"הרושם הראשוני הוא החשוב ביותר"
אני אומרת לעצמי בראש שוב ושוב.
"החשוב ביותר"
אני כאן, במקום בו דמיינתי את עצמי ואותך אינספור פעמים. הנקודה אליה ייחלתי להגיע מהרגע בו הסתכלתי בעינייך ונשביתי במעמקי כהותך. ועכשיו, עכשיו אני מסתכלת בך, בפשטות נפלאה ומפליאה בו זמנית. הנשימות שלך עמוקות, ראשך מונח על הכר ושיערך הארוך מעניק מסגרת פרועה לתמונה המושלמת הזו. ידייך העדינות נחות לצידי גופך ברפיון, עור חשוף וחם. אני עוברת עליו לרגע בעיני ומתעמקת בו, נהנית מהגשמיות שממלאה את החדר. עפעפייך, דפי נייר עצומים, דקים כל כך, יפים כל כך. לנשק אותם עכשיו?
הרושם הראשוני הוא החשוב ביותר. החשוב ביותר. איך אפתח את קיומי בחדרך, איך איידע אותך שאני כאן. איך אגרום לכל החשיבה שלי להיראות כדרך אגבית ולתנועותיי הזהירות להידמות לתנועות של כל אדם אנושי שפוגש אדם אנושי אחר. איך עושים זאת כשלא מרגישים זאת, אף פעם לא הצלחתי להבין.
איך אבשר לך שנכנסתי, בשקט בשקט, והתיישבתי על שפת מיטתך הרגילה בצורה כמעט מגוחכת בהשוואה אלייך. איך אגע בך ברכות מרבית שלא תבהיל אותך, שלא תפחדי מקיומי בחדרך, בחדרי חדרייך. ללטף את הראש, לנשק את העיניים, להחזיק את היד? אולי פשוט להתעטף סביבך כמו הייתי טבעית שם, בחדרך.
יד נשלחת וזולגת במהרה מהאוויר הקרוב אלייך אל האוויר הקרוב אליי. מה אם תפחדי מכך שאני רואה את הדם פועם בך מהר דרך העור? מה אם אטבע בכהותך ולא תרצי לעולם שאחזור? מה אם תבקשי יפה שאלך, ואני אתבלבל ואכנס עמוק יותר לחדרך?
לא ידעתי אם נתת לי להיכנס או שמא נכנסתי בעצמי. לא יכולתי לשים את האצבע על הרגע המדויק. והרי את ישנה עמוק בתוך מאווייך, עמוק בתוכך, יותר עמוק ממה שאי פעם אוכל להגיע, בשל אנושיותי ובשל אנושיותך.
איך אעיר אותך מתוכך?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
