התנגש במשאית, לא פחות ולא יותר. כולנו נפצענו אבל היא נפצעה הכי קשה. אמרו לי שהיא מתה חמש דקות אחרי שהפרמדיקים הגיעו."
לילך הניחה יד מנחמת על כתפו, בצער אמיתי. "אני... אני כל כך מצטערת." לילך כעסה על המילים שנשמעו שבורות וריקות, כאילו הייתה איזו שחקנית גרועה.
"אני מצטער שהפלתי את זה עלייך, פשוט כאן הכי קשה לי... לחשוב שאני ממשיך את החיים אחרי שהיא מתה, אני מרגיש אגואיסט. היא הייתה כל כך טובה, זה לא הגיע לה..." דמעות בודדות החלו לזלוג על לחיו. כמה זמן הם היו ביחד? זה לא נשמע כמו סתם חברה... היא חיבקה אותו והוא הניח ראש על כתפה, שבור.
"בוא נלך מכאן."
***
אשמח לשמוע גם ביקורת :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
