פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 794 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים ההמשך לסיפור, אשמח אם תגיבו, אקבל בשמחה גם ביקורת רעה (פשוט העלתי את כל מה שכתבתי מהסיפור עד עכשיו) קריאה מהנה! אור
אני מביטה מהחלון על אמי. או לפחות הייתה פעם אמי- תומכת, אוהבת. אבל עמוק בתוכה, היא עדיין כזאת- האמא האמתית שלי, האמא שלא רוצה להרוג אותי, את אחי ואת אחותי. האמא שתרצה תמיד בטובתנו, שבחיים לא תתן שמשהו יפגע בנו. היא עדיין בתוכה.
אבל מבחוץ, היא שקופה- רואים את כל אבריה הפנימיים, עצמותיה הכחולות שמנסות לקרוע את מה שנשאר מעורה, כדי לבקוע החוצה.
רק האחיות יכולות להתקרב אליה, עם בגדי ניילון כבדים. לנו, הילדים, אסור להתקרב אליה, חייבים לשמור מרחק. אם לא, גם אנחנו נידבק.
יד קרה נוגעת בכתפי. אני נרתעת, ומנערת אותה.
"זה בסדר," אומר מארק, החבר היחיד שהיה לאמי שהבטיח לה, שהוא ישמור עלינו. היא כבר ידעה שהמצב יחמיר. היא ידעה שהיא תמות. אבל אז, נשארה לה עוד טיפת זיכרון מהעבר. יומיים לאחר מכן, היא שכחה הכול, וניסתה לרצוח אותנו, ללא שום מחשבה. זו המחלה, ולא משנה כמה המדענים ינסו למצוא את פתרונה, או לפחות לגלות מה גורם לה- שום דבר לא ישתנה. ארצות שלמות נחרבו. החיידקים מסתובבים בין האנשים, ולמרות שכל העולם מתרחץ בסבון שמרעיל אותם, כל הזמן נוצרים חדשים. ללא חליפות הניילון הכבדות, אסור לילדים לצאת החוצה. למבוגרים בכלל אסור, כי דמם הרבה יותר רגיש. בדרך כלל, ילדים נדבקים במחלה לאחר ארבע או חמש הזרקות של החידקים, אבל המבוגרים, הזרקה אחת יכולה להרוג אותם. עוד ארבע שנים אהיה מבוגרת. בת עשרים. אני צריכה לנצל את כל הזמן שנשאר לי לחיות בחוץ, כי בקרוב אסתגר כל היום בבית. אבל אמא שלי גם הייתה בבית, ונדבקה. כנראה שום דבר אינו יכול לעצור את החיידקים, גם לא קירות מתכת.
אני מתעלמת ממארק, ואומרת: "אמילי, אלר, בואו נלך." עיניהם מכוסות דמעות. כשאני רואה את השתקפותי על החלון בבית החולים, אני נדהמת לראות שאני ספוגה. אנחנו נכנסים לביתן העגול. הביתן העגול, מלביש אותך בחליפה, ורק אז, דרך יציאת גומי, מותר לצאת החוצה. אני עומדת, ומחכה שהסורק יזהה שזה אדם, ולא רובוט. האורות הכחולים מציקים מאוד, אבל אני יודעת שזה לטובת האנושות, או לפחות למה שנשאר מהאנושות.
"זיהה." נשמע קול מלכותי. ידיות פלסטיק מחליקות את החליפה על גופי. אני ממשיכה ללכת במסדרון הקריר. מולי ניצב קיר הגומי. אני לוקחת תנופה, וקופצת. ורגע לפני שראשי נתקע בגומי הקשיח ומתנפץ, נפער בו חור. אני מגיעה לחדר כחול, שכולו מריח בריח של נענע, הריח של הרעל לחיידקים, כי חייבים את התרסיס בחדר הזה, כי פה פותחים את דלת היציאה- ואז נכנס גל של חיידקים, והמרססים הורגים אותם.
אני פותחת את הדלת, והיצורים הלבנים בגודל כף יד של תינוק שנולד נכנסים בגל פנימה. אני מסתכלת אחורה דרך הדלת השקופה בחיוך, נהנית לראות את התרסיס הכחול מרסס אותם למוות.
