פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 137 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים קשה לאהבה River Woman
"את באמת חשובה לי"
לקחתי שאיפה שותקת מהסיגריה שלי ולא התקתי את עיני מהמכוניות האפורות. המילים שלה עברו מעליי. היא לא הבינה שאני עמוק מדי בבור מכדי שהמילים שהיא אומרת יצליחו להיכנס עד אליי. הן חלפו על פני האוויר שמעליי. היא ידעה שהיא תצטרך להתאמץ כדי להגיע אליי, אבל היא לא ידעה עד כמה רחוק אותו אוויר מיוחל וצלול ממחנק הבור בו שהיתי.
"למה?"
קולי, מונוטוני להחריד, מילא את האוויר לרגע והבליט את היעדרו כשהתפוגג במהרה. המועקה שהתפשטה בה והדריכות שלה אפפו אותי בזרועות הילתה. ברגע שלקחתי נשימה; השרירים שלה נמתחו, פעימות ליבה נחלשו, הקשבה מלאה. והכל בשברירי שניות. ואילו אני הוצאתי רק את המילה האחת הזו, שגם היא הספיקה לה. סימן השאלה שבקולי מילא אותה בהקלה.
"כי אני אוהבת אותך"
האצבעות החמות שלה נחו על פרקי אצבעותיי, עטפו אותם. התנועה הייתה כל כך הדרגתית ועדינה, מגוננת בזהירות. הד מרוחק של צביטה עמוקה בבטן פעם בי חלושות. הכל מעליי, הכל מעליי, ואף פעם לא בי.
היא הסתכלה בי. ידעתי שהשתיקה שלי מענה אותה. האגודל שלה נע בתנועות קטנות על עורי. משהו בי רצה לעצום את העיניים ולהתמכר לתחושה הזו. לתת לאגודל ההולך ושב שלה להפוך לגל מהפנט של תנועה אחידה. להתמסר למגע הזה. אבל כובד שרירי פני והקיפאון באותו מבט כבוי לא משו ממני. לא היו בי הכוחות לעשות אחרת.
לקחתי עוד שאיפה, העשן התערבל בגרוני המשויף מיובש ואז נפלט לעננה מטונפת שידעתי שהיא שונאת.
כל כך הרבה ממני תלוי בה. בדריכות האינסופית שלה אליי ובאבחנה של כל פרט קטן בי. האטימות שלי באה משום מקום ובו זמנית מכל מקום. הרגשתי אותה נפלטת מכל תא ותא בגוף שלי. בכל שאיפה ובכל נשיפה. זה הכאיב לה, ולא יכולתי לשלוט בזה.
היד שלה נכרכה סביב כתפי ונגעה קלות בראשי. כשלא הבעתי התנגדות, היא הניחה אותו בעדינות על כתפה. הרגשתי עייפה כל כך פתאום. היד שלה שהקיפה את כתפיי והעבירה ליטופים מלאי משקל וחום על ראשי העירה בי משהו. היא לא ראתה את עיני עכשיו. עצמתי אותן והנחתי לשחור מופשט ליפול עליי ולתחושת ראשי המלוטף ועורי הנעטף להציף את חלל גופי. הרפיתי את ראשי לאט לאט עד שכל משקלו היה על כתפה. גם את התזוזות הקטנות האלה היא הרגישה. חשתי איך היא מתגמשת תחתי והופכת למגן אנושי.
כל כך הרבה דברים רציתי לומר לה, וכל כך פחדתי. פחדתי ממנה. מהתחושה המוזרה הזו שהיא משרה עליי, מהאהבה העמוקה. אהבה שמגיע עמוק יותר ממני בבור שלי, ומי יודע לאילו מקומות אפלים היא עוד מסוגלת למשוך אותי.
הרמתי את ראשי מכתפה והתיישבתי בצורה שהכריחה אותה להסיר את ידה מכתפי. לקחתי שאיפה אחרונה מהסיגריה ואז כיביתי אותה בנונשלנטיות על הסלע.
מעניין מה היא רוצה לעשות עכשיו.
כל שאני רציתי היה שתתעקש להמשיך ולאהוב אותי למרות שאני כל כך קשה לאהבה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה