אותיות פורחות באוויר והמון שתיקות חלולות. אוויר חם ישר לריאות ואני עפה כמו כדור פורח בין כל התכונות הכי רעות שלי. בין כל נקודות התורפה העטופות ברקמה צלקתית מוגלתית ומדממת. אני מחייכת חיוך רחב ומשוגע כאילו הן לא אני, ולא האנשים שאני אוהבת, רק צללים כהים ותמוהים, רק שדים מתחת למיטה, רק פצעים פעורים מרחפים, כיעור חיצוני שנועד להבליט את הטוב שבפנים, כי חייב להיות, טוב, נכון? לא הוגן לחשוב שלא יהיה. וחייב להיות הוגן. אוויר חם וצחוק מתגלגל מדי העיניים יוצאות מחוריהן זו לא אני ואלו לא האנשים שאני אוהבת וגם הפחד הזה שהם ייעלמו מרוב רע גלוי וטוב נסתר גם הוא לא שלי לא שלי הוא רק צל על הקיר, רעש דמיוני, אשליות מאור חזק מדי של שמש. הם הרי לא ייעלמו, כי זה בכלל לא הם, ולא אני.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