אני מחכה בחוץ לאחיי. כל חמש דקות מאשרים לאדם להיכנס לחדר הכחול, כי רק תוך חמש דקות כל החיידקים נופלים על הקרקע נטולי חיים.
הדלת נפתחת, ואלר יוצא. לאחר מכן אמילי, ואני לא מחכה למארק. אני תופסת בידיהם ולוקחת אותם הביתה.
"אלן," אומרת אמילי, מנסה להסתיר לחץ בקולה. "אני חושבת שרצועת הקסדה לא מחוברת טוב." אני עוזבת את ידיהם. הייתכן? זה מעולם לא קרה. והיא צודקת. קסדת ראשה רפויה, וכל חיידק חכם יכול להיכנס פנימה. אני הולכת אליה, ותופסת את הקליפס, ומחפשת את המתחבר, אבל הוא קרוע.
אין לי ברירה. אני צריכה לתת לה את הקסדה שלי . אני חייבת לפעול מהר- ולא, בזמן שראשי יהיה חשוף, אקבל לפחות עשר עקיצות. אני משחררת את הקליפס, ובמהירות מסירה את הקסדה ומניחה אותה על ראשה של אמילי. עקצו אותה. אבל רק אחד. אני מזהה את זה לפי הבלוטה הנפוחה שמזילה מוגלה כחולה. אבל זו רק עקיצה אחת. תרופת מגסטוק תוציא את כל הארס. אני שמה את הקסדה שלה על שלי, ומחזיקה אותה חזק כדי שלא תיפול. אנחנו מחכים כמה דקות עד שהרמזור להולכי רגל מראה ירוק, ועוברים במעבר חצייה.
אני מתעלמת מהמבטים המודאגים שנוהגי המכונית נועצים בנו. המבטים המודאגים שלהם מזכירים לי את אמי, תמיד מגוננת, עיניה פעורות לרווחה, מחפשת כל דבר שבאפשרותו לפגוע בנו.
לפעמים קשה לי לחשוב על כך שעד לפני כמה ימים הכול היה בסדר אתה. איך שהמצב יכול להתהפך במהירות!
חזרתי מבית הספר, והיה לי קשה להתעלם מנפיחות שהתפשטה על פניה של אמי.
"אמא?"
"כן, מתוקה?" היא התיישבה על מיטתה. "למה את נועצת בי מבט כזה?"
רק אז שמתי לב למבט שנעצתי בה- הוא היה מעוות, חצי פה פתוח, והיה אפשר לראות את שיניי.
"מה זה?" הצבעתי. כמובן שידעתי מה זה, אבל מרוב דאגה, קיוויתי שאני טועה.
"מה?" שאלה וקמה במהירות. היא הלכה לשירותים, ושמעתי את צעקתה. רצתי אליה. ידעתי שעקיצה אחת יכולה להרוג אדם מעל גיל עשרים.
"זה יעבור?" שאלתי בקול תמים וילדותי. כשאני חושבת על זה עכשיו, קשה לי לומר לעצמי שזה בסך הכול קרה לפני שבוע. רק שבוע.
"אני... אני מקווה." מלמלה, ולא הייתי בטוחה אם היא רוצה שאשמע את מלמוליה. "תביאי לי בבקשה את המגסטוק..." ביקשה. הנהנתי נחרצות, וכשעמדתי לפתוח את הדלת המובילה למסדרון, היא הזכירה לי לקחת גם מזרק.
הלכתי למחסן, ופתחתי את ארון התרופות. שלפתי במיומנות את האבקה הסגולה, כוס זכוכית, כפית, מזרק. הלכתי למטבח והנחתי את הכלים על השיש. שפכתי את תכולת האבקה לתוך הכוס, והרטבתי את ידי בכיור, וטפטפתי את שאריות המים שנותרו על ידי לתוך האבקה. בחשתי היטב את הכוס, ושאבתי את התרופה לתוך המזרק. רצתי לכיוון החדר, אבל כנראה יותר מידי מהר, כי מעדתי על הרצפה ומזרק הזכוכית נפל על הריצפה והתנפץ. אמא צחקה, ואמרה שהכול בסדר ושאלך לקחת מזרק חדש, והפעם בזהירות. עשיתי את דבריה, אבל רק אז שמתי לב שנגמרה האבקה, ושלא אוכל להביא לה תרופה. סיפרתי לה את החדשות המצעירות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
