פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 15 שנים ו-7 חודשים שומרי Gustav

  פותח את שער הברזל הגדול, הצבוע בצבע אדום נגד חלודה, ונכנס אל החצר. זה עתה סיימתי צעדה ארוכה מבית הספר ואני קצת מלוכלך, עייף ורעב. אולי מיכי יבוא אלי היום, כי ההורים שלו הבטיחו לקחת אותו לקנות לו נעליים בחנות שהדוד שלי פתח במחסן בחצר שלו, ממש כמה בתים מפה. אחרי שהם יקנו לו נעליים מיכי יבוא אלי ונשחק ביחד. אולי אני ארשה לו להאכיל את התוכונים שלי ואולי נצא לטיול הרפתקאות בפרדס הגדול שנמצא צמוד לבית שלי. אבל אני לא בטוח שמיכי יבוא, כי הוא עוד אף פעם לא בא אלי קודם והוא גם לא ממש חבר שלי בכיתה, רק ככה, פחות צועק עלי כשאני עושה טעויות בכדורגל. בטח הם ייסעו לקנות לו נעליים במרכז המושבה ובכלל לא יבואו לשכונה שלנו. אף אחד לא בא לפה חוץ ממי שגר כאן ואין לו ברירה.
  אני הולך לאט בחצר, על שביל הבטון שאבא ואני יצקנו יחד, אומר שלום לעצים ולפרחים שאני אוהב, אבל רק בלב, כי אימא אומרת לי שזה מצחיק את השכנים כשאני אומר לצמחים שלום בקול רם. אז מה, זה מנומס להגיד שלום וחוץ מזה הם אומרים לי שלום עם הקול של הרוח בין העלים שלהם, אז למה שאני לא אענה להם. אבל אימא לא משתכנעת ואני לא רוצה שהיא תהיה עצובה בגללי, אז אני מדבר עם הצמחים בחצר רק בלב, אבל גם ככה הם שומעים ומבינים אותי.
  אני מגיע לבית ופותח את הדלת רשת נגד זבובים. הדלת הראשית פתוחה תמיד ורק בלילה אבא סוגר ונועל אותה, שלא ייכנס חתול, אימא אומרת. מול הדלת מבפנים יש קיר ואי אפשר להיכנס הביתה ישר קדימה אלא צריך לפנות שמאלה, כי ככה אבא בנה את הבית שלנו. הוא מסביר שזה מודרני שיש הול בכניסה ולא יפה שישר נכנסים קדימה כמו פסי רכבת. בפינה בכניסה יש את הכוננית של הטלפון, כמעט צמודה לדלת. זה כי אנחנו היחידים בשכונה שהגיע כבר התור שלהם לקבל טלפון, אז כולם באים לדבר מאצלנו ואימא לא אוהבת שהם נכנסים לתוך הבית עם הבוץ בנעליים, אז אבא שם את הטלפון ליד הדלת שיוכלו לדבר ישר מהכניסה.
  מתחת לכוננית של הטלפון, משהו חדש. יש שם כוס לֵבֶּן מפלסטיק מלאה חלב ויש שם גור כלבים קטן - קטן שעומד על הרצפה ומלקק את החלב והזנב שלו זז מצחיק מצד לצד. הראש שלו קצת מרובע, והאוזניים שלו ארוכות ושמוטות לצדדים. הפרווה שלו קצרה מאוד וחלקה והזנב שלו ארוך ודק, כמו צינור השקיה של גינה. הוא לבן וכולו מכוסה כתמים שחורים גדולים בכל מיני צורות מעוגלות ויש לו עיניים חומות גדולות. הראש שלו שחור ורק בין העיניים ועד האף יש לו פרווה לבנה הוא נורא חמוד ואני כבר אוהב אותו מאוד. שוכח את העייפות ואת הרעב, אני יורד על הברכיים ומלטף אותו והוא עושה עם הזנב יותר מהר אבל לא מפסיק ללקק את החלב. מזווית עין שמאל אני רואה את אימא ואבא עומדים ומחייכים. הם עשו לי הפתעה. אבא מסביר לי בקול רציני שזה גור של כלב צייד אנגלי, שקוראים לו POINTER, כי הוא יודע לעמוד במקום, לקפל רגל קדמית אחת ולהצביע עם הראש שלו לכיוון ששם החוגלה מתחבאת. איך קוראים לו אני שואל ואבא מציע שנקרא לו שׁוֹמְרִי כי הוא ישמור עלינו. ממה הוא צריך לשמור עלינו אני שואל כי דווקא חשבתי על השם רקסי ובכלל מי נותן לכלב שם בעברית, אבל אבא לא עונה לי אלא פונה אל הכלב וקורא לו שומרי ושורק והטיפשון הקטן מסתכל עליו ומכשכש בזנב כאילו הוא מסכים שזה השם שלו וככה הוא נשאר תקוע עם השם הזה. אבל כולנו מתרגלים בסוף וגם מיכי, שדוד שלו מאלף כלבים, אומר לי שזה טוב שיש לכלב את האות שין בתחילת השם כי זאת אות שורקת וכלבים שומעים אותיות כאלה יותר טוב. אני חושב שגם רקסי זה שם עם שריקה אבל מאוחר מדי כי כולנו כבר קוראים לכלב שומרי. גם מהר מאוד נמאס לי להגיד לכולם שצריך להגיד את השם שלו עם הטעמה ב"רי", כמו עמרי, כי כולם מתעקשים ומטעימים את ה"שו". אבל מה כולם מבינים, זה כלב מיוחד זה.
  שומרי מבין עברית כמו גדול. מה שאני אומר לו הוא מבין והוא מסתכל לי ישר בעיניים ועושה תנועות של הקשבה עם הראש. כשהיה קטן, לפני שהעברנו אותו לגור בחצר, הוא היה יושב איתנו בסלון ורואה איתנו מבט לחדשות. מיכי אומר שזה לא מפריע לו שהטלוויזיה בשחור לבן כי ממילא הוא בקושי יכול לראות צבעים. זה נשמע לי כמו שטויות. מיכי אומר גם שהכלב בכלל לא שומע טוב בגלל האוזניים השמוטות שלו והכי חשוב אצלו זה חוש הריח. גם זה נשמע לי שטויות. נכון ששומרי לא יכול לזקוף את האוזניים שלו, אבל הוא בכל זאת שומע מצוין. הוא יכול לשמוע חתול הולך בחצר מן הקצה השני ואז הוא יוצא לרדוף אחריו. לא בעצבים, אלא ככה בצחוק בשביל המשחק והריצה, כי הוא מה זה אוהב לרוץ, בחיים לא ראיתי כלב שיכול לרוץ מהר כל כך הרבה זמן בלי להתעייף. והוא גם צייד אלוף. זה בדם שלו. את כל התרנגולות של השכנים הוא מצליח לתפוס ומחביא אותן במלונה שלו, שעשויה מחבית שמונחת על הצד שלה. פעם בכמה ימים, כשאני חוזר מבית הספר, אני רואה נוצות מפוזרות בחצר ואת שומרי, שבע רצון הולך במעגלים סביב החבית שלו ואז אני יודע שהוא שוב יצא לצוד. אני מציץ בתוך החבית ורואה שם שלוש ארבע תרנגולות מבוהלות נצמדות זו אל זו ורועדות. שומרי לא אוכל אותן, הוא אפילו לא נושך אותן ממש, רק תופס בכנפיים או בזנב וגורר אל המלונה שלו. אולי הוא רוצה לשמור אותן לאחר כך, כשיהיה רעב. אז אני צריך מהר לקחת את התרנגולות בחזרה לחצר של השכנים ולאסוף את הנוצות, כדי שהשכנים לא ירגישו מה קרה ולא יכעסו על שומרי.
  אבא אומר שאין ברירה, החצר שלנו לא מספקת לשומרי די פעילות וצריך לקחת אותו לריצות בשדה. אז בסוף השבוע שומרי ואני הולכים אל שדה ענק של עשב שיש לא רחוק מהשכונה ושם שומרי רץ ריצות ארוכות כאלה, לפעמים אחרי מקלות שאני זורק לו ולפעמים סתם כך אחרי הרוח. בהתחלה אני רץ איתו קצת, עד שאני מתעייף וגם נרטב בנעליים ובמכנסיים מן הטל שעל העשב הגבוה ואז אני עומד ומסתכל אחריו רץ חופשי, בלי רצועה. הוא אוהב את זה. מרחוק אני רואה פרות שחורות לבנות עומדות ורועות בעשב הטרי. אני מתקרב אליהן בסקרנות ושומרי בא אחרי בהתלהבות. פרה זו חיה גדולה ומקרוב יותר הן ממש עצומות, מתנשאות מעל הראש שלי כמו מגדלים של בשר. לאט הן שמות אלינו לב ומחליפות ביניהן געיות. אחרי שנים למדתי שלפרות ולחיות עדר אחרות יש אינסטינקט להתגונן בקבוצה מפני דברים פרוותיים שהולכים על ארבע. אולי זה מזכיר להן טורפים או משהו. מסתבר ששומרי נראה להן כמו משהו מסוכן שצריך לגרש. כאילו הן חיילים בצבא, הפרות מסתדרות מולנו בשורה רוחבית, ראש ליד ראש ומתחילות ללכת לעברנו, קצת יותר מהר ממה שמתאים לאכילת הסלט של ארוחת הבוקר. קשה לפספס את הכוונה שלהן. זה לא נחמד לי לראות שורה של פרות שכל אחת שוקלת משהו כמו רבע טון הולכות ישר אלי כאילו יש להן איזה עניין איתי. אני לא מנסה לתקשר איתן, אלא ישר צועק לשומרי שיתפוס אותן, בעוד אני מסתובב ובורח בריצה מהירה, מדלג מעל שיחים ושלוליות בוציות. אני מפחד, אבל גם סומך על שומרי שלי, כלבי האמיץ והנאמן, צייד בן ציידים, שיגן עלי ממתקפת הפרות המשוגעות. אחרי כמה שניות של מנוסה, אני רואה את שומרי עוקף אותי מימין במהירות אדירה, נמלט הרחק מן הפרות כשזנבו בין רגליו, מפקיר אותי לחסדי הבהמות השמנות והאנטיפתיות. אין לי זמן להתעמק באכזבה העמוקה שאני חש כלפי ידידו הטוב ביותר של האדם, אני מוסיף לרוץ בשדה עוד דקות ארוכות, מוכה אימה. כשאני עוצר לבסוף בלי נשימה ומציץ לאחור, מתגלה לי שהפרות נטשו מזמן את המרדף וחזרו לרעות בשלווה בחלקת השדה שלהן. משום מקום, מופיע לו שומרי, כולו עליצות וכשכושי זנב, כאילו לא הפקיר אותי לגורלי קודם לכן, תוך הפגנת מורך לב מביש. הוא מישיר אלי מבט חום ומתריס ומשלשל את לשונו, מתנשף, לרמוז לי שהוא רוצה מים. הוא לא בקטע של אלימות הכלב הזה. הוא אוהב ספורט ומשחקים, אבל לא ללכת מכות. חזק על תרנגולות. זה כלב מיוחד זה.
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.