להתערסל בשגעון אפוף בדלים לחים ולרעוד מרוחות קרות המתכנסות בעצמותי, רוחות המתפרצות מחלוני יציב הצורה, חלל מרובע.
בכאביי להתפתל, להתכרבל בנוכחותי הסופגת קרני אור מלאכותיות, מסנוורות ומותירות שאריות באוויר.
מיטתי חצויה מוכתמת שתן כצבע דבש, מוסתרת באריג ארוטי, קרוע בדפניו. והיא חמימה וזקנה שיביט עליה הזר. מכוסה כל הלילות הייתי בפרחים חומים וקווים עקומים, מדמיינת עפר. האריגים מזדקנים.
ילקוט ילדה, תיק אישה, פח אשפה הדור בצמר גפן, קופסאות ריקות מסמלות ימים חולפים. מעורפלת, ניקוטין פנימה, עשן החוצה, מבשמת קירות, מתחלפות מחשבות.
ספרים על ספרים, לכודה במילים, בוערת בפנים. להבות אובססיביות. אין תזוזה, מצלצלים רחשי שקט, הס דומם, אין לו סוף.
לא אנום, שמא לא אקום ואז ארעיש נפשות אדם, אכבה לב אוהב. מתבלבלת, מקלפת חתיכת עור מכסה פצע. הם לא מגלידים. ואין סוף למילים, אין סוף לחיים. עוד יבוא הבוקר, עוד יבוא הלילה, ואשוב עוד להתערסל. קופסאות ריקות מסמלות ימים חולפים. אין סוף למילים.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאירית תהילה סולטן
בכאביי להתפתל, להתכרבל בנוכחותי הסופגת קרני אור מלאכותיות, מסנוורות ומותירות שאריות באוויר.
מיטתי חצויה מוכתמת שתן כצבע דבש, מוסתרת באריג ארוטי, קרוע בדפניו. והיא חמימה וזקנה שיביט עליה הזר. מכוסה כל הלילות הייתי בפרחים חומים וקווים עקומים, מדמיינת עפר. האריגים מזדקנים.
ילקוט ילדה, תיק אישה, פח אשפה הדור בצמר גפן, קופסאות ריקות מסמלות ימים חולפים. מעורפלת, ניקוטין פנימה, עשן החוצה, מבשמת קירות, מתחלפות מחשבות.
ספרים על ספרים, לכודה במילים, בוערת בפנים. להבות אובססיביות. אין תזוזה, מצלצלים רחשי שקט, הס דומם, אין לו סוף.
לא אנום, שמא לא אקום ואז ארעיש נפשות אדם, אכבה לב אוהב. מתבלבלת, מקלפת חתיכת עור מכסה פצע. הם לא מגלידים. ואין סוף למילים, אין סוף לחיים. עוד יבוא הבוקר, עוד יבוא הלילה, ואשוב עוד להתערסל. קופסאות ריקות מסמלות ימים חולפים. אין סוף למילים.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאירית תהילה סולטן