פתיתי שלג מרצדים להם ברוח.
ציוץ הציפורים חותך את הדממה.
אני מביטה ימינה ושמאלה ורואה רק דרך שלא נגמרת.
שביל אחד ארוך שעצים ארוכי צמרת מצידיו, כמו שומרי ראש חשופים.
אני מביטה בכמות השלג הקטנה שהצליחה להצטבר על הקרקע, הצמחייה והסלעים.
עומדת באמצע השביל האין סופי הזה וממלאת את הראות באוויר קפוא של מינוס חמש מעלות.
חושבת לעצמי על החום שיש עכשיו מרחק חמש שעות טיסה ממני.
המחשבה על כך מחממת את גופי מבפנים, וחיוך קטן עולה על שפתיי הקפואות.
לאחר שרגליי איבדו תחושה ואוזניי איימו ליפול, עשיתי אחורה פנה מהשביל, לא לפני שצילמתי אותו. גם פיזית וגם לתודעה. שיהיה שם בראש. השביל הארוך, עם מעטה השלג הדק ושומרי הראש מצידיו.
השקט הזה, אין כמוהו בעולם כולו. אין רוח, אין קולות אנושיים. הטבע במלוא כוחו הקפוא.
-----------------------------------------
שמש. חם. גופייה ומכנס קצר. כיסא אחד לבן, נוף ירוק של עצי ברוש ועשבים שצמחו פרא בחצר.
בקבוק ירוק ומזיע של בירה לבנה עם ראש קצף עדין.
סגריה נדלקת.
עיניים נעצמות.
השמש מחממת את הגוף, והרוח מצננת אותו כמעה.
לפרוש ידיים, להקשיב לעלים המרצדים ברוח. קולות ציפורים ומיני חרקים מדי פעם נקטעים על ידי רכב, או קולות של אנשים.
קשה לתאר מן תחושה שכזאת.
אתה במרכז העולם הגדול הזה. אין שום דבר מסביבך. חוץ מהשמש ואמא אדמה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
